אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 4732/13 יהודית כהן ואח' נ' אברהם כהן ושות'-חברה קבלנית ואח'

ע"א 4732/13 יהודית כהן ואח' נ' אברהם כהן ושות'-חברה קבלנית ואח'

תאריך פרסום : 16/02/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
4732-13
16/02/2015
בפני השופטים:
1. כבוד השופט י' דנציגר
2. כבוד השופט נ' הנדל
3. כבוד השופט ע' פוגלמן


- נגד -
המערערים:
1. יהודית כהן
2. יעקב כהן

עו"ד ברוך חכים
עו"ד רחל רפאל קאופמן
המשיבים:
1. אברהם כהן ושות'-חברה קבלנית
2. עו"ד מיכה צמיר-בתוקף תפקידו ככונס הנכסים של החברה
3. אלכסנדר אורן בע"מ
4. אלכסנדר אורן בע"מ
5. ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ
6. חנויות להשכרה בן גוריון ארלוזורוב בהרצליה בע"מ
7. חנויות להשכרת חנויות בהרצליה בצעירה בע"מ
8. כונס הנכסים הרשמי

עו"ד חגי שלו
עו"ד מיכל אנגל
עו"ד לאוניד וינשטיין
עו"ד שמרית מלמן
פסק דין

 

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 18.04.2013 בפר"ק 1087/09 שניתן על ידי כבוד השופטת דניה קרת-מאיר

   

 

השופט י' דנציגר:

 

1.          הערעור שלפנינו מכוון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) בפר"ק 1087/09 (בקשות 46 ו-62) מיום 18.4.2013, במסגרתה קבע בית המשפט כי כונס הנכסים שמונה לחברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, עו"ד מיכה צמיר (להלן בהתאמה: כונס הנכסים והחברה בהתאמה), רשאי להמשיך בהליכי מימוש של דירת מגורים הידועה כיחידה 110 (להלן: הפרויקט) בפרויקט ברח' בן גוריון בהרצליה בגוש 6538 חלקה 547 (להלן: הפרויקט).

 

2.          בהחלטה מיום 18.4.2013 נשוא הערעור דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המערער 2, יעקב כהן, שהיה בעל מניותיה של החברה (להלן: יעקב), כי השעבוד שנרשם לטובת אלכסנדר אורן וחברת אלכסנדר אורן בע"מ (להלן: אורן) אינו חל על זכויותיו בדירה. בית המשפט קבע כי אין מקום לשוב ולבחון את תוקף השעבוד שנרשם לטובת אורן על נכסי הפרויקט, וזאת מכיוון ששאלה זו נדונה והוכרעה בעבר במספר הזדמנויות על ידי בית המשפט, בין היתר בהחלטה מיום 11.9.2012 שבה נקבע כי לאורן זכות שעבוד ב-25% מהנכסים בפרויקט, כולל הדירה שבמחלוקת, וכי החוב של החברה לאורן – שעומד על כ-4.6 מיליון ש"ח לפחות – מצדיק את המשך מימוש הנכסים שנותרו בפרויקט (הדירה שבמחלוקת ויחידה נוספת בפרויקט – חנות רהיטים שכונתה על ידי בית המשפט והצדדים "יחידה 33" או "חנות 33" ושבעניינה תלוי ועומד ערעור נפרד לפנינו – ע"א 7774/12). בית המשפט קיבל את טענת כונס הנכסים כי הבעלות "הפורמאלית" בדירה הינה של החברה בעוד הבעלות "המהותית" במחציתה הינה של יעקב, וכי יעקב והחברה אישרו בהצהרותיהם את זכות השעבוד של אורן ב-25% מנכסי הפרויקט, בין היתר בהליך בוררות, שהחברה ויעקב היו צד לו ושבמסגרתו ניתן תוקף בפסק בוררות משנת 1996 להסכמת הצדדים בדבר השעבוד לטובת אורן. מנגד, בית המשפט קיבל את טענת המערערת 1, יהודית כהן (להלן: יהודית), כי הבעלות המהותית במחצית מהזכויות בדירה הינה שלה, וכי היא לא הסכימה בשום שלב לשעבוד זכויותיה בדירה לטובת אורן. נקבע כי יהודית לא חתומה על ההסכמים בין הצדדים, כי היא לא הייתה צד להליך הבוררות, וכי בשום שלב בהליכים הארוכים המתנהלים בין הצדדים לא הצהירה על הסכמתה לשעבוד כזה. בית המשפט קבע כי משמעות הדבר הינה שהשעבוד של אורן תופס רק את זכויותיו של יעקב בדירה, דהיינו מחצית מהזכויות בדירה, ומשכך קבע כי כונס הנכסים רשאי לפעול למימוש זכויותיו של יעקב בדירה אך לא למימוש זכויותיה של יהודית. כפועל יוצא קבע בית המשפט כי יהיה על כונס הנכסים לנקוט בהליך נפרד לפירוק השיתוף בדירה, בהתאם להוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן בהתאמה: חוק המקרקעין וחוק המשכון). לבסוף קיבל בית המשפט את בקשת כונס הנכסים והורה על הפקדה בקופת הכינוס של 25% מחלקו של יעקב בדמי השכירות המשולמים על ידי השוכר המתגורר בדירה.

