אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית נ' מדינת ישראל ואח'

פלונית נ' מדינת ישראל ואח'

תאריך פרסום : 29/07/2018 | גרסת הדפסה

עת"מ
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
6516-10-17
27/06/2018
בפני השופט:
אורן שוורץ

- נגד -
העותרת:
פלונית
עו"ד יואב אלמגור
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. ראש אגף שיקום נכים-משרד הביטחון

עו"ד אסנת הראל וינשטיין [בשם משיבה 2]
פסק דין

 

הרקע לעתירה

 

1.עניינה של העתירה שלפניי בהחלטת מנהלת שרות השיקום המחוזי במשרד הביטחון מיום 29.6.2017, במסגרתה נדחתה בקשת העותרת לתחולה רטרואקטיבית של הטבה מסוג תג"מ 2 (פרישה מוקדמת) (להלן – ההחלטה). על פי ההחלטה, המועד הקובע לתשלום ההטבה הוא מועד הגשת הבקשה לקבלתה, קרי - 21.7.2016.

אליבא העותרת יש לבטל את ההחלטה ולהעניק לה את ההטבה כבר ממועד פרישתה ממשטרת ישראל, בדומה למועד בו הוכרה נכותה. המשיבים אף נמנעו ממסירת המידע באשר לזכאותה של העותרת לקבלת תג"מ 2, הגם שעמדה בתנאים לקבלתו. כתוצאה מכך, הוכשלה העותרת בקבלת תג"מ 2 חרף זכאותה להטבה זו.

מכאן העתירה שלפניי, במסגרתה נתבקש ביטול ההחלטה והכרה בזכאותה של העותרת לקבל תג"מ 2 החל ממועד פרישתה ממשטרת ישראל.

 

עיקר טענות העותרת

 

2.העותרת, ילידת שנת 1961, שירתה במשטרת ישראל. העותרת הוכרה על ידי קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים), כנכה בדרגת נכות בשיעור 45%.

ביום 21.7.2016, לאחר שהתברר לעותרת כי היא זכאית לקבלת תג"מ 2, הגישה לאגף השיקום במשרד הביטחון בקשה לקבלת תגמול זה (להלן – הבקשה). ביום 8.2.2017 נשלח לעותרת מכתב מאת סגן ראש אגף שיקום נכים וראש היחידה לשירותי שיקום במשרד הביטחון, לפיה הוחלט לאשר לה תג"מ 2 החל ממועד הגשת הבקשה.

 

3.דרגת הנכות בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לעותרת כתוצאה משירותה במשטרת ישראל חלה מיום 1.9.2012. בנסיבות אלה, כל התנאים לקבלת תג"מ 2 התקיימו אצל העותרת כבר בעת פרישתה מהשירות במשטרת ישראל, היינו בחודש מרץ 2014. לפיכך, ביום 5.6.2017 הגישה העותרת בקשה נוספת לקבלת תג"מ 2 מיום 1.3.2014, חודש לאחר פרישתה מהשירות במשטרת ישראל.

ברם, בקשה זו נדחתה. כעולה מההחלטה, תג"מ 2 יוענק מיום הגשת הבקשה ולא מיום הפרישה.

 

4.פקידי אגף השיקום עימם עמדה בקשר לא עדכנו את העותרת באשר לזכותה להגיש בקשה לתג"מ 2, אף שידעו על פרישתה ממשטרת ישראל, על דרגת נכותה המוכרת ועל התקיימות הנסיבות שמזכות אותה בתגמול זה. אי-מתן התגמול רק מחמת אי הגשת הבקשה פוגעת בעקרון השוויון ומפלה לרעה את העותרת. הואיל ומבחינה מהותית העותרת זכאית לתג"מ 2 ממועד פרישתה מהמשטרה, יש לבטל את ההחלטה, ולחייב את המשיבים להעניק לעותרת תג"מ 2 החל ממועד פרישתה ממשטרת ישראל.

 

עיקר טענות המשיבים 

 

5.תג"מ 2 הינו תגמול קיום הניתן כהטבה, מעבר לקבוע בחוק הנכים, מכוח הוראותיו הפנימיות של אגף שיקום נכים. הוראת אגף שיקום נכים מס' 80.23 מסדירה את מועד תחילת תשלום ההטבות מכוח הוראות פנימיות של אגף שיקום נכים (להלן – הוראה 80.23). סעיף 8 להוראה 80.23 קובע כי המועד לתשלום הטבה הדורשת הוכחת זכאות לתשלום הינו מיום פניית הזכאי לקבלתה בצירוף הוכחת הזכאות הנדרשת. החלטת אגף השיקום אשר קובעת כי המועד לזכאות העותרת לקבלת תג"מ 2 הינו 21.7.2016, הוא יום הגשת הבקשה, עולה בקנה אחד עם ההנחיות הפנימיות של אגף השיקום ועל כן היא סבירה ואין עילה להתערב בה.

 

6.תגמולי קיום, אלה שמכוח החוק כדוגמת תגמול נצרך (סעיף 7 לחוק הנכים), תגמול פרישה מוקדמת (סעיף 7ד לחוק הכנים) ותגמולים נוספים אשר ניתנים מעבר לקבוע בדין, כמו תג"מ 2, משולמים מיום הגשת הבקשה לקבלתם והם אינם משולמים באופן רטרואקטיבי.

תכלית תגמולי הקיום השונים הינה לאפשר חיים בכבוד לנכה, אשר אינו מסוגל לכלכל את עצמו ומשפחתו, ולחילופין נאלץ להפסיק לעבוד בשל נכותו, תוך פגיעה בפנסיה. תכלית זו מושגת באמצעות מתן תגמול בשיעור גבוה יותר מהתגמול הבסיסי. תכלית זו מחייבת בחינה עיתית של עמידת הנכה בתנאים המזכים בגמול. לפיכך, המועד הרלוונטי לבחינת עמידת הנכה בתנאים הנדרשים לקבלת התגמול הוא מועד הגשת הבקשה.

תגמולי הקיום השונים אינם מהווים פיצוי נזיקי או "תכנית חיסכון", אלא נועדו לאפשר מחייה שוטפת לאחר בדיקה בזמן אמת של צרכי הנכה. אף מטעם זה אין להורות על תשלום רטרואקטיבי של תג"מ 2 לעותרת, החל ממועד פרישתה ממשטרת ישראל.

