ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 30.3.14, בת"א 20049-08-10. בגדרו של פסק הדין, חויבה המערערת לשלם למשיב פיצויים בסך של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.09, בגין פרסום לשון הרע על ידי חוקר משטרה מהמחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "מח"ש"), ובנוסף 30,000 ₪ הוצאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין.
רקע עובדתי
1.מעיון בפסק הדין של בית משפט קמא ומהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, מצטיירת התמונה הבאה: כנגד המשיב ששירת כשוטר במשטרת ישראל, וכנגד שוטר נוסף, הוגשה תלונה על ידי אלמוני (להלן: "המתלונן"), כי במהלך חיפוש סמים בביתו של המתלונן, הפעילו השוטרים והמשיב בכללם אלימות כלפי המתלונן, ועקב כך נפגע ואושפז בבית חולים. התלונה נחקרה במח"ש על ידי שוטר בשם שוקי גולדאפל (להלן: "שוקי"), שנתבע אף הוא על ידי המשיב בבית משפט קמא, אולם נמחק לאחר שהמערערת הודיעה כי ניתנת לו חסינות על ידה. בסופה של אותה חקירה, הוגש כנגד המשיב כתב אישום והתנהלו הליכים משפטיים, שבמהלכם שימש שוקי כעד נגד המשיב. ההליך הפלילי נגד המשיב הסתיים בזיכויו בפסק דין מיום 1.6.09 (ת"פ 5464/07).
2.במסגרת עבודתו כחוקר במח"ש, חקר שוקי שוטר אחר בשל אירוע אחר (שוטר זה יכונה להלן: "ג"פ"). בשלב כלשהו במסגרת החקירה או לאחריה, העיר שוקי באוזניו של ג"פ הערות הנוגעות לחקירת המשיב ולחומר הראיות העומדות לכאורה בניגוד לפסק הדין המזכה של המשיב, כאשר מהערות אלה משתמעת אחריותו של המשיב לנזקים שנגרמו למתלונן. ג"פ הביא דברים אלה לידיעת המשיב. על יסוד הדברים שנמסרו לו, הגיש המשיב תביעה לבית משפט קמא על הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. סכום התביעה הועמד על סך של 200,000 ₪.
3.בית משפט קמא, לאחר שסקר את גרסאותיהם של המשיב ושל שוקי לדברים שנאמרו על ידי שוקי לג"פ, קבע כי שוקי פרט באוזני ג"פ על החקירה של המשיב וממצאיה, אמינותו של המתלונן וחוסר אמינותו של המשיב, ובין היתר בשל סירובו של האחרון להיבדק בפוליגרף, ועל פרשנותו שלו את פסק הדין המזכה. במילים אחרות: שוקי הביע את דעתו בפני ג"פ כי זיכויו של המשיב בבית המשפט נבע מהתנהגות המתלונן ומכאן כי הזיכוי לא היה בשל כך שהמשיב לא ביצע את האלימות שיוחסה לו, היינו, שוקי האמין כי על אף שהמשיב זוכה, הוא אשם.
4.בית משפט קמא בחן את טענותיה של המערערת למול טענות המשיב, אחת לאחת:
א.על טענתה של המערערת כי המדובר ב"עדות שמיעה" נקבע, כי כל תביעה בשל לשון הרע מושתתת על "עדות שמיעה", שהרי לשון הרע, מטבע בריאתו והגדרתו, נאמר לגורם אחר ולא לנפגע עצמו כפי שקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). בית המשפט הוסיף, כי המשיב הוכיח די הצורך, באמצעות תצהירו של ג"פ וכן בהודאתו של שוקי עצמו בתצהירו, את לשון הרע שנאמרה לג"פ.
ב.על טענת המערערת כי דבריו של שוקי נאמרו לג"פ במסגרת "שיחה אישית ולא פורמאלית", "בעלת מטרה חינוכית", שנערכה ביוזמתו של ג"פ ולא ביוזמתו של שוקי, קבע בית המשפט כי קשה לקבל גרסה זו בשל מספר נימוקים כדלקמן:
ראשית, גם בשיחה פרטית ולא פורמאלית, שוקי כחוקר מח"ש, חייב לנהוג על פי כללי אתיקה נהוגים, בין אם הם כתובים ובין אם לאו. אסור לו לשתף אחר במידע על חקירות שעשה, על הגיגיו לגבי אמינות הנחקרים שלו ועל ביקורתו על בית המשפט. על אחת כמה וכמה שאסור לו לשתף נחקר אחד במידע על נחקר אחר. בית המשפט ציין, כי שוקי ידע כי גם בשיחה אישית ולא פורמאלית ובעלת מטרה חינוכית, כטענת המערערת, עליו להקפיד על לשונו ולמנוע הבאת פרטים ומידע שאינם ראויים שיובאו על ידו לידיעת אחרים.
