1.לפניי שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד. הערעורים הם על פסק דין מיום 27/9/17, שניתן על ידי כב' השופטת רויטל באום בת"א 1039-08-16 בבית משפט השלום בחיפה. למען הנוחות יכונה להלן הצדדים כדלקמן: דוברין יכונה "המערער", ועיריית חיפה/ מנהל הארנונה - "המשיבה". בפסק דינו דן בית משפט קמא, בין היתר, בתביעת המערער לקבל החזר ארנונה עבור 23 שנים, שלטענת המערער שולמה ביתר עקב מדידה לא נכונה של השטח של הנכסים הנישומים, כאשר הטעות התבררה עם מדידה חדשה בסוף שנת 2015: בשאלה אם הייתה לבית משפט קמא סמכות עניינית לדון בתובענה; בטענת המשיבה להתיישנות התביעה; בשאלה מהי הריבית שיש לחייב בסכום ההשבה; ואם היה מקום לקבל את טענת המשיבה במהלך ההתדיינות, כי גם המדידה החדשה היא שגויה, ומכאן שהשטח לא חוייב ביתר אלא בחסר.
הרקע העובדתי
2.הרקע העובדתי עולה מפסק הדין של בית משפט קמא ומהעדויות והמסמכים שבתיקו. המערער מנהל עסק ברח' נורדאו 25 בחיפה מאז 1993. לפני כן נוהל העסק על ידי אביו, שנפטר בשנת 1992 או בסמוך. העסק פעל בשני נכסים בבניין (להלן "נכס א" ו-"נכס ב" וביחד "הנכס"). בסוף שנת 2015 החזיר המערער את אחד הנכסים, שהיה ככל הנראה בשכירות מוגנת, לבעליו.
3.אין מחלוקת כי לאורך השנים בהם החזיק המערער בנכסים, מאז שנת 1993 ועד לסוף שנת 2015, חישבה המשיבה את הארנונה לפי 98 מ"ר לנכס א' ו– 86 מ"ר לנכס ב', זאת בהסתמך על סקר שכונה "סקר מלך" שנעשה בשנת 1986 או בסמוך. בסוף שנת 2015 בוצע סקר נכסים חדש מטעמה של המשיבה (להלן "סקר אשד") והתברר למשיבה, כי שטח נכס א' גודלו 73.85 מ"ר, ושטח נכס ב' - 70.05 מ"ר. דהיינו המערער נישום על 40.09 מ"ר עודפים. המשיבה תיקנה את שומת הארנונה לשנת 2016, אולם סרבה להשיב למערער עבור השנים הקודמות עבורן תבע, החל משנת 1995, את הסכומים ששולמו ביתר על פי המדידה משנת 2015. לפיכך, הגיש המערער את תביעתו כשהוא תבע בה החזר מאז שנת 1995 בסכום של 187.641 ₪.
עיקר טיעוני הצדדים בבית משפט קמא
4.המערער טען בבית משפט קמא, כי סמך על יושרה והגינותה של המשיבה בהיותה רשות ציבורית, הממונה על קביעתה של הארנונה וגבייתה, וכי המשיבה התרשלה בכך שלא גבתה מס כדין, על פי השטח שהחזיק.
5. המשיבה טענה, כי לבית משפט קמא אין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן הסמכות נתונה לוועדת הערר, וזאת על פי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן "חוק הרשויות – ערר"). כמו כן נטען, כי המשיבה לא התרשלה, ולפיכך, לא נפתחה לפני המערער הדרך לתבוע השבה בבית המשפט. נטען אף שעקרון "סופיות השומה" מחייב דחיית התביעה. לעמדת המשיבה, המערער לא הוכיח שבמשך השנים מאז המדידה ההיסטורית ועד למדידה בשנת 2015, לא נעשו שינויים בשני הנכסים, מה שהקטין את שטחם. עוד נטען כי התביעה התיישנה. כן טענה המשיבה כי המערער לא הוכיח שבמשך כל אותם שנים החזיק בשני הנכסים. בהמשך ההתדיינות בבית משפט קמא, טענה המשיבה, כי מדידה חדשה שעשה פקיד מטעמה במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא, העלתה שהמדידה ההיסטורית הייתה מוטעית כמו גם המדידה החדשה משנת 2015, וכי למעשה שילם המערער לאורך השנים בחסר ולא ביתר, ולפיכך, ודאי שלא מגיעה לו השבה לעבר.