 

7.מגיליון מעקב הטיפול בעותרת עולה כי החל מחודש מרץ 2014 ולאורך השנים הביעה העותרת לפני עובדי אגף השיקום מוטיבציה לשיקום וביקשה סיוע בתכנית שיקום בלימודים. עובדי השיקום נוהגים ליידע את הזכאים על כלל זכויותיהם, בהתאם למצב בו הם מצויים. לפיכך, ככל שהעותרת התעניינה והביעה מוטיבציה להשתלב במסלול לימודים, קרי - במסלול של שיקום, היה על עובדי השיקום לסייע לה למצות את זכויותיה במישור זה ולא להפנותה למסלול של קבלת תג"מ 2 שנועד למי שהוא חסר מסוגלות לעבודה כלשהי, עקב נכותו. מיד לאחר שהעותרת הביעה התעניינות בקבלת תגמול קיום קבוע, עובדי אגף השיקום הביאו לידיעתה את הפרטים הרלוונטיים לצורך מיצוי זכויותיה במישור זה.

 

8.כלל המידע על שלל הזכויות וההטבות השונות הניתנות לנכי צה"ל נמצא באתר האינטרנט של אגף שיקום נכים במשרד הביטחון והוא נגיש לציבור. העותרת אשר הוכרה כנכת צה"ל משנת 1993 פנתה אל אגף השיקום לצורך מיצוי זכויותיה בעניינים שונים. ניתן להניח כי היה ידוע לה היכן ביכולתה לברר מידע אודות זכויותיה. זאת ועוד, להודעת קצין התגמולים על החלטת הוועדה הרפואית מיום 1.2.2016, בדבר קביעת שיעור הנכות של העותרת, צורפה חוברת "שירותים וזכאויות לנכי צה"ל" המפרטת אף היא את כל הזכויות וההטבות הניתנות בידי אגף השיקום ובהן הזכאות לתג"מ 2.

לפיכך, לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבים. מדובר בהחלטה סבירה וראויה, התואמת את הנהלים הרלוונטיים ואמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.

 

דיון והכרעה

 

9.העותרת שירתה במשטרת ישראל החל מגיל 20.

ביום 14.11.1993 ניתנה החלטת קצין התגמולים המכירה בפגיעה פיזית שנגרמה לעותרת עקב ותוך שירותה במשטרת ישראל ונקבעה לה דרגת נכות של 20%.

העותרת המשיכה בשירותה במשטרה והתקדמה לדרגת רס"ב. בתפקידה האחרון במשטרה שירתה כמפקדת שיטור קהילתי באזור אריאל. בחודש ספטמבר 2012 הוזעקה ל"אירוע דריסה" ושם נחשפה למראה זירת המוות של חבר לעבודה הביטחונית. האירוע הקשה הותיר על העותרת רושם עז בעקבותיו התפתחה הפרעה פוסט טראומטית קשה (PTSD) ודיכאון.

ביום 8.8.2013 הגישה העותרת תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכות בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לה במהלך שירותה במשטרת ישראל וביום 31.1.2014 פרשה העותרת משירותה במשטרה.

 

10.ביום 1.9.2015 הכיר קצין התגמולים בפגיעה הנפשית של העותרת [נספח 3 לכתב התגובה]. העותרת עמדה לפני ועדה רפואית מחוזית וביום 1.2.2016 נמסר לה כי דרגת נכותה בתחום הנפשי נקבעה בשיעור 20%. מאחר שהעותרת הייתה מוכרת על ידי קצין התגמולים בשל הפגיעות הנוספות שעברה, עמדה דרגת נכותה המשוקללת על 37% מיום הגשת התביעה.

העותרת הגישה ערר לוועדה הרפואית העליונה על קביעת הוועדה הרפואית המחוזית. ביום 31.5.2016 נמסר לעותרת כי עררה התקבל ונכותה הנפשית נקבעה בשיעור 30%. סך נכותה המשוקללת של העותרת הועמד אפוא על שיעור 45%. דרגת נכות זו הוכרה רטרואקטיבית החל מיום 1.9.2012.

 

11.על רקע נכותה וקשייה התפקודיים, הגישה העותרת ביום 21.7.2016 בקשה לקבלת תג"מ 2 [נספח ד' לעתירה].

זה המקום לציין כי תג"מ 2 הוא תגמול מחייה מיוחד עקב פרישה מוקדמת שניתן כהטבה, מעבר לתגמולים מכוח חוק הנכים. התגמול ניתן מכוחה של הוראת אגף שיקום נכים מספר 85.02 (להלן – הוראה 85.02), לנכים אשר אינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 7ד לחוק הנכים, קרי דרגת נכותם אינה מגיעה ל-50% נכות, ובלבד שעומדים בתנאים הבאים: דרגת נכות בשיעור 35% ומעלה (בפגיעות נפש מספיקה דרגת נכות בשיעור 20%); הנכה פרש מעבודתו בגיל 50 ומעלה; הוכח כי הנכה פרש כליל מעבודתו או ממשלח ידו עקב הנכות המוכרת ואינו עובד בכל עבודה או עסק; קיימת קביעה רפואית כי הנכה אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי או לעסוק במשלח יד כלשהו עקב נכותו המוכרת; הכנסת הנכה מכל מקור שהוא אינה עולה על פעמיים השכר הממוצע במשק, אם הוא רווק או על פי 3 פעמים השכר הממוצע במשק אם הוא בעל משפחה [הוראה 85.02 צורפה כנספח 4 לכתב התגובה].

 

12.ביום 8.2.2017 התקבלה בקשת העותרת ונקבע כי היא זכאית לקבל תג"מ 2 החל מיום הגשת הבקשה, קרי - 21.7.2016.

בהמשך להחלטה זו, ביום 26.4.2017, התקיימה פגישה בין העותרת לבין מר שלמה ז'ולטי, מנהל מחוז שיקום דן, במסגרתה שב מר ז'ולטי על עיקרי ההחלטה לפיהם מכוח "הוראות אגף השיקום, המועד לתחילת התגמול הקבוע הוא תאריך הגשת הבקשה, הווה אומר, יולי 2016" [נספח ו' לעתירה].

חרף האמור, ביום 5.6.2017 הגישה העותרת בקשה נוספת "לתגמ' 2 רטרואקטיבי מתאריך 01/03/2914" [נספח ז' לעתירה]. ביום 29.6.2017 השיבה גב' אלישבע פיקובסקי, מנהלת שרות שיקום מחוזי לבקשת העותרת כדלקמן:

 

"פנייתך בדבר תאריך התחלת אישור התגמול נדונה במחוז ובמטה האגף.