 

3.          במסגרת הערעור שלפנינו שבים יעקב ויהודית (להלן ביחד: המערערים) וטוענים כי הדירה שבמחלוקת אינה נכס שבבעלות החברה שבכינוס, ומשכך השעבוד שנרשם לטובת אורן על נכסי החברה בפרויקט לא חל עליה. נטען כי בהחלטת בית המשפט המחוזי קיימת סתירה פנימית, כאשר מחד קובע בית המשפט כי לחברה זכות בעלות "פורמאלית" בלבד בדירה בעוד זכות הבעלות ה"מהותית" הינה של המערערים, ומאידך קובע בית המשפט כי השעבוד שנרשם לטובת אורן חל גם על חלקו של יעקב בדירה. נטען כי יעקב לא היה צד לאגרת החוב משנת 1992 שהקימה את זכות השעבוד של אורן, ומשכך לא ניתן לייחס לו הסכמה לשעבד נכס שנמצא בבעלותו האישית ולא בבעלות החברה. עוד נטען כי אין לפרש את פסק הבוררות משנת 1996, אשר אין חולק כי יעקב הינו צד לו, ככזה המקנה לאורן שעבוד על זכויותיו של יעקב בנכסים בפרויקט (להבדיל מזכויות החברה שבכינוס בנכסים בפרויקט). המערערים שבים ומתנגדים לפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי לפסק הבוררות משנת 1996 בהחלטה נשוא הערעור דנן ובהחלטה מיום 11.9.2012 (שבה הפנה בית המשפט להחלטה קודמת שלו בסוגיה זו מיום 1.11.2010), לפיה זכותה של אורן לקבל 25% מנכסי הפרויקט עד לכיסוי החוב כלפיה אינה מוגבלת רק לרשימת "נכסי החלוקה" שצוינה בפסק הבוררות. נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מסעיף בפסק הבוררות שבו נקבע כי במקרה שאורן לא יפרעו את מלוא חובם בהתאם להסכם אזי הם לא יוכלו לפעול לגביית חובם מנכסים נוספים של החברה או של יעקב שאינם מפורטים בהסכם. נטען כי יש לפרש סעיף זה כמגביל את זכות השעבוד של אורן לרשימה של נכסים ספציפיים בפרויקט, שאין חולק שהדירה שבמחלוקת אינה מופיעה בה. נטען כי לראיה אורן לא פעלו במרוצת השנים למימוש אף דירת מגורים בפרויקט, וכי לא בכדי הדירה שבמחלוקת דנן לא עלתה בהליכים המשפטיים שנמשכים שנים רבות בין הצדדים, כיוון שגם אורן לא ראו בדירה זו נכס שחוסה תחת שעבודם. לנוכח כל האמור לעיל, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי כונס הנכסים רשאי להמשיך בהליכי מימוש זכויותיו של יעקב בדירה. לבסוף נטען כי סמכותו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן הינה כבית משפט שמפקח על הליכי כינוס נכסי החברה וכי אין לו כל סמכות לדון בנכסיהם הפרטיים של המערערים, ומשכך היה עליו להעביר את ההתדיינות בין הצדדים בשאלת תחולת השעבוד על הדירה ובשאלת פרשנות פסק הבוררות לערכאה האזרחית המתאימה.