שנית, אין זה מעלה ומוריד אם השיחה היתה ביוזמת ג"פ או ביוזמתו של שוקי. בית המשפט ציין, כי אין המדובר ב"שיחה אישית בלתי פורמאלית", אלא במענה לדברים שנאמרו על ידי ג"פ בהתרסה כלפי חוקרי מח"ש, ושוקי אמר את דבריו כדי להגן על עבודת מח"ש.
שלישית, "שיחה חינוכית" אינה יכולה להתנהל תוך הכפשתו של אדם אחר. שיחה בה מוכפש שמו של אדם אחר אינה "חינוכית" בכל דרך שהיא.
רביעית, שוקי מודה כי השיחה התנהלה לאחר שג"פ נחקר על ידו בעניין אחר, ולא ניתן לשים קו מפריד אימתי עבר ג"פ ממעמד של נחקר למעמד של חבר לשיחה עם שוקי. בכל מקרה, על חוקר מח"ש לשמור על יושרה מקצועית ולהימנע מלשתף שוטר אחר, כמשיב, גם אם הוא "איש בילוש", או "איש חקירות", בענייני חקירות אחרות המתנהלות על ידו, מסקנותיו לגבי נחקרים אחרים וכיוצ"ב. על אחת כמה וכמה דברים אלו אמורים במקרה דנן, כאשר מעמדם של שוקי כחוקר, ושל ג"פ כנחקר, לא נסתיים גם במהלך אותה שיחה. שיחה זו התנהלה בחדר החקירות, במסגרת או כהמשך לחקירה שהתנהלה בעניינו של ג"פ. עוד הוסיף בית המשפט, כי הטענה שהחקירה הסתיימה והשיחה המשיכה כ"שיחה אישית", עומדת בניגוד לטענתו של שוקי כאילו היתה זו שיחה "חינוכית", שהרי שיחה חינוכית אינה שיחה אישית-חברתית.
ג.בית המשפט סיכם, כי גרסתה של המערערת על נסיבות השיחה בה נאמרו הדברים על ידי שוקי לג"פ, "היא גרסה רצופת סתירות פנימיות, שמעידות על כך שאין בה ולא כלום. יתר על כן, גם אם היה ממש בגרסה זו, אין בה כדי להצדיק את הדברים שנאמרו ואסור היה לשוקי לומר אותם גם לא בנסיבות שהוא מתאר".
ד.בית המשפט דחה גם את טענת המערערת, כי המשיב בעצמו פרסם מודעה בפורום שוטרים שמטרתה לארגן תביעה של מספר שוטרים כנגד שוקי, תוך הפנייה לב"כ המשיב, טענה שהוכחשה על ידי המשיב. בית המשפט קבע, כי אינו מוצא טעם לדון בשאלה זו כלל ועיקר, שכן אין לפניו תביעה נגדית ואין בפרסום המודעה, גם אם פורסמה על ידי המשיב, להוות היתר לשוקי לומר את הדברים כפי שאמר לג"פ.
ה.בית המשפט גם דחה את טענת המערערת, כי הדברים שאמר שוקי לג"פ אינם מהווים לשון הרע על פי החוק. על פי קביעת בית משפט קמא, הדברים שאמר שוקי לג"פ הם בגדר לשון הרע בכל דרך שלא ייבחנו.