המועד הקובע לאישור התגמול הוא מועד הפניה דהיינו 21/7/16- התאריך בו הגשת את הבקשה לקבלת התגמול.

על החלטה זו ניתן לערער באמצעות בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד.

[...]"

 

[ההחלטה צורפה כנספח א' לעתירה]

 

13.המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת אפוא, בשאלה מהו המועד בו זכאית העותרת לקבל את ההטבה מסוג תג"מ 2.

 

לטענת העותרת, ממועד הכרתה בפגיעתה הנפשית, בחודש ספטמבר 2015, טופלה על ידי עובדי אגף השיקום, אשר הציגו לפניה את זכויותיה ואת הדרך לממשן. כך הובהרה לה זכאותה באשר לטיפולים רפואיים, הכספים והתגמולים וכן יתר ההטבות הכרוכות בהכרה בה כנכה לפי חוק הנכים. כל אותה העת, לא הוצגה לפניה האפשרות להגשת בקשה לתג"מ 2, זאת על אף זכאותה לקבלת תגמול זה נוכח דרגת נכותה, נסיבות פרישתה ממשטרת ישראל ועמידתה במכלול הנסיבות המזכות בהטבה זו. העותרת הוסיפה כי על פי ההלכה שנקבעה בעע"ם 7335/10 קצין התגמולים נ' לופו (פורסם בנבו, 29.12.2013) (להלן – עניין לופו), בוטלה הנחיית אגף השיקום במשרד הביטחון לפיה לא ניתן להעניק הטבה רטרואקטיבית ונקבע כי המועד למתן ההטבה הוא מועד ההכרה בזכותו של הנכה, ובענייננו, מועד פרישתה מהמשטרה.

 

מנגד, לטענת המשיבים, ביום פרישתה של העותרת משירותה במשטרת ישראל, לא התקיימו התנאים לקבלת תג"מ 2. כך, לא הוכח כי העותרת אינה מסוגלת לעבוד בעבודה כלשהי. העותרת קיבלה לעיונה את חוברת זכויות הנכה ויכלה להיות מודעת לזכויותיה. הוראה 80.23 שכותרתה מועד תחילת תשלום הטבות על פי הוראות פנימיות של אגף שיקום קובעת כי הטבה הדורשת הוכחת זכאות, תשולם מיום פניית הזכאי לקבלתה בצירוף הוכחת הזכאות הנדרשת. לפיכך, אין הצדקה למתן ההטבה שקבועה בתג"מ 2 רטרואקטיבית למועד הגשת הבקשה והוכחת הזכאות לקבלתה.

 

14.בטרם ניכנס לעבי הקורה, נקדים מושכלות ראשונים באשר לקבלת תגמולים והטבות לנכי צה"ל וכוחות מערכת הביטחון.

החוק העיקרי שמסדיר את זכויותיהם של נכי צה"ל (ונכי כוחות הביטחון האחרים, לרבות משטרת ישראל) הוא חוק הנכים. מכוחו של חוק הנכים זכאי מי שהוכר כנכה לתגמולים חודשיים.

לצד הוראות החוק, גובשו במהלך השנים הנחיות פנימיות על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון המכונות "הוראות אגף". מכוחן של הוראות אלה מקבלים הנכים הטבות שונות, שניתנות לפנים משורת הדין [עע"ם 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני, פסקה 3 בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (פורסם בנבו, 30.05.2016) (להלן – עע"ם 3550/15 בעניין פלוני)].

 

15.אחד ההבדלים שבין תגמולים מכוח חוק הנכים לבין מתן הטבות מכוח הוראות האגף הוא מועד התשלום. בעוד שתגמולים מכוח חוק הנכים ישולמו ברגיל רטרואקטיבית החל מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים או מיום השחרור מצה"ל, כפי שנקבע בהוראות סעיף 18 לחוק הנכים, ההטבות תשולמנה ממועד ההחלטה של הגורם המוסמך על פי הוראות אגף שיקום נכים. כך, נקבע בהוראה 80.23 כי ההטבה תשולם מיום קביעת שיעור הנכות המזכה בהטבות על ידי ועדה רפואית.

הוראה 80.23 נבחנה על ידי בית המשפט העליון ונקבע לה חריג פסיקתי בבג"ץ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום, פסקה 2 (24.4.1985) (להלן - עניין בודיק). על פי החריג הפסיקתי שנקבע בעניין בודיק, כפי שפורש בפסקי הדין שבאו לאחריו, ניתן לסטות מהוראה 80.23 ולשלם את ההטבה באופן רטרואקטיבי אשר קדם למועד קביעת שיעור הנכות, "במקרים שבהם קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או שהתרחש מחדל שגרם "להימשכות ההליכים יתר על המידה"" [עע"ם 3550/15 בעניין פלוני, פסקה 4].

 

16.ועוד נבהיר, כי במסגרת הוראות אגף השיקום קיימים שני סוגי הוראות המזכות בהטבה:

הסוג הראשון - הטבות הניתנות באופן אוטומטי, ללא צורך בהגשת בקשה, על יסוד קביעת דרגת הנכות של הזכאי ובכפוף לעמידתו בקריטריונים המזכים בהטבה.

הסוג השני - הטבות הניתנות בכפוף להגשת בקשה ובהתאם לתנאים ספציפיים הקבועים בהוראה.

בענייננו, הזכאות לתגמולי קיום מיוחדים שניתנים מעבר לקבוע בחוק הנכים, מעוגנת בהוראות אגף שיקום נכים מספר 85.01 ומספר 85.02. הוראה 85.02, המאוחרת מבין השתיים, חלה על בקשות שהוגשו מיום 1.1.2009 ולכן, היא שרלוונטית לנסיבות המקרה דנן. הוראת זו מחייבת עמידה בתנאים מסוימים, שעיקרם הוא חוסר אפשרות מעשית לשקם את הנכה בשל נכותו. הואיל ועסקינן בסוג השני של ההוראה המזכה, ההטבה ניתנת בכפוף להגשת בקשה מתאימה. הסדר זה נקבע בסעיף 8א להוראה 80.23 שעניינה, כאמור, מועד תחילת תשלום הטבות מכוח הוראות פנימיות של אגף שיקום נכים, שזו לשונה:

 

"הטבה הדורשת הוכחת זכאות תשולם מיום פניית הזכאי לקבלתה בצרוף הוכחת הזכאות הנדרשת".

