השבת מקרקעין המוחזקים ע"י מושב למדינה בשל שימוש חורג למסחר

השופטת י. שבח, סג"נ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב מיום 13.12.15 בשבתו כוועדת הכרעה לפי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967, (בראשות השופט ש. מזרחי) בתיק ו"ע 19836-01-12, לפיו נצטוותה המערערת להשיב למדינה את חלקות המקרקעין נושא הדיון לאחר שנמצאה עושה בהן שימוש חורג, אף לשלם פיצוי מוסכם בסך של 50,000 ₪, בתוספת הוצאות המשפט.

רקע נדרש

1.המערערת הינה מושב ותיק במרכז הארץ שנוסד בשנת 1953, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. על המושב נמנים, לפי עדות מצהיר המערערת, 62 חברים שהינם בעלי נחלות המשתרעות על שטח של כ-28 דונם כל אחת, הכולל את חלקה א' בשטח של 6 -7 דונם, עליה ניצב בית המגורים, והנותר מצוי בחלקות ב' ו ג' שייעודן שימוש חקלאי. כפי שיוברר להלן, חברי המושב אינם מעבדים בנפרד, כל אחד לעצמו, את חלקות ב' ו ג', ואלו כונסו למתחם מקרקעין אחד, אשר מנוהל ומעובד כפי החלטת ועד המושב מעת לעת, והמחלק את הרווחים בין החברים.

2.ברקע להליך חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההתיישבות), האוסר שימוש חורג, והמקנה למשיבה זכות "לתבוע בועדה הפקעת זכותו לגבי אותה קרקע חקלאית ולמכסה האישית שניתנה לגבי אותה קרקע", והטענה המועלית כלפי המערערת לפיה אינה מקיימת באותן החלקות המצויות בגושים 3838, 4233, 3839 , 3840 בשטח כולל של כ–180 דונם, (להלן - הקרקע), את היעוד לשמו הוקצו לה, אלא מספסרת בהן בכך שהיא מעבדת אותן באמצעות צד שלישי לו היא משכירה את הקרקע. יוער כי חוק ההתיישבות נוקט במונח "מתקשר" באשר לזיהויו של הצד עמו מתקשר חוכר הקרקע לצורך עיבודה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.בית משפט קמא דחה את טענת המערערת לפה עיבדה את הקרקע באמצעות קבלן, וקבע כי "אין המדובר בקבלנות של ממש כי אם יותר בהשכרת השטח וחלוקת רווחי המכירה של התוצרת החקלאית", וכי אין ליתן לה הזדמנות נוספת משכשלה זו הפעם השנייה בעשיית שימוש חורג בקרקע.

ואלו הם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא: איש מחברי המערערת "לא יכול ולא רוצה לעבד את הקרקע בעצמו"; המערערת "הפקידה בידי המתקשר את ביצוען של פעולות עיבוד הקרקע, החל מהכנתה לשתילה ועד שיווק תוצרתה"; "המעבד אינו שכיר של הנתבעת"; המערערת הציגה ראיות לרכישת שתילים וחומרי דישון הרלבנטיות "רק החל מחודש פברואר 2010"; המתקשר הוא זה שנשא בתשלום המים עד שנת 2011; "הוכח כי המתקשר הוא שמשלם לנתבעת בעבור עיבוד הקרקע מחיר קבוע לדונם במקום שתהא היא זו אשר תשלם לו בעבור ביצוע עבודות העיבוד"; "במהלך העונה [המתקשר] מעביר לידי הנתבעת סכום המבוסס על 300 ₪ לדונם ולאחר מכירת התוצרת נערך חשבון סופי בקיזוז הוצאותיו של המתקשר".

בית משפט קמא ציין כי הסכם ההתקשרות בין המערערת לבין המתקשר, זה המתייחס לשנת 2013, "מתאים יותר לעבודת הקבלנות הנדרשת על פי החוק", אך מכיוון שהתביעה התייחסה להפרות שבוצעו ע"י המערערת לתקופה 2009-2010, ומשמדובר בהפרה שנייה "לא נותר אלא לפנות הקרקעות ולהחזירן למדינה".

הטענות בערעור

4.המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה עת התבונן על השימוש שהיא עושה בקרקע כעל שימוש חורג שעה שלאמיתו של דבר המתקשר לא היה אלא קבלן שלה – אופי התקשרות המותר לפי חוק ההתיישבות. מסקנה מתבקשת זו עולה לגישת המערערת מעדותו של העד מטעמה, עוה"ד דניאל עמית; מאי העברת מכסות המים למתקשר; משהוכח שהמערערת נושאת בתשלום בגין המים; מהדו"חות העונתיים שהגיש המתקשר למערערת המעידים על כי אין מדובר בהשכרת המקרקעין; מחשבוניות שהציגה המעידות על רכישת שתילים וחומרי דישון במימונה; מעדות המתקשר שאישר אמנם שהוא מעביר למערערת מקדמות לפי סכום קבוע מראש אך העיד כי כל הוצאות העיבוד מקוזזות בהתחשבנות עמה. בהקשר זה נטען כי בית משפט קמא נסמך על חלק אחד מעדותו של המתקשר אך התעלם מדבריו האחרים לפיהם התשלום שהוא מעביר למערערת אינו אלא מקדמה בלבד על חשבון מכירת התוצרת.

נטען כי "טעתה כבוד הוועדה משלא נתנה משקל ראוי לעדויות וראיות אלה, המעידות בבירור על כך שהמערערת לא הסירה את אחריותה מחטיבת הקרקע והעבירה את הקרקע לאחר, אלא רק לקחה קבלן מקצועי שיעבד את הקרקע תוך שהיא נושאת באחריות ובהוצאות" – כפי השימוש המותר המצוין בסעיף 1 לתוספת הראשונה של חוק ההתיישבות.

עוד טענה המערערת כי עם שינוי העיתים יש לתת פרשנות חדשנית לחוק שנחקק בשנת 1967, שכן בימינו אנו היכולת להתפרנס מחקלאות נפגעה באופן משמעותי; כי בית משפט קמא לא נתן משקל מכריע לכך שמאז 2013 היא עומדת בתנאי החוק, וכי חוק ההתיישבות לא שלל מהוועדה את הסמכות להעניק סעד מן הצדק גם עת עסקינן בהפרה שאיננה הפרה ראשונה, סעד לו היא עותרת מערכאת הערעור.