ו.המערערת טענה, כי המדובר במעשה של מה בכך ובזוטי דברים, ולפיכך המדובר בתביעה קנטרנית ונקמנית. טענה זו מתבססת על טענות המערערת שנדחו כי הדברים נאמרו ב"שיחה אישית" לאחר התרסה מצידו של ג"פ, וכן כי המשיב פרסם אף הוא דברים בפורום שוטרים במרשתת (באינטרנט). בית המשפט דחה טענה זו כאשר קבע כי מקבל הוא את עמדתו של המשיב, כי לאחר שעבר תקופה קשה בה נאלץ להגן על עצמו מפני אישום פלילי ולאחר שזוכה בחלוף מספר שנים של חקירות והליכים משפטיים – דבריו של שוקי, מהם השתמע כאילו אין משמעות של ממש לזיכוי, הם דברים קשים ופוגעים.
ז.בית המשפט בחן ודחה אחת לאחת את טענות המערערת, על פי סעיף 15 לחוק, בדבר נסיבות בהן ניתן להקים הגנת תום לב.
אשר לטענה להגנה בשל קיום חובה חוקית, מוסרית או חברתית (סעיף 15(2) לחוק), שכן מטרת השיחה הייתה חינוכית במסגרת תפקידו של שוקי כחוקר מח"ש, קבע בית המשפט כי המסר היחיד שדבריו של שוקי העבירו, ואשר היו מאוד בלתי חינוכיים, כי גם שוטר שזוכה בבית משפט, יכול למצוא עצמו מותקף בתוך המערכת, כאילו לזיכוי אין כל משמעות.
כן נדחתה טענת המערערת להגנה בשל עניין אישי כשר של המערערת (סעיף 15(3) לחוק), ונקבע כי אין שום עניין אישי כשר של המערערת לצאת בריש גלי נגד המשיב ולהמשיך לראות אותו כאשם למרות זיכויו.
גם טענתה של המערערת בדבר הגנת הבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד (סעיפים 15(4) ו – 15(5) לחוק), נדחתה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה דנן קשה לקבל את דבריו של שוקי כהבעת דעה גרידא, כאילו הדברים שנאמרו על ידי שוקי לג"פ היו בבחינת הגיגים אישיים של שוקי, על אופן תפקודו של המשיב כבעל תפקיד. בעניין זה אמר בית המשפט, כי שוקי היה החוקר האחראי על חקירתו של המשיב, ולפיכך דבריו אינם יכולים להישמע כהרהורים אגביים בינו לבין עצמו. דבריו של שוקי היו דברים אשר התבססו על חומר החקירה שהיה ידוע לו, ועל עובדות שהיו ידועות לו מתוקף תפקידו כחוקר בתיק. כך לעניין סירובו כביכול של המשיב להיבדק בפוליגרף, כך לעניין המסמכים הרפואיים של המתלונן וכך גם לעניין האמון שנותן שוקי במתלונן וחוסר אמונו במשיב, כך לעניין התנהגותו של המתלונן בהליך וכך לגבי עמדתו של שוקי כי המשיב אשם למרות זיכויו. ג"פ ידע על מעמדו ותפקידו של שוקי ועל כך שניהל את החקירה בעניינו של המשיב, ולפיכך לדברים שנאמרו על ידי שוקי יש משקל רב. המסקנה היא שהדברים שנאמרו על ידי שוקי לג"פ לא היו בגדר הבעת דעה סתמית והרהורי לב, אלא היו דברים של "בר סמכא" של מי שמעורב בחקירה ויודע את פרטיה.
בית המשפט דחה גם את טענת המערערת, כי מדובר בהכחשה של לשון הרע (סעיף 15(10) לחוק), בדברים שנאמרו על ידי ג"פ לשוקי כאילו במח"ש "תופרים" תיקים לשוטרים. בית המשפט נימק זאת בכך, שככל שג"פ אכן התריס בפני שוקי על כך שבמח"ש "תופרים" תיקים, וככל שהוא גם הביא את עניינו של המשיב כדוגמא, הרי שתשובתו של שוקי שנועדה להצדיק את האישום של המשיב בניגוד לזיכויו, רק תומכת באותה התרסה ולא מהווה לה מענה. בית המשפט קבע, כי משמעותה של התשובה של שוקי היא בהקצנה, היינו, גם אם בית המשפט זיכה את המשיב, אזי שוקי מחזיק בדעה כי המשיב אשם וראוי היה להרשיעו. דברים אלו מתחזקים שעה ששוקי מוסיף ומביא בפני ג"פ "ראיות" מתוך חומר החקירה המצדיקות לדעתו הרשעה. בית המשפט הדגיש, כי על מנת לשלול ולדחות את טענת ג"פ בדבר "תפירת תיקים", היה על שוקי להגיב לטענה עצמה, כך, למשל, אם היה שוקי מספר לג"פ על המאמצים שעושים במח"ש ואמצעי הזהירות שננקטים שם, על פעולות הסברה והקפדה על כבודם של נחקרים ועוד. אלו היו דברים שהיה בהם כדי להזין את ההתרסה של ג"פ, והיה בכך גם אלמנט חינוכי אמיתי. אולם לא כך נהג שוקי.
