אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 52686-09-14 סמיר ואח' נ' למען העיוור ואח'

ע"א 52686-09-14 סמיר ואח' נ' למען העיוור ואח'

תאריך פרסום : 05/08/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לערעורים אזרחיים
52686-09-14
09/02/2015
בפני השופט:
דר' מנחם רניאל

- נגד -
מערערים:
1. חסיב סמיר
2. קארמן סמיר

משיבים:
1. האגודה למען העיוור
2. סלים חלווה
3. סמאח חלווה

פסק דין
 

 

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט איל דורון) מיום 12.6.14 בתביעה 16822-01-12 שנדונה במאוחד עם 44601-12-12.

 

2.בתא"מ 16822-01-12 תבעו המערערים את המשיבה 1 לתשלום 18,000 ₪, ריבית, הצמדה ועוגמת נפש, כעלות הכשרת חנייה אחת מתוך השלוש שהכשירו, מתוך ה- 5 שניתן להכשיר בבית המשותף. אף בתיק 44601-12-12 תבעו המערערים מהמשיבים 2-3 תשלום 18,000 ₪, ריבית, הצמדה ועוגמת נפש, כעלות הכשרת אותה חניה אחת מתוך השלוש שהכשירו.

 

3.הצדדים הם דיירים בבית המשותף ברח' הגפן 32 בחיפה (גוש 11270 חלקה 15). כבר עתה יצויין, כי הצדדים אינם כל הדיירים בבית המשותף, ויש דיירים נוספים, שלמרבה הפליאה לא תבעו מהם המערערים את עלות הכשרת החניה. הסיבה לכך שדיירים אלו לא נתבעו תתברר בהמשך. עוד יש לציין, שלפי נסח הרישום שצורף על ידי המערערים, למערערים (חלקת משנה 6) 50/170 חלקים ברכוש המשותף, למשיבה 1 (חלקות משנה 2 ו- 3) 69/170 חלקים הרכוש המשותף, ולמשיב 2 (חלקת משנה 4) 19/170 חלקים ברכוש המשותף. המשיבה 3 כלל אינה בעלים רשום בבית המשותף, ואינה נושאת בשום חלק מעלות החזקתו.

 

4.אין מחלוקת, שבשנת 1999 ביצעו המערערים, לפי היתר בניה, עבודות בניה במקרקעין, שהרחיבו את ביתם. במהלכם, בשנת 2000, הכשירו 3 חניות בשטח הרכוש המשותף. כמו כן, אין מחלוקת שהמערערים מנעו מדיירים אחרים בבית המשותף שימוש בשטח החניות, בטענה שיש להם זכות לכך לפי התקנון המוסכם. המשיבה 1 הגישה תביעה 53/03 למפקחת על רישום מקרקעין, ובה טענה שהתקנון המוסכם אינו מאפשר למערערים לעשות בחלק מהחצר שימוש בלעדי, וכי זכותם של כל דיירי הבית המשותף לעשות שימוש בחניות. המערערים טענו, כי התקנון המוסכם מתיר להם להכשיר חניה בחצר הבית המשותף לשימושם הפרטי והבלעדי, ללא הסכמת הדיירים. בפסק הדין קבעה המפקחת, שאין למערערים זכות לתפוס חזקה ייחודית בחלק כלשהו של חצר הרכוש המשותף, והחניות הן רכוש משותף ולכל דייר עומדת הזכות לעשות בהן שימוש. המפקחת הוסיפה, כי לאור ההשקעה הכספית של המערערים בהכשרת החניות, הרי אם יוחלט באסיפה כללית של בעלי הדירות להותיר את החניות על כנן, תעמוד למערערים הזכות להיפרע את עלות הכשרת החניות מכל דייר לפי חלקו ברכוש המשותף. בהתאם לכך, נקבע שעל המערערים להסיר כל מכשול שהציבו ולאפשר לדיירים שימוש בחניות כדרך שהם עושים שימוש בכל הרכוש המשותף.

 

5.כאן יש לחזור לבסיס החוקי של השימוש בבית המשותף. שטח החצר הוא רכוש משותף, וגם כאשר המערערים הכשירו את חלקו כחניות, הוא לא יצא מגדר רכוש משותף. להיפך, עומדת הזכות לאסיפה הכללית להחליט בדבר השימוש ברכוש המשותף. מבחינת דיני הבתים המשותפים, אם מחליטה האסיפה שיש להשיב את המצב לקדמותו, על המערערים שהשתלטו על חלק מהחצר והכשירו אותו לחניה, להשיב אותו למצב שתחליט האסיפה הכללית, שהיא הגוף המוסמך להחליט בדבר השימוש ברכוש המשותף. אם תחליט לאשר את השימוש שאותו כפו המערערים, יהיו זכאים להחזר השקעותיהם. להסיר ספק, אם האסיפה תחליט, או היתה מחליטה, לאשר את השימוש בחלק מהחצר כחניות, כפי שהכשירו המערערים, אין למערערים זכות עדיפה לשימוש בחניות או חלק מהן. כל הדיירים רשאים להשתמש בכל החניות, ובאשר לשיעור ההשתתפות בעלות ההכשרה, המערערים ישאו ב- 50/170 מהעלות של כל החניות, המשיבה 1 ב- 69/170 מהעלות, והמשיב 2 ב- 19/170 מהעלות.