 

17.לנוכח מרכזיותה הלכאורית של הוראה 80.23 למועד מתן ההטבה, הפנו שני הצדדים לפסק הדין שניתן בעניין לופו.

 

אליבא העותרת, בעניין לופו הצהיר בית המשפט העליון על בטלות הוראה 80.23, הקובעת כי מועד התחולה של הטבות המוענקות לנכי צה"ל מכוח הוראות אגף שיקום נכים במשרד הביטחון הינה ממועד ההכרה של הגורם המוסמך. לפיכך, היה מקום לפסוק את זכותה של העותרת לתג"מ 2 כבר ממועד פרישתה ממשטרת ישראל, בשנת 2014.

 

מנגד, לטענת המשיבים, הוראה 80.23 ובפרט ההסדר הקבוע בסעיפים 6, 7 ו-10 להוראה זו, עמדו לדיון בעניין לופו. תחולתו של פסק הדין בעניין לופו יפה אך ורק כשמדובר בהטבות אוטומטיות ותגמולים בסיסיים, אשר הזכאות להם נגזרת מדרגת הנכות וסוג הפגימה, ואשר אינם טעונים הגשת בקשה והוכחת עמידה בתנאים מסוימים. מאחר שסעיף 8 להוראה 80.23, לא נדון בעניין לופו, ההלכה שנקבעה בעניין לופו אינה רלוונטית לעתירה דנן.

 

18.בעניין לופו עמד השופט (כתארו דאז) א' רובינשטיין על ההטבות הכספיות שניתנות לנכי צה"ל כדלקמן:

 

"לנכי צה"ל ניתנות איפוא הטבות כספיות משני סוגים: תגמולים מכוח חוק הנכים, ומכוח הוראות אגף השיקום במסגרת התקציב השנתי המאושר לאגף. תגמולים מכוח חוק הנכים משולמים, ככלל, באופן רטרואקטיבי, מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, או מיום הגשת התביעה להכרה בנכות, בהתאם לתנאי סעיף 18 לחוק הנכים. הטבות מכוח הוראות אגף השיקום אינן משולמות עד כה, ככלל, באופן רטרואקטיבי, כי אם מיום החלטת המוסמך (במקרה שלפנינוהועדה הרפואית שקבעה את הנכות), וזאת כאמור בהתאם להוראה 80.23"

 

[עניין לופו, פסקה ט"ו]

 

בנסיבות אלה, קבע השופט א' רובינשטיין כי תשלום מכוח הוראות אגף השיקום יוצר הפליה ומפר את השוויון החיצוני והפנימי בין נכים שונים, כדלקמן:

 

"טלו מקרה בו שני נכים בדרגת נכות זהה, שנכותם נגרמה באותו זמן ואופן, מגישים תביעה להכרה בנכותם באותו יוםאלא שהאחד הוכר כנכה על ידי קצין התגמולים מיד לאחר הגשת התביעה, ואילו על האחר נגזר, מטעם כזה או אחר, הליך משפטי ארוך ומייגע שבסופו הוכרה נכותו. התוצאה היא כי כל אחד מהם יזכה לקבל את ההטבות ממועד ההכרה בנכותו, גם אם בין שני המועדים פער רב שנים, כפי שאירע במקרה דנא. יווצר איפוא פער בין שניהם אף שבבסיס שווים המה".

 

[עניין לופו, פסקה כ"ב]

 

בהמשך, לאחר שנבחן תוקפה של הוראה 80.23, קבע השופט רובינשטיין בפסקה נ"ד לפסק הדין כי הוראה זו בטלה:

 

"סוף דבר, סבורני כי אין לקיים את מדיניות תשלום ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום ממועד ההכרה, כפי שמורה הוראה 80.23, ויש לקבוע איפוא כי הוראה 80.23 בטלה".

 

19.קביעה זו מורה על ביטול הוראה 80.23 בכללותה ולא בחלקה, כפי שטענו המשיבים. עם זאת, נקבע כי לביטול הוראה 80.23 תהיה תחולה פרוספקטיבית, במובן זה שהביטול יחול על תביעות שיוגשו לאחר מתן פסק הדין בעניין לופו, לנוכח ההסתמכות התקציבית של אגף השיקום על הוראה זו.

במקרה דנן, תביעת העותרת לקבלת תג"מ 2 הוגשה ביום 21.7.2016, קרי - לאחר שניתן פסק הדין בעניין לופו. מכאן, שבהתאם להלכה שנקבעה בעניין לופו, הוראה 80.23 אינה חלה והעותרת זכאית לכאורה לקבלת תג"מ 2 באופן רטרואקטיבי.

 

20.אך מהו המועד הרטרואקטיבי ממנו יש להעניק לעותרת זכאות לתג"מ 2?

בסעיף נ"ז לפסק הדין הסביר השופט רובינשטיין מהי נפקות ההצהרה בדבר בטלות הוראה 80.23, כדלקמן:

 

"הצהרה על בטלות הוראה 80.23, משמעה שהטבות מכוח הוראות אגף השיקום תינתנה למפרע כנהוג בתגמולים הניתנים מכוח חוק הנכים, באופן שבו תיכנס לתוקפה המדיניות העתידה ממילא לבוא עלינו לטובה, במסגרת התיקון המקיף לחוק הנכים המבושש לבוא".

 

נראה כי בעניין לופו לא הייתה כוונה לסטות מאותם תנאים של סעיף 18 לחוק הנכים, אלא ליצור דין אחד ואחיד, הן באשר לתגמולים או ההטבות שניתנים מכוח החוק והן באשר לאלו שניתנים מכוח נהלי אגף השיקום. גישה זו עלתה בבירור מחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס, אשר הצטרף לפסק דינו של השופט רובינשטיין בעניין לופו:

 

"לאחר שעיינתי בפסק-דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, שוכנעתי שהגיעה העת להשוות את מועד התחולה של הטבות המוענקות לנכי צה"ל שעה שמדובר בהטבות המוענקות מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון להטבות המוענקות על פי חוקי הנכים". 

 

21.סעיף 18(א) לחוק הנכים שכותרתו "מאימתי משלמים תגמולים" קובע כדלקמן:

 

"תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו – אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר – מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר".