ח.בית המשפט גם התייחס לטענת המערערת כי שוקי פעל בתום לב, כאשר אמר את הדברים לג"פ, על פי סעיף 16(ב) לחוק, ודחה את הטענה "בשתי ידיים". בית המשפט בחן בפרוטרוט את דבריו של שוקי לג"פ, ביחס לדברים שקבע בית המשפט בפסק דינו המזכה את המשיב, ומצא כי לא היה כל בסיס לדבריו של שוקי לג"פ. בית המשפט הסיק, כי דבריו של שוקי לג"פ נאמרו מתוך מניעיו האישיים, לאחר תחושת הכישלון שלו בשל זיכויו של המשיב. בית המשפט מצא תמיכה למסקנתו זו נוכח הביקורת הנוקבת שהעביר בית המשפט על תהליכי החקירה שביצע שוקי בעניינו של המשיב.
ט.בית המשפט דחה טענות נוספות שהעלתה המערערת ומצא שאין צורך לדון בהן בפרוטרוט. כך לגבי הטענה על הראיות וממצאי החקירה בהליך הפלילי נגד המשיב, בסוברו כי איננו בוחן את קביעותיו של בית המשפט לאור הראיות שמביאה המערערת; כך לגבי הטענות המתייחסות לסירוב המשיב לבדיקת הפוליגרף, כטענת המערערת, או להסכמתו ובתנאי שגם המתלונן ייבדק, כטענת המשיב; כך לגבי הטענות על משקלו של פסק הדין הפלילי בהליך האזרחי.
5.לאחר שדחה בית המשפט את טענות ההגנה שהעלתה המערערת, קבע כי מקבל הוא את עמדתה של המערערת כי הדברים שנאמרו רק לאדם אחד על ידי שוקי, אינם יוצרים את אותו הנזק כמו פרסום במרשתת (אינטרנט) או בעיתון. עם זאת, גם דברים הנאמרים לאדם אחד, יכולים לגרום לכאב לב ועוגמת נפש. בית המשפט ציין, כי במשך כשלוש שנים נאבק המשיב על חפותו, ולאחר שזוכה בדין מצא עצמו מול אותו חשש של שוקי כאילו אשמתו נותרה בעינה. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין ספק שלמשיב נגרם דאבון לב ועוגמת נפש.
6.בית המשפט דחה את טענת המערערת, כי יש מקום להקטין עד כדי לאיין את הפיצוי המגיע למשיב בשל מעשיו הפסולים, כנטען, ולפיהם פרסם המשיב בפורום שוטרים "חשופים בניידת", דברים שבהם מעביר הוא ביקורת על עניינים שונים בקשר לאנשי משטרה ופסקי דין. בית המשפט נימק זאת בכך, שכל הפרסומים של המשיב שהובאו על ידי המערערת הם בגדר הבעת דעה אישית על עניינים שונים, כך הם מופיעים ואינם יכולים להתפרש אחרת. עוד הוסיף בית המשפט, כי אינו יודע מה אופיו של פורום השוטרים, לשם מה הוא נועד, ומה טיב הפרסומים האחרים שלו, ולא מן הנמנע שהפרסומים של המשיב אינם קיצוניים ואינם שונים מאופיים של הפרסומים האחרים שם. בית המשפט התרשם, כי המדובר במעין "הייד פארק", בו נאמרים הגיגיהם של שוטרים גם אם הם נוקבים לעיתים, ובפורום שכזה בא לידי ביטוי הערך של חופש הביטוי כל עוד הפרסומים של המשיב אינם חורגים מהבעת עמדתו האישית כלפי אירועים שונים. בית המשפט הגיע למסקנה, כי אין הדבר דומה כלל ועיקר לדבריו של שוקי לג"פ, שנאמרו במסגרת חקירתו של ג"פ כאשר שוקי אומר את הדברים בהסתמך על מידע שהיה בידיו בהיותו החוקר בעניינו של המשיב והופיע כעד בהליך הפלילי נגד המשיב בבית המשפט.