 

4.          כונס הנכסים ואורן סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 ועל החלטתו מיום 11.9.2012, כמו גם על החלטות קודמות שניתנו בבית המשפט המחוזי שעסקו בשאלת תוקף השעבוד שנרשם לטובת החברה ובשאלת פרשנותו של פסק הבוררות. נטען כי המערערים מנסים "לפתוח מחדש" את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהחלטות שונות בעבר (לרבות ההחלטה מיום 1.11.2010), שבהן נקבע כי פסק הבוררות מבחין בין רשימה של נכסים ספציפיים שפורטו בו ושכונו "נכסי החלוקה" לבין כל נכסי הפרויקט (שכוללים גם את הדירה שבמחלוקת דנן), כך שהשעבוד של אורן חל על כל "נכסי החלוקה" שפורטו בפסק הבוררות ובנוסף גם על 25% מיתר הנכסים בפרויקט ששועבדו לטובתם קודם לכן (באגרת החוב משנת 1992). כונס הנכסים ואורן מפרטים בסיכומיהם את ההיסטוריה הארוכה של ההליכים המשפטיים שהתנהלו (ועודם מתנהלים) בין הצדדים, ומפנים להחלטות ופסקי דין שניתנו במסגרת הליך כינוס הנכסים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה במרוצת השנים ושבהן אושרו זכויות אורן בנכסים השונים בפרויקט. לבסוף נטען כי הערעור הפך ל"אקדמי", כיוון שמדובר ב"מעשה עשוי", כיוון שבקשות שונות שהגישו המערערים לעיכוב הליכי המימוש נדחו וכפועל יוצא פעל כונס הנכסים למימוש הזכויות בדירה בהתאם להחלטת בית המשפט.

 

5.          לאחר שהתעמקנו בכל החומר שהונח לפנינו – הודעת הערעור, סיכומי הצדדים בכתב ובעל-פה על כל נספחיהם והחלטות בית המשפט המחוזי שקדמו להחלטה מיום 18.4.2013 נשוא הערעור – נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות, ואנו עושים לשם כך שימוש בסמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר העיון שוכנענו כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעוגנות באגרת החוב משנת 1992 ובפסק הבוררות משנת 1996, וכי המסקנה הפרשנית והמשפטית של בית המשפט, לפיה השעבודים שנרשמו לטובת החברה חלים גם על זכויותיו של יעקב בדירה שבמחלוקת, הינה נכונה ונתמכת בקביעות העובדתיות.

 

