אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בהט נ' דגן ואח'

בהט נ' דגן ואח'

תאריך פרסום : 20/11/2017 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי נצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
5829-06-17
16/11/2017
בפני הרכב השופטים:
1. הנשיא- אברהם אברהם
2. ערפאת טאהא
3. רננה גלפז מוקדי


- נגד -
מערערים:
עופר בהט
עו"ד נועה וייס מור
עו"ד יגאל וייס
משיבים:
1. גדי דגן
2. טלי דגן

עו"ד לארי גולדשטיין
פסק דין
 

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ברכה לכמן) שניתן בת.א. 63270-11-15 ביום 08.05.17.

 

רקע והתביעה בבית המשפט קמא

  1. המערער הגיש נגד המשיבים תביעה כספית על סך 282,000 ₪, ללא הוכחת נזק, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

     

  2. הצדדים הם חברי קיבוץ עין זיוון. בין המערער לבין מנהלי הקיבוץ שוררים יחסים מתוחים ומסוכסכים משך שנים רבות, במספר מישורים עסקיים וחברתיים, אשר בעטיים, מצבו החברתי של המערער בקיבוץ הורע בשנים האחרונות, ולטענת המערער חברים רבים בקיבוץ מתנכלים לו בדרכים גלויות וסמויות. ביום 15.07.14 התקיימה אסיפת חברים של הקיבוץ, כשעניינו של המערער היה על סדר היום. באסיפה נכחו המערער והמשיבים, עורך הדין של הקיבוץ, יו"ר ועד ההנהלה של הקיבוץ, מנהל הקהילה וכשלושים חברי קיבוץ נוספים. מטרת האסיפה הייתה לחייב את המערער לפנות את הדירה בה התגורר ולהשיב לקיבוץ סכום כסף שלקח לכאורה מקרן הפנסיה שלו, שני נושאים שהיו במחלוקת בינו לבין הקיבוץ ואף נדונו בישיבות וועד ההנהלה של הקיבוץ בין המערער למנהל הקהילה בקיבוץ. במהלך האסיפה התלהטו רוחות הנוכחים, אחד מהנוכחים אמר, כי נגד המערער הוגשה תלונה במשטרה על לקיחת כספים, ומשתתף אחר בישיבה טען כי המערער לקח הלוואות בשוק האפור, דברים שעוררו זעם כלפי המערער, והנוכחים הפכו לכועסים ואלימים מילולית כלפי המערער. המערער טען בכתב התביעה, כי במהלך הישיבה אמר המשיב 1, כי המערער הוא "פושע מסוכן", וכי יש להוציאו מחברות בקיבוץ, והמשיבה 2 אמרה, כי המערער הוא "גנב" וכי היא סבורה שיש להרחיקו מהקיבוץ. לטענת המערער, דברי המשיבים, הביאו את חברי האסיפה להחליט על מתן אולטימטום למערער לקיים את ההחלטות, שאם לא כן, תופסק חברותו בקיבוץ. לטענת המערער, המשיבים הכפישו אותו והציגו אותו כפושע מסוכן וגנב, מבלי שהוכח הדבר, וטען, כי דברים אלה מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע.

     

  3. המשיבים טענו, כי מדובר בסכסוך ארוך בין הקיבוץ למערער, אשר אין להם חלק ומעורבות אישית בו. לטענתם, טרם התכנסות האסיפה האמורה, נשלח לחברי הקיבוץ חומר המפרט את האירועים שהובילו לדיון. במהלך האסיפה עצמה נמסר לחברים רקע הדברים ומטרת האסיפה מטעם הנהלת הקיבוץ, ובכלל זה, כי המערער פלש ללא רשות לדירה בבעלות הקיבוץ וסירב לפנותה על אף החלטת ועד ההנהלה של הקיבוץ ופניות חוזרות ונשנות אליו בעניין זה לא הועילו. עוד נמסר לחברים שנכחו באסיפה, כי המערער פדה, ללא הסכמת הקיבוץ, כספים שהקיבוץ צבר עבורו ועבור אשתו בקרן דמי עזיבה, ולטענת אשתו לשעבר, פדה את הכספים תוך שהוא חותם בשמה ללא הסכמתה, ועל כך הגישה נגדו תלונה במשטרה. לטענתם, על בסיס המידע שנמסר באסיפה, הם הביעו את עמדתם בדבר חומרת מעשיו של המערער, מעשים שלטענתם אינם חוקיים ונוגעים לכלל חברי הקיבוץ, ואולם טענו בכתב ההגנה, כי אינם זוכרים בדיוק באילו מילים השתמשו במהלך האסיפה. לטענתם, הדברים שנאמרו על ידם, ככל שנאמרו, לא נאמרו משום כוונה לפגוע, לבזות או להשפיל או להעליב את המערער, אלא בתום לב, מתוך דאגה לשלום חברי הקיבוץ ומתוך שאיפה להתנהלות קיבוצית בריאה והגונה. הם הוסיפו וטענו, כי מדובר באסיפת חברים בקיבוץ, העוסקת פעמים רבות גם בנושאים רגישים, בעניינם של חברים, ולעיתים נאמרים גם דברים שאינם נעימים לשמוע. לטענתם, עומדות להם הגנות הקבועות בחוק, ובכלל זה הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב, וטענו, כי קיים אינטרס ציבורי או פרטי בעשיית הפרסום.