7.על יסוד מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות, הגיע בית המשפט למסקנה לעשות שימוש בסעיף 7א(ג) לחוק, בדבר כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, ופסק, כאמור, כי על המערערת לשלם למשיב פיצוי בסך של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.09, נוכח העובדה שהשיחה בין שוקי לג.פ. התקיימה בסוף שנת 2009. כן חייב בית המשפט את המערערת בתשלום הוצאות כמפורט לעיל.
8.על כך הערעור שלפניי.
עיקרי טענות הצדדים
9.בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטיעון בעל-פה, טענה ב"כ המערערת, עו"ד יוספה מרגולין-ולנסי, כי פסק הדין שגוי מבחינות רבות, הן בשאלת האחריות, והן בשאלת הנזק ואינו יכול לעמוד. נטען, כי בית המשפט קבע אחריות ופסק פיצוי מופרך כאשר מחד לא נגרם כל נזק למשיב, ומאידך, נגרמה פגיעה משמעותית וחמורה לחופש הביטוי. על פי הנטען, המדובר באמירה בודדת של שוקי לאדם אחד, אמירה שנעשתה כתגובה לפרובוקציה של ג"פ, כאשר טען כי במח"ש תופרים תיקים.
10.לשיטת ב"כ המערערת, ישנן חמש טעויות גדולות, מרכזיות, בפסק הדין:
הראשונה, לא ניתן שום משקל לזכות חופש הביטוי של שוקי;
השנייה, לא ניתן שום משקל לפרובוקציה של ג"פ, שהעלה את שמו של המבקש כדוגמא למי שתפרו לו תיק, דברים פרובוקטיביים שקדמו לדבריו של שוקי. בעניין זה מסכימה ב"כ המערערת, כי היה על שוקי לומר לג"פ כי אינו מדבר על תיקים אחרים, אולם שעה שנאמרת כלפי שוקי אמירה קשה שפוגעת במקצועיות של חוקרי מח"ש וביושרה שלהם, קשה לצפות כי יגיבו בצורה קרה מבלי לומר את שעל ליבם, ומבלי לנמק מדוע סבורים הם כי לא היה מקום לזיכוי של המשיב בהליך הפלילי; השלישית, טעה בית המשפט שעה שהסתמך על הדברים שנאמרו בפסק הדין המזכה, דברים שאינם פליליים;
הרביעית, כאשר פסק בית המשפט כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, מבלי להתייחס לשאלה האם היו בדברים של שוקי משום כוונה לפגוע;
החמישית, שלא ניתן משקל מתאים להודעות שהמשיב פרסם במסגרת פורום השוטרים במרשתת, אשר, כפי שהצביעה המערערת, המדובר, לדעתה, בהודעות משתלחות שיש בהן ביקורת משתלחת כלפי בתי משפט, אשר מרשיעים את חברו שלא בצדק ותובעים במח"ש שמגישים כתבי אישום שלא בצדק.
עוד הוסיפה וטענה ב"כ המערערת כי לחוקר יש זכות לחופש הביטוי ולהביע את דעתו גם ביחס לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט, וזאת במסגרת חופש הביטוי.
11.עוד טענה ב"כ המערערת, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לטענה בדבר "זוטי דברים", וכי המדובר בתביעה קנטרנית. לשיטתה, המדובר באג'נדה של המשיב נגד מח"ש והחוקר הספציפי, כאשר המשיב מנסה להיטפל לאמירה בודדת של שוקי.
כ] נטען, כי טעה בית המשפט שעה שדחה את טענתה שמדובר בהבעת דעה מצדו של שוקי, דעה מנומקת ומבוססת על מסמכים רפואיים ועל העדר בדיקת פוליגרף.
ב"כ המערערת שבה על הטענות שנטענו בבית משפט קמא, ביחס לטענות ההגנה המנויות בסעיף 15 לחוק.