 

6. משום מה, למרות פסק דינה המפורש של המפקחת (שהמערערים חזרו בהם מהערעור עליו), ולמרות הדין, סברו ועדיין סבורים המערערים שיש להם זכות בעלות ב- 3 חניות, ומאחר שהם משתמשים ב- 2 חניות ולטענתם המשיבים משתמשים בחניה השלישית, תבעו מהמשיבים, ומהם בלבד, עלות הכשרת החניה השלישית. כאמור, זו תפיסה מוטעית של הזכויות בבית. אין למערערים זכות ייחודית אף לא בחניה אחת, ואינם יכולים לתבוע תשלום עלות ההכשרה ממי שמשתמש בחניה השלישית, הן משום שאין להם זכות לתבוע תשלום עבור חניה שאינה בבעלותם, והן משום שלמשיבים, כדיירי הבית המשותף, זכות להשתמש בכל חלק של הרכוש המשותף, כולל בשתי החניות שהמערערים נכסו לעצמם. בהקשר זה, טענתו של ב"כ המערערים, כאילו מעמדם של המערערים כמעמדה של האם שתינוקה נגזל ממנה במשפט שלמה, תמוהה.

 

7. אני דוחה את טענות המערערים בפני, כי החניית רכבם בחניות שהכשירו בתוך הרכוש המשותף היא שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף. זו טענה שאינה מתאימה למציאות. לצורך הכשרת חניות נעשתה בנייה ברכוש המשותף, ששינתה את פניו. אילו החליטה האסיפה הכללית על שימוש כזה, אכן היתה החנייה על ידי כל הדיירים שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף. במצב שבו המערערים שינו את פניו של הרכוש המשותף, ללא אישור כלשהוא, ולאחר מכן ניכסו לעצמם את 3 החניות שבנו, תוך שהם חונים בצורה ייחודית בשתי חניות ומונעים זאת מאחרים, ומנסים למכור את החניה השלישית כאילו היא שלהם, זה אינו שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף, אלא השתלטות על רכוש משותף וניכוסו למערערים בלבד. העובדה שהטענה הזו עולה לאחר פסק דינה של המפקחת, שקבע שאין למערערים זכות להשתמש בחניות כפי שהם עושים, היא יותר מתמוהה.

 

8. אני דוחה את טענות המערערים, כאילו שגה בית המשפט קמא בכך שדחה את טענת המערערים, שהיתר הבניה נתן להם זכות יחודית לשימוש בחניות כלשהן. כפי שקבע בית המשפט קמא, לא הוכח כלל שבעת שניבנו החניות על ידי המערערים היה בידם היתר בניה כדין לעשות זאת. בפני בית המשפט קמא הוצג רק היתר בניה מיום 14.4.04, 4 שנים לאחר שניבנו החניות, לפיו ניתן היתר ל"החניה" כאשר מכיוון שלא צורף התשריט שהוא חלק מההיתר, אין לדעת אם מדובר בחנייה אחת או יותר. מכל מקום, אפילו היה ניתן היתר לבניית החניות, אין הוא קובע את זכויות הבעלות או ההחזקה, אלא רק נותן היתר לבנייה. כדי שלא יהיה ספק בענין זה, למרות שכל יודע דת ודין אמור לדעת שהועדה המקומית לתכנון ולבניה אינה יכולה להעביר רכוש משותף לרשות אחד הדיירים, נכתב במפורש בהיתר: "כמו כן החניה שבוצעה בשטח שאינו בבעלות בלעדית של המבקש תהיה רכוש משותף כל עוד לא יירשם בנפרד על הבעלים השונים". דומה שלא היה צריך יותר מזה על מנת שהמערערים יבינו שאין להם שום זכות בעלות או שימוש יחודית בחניות שברכוש המשותף.

 

9.המערערים טוענים שהמשיבים הסכימו לשימוש שלהם בחניות, או לשימוש בכלל ברצועת חצר זו כחניות. זאת, משום שלא נקטו הליכים נוספים לאחר ההליך שנקטה המשיבה 1, ומפעם לפעם גם חנו בחנייה השלישית. ככל שהטענה היא טענת שיהוי, כאילו המשיבים ויתרו על זכויות הבעלות שלהם, אין ספק שהמשיבים לא ויתרו על זכויות הבעלות שלהם ברכוש המשותף, אפילו היה בידי המערערים להשתמש בשיהוי כטענת תקפיה ולא כטענת הגנה. על פי הראיות שהובאו, המערערים תפסו את שתי החניות שנכסו לעצמם ולא התירו שימוש בהם למשיבים. גם לגבי החניה השלישית, התירו שימוש למנהלת המשיבה 1 כשהיתה חולה, וניהלו משא ומתן עם המשיבים 2-3 כשאלה חשבו, לפי דברי המערערים, שמדובר בחניות השייכות למערערים. היתה זו התנהגות של ריצוי החזק, ולא ויתור על זכויות, שהן ממילא רק זכויות תביעה.

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