     

    פסק דינו של בית המשפט קמא

  4. לאחר ששמע את העדויות ובחן את הראיות קבע בית המשפט ביחס לאמירה "פושע מסוכן" המיוחסת למשיב 1, כי למעט עדותו של המערער, לא הוצגה בפניו עדות נוספת מסייעת לטענה, כי המשיב אמר את המילים "פושע מסוכן". בית המשפט קבע עוד, כי מדובר היה באסיפה סוערת ומתלהמת, שבמהלכה גם משתתפים אחרים באסיפה, לטענת המערער עצמו, "התפוצצו עליו" כהגדרתו ואמרו עליו דברים קשים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קמא, כי ללא עדות נוספת, לחיזוק עדותו של המערער, לא ניתן לקבוע, כי המערער אמר את הדברים "פושע מסוכן". בית המשפט קמא קבע עובדתית, כי המשיבה אמרה למערער את המילה "גנב" וזאת נוכח העובדה שהיא לא הכחישה זאת במהלך חקירתה הנגדית. באשר לאמירה הנוספת המיוחסת למשיבים, כי יש להוציא את המערער מחברות בקיבוץ, קבע בית המשפט קמא, כי אמרה זו אינה מהווה לשון הרע, שכן מדובר בעניין שהיה על סדר יומה של האסיפה הכללית, נוכח החלטות קודמות בהן נקבע, כי במידה שהמערער לא יקיים את החלטות הקיבות בנושא פינוי הדירה והשבת הכספים, יהיה המערער צפוי להוצאתו מהקיבוץ בהתאם לתקנון הקיבוץ. בית המשפט קמא קבע, כי מדובר באמרה שאינה מהווה לשון הרע, וממילא טענה זו נזנחה.

     

  5. באשר לאמירה "גנב" המיוחסת למשיבה 2, קבע בית המשפט קמא, כי כינויו של אדם בשם "גנב", המייחס לו עבירה פלילית, עונה על הגדרת לשון הרע הקבועה בחוק, ויש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. מכאן פנה בית המשפט קמא לבחון את הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט קמא קבע, כי הרכיב של "עניין לציבור" מתקיים במקרה דנן, שכן מדובר בקהילה המאורגנת בדרך של קיבוץ, המתנהלת באופן שיתופי בנוגע לנכסים הכלכליים שלה, ולחברי הקיבוץ יש עניין רב באופן הניהול הכלכלי והפיננסי של הקיבוץ, ו"פגיעה ברכוש המשותף, בכל דרך שהיא, לרבות גניבה, יש בה עניין רב לחברי הקיבוץ". באשר לאמת בפרסום, בית המשפט קמא קבע, כי המשיבה הסתמכה על דיווח הקיבוץ ובא כוח הקיבוץ, שמסרו לחברי האסיפה שהתובע נטל כספים ללא רשות. בית המשפט קבע, כי פרסום זה שיקף נכונה את הלך הרוחות ששרר באסיפה, ואין חולק, כי המערער אכן נטל כספים מקרן העזיבה של הקיבוץ, מבלי שקיבל לכך רשות מהקיבוץ, ואף הודה בכך. בית המשפט קמא פנה להגדרת עבירת הגניבה בסעיף 383 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 וקבע, כי היסוד העובדתי בעבירת הגניבה, הוצאת דבר הניתן להיגנב, מחזקת בעליו, ללא הסכמה, הוכח בפניו. בית המשפט קמא קבע, כי תשובת המערער, כי הוא "לא יודע" כיצד הצליח למשוך את כספי הפנסיה, מלמדת, כי הוא פעל בחוסר יושרה בהשגת הכספים, והתכוון לשלול שלילת קבע את הסכומים שנטל לידיו, ורק לאור האיום בהוצאתו מחברות בקיבוץ, נאות להודיע שבכוונתו להשיב את הכספים. מכאן קבע בית המשפט, כי ניתן להגיע למסקנה שגם היסוד הנפשי לעבירת הגניבה הוכח בפניו. על כן קבע בית המשט קמא, כי הונחה בפניו תשתית ראויה לקביעה, כי הפרסום היה אמת, וכי יש בראיות כדי לבסס למשיבה הגנת "אמת דיברתי". נוכח מסקנה זו קבע בית המשפט קמא, כי אין צורך לדון בהגנות הנוספות שנטענו על ידי המשיבה, הגם שציין כי השתכנע כי הפרסום נעשה בתום לב, לשם הגנה על עניין אישי כשר של המשיבה, לאור הפגיעה ברכוש המשותף של חברי הקיבוץ ללא הסכמת הקיבוץ.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