עיקריו של פסק דינו של בית משפט קמא
6. בית משפט קמא ניהל משפט הוכחות, במהלכו שמע את עדי הצדדים. בשתי המחלוקות העובדתיות, שהעלתה המשיבה, דהיינו אם השטחים הוקטנו במשך השנים ואם המערער החזיק במשך כל התקופה בשני הנכסים, קיבל בית משפט קמא את עמדת המערער. נקבע כי טענותיה אלו של המשיבה לא נתמכו בתצהיר, והעד מטעמה אישר כי איננו יודע מה היה המצב העובדתי הנכון. כמו כן המשיבה חזרה בה בתצהירה מהטענה שהמערער לא החזיק כל התקופה בנכס.
7.עוד נקבע כי המשיבה לא העלתה בכתב הגנתה את הטענה, שנטענה על ידי העד מטעמה, כי נפלה טעות בסקרים לרעת המשיבה. יצויין כי העד הגיע למסקנתו זו על סמך מדידה שעשה עובר להכנת תצהירו. זאת ועוד: המשיבה לא ביקשה תיקון כתב הגנתה, והמשיב התנגד נמרצות, התנגדות שהתקבלה, ל"שינוי חזית".
8.באשר לטענת המשיבה, כי אין סמכות לבית המשפט לפסוק בענייני ארנונה אלא למנהל הארנונה וכי על המערער לפנות אליו בהשגה – קבע בית משפט קמא, כי סעיף 3(ג) לחוק הרשויות – ערר מקנה לבית המשפט סמכות לאפשר למי שלא השיג לפני מנהל הארנונה תוך המועד הקובע, להעלות טענה זו בכל הליך משפטי, כפי שהיה רשאי להעלותה אלמלא חוק הרשויות –ערר. בית משפט קמא המשיך וקבע, כי הנסיבות כאן מצדיקות מתן רשות להעלות טענה זו לפניו, שכן:
"במשך 23 שנים אזרח משלם לרשות המקומית תשלומי ארנונה, תוך שהוא מסתמך בתום לב על דרישות הרשות המקומית, נוכח חזקת תקינות המינהל - שמשמעותה היא כי חזקה על רשות מקומית כי היא גובה תשלומים נכונים עבור הנכסים שבשטחה, מצדיקות מתן רשות כאמור, והיא כמובן ניתנת לתובע" (עמ' 3 פסקה 5.4 לפסק הדין).
השופטת קמא הנכבדה הוסיפה כי:
"...לא ברור כיצד יכולה הרשות המקומית לדרוש מהאזרח לבטוח בה... אך מצד שני כאשר מסתבר שהייתה טעות של הרשות המקומית, היא יכולה להתנגד, לכל הפחות לבירור הנושא בבית המשפט. אני סבורה כי זוהי התנהלות שלא בתום לב של הנתבעת..." (עמ' 4 פסקה 5.4 לפסק הדין).
9.באשר לשאלת ההתיישנות, קבע בית משפט קמא, כי אין לקבל את טענתו של המערער שחל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, (להלן "חוק ההתיישנות") הדן בהארכת תקופת ההתיישנות כאשר נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, שכן הוא יכול היה בזהירות סבירה לברר את העובדות, דהיינו לבדוק אם החיוב המתבסס על שטח הנכסים נכון. נקבע כי חזקת תקינות המינהל לא נועדה לשמש כטענה הגנה של האזרח אל מול הרשות השלטונית.