12.אשר לגובה הנזק, נטען כי המדובר בסכום מופרז ביותר. ב"כ המערערת הפנתה לפסיקה למקרים בהם נפסקו סכומים של עד 10,000 ₪ ולא מעבר לכך, והוסיפה כי לא הייתה הצדקה לפסוק סכום של 100,000 ₪ כפי שפסק בית משפט קמא.
13.ב"כ המשיב, מנגד, ביקש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין על כנו. נטען, כי פסק הדין מנומק ומבוסס הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.
דיון והכרעה
14.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי הצדדים וכן נתתי את דעתי לטענותיה המפורטות של ב"כ המערערת, וכן לעמדתו של ב"כ המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, זאת מלבד נושא גובה הפיצוי שנפסק למשיב, כפי שיפורט בהמשך. מסקנתי זו אני עושה על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. אני סבור, כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לעניין הדברים שנאמרו על ידי שוקי לג"פ מעוגנים כדבעי, ואין מקום להתערב בממצאים אלה, כאשר למעשה גם אין חולק כי הדברים המיוחסים לשוקי אכן נאמרו על ידו.
כמו כן הגעתי למסקנה, כי עיקרי מסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא - כי דבריו של שוקי לג"פ מהווים לשון הרע על פי הוראות החוק, ולמערערת אין עומדת טענת הגנה – מבוססים, ואין לגלות בהם טעות שיש בה כדי להצדיק התערבות עד כדי קבלת הערעור במלואו.
אוסיף, כי מקובלים עליי דבריו של בית משפט קמא, כי אמירותיו של שוקי על ממצאי החקירה בעניינו של המשיב והשלכותיהם על פסק הדין המזכה לא היו ראויים בשום אופן. לא היה זה ראוי כי שוקי, כחוקר מח"ש, יביע את דעתו בפני אדם זר, ג"פ - גם אם המדובר באיש משטרה - על תיק החקירה של המשיב, חקירה שאותה ניהל שוקי ושימש כעד בהליך הפלילי בעניינו של המשיב ממנו זוכה בסופו של יום. בניגוד לטענת המערערת, אין במסקנה זו משום להגביל את חופש הדעה וחופש הביטוי. אכן, כפי שמסכימה גם באת כוחה המלומדת של המערערת, היה על שוקי להימנע מלציין ולהתייחס במפורש למשיב, גם אם ג"פ התריס נגד שוקי תוך העלאת שמו של המשיב. על שוקי, כחוקר, היה להבליג, או לציין כי אינו יכול להתייחס למישהו מסויים שג"פ התייחס אליו בשמו, או להדגיש את המאמצים הגדולים שעושה מח"ש שאינו "תופר תיקים", כטענת ג"פ. משלא עשה כן, אלא אמר במפורש לג"פ את הדברים שבהם הודה, עבר על החוק.
15.עם זאת, ומבלי שיש בכך לפגוע במסקנתי לעיל, מצאתי לנכון להסתייג מדברי בית משפט קמא כי גם הדברים הנאמרים בהכרעת דין מזכה יכולים לשמש ראיה בהליך אזרחי. כידוע, על פי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט אזרחי". היינו, רק ממצאים בפסק דין מרשיע נאמר ולא בפסק דין מזכה. נפסק כי – "פסק-דין מזכה במשפט פלילי אינו קביל כראיה במשפט אזרחי" (ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 392, 402 (2002); ע"א 5380/06 עזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.11), סעיף 95, והאסמכתאות שם); י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורה 2009) בעמ' 1549 בעמ' 1555 והאסמכתאות שם).
16.על יסוד האמור הערעור בכל הנוגע לחבות נדחה.
הערעור על גובה הפיצויים
17.המערערת טוענת כי לא נגרם כל נזק למשיב. כן נטען, כי בית המשפט לא דן כלל בהוראות סעיף 19 לחוק לפיו ניתן להתחשב לטובת נתבע בהקלות בפסיקת פיצויים, בין היתר, כאשר המפרסם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע (סעיף 19(2) שם), כפי שהיה במקרה זה. מנגד, טוען המשיב כי נגרם נזק לשמו הטוב.
18.כאמור, סבורני כי יש מקום לקבל את הערעור ביחס לגובה הפיצוי שנפסק למשיב. לדעתי, גם לאור הנימוקים שניתנו על ידי בית משפט קמא בפסק דינו, לא היה מקום לפסוק סכום פיצוי של 100,000 ₪ לזכותו של המשיב. אבהיר.