 

הכלל שנקבע בסעיף 18 לחוק נכים מבטיח לנכה תשלום תגמולים מיום הגשת תביעתו. כלל זה יש בו כדי "להמריץ" את מי שמבקש להיות מוכר כנכה להקדים ולהגיש את תביעתו. בעניין לופו בוטלה הוראה 80.23, תוך השוואת המועד ממנו ישולמו התגמולים: ההטבות, אלה שניתנות מכוח חוק הנכים ואלה שניתנות מכוח נהלי אגף השיקום, תשולמנה באותו אופן, קרי - ממועד הגשת התביעה או הבקשה להטבה או ממועד שחרורו של הנכה משירותו הצבאי.

בענייננו, הבקשה לא הוגשה בתוך שנה ממועד פרישתה של העותרת ממשטרת ישראל, כך שחלה הסיפא להוראת סעיף 18(א) לחוק הנכים. דהיינו, המועד הרלבנטי למתן ההטבה על פי אמות המידה הנורמטיביות שנקבעו בחוק הנכים הוא מיום הגשת הבקשה להטבה [לגישה דומה, ראו: ע"ו (מחוזי חי') 7383-02-15 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 35 (פורסם בנבו, 11.05.2015)].

 

 

22.לטענת העותרת, רק "בשלב מסוים" התברר לה כי היא זכאית לקבלת תג"מ 2, לכן הגישה את הבקשה בחודש יולי בשנת 2016 ולא קודם לכן. עד אותה העת, לא הציגו עובדי אגף השיקום לפניה את האפשרות להגשת בקשה זו, זאת על אף שהייתה מטופלת באגף השיקום החל מחודש ספטמבר בשנת 2015 ועמדה בכל התנאים לקבלת תג"מ 2.

מאידך, המשיבים הדגישו שככלל שאיפת אגף השיקום היא להביא לשיקומם של נכי צה"ל ומימוש הפוטנציאל הטמון בהם, בהתאם למגבלותיהם, לאחר פציעתם. לאורך השנים, הביעה העותרת מוטיבציה לשיקום וביקשה סיוע בתכנית שיקום בלימודים. הגשת בקשה לתגמול קיום עבור נכה, שעה שקיימת אפשרות סבירה לשיקומו, עומדת בסתירה אינהרנטית לתפיסה השיקומית ולשאיפה לסייע בשיקומם של נכים. הגשת בקשה כזו אף עשויה לשמש תמריץ שלילי להליך השיקום.

 

23.מטעם המשיבים הוצג גיליון אלקטרוני של מעקב טיפול בעותרת באגף השיקום (להלן – גיליון הטיפול) [נספח 2 לכתב התשובה]. גיליון הטיפול הוא בגדר ראיה מינהלית חשובה. באמצעותו נחשפה תמונה כרונולוגית כוללנית באשר לטיפול שניתן לעותרת על ידי אגף השיקום. טוב עשו אפוא, המשיבים עת הציגו ראייה זו במסגרת כתב התשובה לעתירה.

מגיליון הטיפול עולה כי ביום 23.3.2014, סמוך לפרישת העותרת מהמשטרה, נערכה בינה לבין עובדת מאגף השיקום שיחת טלפון, במסגרתה ביקשה העותרת "להתחיל בתכנית שיקום בלימודים. סוכם שתעביר בקשה מסודרת על כל התעודות וקו"ח שלה ואביא לפורום שיקום". עוד עולה מגיליון מעקב הטיפול כי ביום 13.8.2015 ביקשה העותרת "את עזרת המשרד אולי ללימודים".

ביום 10.12.2015, נערכה שיחה עם העותרת במסגרתה התעניינה פעם נוספת באפשרות סיוע בשיקום בלימודים. לגבי שיחה זו צוין כדלקמן: "שיחה עם [העותרת – א.ש.] ... ממתינה לוועדה רפואית על מצבה הנפשי ... פרשה מהמשטרה, יש לה תואר ראשון ממכללת דרבי והיא רוצה לעשות תואר ראשון נוסף. הסברתי לה את זכאותה לסיוע במשרד. לא רוצה סיוע בתעסוקה רק לימודים ורק תואר ראשון אקדמי. תבדוק זכאות גם בארגון הנכים".

 

24.עיון בגיליון הטיפול מעלה כי כבר מיום פרישתה מהמשטרה, הביעה העותרת התעניינות בשיקום, באמצעות יציאה ללימודי תואר אקדמאי.

ברם, ביום 8.2.2016, כארבעה חודשים לאחר שהתעניינה בפעם האחרונה בלימודים, התקשרה העותרת לאגף השיקום "ודווחה על מצבה הירוד. שוקלת פניה לצורך קבלת תגמול קיום קבוע ...".

עשרה ימים לאחר מכן, ביום 18.2.2016, התקיימה פגישה בין עובדת השיקום, גב' נטר גורן, לבין העותרת ממנה עולה כדלקמן:

 

"פגישה עם ... [העותרת-א.ש.] – מתקשה מאוד בחיי היום יום. מאוד דכאונית וחסרת כוחות. אינה עובדת מזה כשנתיים. מטופלת אתל ד"ר נקש בתה"ש. ביררה לגבי תגמול קבוע למחיה – קיבלה את הפרטים הרלונטיים" [ההדגש הוסף – א.ש.].

 

רק בחלוף כחמישה חודשים, ביום 21.7.2016, הגישה העותרת בקשה לתג"מ 2. כך צוין בגיליון מעקב הטיפול: "שיחה עם ... [העותרת-א.ש.]. אחרי פגישה אתמול כשהמתינה לצר"מ מספרת כי הבינו לרוחה. עדיין אין כל שיפור במצבה ומבקשת תגמול קבוע למחיה. העבירה טופס בקשה". הבקשה לקבלת תג"מ 2 שהוגשה ביום 21.7.2016 אושרה בו ביום על ידי בעל הסמכות, קרי - הרופא המחוזי [הבקשה צורפה כנספח ד' לעתירה; החלטת הרופא המחוזי צורפה כנספח 7 לכתב התשובה].

 

25.לכאורה, עובדי אגף השיקום פעלו במהירות. אולם, בחינה של הראיות המינהליות שהובאו לפניי מלמדת כי לא כך הייתה השתלשלות העניינים.

 

ובמה דברים אמורים?

 

כעולה מגיליון מעקב הטיפול, ביום 8.2.2016 התקשרה העותרת אל מוקד הטיפול, דווחה על מצבה הירוד והודיעה כי היא שוקלת פנייה לקבלת תגמול קיום קבוע. בהמשך להתערבות הממוקדת של עובד אגף השיקום נקבעה פגישה של העותרת ביום 18.2.2016 אצל עובדת השיקום גב' נטר גורן. בפגישה זו התעניינה העותרת בקבלת תג"מ 2 וקיבלה את הפרטים הרלוונטיים. חרף האמור, לא נמסר לה טופס בקשה לקבלת תג"מ 2 באותו מועד [שורות 47 ו -49 לגיליון הטיפול].