10.עוד קבע בית משפט קמא, כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיו עם הודאת הנתבע בקיום זכות התובע, מתחילה מחדש להימנות תקופת ההתיישנות, ורואים את תחילתה מיום ההודאה, חל שכן לעמדת בית משפט קמא "אין באף אחת מהן (הכוונה להודאות בדבר הטעות בגודל השטחים של שני הנכסים) כל טענה, ולו ברמז, בדבר התיישנות" (עמ' 9 לפסק הדין בסעיף 8.4.3). על אף זאת מצא בית משפט קמא לפסוק, מבלי לנמק, כי המערער יקבל השבה של השומה ששולמה ביתר למשך שבע שנים רטרואקטבית ולא את מלוא תביעתו.
11. בהתאם למסקנותיו אלו קבע בית משפט קמא כי המערער זכאי לקבל החזר, כאמור עבור שבע שנים, החל מיום 9/12/08 ועד סוף שנת 2015 (85 חודשים וסכום של 680 ₪ לחודש) סה"כ 57,800 ₪. כן פסק בית משפט קמא למערער החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,500 ₪ בצרוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכא-1961 החל מיום 30/11/17. בכך נדחתה בקשתו של המערער כי יתווספו לסכום ההשבה ריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה התש"מ-1980 (להלן "חוק הרשויות (ריבית").
עיקר הטיעונים של הצדדים בערעור
12.המערער טען בערעורו, שיש לפסוק לו עבור כל התקופה בה שילם ביתר, דהיינו משנת 1995, וזאת בהסתמכו על סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, וכי בית משפט קמא טעה משלא פסק לו ריבית והפרשי הצמדה על פי "חוק הרשויות (ריבית).
13.המשיבה חזרה על טענותיה: הסמכות היא למנהל הארנונה; התגלה כי לאורך תקופת העבר, הארנונה לא רק שלא שולמה ביתר אלא שהיא שולמה בחסר, והיה על בית המשפט לדון בטענה זו ולקבלה על אף שלא הופיעה בכתב ההגנה; נטען כי יש להחיל את עקרון "סופיות השומה" ואין לפתוח את השומות, וכי אם יש צורך לעדכן, יש לעשות זאת מכאן ואילך – באופן פרוספקטיבי ולא רטרוספקטיבי. נטען כי המערער לא הוכיח שהחזיק בנכסים כל השנים. באשר לטענת ההתיישנות, תמכה המשיבה בקביעותיו של בית משפט קמא.
דיון והכרעה
האם הייתה לבית משפט קמא סמכות לדון בתובענה.
14.לאחר שהוצאה שומת ארנונה, רשאי המתנגד לה לערור לפני מנהל הארנונה בעילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר). על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן לפנות לועדת הערר ועל החלטתה ניתן לעתור לבית המשפט המינהלי (וראו סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר). המשיבה טענה, שהמערער לא השיג על השומות לשנים עברו, והן הפכו לחלוטות. נטען כי לבית משפט קמא לא הייתה סמכות לדון בתובענה. כמו כן נטען כי על פי עקרון ההגנה על התקציב ועקרון סופיות השומה, טעה בית משפט קמא כשקיבל את התביעה.
15.הדין עם המשיבה שסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר) עליו הסתמך בית משפט קמא, אינו מקנה סמכות לבית המשפט לפסוק בענייני ארנונה כאשר הטענה הנטענת היא ששטח הנכס אינו נכון. סעיף 3(א) דן בנישום שטענתו היא שאינו מחזיק בנכס ולפיכך חוייב שלא כדין בתשלום ארנונה. בעניין זה נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא. אולם סמכותו של בית המשפט לדון בתביעות השבה של ארנונה ששולמה ביתר עומדת לו ממקור אחר – מההלכה הנוהגת וחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן "חוק עשיית עושר").
