1.בעלי הדין מתגוררים באותו מושב. בתביעה שהגיש המערער הוא טען, כי בשני אירועים הטיח בו המשיב, כי שליח ציבור במושב היטה מכרזים לטובתו, דבר שלשיטת המערער הינו שקרי ומכפיש את שמו, משמע מוציא דיבתו רעה. לשון רעה זו הסבה לו נזק, ומכאן תביעתו, שעילתה לשון הרע, לחיובו של המשיב בפיצויו על נזקיו. המשיב התכחש, בכתב הגנתו, לכך שהדברים נאמרו מפיו.
2.לאחר שגבה ראיות הגיע בית המשפט קמא לכלל דיעה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי הדברים שהוא מייחס למשיב אכן נאמרו על ידי האחרון. מכאן באה דחיית התביעה. לכך הוסיף השופט קמא הנכבד, בחינת למעלה מן הדרוש, כי המערער לא הוכיח כל נזק שנגרם לו כתוצאה מן האמירות המיוחסות למשיב, משמע אפילו היו מוכחות.
3.מכאן הערעור, ובו מבקש המערער לשכנע בטעות שנפלה אצל בית המשפט קמא בבכרו את גירסת המשיב על פני זאת שלו.
4.הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שבעובדה שיצאו מלפני הערכאה המבררת, להוציא מקרים יוצאים מגדר הרגיל. הערעור שלפניי מבקש לשנות את הממצאים העובדתיים אותם קבע בית המשפט קמא, וככזה אין לו, לערעור, כל תקומה. בית המשפט קמא נסמך, במסקנותיו, על התרשמותו מן העדים שהעידו לפניו, ביכר כאמור את עדות המשיב על פני זו של המערער, ולא התעלם מכל ראיה ועדות נוספות שבאו מלפניו, כשהוא מסביר כל אחת ואחת מהן כדבעי. בכל אלה אין כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. בכך די לי על מנת לדחות את הערעור.
5.בקצירת האומר אוסיף הערות אחדות:
ב"כ המערער ביקש לשכנע, כי מן העובדה שהמערער נלחם את מלחמתו מזה כארבע שנים, ואף הגיש ערעור על פסק הדין, צריכה ללמד על מהימנותו. לכך הוא מוסיף, כי הוא נכון להיבדק בפוליגרף.
ובכן אין צריך לומר, פוליגרף איננו ראיה קבילה בבית המשפט, ונכונותו של המערער להיבדק אינה מעלה ומורידה. הוא הדין באשר לטענה כי המערער דבק באמת שלו. דבקות זו בעמדתו, לא כל שכן העובדה כי הגיש ערעור על פסק הדין, אינה משנה דבר, ודאי אין בה כדי לשנות מן הממצאים שנקבעו בידי בית המשפט קמא, שכאמור התרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים וקבע את שקבע. אם עצם העובדה שבעל דין הגיש ערעור צריכה ללמד על נכונות עמדתו, הרי שכל ערעור צריך להתקבל. אין צריך לומר, לא כאלה הם פני הדברים.
6.הערתי השניה מכוונת לטענה, לפיה בפתח אחת הישיבות אצל בית המשפט קמא הציע המשיב להתנצל בפני המערער, ללמדך כי הדברים המכפישים המיוחסים לו אכן נאמרו מפיו. ובכן גם טענה זו, שמן הסתם לא נעלמה מעיני השופט קמא, לא יכולה לסייע בידי המערער. אפשר בהחלט, ואת זאת מסביר עתה המשיב, כי האחרון הסכים להתנצל, ובלבד שההליך יסתיים בדרכי שלום, אלא שנכונותו להתנצל לא הועילה, וההליך נמשך. משכך, לא היה לו, למשיב, כי אם לדבוק בעמדתו לפיה לא אמר את הדברים שייחס לו המערער, ובית המשפט קמא ביכר, כאמור, את גירסתו על פני זו של המערער.
7.הערה אחרונה שאעיר עניינה בתצהירו של מר מנחם, שכאשר עלה לדוכן העדים התכחש להצהרתו. בית המשפט קמא ביכר את עדותו המתכחשת של העד, על פני הדברים שנאמרו בתצהיר, ובהעדפה זו של בית המשפט קמא, שנסמכה בין היתר על התרשמות בלתי אמצעית מן העד, אין כל מקום להתערבותי. יתרה מכך, כפי שהסביר השופט קמא, משהתכחש העד להצהרתו, שניתנה בפני בא כוחו של המערער, היה על עורך הדין לעלות לדוכן העדים ולומר את עמדתו שלו באשר לנסיבות החתימה. הוא לא עשה כן, ולכן יש לזקוף זאת לחובת המערער.
8.סוף דבר, משום כל הטעמים הללו מצאתי לדחות את הערעור, וכך אני עושה.
המערער ישלם למשיב שכר טרחת ועורכי דין בערעור בסך של 5,000 ₪.