 

ביום 11.04.2016 נערכה חוות דעת מסכמת של הרופאה המטפלת בתחום בריאות הנפש, ד"ר ניצה נקש. הנמענים בחוות הדעת היו עובדת השיקום והרופא המטפל, שכן חוות הדעת נערכה לבקשתה של עובדת השיקום [שורה 51 לגיליון הטיפול]. על פי חוות הדעת, העותרת לא הייתה מסוגלת לעבוד לנוכח מצבה הנפשי [נספח 3 לכתב התשובה]. כעולה מגיליון הטיפול חוות הדעת של הרופאה המטפלת נשלחה לאגף השיקום ונסרקה לתיק כבר ביום 21.4.2017 [שורה 53 בגיליון הטיפול].

 

ביום 17.7.2016 ערכה עובדת השיקום דו"ח סוציאלי אשר במסגרתו הוצג ממצא חד משמעי לפיו העותרת "נמצאת בשלב בו אינה מסוגלת לעבוד לפרנסתה" [נספח 5 לכתב התשובה].

ביום 20.7.2017 נערכו שתי חוות דעת רפואיות: של רופאה מומחית ברפואה תעסוקתית ושל רופא פסיכיאטר. שני המומחים הגיעו למסקנה הרפואית לפיה העותרת אינה כשירה לעבודה [נספח 6 לכתב התשובה].

רק לאחר שהושלמו הליכים אלה, ביום 21.7.2016 הוגשה בקשתה של העותרת לקבלת תג"מ 2 והיא אושרה בו ביום על ידי בעל הסמכות – הרופא המחוזי.

 

26.העולה מהראיות המינהליות דלעיל, הוא שבמקום שתוגש הבקשה בהקדם האפשרי, התהפכו היוצרות – קודם נערכו הבדיקות וניתנו ההמלצות המקצועיות ורק לאחר שהיה ברור כי העותרת עומדת בדרישות הוראה 85.02 הוגשה הבקשה.

סעיף 4 להוראה 85.02 קובע כי "הוראה זו באה לקבוע את הזכאות ודרכי הטיפול במתן תשלומי מחיה מיוחדים המיועדים להבטיח אמצעי קיום לנכים שאינם ברי שיקום ואין אפשרות מעשית לשקמם בשל הנכות המוכרת (להלן: תג"מ)".

סעיפים 47-32 להוראה 85.02 קובעים את אופן הטיפול באישור תג"מ 2. ראשיתו של הטיפול בקבלת תג"מ 2 מוסדרת בסעיפים 35-32 שם נקבע בזו הלשון:

 

"[...]

 

32.נכה המבקש תשלום מחיה מיוחד, יפנה בקשתו בכתב, על גבי טופס בקשה שבנספח ג', אל עובדת השיקום (עו"ש) במחוז בו הוא מטופל....  

 

33. עו"ש המטפל בפנייה, ימלא את הפרטים הנדרשים, בכל אחד משלבי התהליך, בטופס הבקרה המהווה נספח ד' להוראה זו. לכל פנייה ימולא טופס בקרה נפרד .

 

34.עו"ש יבדוק עמידה בקריטריונים של דרגה וסוג נכות.

 

35.עו"ש אחראי להגיש הבקשה לדיון ולהחלטה בועדה המחוזית ולהודיע לרופא המחוזי, ולעובדת הרווחה להכין את הנתונים והמסמכים הנדרשים לדיון בועדה...

 

[...]"

 

העולה מהוראה 85.02 הוא שהשלב הראשון בתהליך לקבלת תג"מ 2 הוא הגשת טופס הבקשה על ידי הנכה. מכאן ואילך מתבצעת עבודת הכנה מסודרת שנועדה להניח את התשתית לקבלת ההחלטה בעניינו של הנכה, קרי – בחינה האם הוא עומד בתנאי הזכאות להטבה.

כפי ששנינו, בעניינה של העותרת נהגו עובדי אגף השיקום בדרך שונה – רק לאחר שנאספה התשתית המקצועית המלאה לאישור ההטבה נחתמה הבקשה והובאה לאישורו של הרופא המחוזי.

 

27.מעמדן הנורמטיבי של הוראות אגף השיקום טרם הוכרע. יש הטוענים כי יש לסווגן כתקנות בנות פועל תחיקתי ויש כאלה שסבורים כי מעמדן כשל הנחיות מינהליות, שאופיין גמיש יותר [עע"ם 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן, פסקאות 16-15 בפסק דינה של השופטת ע' ארבל (פורסם בנבו, 6.10.2009)].

גם אם נניח כי עסקינן בהוראות מנהליות גמישות, נקודת המוצא לפעילותה של הרשות היא החובה לפעול על פיהן. במקרה הרגיל, בוחן בית המשפט את תקינות ההחלטה מבחינת התאמתה למדיניות שנקבעה בהנחיות הפנימיות [דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א' 248 (2010) (להלן – ברק-ארז)].

כפי ששנינו, המשיבים שגו באופן בו פרשו את הוראה 85.02 במובן זה שקודם לכל דאגו להכין את חוות הדעת ויתר המסמכים הנדרשים לשם בחינת הבקשה. רק לאחר שאלה הוכנו, ניתן "האור הירוק", הבקשה נחתמה על ידי העותרת והוגשה לבעל הסמכות המינהלית.

ייאמר מיד - לשיטת פעולה זו, גם אם היא נעשתה מתוך כוונה טובה להבטיח את מתן ההטבה לנכה, אין עיגון בהוראות הנוהל. יתר על כן, שיטת פעולה זו גרעה מזכויותיה של העותרת, מאחר שהיא יצרה עיכוב של כחמישה חודשים בקבלת ההטבה. משנמצא כי עובדי אגף השיקום לא קיימו את הוראות הנוהל קמה עילה מינהלית להתערבות בהחלטה.

 

28.לטענת המשיבים, סעיף 25(א)(4) להוראה 85.02 קובע כי אחד התנאים לקבלת תג"מ 2 הוא: "ועדה במחוז קבעה על סמך קביעה רפואית שהנכה אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגין הנכות המוכרת, ואין באפשרות המחוז לשקמו מחדש בעבודה המתאימה לו". לטענתם, רק ביום 21.7.2016 ניתנה חוות דעת הרופא המחוזי המוסמך לפיו העותרת "לא כשירה לעבודה מפרנסת לצמיתות". רק במועד זה התמלאו התנאים לקבלת תג"מ 2 ולפיכך אין מקום להקדים את מועד מתן ההטבה.