16.על אף הקביעה בחוק הרשויות המקומיות (ערר), שיש לפנות בהשגה על שומה, נפתח בפסיקה פתח לפנות לבתי המשפט, כאשר משלם הארנונה ביתר רשאי לפנות לבית המשפט האזרחי – שלום או מחוזי בהתאם לגובה הסכום הנתבע ( וראו בספרם של רוסטוביץ ,לב וכהן-כספי "ארנונה עירונית" מהדורה חמישית ספר שני. עמ' 1484-1486). השופטת ארבל הביאה את ההלכה הנוהגת ברע"א 1809/07 רע"א 1888/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי (נבו 3/6/08) בכותבה כדלקמן.
"עם זאת, אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), 3(א)(2), 3(א)(4) לחוק הערר. אמנם, נפסק על ידי בית משפט זה כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק פיסקה ו(3)([פורסם בנבו], 30.8.06)). עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד"
וראו גם סקירה נרחבה של הפסיקה וההלכה לעניין השבת מס שנגבה ביתר בפסק דינה של השופטת נאור (כתוארה אז) בע"א 546/09 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות בע"מ (פורסם בנבו 20/8/09) בסעיף 31 לפסק הדין.
17.כטענת המשיבה, הפסיקה קבעה כי על מנת לזכות בתביעה אזרחית להשבת ארנונה, על התובע להוכיח כי העיריה/מנהל הארנונה התרשלו (שם, בספרם של רוסטוביץ, לב וכהן כספי בעמ' 1486, וראו גם את פסקי הדין שהובאו בהערה מס 136 שם). הטענה כי העיריה התרשלה היא שפותחת את הדלת לפני הנישום שלא הגיש השגה או ערר, להביא את תביעת ההשבה לפני בית המשפט המחוזי או השלום. בתי המשפט הכירו בתביעות אלו על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט (וראו שם בעמ' 1490 וכן ראה הערה מס' 146 המפנה לה"פ 1312/99 עו"ד אליעזר גל נ' עיריית חיפה בה נקבע כי יש להראות טעות רשלנית של הרשות המקומית על מנת שנושא ההשבה יידון בבית המשפט. כב' השופטת ארבל סיכמה את ההלכה בשאלה מתי ידון בית המשפט בתביעות השבה בענייני מס ברע"א 1809/07 רע"א 1888/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי, כדלקמן:
"9. השאלה באילו נסיבות יתיר בית המשפט להעלות בפניו טענות שנקבע להעלאתן מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי בחוק, נידונה בהרחבה ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000). נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה". עם זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". ....
10.שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הינם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)). באותו עניין הוזכר סעיף 7א לחוק הערר הקובע כי "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". ...".
18.המערער טען בכתב תביעתו כי המשיבה התרשלה בכך שבמשך 23 שנים לא בדקה עצמה ולא וידאה שהיא גובה מס אמת (וראו סעיף 11 לכתב התביעה). המשיבה טענה שלא הוכחה רשלנות מצידה.
בשאלה אם הוכחה רשלנות מטעם המשיבה, יש לזכור כי מוטלת על העיריה חובת זהירות כלפי הנישום כאשר היא קובעת את גובה הארנונה בין היתר בהסתמך על שטח הנכס. עליה מוטל לברר, בין יתר הפרטים שמטרתם לוודא כי המס הוא מס אמת, את גודלו של הנכס. בנסיבות אלו, אמנם המערער לא הביא ראיות ישירות על רשלנות המשיבה, אולם דעתי היא כי משטען כי עצם העובדה שהמשיבה גבתה במשך שנים כה רבות ארנונה מבלי לבדוק מהו גודלו האמיתי של הנכס וכאשר לא נטען כי המערער רימה בדיווח, מחוייבת המשיבה להראות כי בנסיבות המקרה היא פעלה ולו פעולות ראשונות על מנת למנוע את הטעות, ובנדוננו היא לא עשתה כך. טעות זו שלא ברור מדוע נעשתה, נשארה בתוקפה 23 שנים. בנסיבות אלו היה נטל הבאת הראיות צריך לעבור אל המשיבה. משלא הובא כל הסבר לטעות במדידה לאורך כל כך הרבה שנים, יש לעמדתי לקבוע, כי המשיבה התרשלה במדידותיה ובמדיניות שלה שלא לבדוק עצמה לאורך עשרות בשנים.