בית המשפט התבסס על סעיף 7א(ג) לחוק בדבר כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, הקובע כדלקמן:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב) ללא הוכחת נזק".
סעיף קטן (ב) קובע כדלהלן:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ חדשים, ללא הוכחת נזק".
19.בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.2008) (להלן: "עניין שרנסקי") התייחס בית המשפט העליון לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת שפוסק הוא פיצויים בתביעת לשון הרע: נפסק, כי יש ליתן משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, "נזק ממון" וגם "נזק כללי" במשמע. נקבע, כי קיימת חזקה, שמעצם פרסום לשון הרע נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא הצורך בהוכחת "נזק ממון" אשר נגרם הלכה למעשה.
עוד נאמר, כי – "הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5)" (שם, סעיף 51).
כן צוין בפסק הדין הנזכר, כי יש להתחשב גם בהתנהגות הצדדים לאחר הפרסום, ואף במהלך הדיון המשפטי, ויש להתחשב בבחינת כוונת המפרסם, האם פעל מתוך זדון או מתוך רישול וקלות דעת. כן יש לשקול את הנסיבות הכלולות בסעיף 19 לחוק. פסיקת פיצויים על ידי בית משפט, תיעשה בין היתר, על פי אמות מידה כלליות וכן לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.
עוד בעניין פסיקת פיצויים סטטוטוריים, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) (להלן: "עניין בן גביר")) כדלקמן:
"תוספת חקיקתית זו משקפת מגמה רחבה של סמכות בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה למדי בגין הוצאות שם רע, אף ללא הוכחת נזק, "כדי להרתיע מוציא לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק", כלשון דברי ההסבר בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח 1998 (ה"ח 2748, התשנ"ח, עמ' 568)".
יודגש, כי על מנת להיכנס לגדרו של סעיף 7א(ג) על הנפגע להוכיח כי לפוגע היתה "כוונה לפגוע" בו. על פי כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין בן גביר (שם, 1456), האמירה הפוגעת תבחן בין היתר לאור השאלה: האם כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם, האם היתה התגרות מכיוונו של הנפגע וכן לאור האירועים שלאחר מעמד הפגיעה".
גורם נוסף שבנסיבות מסוימות יהווה ראיה לכוונה לפגוע, הינו גורם הנקמה (רע"א 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (25.12.2003)). כמו כן נקבע, כי הכוונה הנדרשת צריכה להיות כוונה של ממש ואין די בצפיות (רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.08.2008)).
20.מן הכלל אל הפרט. על יסוד האמור לעיל, לא ניתן לומר כי למשיב לא נגרם כל נזק. דבריו של שוקי שנאמרו לאדם שלישי, ג"פ, לאדם יחיד (סעיף 2(ב)(1) לחוק), גם אם נאמרו בעל-פה ושלא בכתב, הינם בבחינת לשון הרע על פי החוק (סעיף 1), מהווים משום עוולה (סעיף 7 לחוק), פגעו במשיב, והוא זכאי לפיצוי בגין הפגיעה.
לא מקובלת עליי טענת המערערת, כי אין בפסק הדין דיון לעניין גובה הנזק. בית המשפט ציין לעניין זה, כי מקבל הוא את טענת המערערת כי דברים הנאמרים לאדם אחד אינם יוצרים את אותו הנזק כמו פרסומם במרשתת או בעיתון. עוד ציין בית המשפט, כי האירוע מושא התלונה של המתלונן אירע ביום 1.9.06 והתלונה נגד המשיב הוגשה כעבור כארבעה חודשים, כי כתב האישום נגד המשיב הוגש בחודש נובמבר 2007 והוא זוכה ביום 1.6.09 כאשר הנימוקים לזיכוי ניתנו ביום 20.10.09. היינו, במשך כשלוש שנים נאבק המשיב על חפותו. והנה, כחודשיים לאחר מכן סיפר ג"פ למשיב על דבריו של שוקי עליו. נקל לשער את הפגיעה שחש המשיב נוכח השתלשלות הדברים, ובמיוחד כאשר הדברים באים מפי חוקרו הוא, שלא קיבל את קביעותיו של בית המשפט ולא השלים עם זיכויו.