 

אינני מקבל טענה זו של המשיבים.

 

ראשית, חוות הדעת שניתנה על ידי הרופא המחוזי באגף השיקום ביום 21.7.2016 בדבר אי-מסוגלות העותרת לעבוד, מהווה אך חיזוק למה שכבר היה ידוע למשיבים, והוא - מצבה הנפשי הירוד של העותרת כתוצאה מנכותה. כעולה מגיליון הטיפול, כבר בחודש אפריל 2016 נשלחה למשיבים חוות דעתה של הרופאה המטפלת, ד"ר ניצה נקש [שורה 53 בגיליון הטיפול]. על פי חוות הדעת של ד"ר נקש, אשר העותרת מטופלת במרפאתה זמן לא מועט, העותרת "אינה מסוגלת כיום לעבודה מפרנסת וזקוקה להמשך טיפול CBT ומעקב צמוד" [נספח 3 לכתב התשובה].

 

שנית, על פי הוראה 85.02 שמסדירה את התנהלות אגף השיקום באשר לתג"מ 2, הזכאות אכן נגזרת כתוצאה מעמידה במספר תנאים, ביניהם "קביעה רפואית שהנכה אינו מסוגל לעבוד" [סעיף 25(א)(4) לנוהל]. אולם, ראשיתו של ההליך לקבלת תג"מ 2 הוא בהגשת בקשה בכתב בטופס שצורף לנוהל. על עובד השיקום מוטלת החובה למלא את טופס הבקרה על פי הנוהל ולהכין את הנתונים והמסמכים הנדרשים לדיון [סעיף 35 בהוראה 85.02]. מכאן, שעל פי העקרונות הנורמטיביים שהותוו בעניין לופו, מועד הזכאות ייחתך בדומה לתגמולים מכוח החוק - לפי מועד הגשת טופס הבקשה.

 

שלישית, ובכך העיקר, היה מקום לכך שבקשתה של העותרת לתג"מ 2 תוגש כבר סמוך ליום 8.2.2016, עת התקשרה אל מוקד סיוע של המשיבים בבקשה לקבלת תגמול קבוע. לכל המאוחר היה צריך להגיש את טופס הבקשה ביום 18.2.2016 עת העותרת "ביררה לגבי תגמול קבוע למחיה" כפי שעולה מגיליון הטיפול, שורה 49. בהינתן כי העותרת סובלת מנכות נפשית (PTSD) ומתקשה מאוד לנהל את ענייניה, היה מקום שעובדת השיקום תסייע לה במילוי הטופס ותגיש אותו בו ביום ורק לאחר מכן תושלמנה חוות הדעת הנדרשות על פי הוראה 85.02. אי הגשת הבקשה כבר בראשית חודש פברואר 2016 עולה כדי מחדל שגרם לפגיעה בזכיותיה של העותרת. בנסיבות שכאלה, על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין בודיק יש הצדקה כי ההטבה תשולם רטרואקטיבית, החל מחודש פברואר 2016.

 

29.זה המקום להדגיש כי על הרשות להפעיל את סמכויותיה המינהליות בתוך זמן סביר. לכך שני טעמים: הראשון – פעולה מהירה (יחסית) משרתת טוב יותר את האינטרס הציבורי; השני – מהירות ההחלטה חשובה מהיבטו של הפרט הממתין להחלטה [ברק-ארז, עמ' 407]. פעולה בתוך זמן סביר מהווה מדד חשוב להערכת הגינותו של ההליך המינהלי.

הליך מינהלי הוגן הוא הליך שבו רשות מינהלית מקפידה על קיום חובת זמן הפעולה, במובן של פעולה במהירות ראויה. תוכן חובת זמן הפעולה קשור, בין היתר, לשאלה האם זכויות אדם תלויות במימוש הסמכות המינהלית הרלוונטית [אייל פלג אתגר העוני של המשפט המינהלי 687 (2013)]. בענייננו, מדובר במי שגופה ונפשה נפגעו תוך ועקב השירות הביטחוני. על המדינה ורשויותיה מוטלת החובה לפעול במהירות ראויה למען אנשים כדוגמתה של העותרת.

 

30.העותרת הביעה את רצונה בקבלת תג"מ 2 כבר ביום 8.2.2016. במועד זה היה על המשיבים להפעיל את סמכויותיהם המנהליות בהוגנות באמצעות מסירת טופס הבקשה לקבלת תג"מ 2, מילויו והבאתו לידי אישור במהירות האפשרית. לחובה זו מצטרפת החובה להנגיש לאוכלוסיית הנכים את המידע באשר לתנאים להם הם זכאים. במקרה בו מדובר בנכות נפשית שפוגעת בתפקוד היום-יומי אין די במשלוח חוברת זכויות או הפנייה לקישור באתר המרשתת.

על רשות כדוגמת אגף שיקום הנכים מוטלת חובת פעולה אקטיבית. בענייננו המשיבים נמנעו מהעברת הטופס לבקשה לקבלת תג"מ 2 לעותרת ביום 18.2.2016, שעה שהעותרת כבר הביעה את רצונה בתגמול קבוע למחייה ובעת שמצבה הנפשי היה בכי רע. טופס התביעה לתג"מ 2 הוא פשוט ביותר ואינו דורש מיומנות מיוחדת - הטופס כולל פרטים אישיים וכן את הסיבות בגינן מבקש הפונה (הנכה) את ההטבה.

לא ברור מדוע פרטי הטופס לא מולאו במעמד הפגישה ולא הוברר מדוע הבקשה לא הוגשה סימולטנית, כשהתברר רצונה של העותרת בכך. כפי ששנינו, דרך פעולה זו אינה עולה בקנה אחד עם הקבוע בהוראה 85.02, לפיה הגשת הבקשה מתחילה את תהליך בדיקת הזכאות. דרך פעולה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של הרשות לפעול במהירות ראויה ולהנגיש באופן אקטיבי את המידע הרלבנטי לאוכלוסיות מוחלשות. בנסיבות של מצוקה נפשית גם חמישה חודשים עלולים להיחשב פרק זמן בלתי סביר להפעלת הסמכות המינהלית.