19.הנסיבות המצדיקות דיון במסגרת בית המשפט בתביעתו של המערער בנידוננו, הן שדרך הפניה להשגה ולהגשת ערר לוועדות הערר, נחסמה לפני המערער בשל חלוף השנים, שהמערער לא ידע כי עליו ללכת בדרך זו כיוון שלא ידע על טעותה של המשיבה, וכן שיקולים של צדק, שלא ייצא כי אדם שילם ללא הצדק בדין סכומי כסף שמצטברים לסכום גדול. אוסיף לכאן כי משהודתה המשיבה כי הייתה לה טעות, ועל בסיס הודאתה זו נתקיים הדיון בבית משפט קמא, לא התעוררו טענות עובדתיות וטכניות הקשורות למדידה, טענות שעדיף כי יתבררו לפני מנהל השומה או וועדות הערר שלהן ההתמחות בטענות אלו (וראו לעניין זה ע"א 4452/00 ס.ס טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל עמ' 779ז-780ה (פורסם בנבו, 6/2/02). 20.
20.טענה הפגיעה בתקציב: טענה נוספת הבאה למנוע את הדיון בתובענה של המערער הייתה טענתה של המשיבה כי יש להחיל את הכלל של "סופיות השומה" או כלל "הפגיעה בתקציב".
ההלכה בדבר התנאים הדרושים להכרה ב"הגנת התקציב" הובאה בהרחבה על ידי כב' השופט דנציגר בעע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל (פורסם בנבו 24/2/15). בין היתר נקבע שם כי הגנה זו מתבססת על החשש כי חיוב הרשות בהשבה יכביד על תקציבה ויפגע בפעילותה התקינה וכי כתוצאה מכך יינזק גם הציבור הנזקק לשירותיה, אולם על מנת להכיר בהגנה זו על העיריה להוכיח כי מדובר בנישומים מרובים, בסכומים גדולים וכי תקציבה אכן ייפגע. ברור כי תנאים אלו אינם מתקיימים אצלנו.
21. לסיכום סוגיית הסמכות - אני פוסקת כי הייתה לבית משפט סמכות עניינית לדון בתובענה ולפסוק בה.
טענות המערער לאי תחולת ההתיישנות.
22 המערער טען כי היה על בית משפט קמא לפסוק שתביעתו במלואה לא התיישנה. הוא הסתמך על סעיף 8 ולחילופין על סעיף 9 לחוק ההתיישנות. טענותיו אלו נדחות על ידי בהנמקה כדלקמן:
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי:
"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, שלא נתמלא לעניינו של המערער התנאי ש"בזהירות סבירה לה היה יכול למנוע אותן". המערער יכול היה למדוד או לבקש מהמשיבה בדיקה ולוודא בקלות סבירה מהי הארנונה שעליו לשלם. במשך שנים כה רבות הוא גילה אדישות כלפי המס הנגבה ממנו, ואנו למדים זאת מאי נקיטה בכל פעולה שהיא על מנת לוודא ולבדוק נכונות השומה (וראו גם סעיף 24 בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית (נבו 13/2/10).
23.סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה."