21.אשר לכוונה מצידו של שוקי לפגוע במשיב עת אמר את הדברים לג"פ, שהצדיקה, לדעת השופטת קמא, פסיקת כפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק – דומה, כי בית המשפט ביסס זאת על סברתו כי דבריו של שוקי נאמרו מתוך "מניעים פסולים", שעה שעדותו לא אומצה בהליך הפלילי והמשיב יצא זכאי, ולכן מצא לנכון לומר את הדברים לחוקר אחר, ג"פ, אשר העלה את שמו של המשיב לפניו, ביודעו שהוא חברו של המשיב (פרו' בית משפט קמא עמ' 24, ש' 32 – 31), ומצא בכך הצדקה לכפל פיצוי. לדעתי, מסקנתו זו של בית המשפט אינה מבוססת והיא בבחינת השערה בלבד שאין לה תימוכין, ומטעם זה לא היה מקום לכפל פיצוי.
22.כטענת המערערת, אכן נמנע בית המשפט להתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 19 לחוק אשר יש בהן להפחית את גובה הפיצויים.
סעיף 19 לחוק קובע כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
המערערת מכוונת טענותיה לס"ק (2), כי שוקי היה משוכנע באמיתות הדברים שאמר לג"פ ומשום כך יש להתחשב בכך בקביעת גובה הפיצוי. שוקי העיד בחקירתו הנגדית, כי היה משוכנע בעת שחקר את המשיב וכן בשעה שהעיד בבית המשפט, כי המשיב אכן גרם לנזקיו של המתלונן (פרוטו' שם עמ' 24, ש' 8 – 15).
דא עקא, טענתה זו של המערערת לא עלתה בסיכומי ב"כ המערערת בבית משפט קמא, ודומה, כי זו הסיבה שבית משפט קמא לא דן בה. משהועלתה הטענה בהקשר לסעיף 19 לראשונה בערכאה זו, אין מקום לדון בה כעת, והיא נדחית.
23.לעומת זאת, בית משפט קמא בחן את טענתה של המערערת, שנסמכה על סעיף 22 לחוק, כי המשיב פרסם דברים שונים באתר שוטרים, ודחה את טענותיה בנקודה זו. דעתי כדעתו. המערערת לא הגישה תביעה נגדית בגין הפרסומים הביקורתיים שייחסה למשיב באתר השוטרים "חשופים בניידת". אין דומה לשון הרע הנאמרת באוזניו של חברו של המשיב על ידי חוקר מח"ש, שנאמרו על יסוד חקירתו את המשיב ואף העיד בהליך הפלילי שנוהל נגד המשיב, לפרסום דברים באתר שנועד לשוטרים להחלפת דעות, גם אם ביקורתיים וחריפים, כנטען, והכול במסגרת חופש הביטוי. לו סבורה המערערת כי המשיב עבר על החוק דומה כי אין מניעה שתנקוט נגד המשיב בהליך שתראה לנכון.
24.כפי שצוין, סבורני כי הסכום שפסק בית משפט קמא, גם אם המדובר בלא הוכחת נזק, הינו גבוה ואינו בר השוואה לפיצויים שנפסקו במקרים דומים, שאליהם הפנתה ב"כ המערערת בטיעוניה. לטעמי, בית המשפט גם לא נתן משקל מספיק לכך שדבריו של שוקי נאמרו לאוזניו של ג"פ בלבד, בלא מאזינים נוספים, נאמרו בעל-פה ולא הועלו עלי-כתב, ונאמרו רק לאחר שג"פ, חברו של המשיב, העלה את שמו לפני שוקי.
25.אחר כל זאת, בשקלול כל הנתונים שצויינו לעיל ועל יסוד הפסיקה, אני פוסק כי חלף סכום הפיצוי שפסק בית משפט קמא יעמוד סכום הפיצוי על 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התובענה בבית משפט קמא ועד לתשלום המלא בפועל.
26.נוכח התוצאה האמורה, יופחת גם הסכום שנפסק בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד וחלף הסכום שנפסק אני פוסק סך של 6,000 ₪.
27.על אף שערעורה של המערערת התקבל בעיקרו, נוכח התוצא האמורה, אין חיוב של המשיב בהוצאות בערכאה זו. כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ח' שבט תשע"ה, 28 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
