אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 3892/13 בראון-פישמן תקשורת בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים

ע"א 3892/13 בראון-פישמן תקשורת בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים

תאריך פרסום : 08/06/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
3892-13
08/06/2015
בפני השופט:
1. מ' נאור
2. צ' זילברטל
3. א' שהם


- נגד -
המערערת:
בראון-פישמן תקשורת בע"מ
עו"ד ד"ר אמנון רפאל
עו"ד שלומי לזר
המשיב:
פקיד השומה למפעלים גדולים
עו"ד קמיל עטילה
פסק דין

 

השופט צ' זילברטל:

 

 

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעמ"ה 1059/05, 1285/08 ו-1305/09, שניתן ביום 8.1.2013 על-ידי כב' השופט מ' אלטוביה.

תמצית העובדות

 

  1. המערערת, חברת "בראון-פישמן תקשורת בע"מ", היא חברת החזקות אשר הוקמה בשנת 1977. בפרק הזמן שבין השנים 2007-1999 (להלן: תקופת ההחזקה) החזיקה המערערת במניות של חברת ידיעות אחרונות בע"מ, במניות של חברת פולן בע"מ ובזכויות למניות של חברת ידיעות תקשורת בע"מ (להלן: החברות המוחזקות). חלק מהשקעתה בוצע זמן רב לפני תקופת ההחזקה, אך יתרת ההשקעה, המהווה את מרביתה, בוצעה בין השנים 2000-1997, והיא מומנה בחלקה על-ידי הלוואות שנטלה המערערת, לזמן קצר ולזמן ארוך, בסך של כ-428,688,000 ש"ח (להלן:ההלוואות).

 

  1. במהלך תקופת ההחזקה הפיקה המערערת הכנסות מדיבידנד שחולק לה, כבעלת מניות, על-ידי החברות המוחזקות (להלן: ההכנסה מדיבידנד). הכנסה זו, אשר הייתה ההכנסה היחידה של המערערת באותן שנים, הסתכמה בכ-120 מיליון ש"ח, והיא לא חויבה במס נוכח הוראת סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], (להלן: הפקודה), הקובעת כי דיבידנד כאמור בין חברות לא ייכלל בחישוב ההכנסה החייבת של "חבר בני אדם". במקביל להכנסה מדיבידנד, צמחו למערערת בתקופת ההחזקה הוצאות מימון בגין ההלוואות וכן הוצאות נלוות שונות הכרוכות בהשקעה בחברות המוחזקות (להלן: הוצאות המימון ו-ההוצאות הנלוות; וביחד: ההוצאות). ההוצאות הסתכמו בכ-201,500,000 ש"ח.

 

  1. בדיווחיה השנתיים לרשויות המס בתקופת ההחזקה דרשה המערערת מהמשיב להתיר בניכוי את מלוא ההוצאות לפי סעיף 17 לפקודה. ודוק, המערערת לא ייחסה את ההוצאות להכנסתה מדיבידנד לפי סעיף 18(ג) לפקודה – הסעיף אשר מסדיר ניכוי הוצאות שהוצאו לשם יצירת הכנסות "מועדפות", לרבות הכנסות "פטורות ממס" – אלא ביקשה לנכות את מלוא ההוצאות כהוצאות בעסק וכן להכיר בהן כ"הפסד עסקי" הניתן להעברה לשנים הבאות לפי הוראת סעיף 28 לפקודה. המערערת סברה כי אין לנכות את ההוצאות מהכנסתה מדיבידנד, שכן לעמדתה, הכנסה מדיבידנד בין חברות אינה "הכנסה פטורה" או "מועדפת", אלא תקבול אשר הוצא מבסיס המס מכוח סעיף 126(ב) לפקודה, ועל כן כלל אינו בא בגדר המונח "הכנסה", ומכאן שסעיף 18(ג) אינו חל לגביו.

 

  1. המשיב, פקיד שומה למפעלים גדולים, דחה את דרישת המערערת במסגרת השומות השנתיות המתייחסות לתקופת ההחזקה. ראשית קבע המשיב, כי סעיף 18(ג) לפקודה חל גם על הכנסות מדיבידנד בין חברות, שהן הכנסות "פטורות ממס", ולפיכך ניתן לנכות מהן רק את ההוצאות שהוצאו לשם ייצורן. שנית קבע המשיב, ביחס לסכום ההוצאות שנותר לאחר ניכוי כלל ההוצאות מההכנסה מדיבידנד (להלן: יתרת ההוצאות), כי אין להכיר בו כהוצאה "עסקית" המותרת בניכוי לפי סעיף 17. קביעה זו נומקה בכך שההוצאות לא צמחו במסגרת פעילות בעסק, למען ייצור הכנסה בשנת המס ולשם כך בלבד, כדרישת הסעיף, אלא נועדו למימון רכישת ההשקעה בחברות המוחזקות. מאותה הסיבה לא ניתן גם לקזזן לפי סעיף 28 לפקודה. עם זאת, ציין המשיב כי הוא נאות – לפנים משורת הדין – להתיר למערערת להוון את יתרת ההוצאות לעלות המניות שנרכשו בשנת 1998. לעניין זה אמורה להיות נפקות בעת מכירת המניות לצורך חישוב המס שיוטל על המכירה.

 

  1. למען שלמות התמונה יצוין, כי בשנת 2003, במהלך תקופת ההחזקה, מכרה המערערת חלק מהשקעתה בחברות המוחזקות בתמורה לסך של 93,461,000 ש"ח, כאשר המחיר המקורי של החלק הנמכר היה 97,789,000 ש"ח (להלן: המימוש החלקי).

 

  1. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעורים כלפי השומות בתקופת ההחזקה, ובגדרם העלתה שלוש טענות מרכזיות: הטענה האחת, כי שגה המשיב בקבעו כי אין לסווג את השקעתה בחברות המוחזקות כפעילות "בעסק". נטען, כי יישום מבחני הפסיקה על נסיבות המקרה, מלמד כי פעילותה היא בגדר "עסק" ולמצער "עסק אקראי". בהתאם נטען, כי היה מקום להתיר למערערת לנכות את ההוצאות לפי סעיף 17 לפקודה ולרשום הפסד עסקי לפי סעיף 28 לפקודה. הטענה השנייה, כי שגה המשיב בקבעו שיש לייחס את הוצאות המימון להכנסה מדיבידנד. כאמור, המערערת סבורה כי דיבידנד בין חברתי אינו הכנסה "מועדפת", אלא תקבול שהוצא מבסיס המס בגדר סעיף 126(ב) לפקודה, ולכן לא חל לגביו סעיף 18(ג) לפקודה. הטענה השלישית, שנטענה כטענה חלופית, לפיה אם לא תתקבלנה יתר טענות המערערת ויקבע כי פעילותה היא במישור ההוני ואינה פעילות עסקית, יש להכיר בהפסד שנגרם לה כתוצאה מהמימוש החלקי כ"הפסד ריאלי" לפי סעיף 9(ג) לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 (להלן: חוק התיאומים).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