בית משפט קמא קבע כי הודאתה של המשיבה על הטעות בשומות ועל כך שהארנונה מוקטנת לשנת המס 2016, מהווה "הודאה" ובלשונו, בסעיף 8.4.3 לפסק הדין: "שני מסמכים אלו מהווה הודאת הנתבעת בכתב בקיום זכות התובע, ואין באף אחת מהן כל טענה ולו ברמז בדבר התיישנות". מכאן הייתה צריכה להיות מסקנתו של בית משפט קמא כי המערער זכאי לקבל את כל סכום התביעה, שכן ההודאה מתחילה את המירוץ של ההתיישנות מחדש, אולם – מבלי להסביר – קבע בית משפט קמא כי המערער זכאי לקבל רק שבע שנים רטרואקטיבית. הדין עם כן אם המערער בשאלה זו. אולם המשיבה טענה בערעור, כי לא הייתה הודאה מצידה בזכות המערער.
24.ההלכה היא שיש לפרש את סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדווקנות (ראו ע"א 1071/91 משה נ' הכפר הירוק (1996)) וזאת על מנת לשמור על משטר ההתיישנות.
המשיבה הודתה אמנם בכתב הגנתה כי חלה טעות במדידה וכי היא תיקנה את השומה לשנת 2016 על פי המדידה החדשה, אולם בהודאתה זו אין, לעמדתי, משום הודאה בזכותה המושגית של המערער לתבוע: המשיבה לא הודתה בזכות המערער להשבה. היא לא הודתה כי התיקון חל רטרואקטיבית גם בשל כך שהיא סברה שבתקופת העבר השטח היה גדול יותר (נטען כי הייתה מרפסת שנהרסה וכי הייתה החזקה של חלק מהרכוש ). בנסיבות אלו, אינני סבורה שהייתה הודאה התקפה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
25.אוסיף כי גם אם הייתה הודאה של המשיבה בזכותו המושגית של המערער לתבוע, המתחילה מחדש את ספירת ההתיישנות (וראו ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ ואח', פ"ס סה (2) 635) דעתי היא כי בנסיבות אין להשיב למערער אלא למשך שבע השנים אחורנית. זאת על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" (ההדגש בקו לא במקור).
בדנא 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ''ד סה(1) 350 ניתן ביום 17/7/2011, בסעיפים 45 ו-46, דנה כב' השופטת נאור (כתוארה אז), כשהיא סוקרת את הפסיקה המתייחסת, בשאלה מתי יעשה בית המשפט שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט על מנת למנוע השבה או לפסוק רק את חלקה: עיקרי החלטתה בעניין זה היו שניתן להקטין את ההשבה אם היא בלתי צודקת, ייעשה צדק יחסי בין הצדדים, "מבחן הצדק היחסי מאפשר לבית המשפט לערוך איזון של מכלול השיקולים מתחילת הקשר ועד סופו מתוך מבט רחב"; שינוי המצב לרעה של המקבל והסתמכותו על התשלום; השלכות חברתיות ופיזור הנזק; "להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים בצד הסתכלות חברתית כוללת". כב' השופטת נאור הפנתה לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בערעור, עליו נסוב הדיון הנוסף ופסק דינה של כב' השופטת נאור (ע"א 1445/04 מיום 13/11/08) ומצאתי לנכון להביא ציטוט זה כאן:
"הוראת הפטור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר (להלן – הוראת הפטור) מניחה קיומה של זכות להשבה בידי התובע. עם זאת, היא מעניקה לבית המשפט, במקרים מיוחדים וחריגים, אמצעים המאפשרים התאמה של הסדרי ההשבה כדי שיביאו לתוצאות צודקות ומאוזנות ביחסיהם של הצדדים המעורבים... תכלית הוראת הפטור מהשבה נועדה לתת בידי בית המשפט כלים לעשות צדק יחסי בין הצדדים, מקום שחיובו של הנתבע בהשבה מלאה או חלקית עלול לגרום עוול גדול מזה שייגרם לתובע, אם יופטר הנתבע מהשבה מלאה או חלקית...