 

31.אליבא העותרת יש להקנות לה את ההטבה לקבלת תג"מ 2 כבר ממועד פרישתה ממשטרת ישראל, זאת על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין לופו, ובהתחשב בכך שגם המועד להכרתה בדרגת נכות גבוהה נעשתה באופן רטרואקטיבי.

 

אין בידי לקבל טענה זו.

 

נקודת המוצא היא כי ההטבות והתקבולים אינם בגדר פיצויי נזיקין, אלא נועדו לצרכי מחייה שוטפת בהתאם למצבו של הנכה. יפים לכך הדברים שנקבעו ברע"א 7222/10 פלוני נ' קצין התגמולים, עמ' 10 לפסק דינו של השופט (כתארו דאז) ס' ג'ובראן (פורסם בנבו, 30.8.2012):

 

"תגמולי הקיום ותט"ר בכללם נועדו למחייה שוטפת לאחר שצרכי הנכה נבדקו בזמן אמת והזכאות להם נבחנת מעת לעת. לכן, המועד ממנו משולמים תגמולי הקיום הינו מועד פניית הנכה בבקשה לקבלת התגמול. נראה, כי מאחר ואין מדובר בפיצוי נזיקי, גם אין מקום לשלמו רטרואקטיבית מאחר ואין מדובר ב"תכנית חסכון".

 

[וכן ראו: רע"א 1357/06 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקאות 15-11 בפסק דינו של השופט י' אלון (פורסם בנבו, 6.10.2008); רע"א 7959/10 וידר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 בפסק דינו של השופט נ' הנדל (פורסם בנבו, 7.11.2011)]

 

גם בעניין שנדון ברע"א 3310/13 פלונית נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 25.6.2013), שם דובר בנכה שהוכרה בתחילה בדרגת נכות של 25% ורק לאחר הליכי ערעור הועלתה דרגת הנכות לשיעור 50%, נדחתה הטענה כי ההטבה מסוג "תגמול נצרך" תשולם רטרואקטיבית. הטעם לכך הוסבר על ידי השופט (כתארו דאז) א' רובינשטיין, כהאי לישנא:

 

"תכליתו של התגמול הנצרך היא "לספק לאותם הנכים, מעל דרגת נכות מסוימת, ואשר בנוסף לכך אינם מסוגלים ומצליחים לכלכל את עצמם – את היכולת להגיע לדרגה של קיום מינימלי בכבוד, על דרך של קבלת תגמול מעבר לזה שניתן להם במסלול התגמול הבסיסי" (רע"א 07/5563 דמיר נ' קצין התגמולים בפסקה 18, מפי השופט מלצר). תכלית זו מצריכה, על פני הדברים, בחינה עתית של עמידתו של הנכה בתנאים המקנים את הזכאות לגמלת הנצרך, ועל כן – ככלל – קיים קושי לטעון לזכאות לתגמול זה באופן רטרואקטיבי; ..."

 

32.עיון בגיליון הטיפול מלמד כי עד לחודש פברואר 2016 ביקשה העותרת להשתקם, בעיקר באמצעות לימודים אקדמאיים [שורה 14 ושורה 39 בגיליון הטיפול]. ההטבה מסוג תג"מ 2 מיועדת למקרים בהם הוברר כי שיקומו של הנכה אינו אפשרי. יפים לנסיבות אלה הדברים שנקבעו ברע"א 4406/15 עזאם נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון - אגף השיקום (פורסם בנבו, 03.08.2015). באותו עניין, בדומה לנסיבות דכאן, דובר על מי שבמסגרת שירותו בצה"ל היה מעורב באירוע קשה. החשיפה לאירוע זה גרמה לו ללקות בתסמונת פוסט טראומטית, שבעקבותיה שוחרר משירות בשנת 2005. לאחר מספר שנים הגיש בקשה לקבלת "תגמול נצרך". בקשתו באשר להטבה נענתה בחיוב סמוך למועד הגשת הבקשה, בשנת 2010. באשר לעתירתו לקבלת ההטבה באופן רטרואקטיבי קבע השופט נ' הנדל את הדברים הבאים:

 

"המבקש טען כי את גמלת הנצרך יש להעניק לו רטרואקטיבית החל ממועד הכרתו כנכה צה"ל או ממועד שחרורו, ולא ממועד הגשת הבקשה. בקשתו נדחתה על ידי ועדת הנצרכות וקצין התגמולים, וערעורו נדחה בבית משפט קמא. על כך הוגשה בקשה זו.

2. דין הבקשה להידחות. בית משפט קמא פירט באופן בהיר את נימוקיו לדחיית הערעור. בין היתר, לא הצליח המבקש להוכיח כי במועד כלשהו טרם הגשת בקשתו עמד הוא בכל ארבעת התנאים הנדרשים לשם קבלת הגמלה, ובפרט בתקופות מסוימות בהן לא היה ברור שמצבו אינו בר שיקום. די בכך בכדי לדחות את הבקשה."

 

הנה-כי-כן, קביעה כי הטבה שכזו תינתן באופן רטרואקטיבי, החל ממועד פרישתה של העותרת משירות במשטרת ישראל, אינה מתיישבת עם המטרה החשובה של שיקום הנכים ותכליתה – יצירת אורח חיים עצמאי אצל הנכה ככל שהדבר ניתן. מכאן, שכל עוד הייתה אפשרות סבירה להצלחת הליכי שיקום אצל העותרת, אשר הביעה את רצונה במימוש הזכות ללימודים אקדמאיים, לא היה מקום להענקת תג"מ 2. לפיכך, אין הצדקה עניינית להענקה רטרואקטיבית של תג"מ 2 החל ממועד פרישתה של העותרת ממשטרת ישראל וממילא אין מדובר באפלייתה של העותרת.

 

33.סוף דבר – החלטת המשיבים לפיה מועד הזכאות לתג"מ 2 הוא יום הגשת הבקשה (21.7.2016) לוקה בחוסר סבירות קיצונית ודינה להתבטל.

בקשתה של העותרת תובא מחדש לפני המשיבים בכדי שישקלו להעניק לה תג"מ 2 החל מהמועד בו עלו הדברים לראשונה בגיליון הטיפול, קרי – 8.2.2016.

עתירתה של העותרת לקבלת תג"מ 2 החל ממועד פרישתה ממשטרת ישראל – נדחית.

 

34.בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אני מחייב את המשיבים בהוצאות העתירה בגובה אגרת בית המשפט וכן מחייבם בשכ"ט ב"כ העותרת על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪ לתשלום בתוך 45 ימים מהיום.

 

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, 27 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