6.          לא נחזור על הדברים, אשר פורטו ונומקו היטב בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 נשוא הערעור ובהחלטה שאליה הפנה בית המשפט מיום 11.9.2012, אך נדגיש כי הגענו לתוצאה זו בשים לב במיוחד לפסק הבוררות משנת 1996. בסופו של דבר פסק הבוררות הינו המסמך המרכזי שעומד בלב המחלוקת שבין הצדדים, ולא בכדי שני הצדדים מבססים עליו את רוב טענותיהם בדבר תחולת או אי-תחולת השעבודים על הדירה שבמחלוקת, ואין ספק שפרשנותו של מסמך זה היא שמכריעה במידה רבה את המחלוקת. לאחר העיון נחה דעתנו כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי לפסק הבוררות הינה נכונה. די לציין כי מעיון בפסק הבוררות עולה כי יעקב – שהיה במועדים הרלוונטיים בעל מניותיה של החברה ושל החברות הנוספות שהיו צד לפסק הבוררות – היה צד ישיר להסכם שקיבל תוקף במסגרת פסק הבוררות משנת 1996; כי הוא הצהיר (יחד עם החברה והצדדים הנוספים להליך הבוררות) כי קיים חוב של החברה ושל חברות נוספות לאורן בסך 625,000 דולר (קרן), וכי השעבודים שנרשמו לטובת אורן על הנכסים הממוקמים במקרקעין הידועים כגוש 6538 חלקות 547, 551, 552, 560 (להלן: המקרקעין) נעשו כדין ובהסכמה, וכי אורן זכאים ל-25% משווי הנכסים הללו; ולבסוף, כי קיימת הבחנה בין השעבודים שנרשמו לטובת אורן על כל הנכסים במקרקעין (המקנים להם זכאות ל-25% משווי אותם נכסים) לבין הנכסים שהוגדרו כ"נכסי החלוקה" שלגביהם נקבעו הסדרים מפורטים למימוש בפסק הבוררות, לרבות הסדר חלוקה של הכספים שיתקבלו כתוצאה ממימושם בין הצדדים להסכם. ודוק, אין מחלוקת כי הדירה שבמחלוקת (המכונה, כאמור, גם "יחידה 110") אינה נכללת ברשימת "נכסי החלוקה" בפסק הבוררות, אך בניגוד לטענת יעקב המסקנה מעובדה זו אינה כי אורן מנועים מלממש את זכויותיו של יעקב בדירה אלא שהדירה נכללת ביתרת הנכסים במקרקעין שלגביהם נקבע בפסק הבוררות כי אורן זכאים מכוח שעבודיהם ל-25% משוויים עד לכיסוי החוב. באשר לטענתו של יעקב בערעור דנן כי הצדדים כללו בהסכם סעיף מפורש, שבו נאמר כי בכפוף לביצוע ההסכם מתחייבים אורן לא לפעול כנגד הצדדים האחרים להסכם (ובהם יעקב) לגביית החוב מנכסים נוספים שלהם שאינם מפורטים בהסכם; אכן סעיף כזה מופיע בפסק הבוררות, אך אין בידינו לקבל את הפרשנות שמעניק לו יעקב, לפיה מדובר בסעיף שתוחם את פעולות אורן לגביית החוב רק ל"נכסי החלוקה", שכן פרשנות זו עומדת בסתירה לקביעה הברורה בפסק הבוררות כי השעבודים שנרשמו לטובת אורן על כל הנכסים במקרקעין (המעניקים להם 25% משווי הנכסים עד לכיסוי החוב) עומדים בתוקפם ללא קשר להסדרים שנקבעו ביחס ל"נכסי החלוקה". הפרשנות שיש להעניק לטעמנו לסעיף זה בהסכם ובפסק הבוררות על מנת להימנע מסתירה בין סעיפי פסק הבוררות הינה כי אורן התחייבו שלא לפעול כנגד הצדדים האחרים להסכם (ובהם יעקב) לגביית החוב מנכסים נוספים שאינם הנכסים במקרקעין ששועבדו לטובת אורן ושאינם "נכסי החלוקה", דהיינו נכסים חיצוניים שלא צוינו באגרת החוב משנת 1992 או בפסק הבוררות משנת 1996.

 

7.          מן האמור לעיל עולה כי כונס הנכסים רשאי להמשיך בהליכי המימוש של זכויותיו של יעקב בדירה. משקבע בית המשפט המחוזי כי זכויות השעבוד של אורן אינן חלות על זכויותיה של יהודית בדירה – כיוון שיהודית אינה צד לאגרת החוב משנת 1992, להסכמים בין הצדדים ולהליך הבוררות משנת 1996, וכיוון שלא הוכח שיהודית הסכימה בשלב כלשהו שזכויותיה בדירה ישועבדו לאורן – מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לצורך הליכי המימוש נדרש כונס הנכסים לנקוט בהליך נפרד לפירוק שיתוף בדירה בהתאם למנגנונים הקבועים בחוק המקרקעין ובחוק המשכון. לבסוף, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט כי אורן זכאים ל-25% מחלקו של יעקב בדמי השכירות המשולמים על ידי השוכר המתגורר בדירה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