מתן פטור מהשבה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר מותנה בשני מצבים אפשריים, שלעיתים כורכים ביניהם: האחד – אם הזכייה, קרי: ההתעשרות שלא כדין של הזוכה, לא היתה כרוכה בחסרון המזכה; המצב האחר הוא, כאשר קיימות נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. חלופה אחרונה זו משרטטת מסגרת כללית, שאל תוכה נמזגים תכנים אפשריים שונים, שלא ניתן להגדירם מראש, אך שבהתקיימם נוטה הכף לפטור את הזוכה באופן מלא או חלקי מחובת ההשבה החלה עליו
--- סוף עמוד 40 ---
...במסגרת זו, המציבה הגנה מטעמי צדק ויושר, נתונים לבית המשפט שיקול דעת רחב וסמכות נרחבת לשקול קשת רחבה של שיקולים ואינטרסים רלבנטיים, וביניהם התנהגותם של הצדדים - על רקע הנסיבות שקדמו להתקשרות, הנסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואף הנסיבות שהתרחשו לאחר מכן... השארת חלופת ה'נסיבות האחרות' בהוראת הפטור פתוחה ובלתי מוגדרת מראש, מאפשרת הזרמה הדדית של עקרונות וכללים מענפי משפט שונים אלה אל תוך אלה, ויישומן למערכת נסיבות ספציפיות, לצורך בחינת ההצדקה למתן פטור מהשבה" (וראו גם ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקאות 56-57 ו-61 ([פורסם בנבו], 16.12.2010.) .
26.השיקולים עליהם הצביעה כב' השופטת נאור אינם רשימה סגורה. בנסיבות שלפנינו אני סבורה כי ייעשה צדק אם המערער יקבל השבה למשך שבע שנים אחורנית בהתחשב בכך שאף בחלקו עומדת התרשלות; שהעיריה, על אף שהתרשלה, פעלה בתום לב; שהכספים ששולמו, חזקה עליהם כי שימשו במסגרת התקציב לכל שנה, לצרכי התושבים של העיר; לכך שהמערער השתהה לאורך שנים רבות בבדיקת הארנונה שהוא משלם.
טענת המשיבה כי היה על בית משפט קמא לדון בטענותיה שחלה טעות במדידה משנת 2016 ולקבוע כי שטח הנכס נישום ביתר במשך כל תקופת העבר.
27.הצדדים חשבו, כאמור עד סוף שנ ת 2015, כי שטח הנכס הראשון הוא 98 מ"ר ואילו שטח הנכס השני הוא 86 מ"ר, על פי סקר שנעשה בסוף שנת 2015 ושכונה "סקר אשד" התברר כי הנכס הראשון עומד על 73.85 והשני על 70.05, דהיינו השטח קטן ב40.9 מ"ר. בכתב ההגנה שהגישה המשיבה, היא לא טענה שחישוב זה אינו נכון. היא הודתה כי היתה טעות מצידה בכך שחישבה את השטח ביתר (וראו סעיף 9 סיפא לכתב ההגנה). על פי הוראת בית המשפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.
27.בית משפט קמא קבע כי רק בתצהיר מטעם המשיבה שהוגש על ידי העד מטעמה, נטען שהמערער חוייב בחסר וזאת על סמך מדידות שערך עד הנתבעת בעוד התביעה מתנהלת. בית משפט קמא קבע כי כל שהמשיבה ביקשה לתקן גירסתה, היה עליה לבקש את תיקון כתב ההגנה והיא ללא עשתה כך. הטענות בתצהיר העד , כי המדידה בסקר עליה התבססה המשיבה בשומת 2016, הופיעו רק בתצהיר ואינם אלא בבחינת הרחבת חזית, שהמערער התנגד לה. זאת ועוד: טענה זו נטענה, לעמדת בית המשפט באופן שטחי; המשיבה או העד מטעמה לא יצאו לשטח לבדוק אלא התבססו על בדיקת תוכנית הבניין. מה שהראה על זלזול מצידה של המשיבה. זאת ועוד - המשיבה לא מצאה לנכון לפנות לחברת אשד על מנת לבדוק את מדידותיה ואת הטענה כי נפלה בהן טעות אלא מדדה בעצמה את תוכנית הבניין, ויש לראות בכך החלפת השטחים על דעת עצמה. לפיכך, דחה בית משפט את בקשתה של המשיבה לדון בטענה כי המדידה הייתה מוטעית.
28.הדין הוא עם בית משפט קמא. המשיבה לא ביקשה לאורך כל ההליך לתקן את כתב הגנתה, אלא פנתה בבקשה למתן הוראות. לא על בית המשפט מוטלת החובה, כפי שטענה המשיבה, להדריכה לתקן את כתב הגנתה. אוסיף כי היה על המשיבה לא רק לבקש לתקן את כתב הגנתה, אלא אף לבקש לחזור בה מהודאתה במדידה השגויה, לטענתה, בסקר אשד. לפיכך, כאמור, נכון פסק בית משפט קמא כאשר דחה את טענותיה אלו של המשיבה.
27.המשיבה ביקשה להגיש ראיה נוספת בערעור: היא טענה כי היא שמה את המערער בשנת המס 2017 לפי השטחים המתוקנים, שנקבעו על ידה במהלך ההתדיינות לפני בית משפט קמא, ולפיהם עלה כי המערער לא שלם ביתר. ערר שהגיש המערער על שומה זו, נדחתה על ידי ועדת הערר, והמשיבה ביקשה להגיש את החלטתה. המערער התנגד לבקשה. קבעתי כי אקבע בבקשה במסגרת פסק דיני ככל שיהיה בכך צורך. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת ההשתלשלות בתיק זה החלטתי לדחות את הבקשה. אין בקביעותיה של ועדת הערר בשנת המס 2017 כדי להכריע או להשפיע על ההתדיינות כאן, מה גם שטענתה כי השטחים לפיהם שילם המערער במשך השנים היו בחסר ולא ביתר, היו ידועות לה במהלך ההתדיינות והיא לא ביקשה לתקן את כתב הגנתה. אין לכן להתיר לה עתה להביא ראיה בסוגיה זו.
טענות עובדתיות כלפי פסק דינו של בית משפט קמא
30.עוד טענה המשיבה שהמערער לא הוכיח כי כל התקופה השטח היה כפי שהוא טוען שהוא היום.
אינני מקבלת טענות אלו. המערער הצהיר לגבי נכונות טענות אלו בתצהירו. הוא נחקר על תצהירו וטענותיו אלו לא נסתרו. המשיבה לא הביאה כל ראיה להטיל ספק בעדותו זו. בית משפט קמא קבע מפורשות כי הוא מאמין למערער. בנסיבות אלו אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלו.
[ראו לדוגמה: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, תק-על 98(2) 1235, 1240 (1998); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 221 (2005), וההפניות שם].
טענת המערער שהיה לפסוק לו ריבית והפרשי הצמדה לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית).
31.סעיף 6 לחוק הרשויות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 קובע שעור ריבית והפרשי הצמדה מיוחד להחזר תשלומים ששולמו ביתר. בהיות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (וראו סע' 6(א)(2) חוק כללי, הקובע כי השיעורים שבו יחייבו כשאין חוק האומר אחרת, אינני מוצאת אפשרות שלא לפסוק למערער את הריבית על פי חוק הרשויות (ריבית) (ראו, בין היתר, בע"א 1416/09 עיריית מודיעין נ' א. דורי חב' לעבודות הנדסיות בע"מ
לסיכום פסק הדין
31.בהתאם לקביעותי דלעיל, הערעור של המשיבה נדחה בהתחשב כי התוצאה היא אותה תוצאה בפסק דיני (אם כי ההנמקה במספר סוגיות שונה). הערעור של המערער מתקבל באשר לכך שהסכומים שפסק בית משפט קמא יישאו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות (ריבית).
32.בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
33.המזכירות תחזיר לצדדים את הערבון שהפקידו בערעור, ככל שהפקידו.
ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"ט, 03 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.
