1.העותרת מתגוררת בדירה בבניין ברחוב בית-לחם 10 ברמת-גן (שיכונה להלן: "הבניין"). המשיבה 3 (שתכונה להלן: "היזם") היא חברה יזמית שפנתה לבעלי-הזכויות בבניין, הציעה להם לקדם פרויקט מכוח תכנית תמ"א 38 בבניין, ואף הכינה תכנית לצורך כך. כל בעלי-הדירות בבניין למעט העותרת חתמו ביום 10.10.12 על הסכם תמ"א 38 עם היזם לחיזוק הבניין. העותרת התנגדה להיתר הבנייה שהוצא על ידי היזם, שהוא נושא העתירה דנן.
2.העותרת טענה כי היא אינה מתנגדת לפרויקט תמ"א 38, אלא לחלק מהוראות התכנית. כפי שיפורט להלן, טענות העותרת מתייחסות למיקום הממ"ד המוצע בבקשה להיתר שהגיש היזם, וכן למעלית – כשלגישתה של העותרת מיקום המעלית פוגע פגיעה של ממש בשימוש שלה בסלון, תוך גריעת שטח מהסלון וחסימת האור בו. עוד נטען כי מיקום המעלית מהווה סיכון בטיחותי, וכי הרחבת הדירה הסמוכה לזו של העותרת, חוסמת את חלון החדר בדירתה הפונה לכיוון צפון.
3.העותרת הגישה למשיבה 2 (להלן: "הוועדה המקומית") התנגדויות ביחס לחלק מסעיפי התוכנית (ההתנגדות צורפה כנספח א' לעתירה). התנגדותה של העותרת נדונה על ידי הוועדה המקומית ונדחתה על ידיה בהחלטתה מיום 31.7.2013 (נספח ב' לעתירה). על החלטת הדחייה הגישה העותרת ערר למשיבה 1 (להלן: "ועדת הערר", הערר שמספרו רג/5441/13 צורף כנספח ג' לעתירה). ועדת הערר דנה בערר שהגישה העותרת ודחתה אותו בהחלטתה מיום 9.12.13, נספח ד' לעתירה). החלטה זו של ועדת הערר היא נושא העתירה שבפניי.
טענות הצדדים
טענות העותרת
4.כאמור, העותרת מתנגדת לשני נושאים בתוכנית ההיתר – מיקום המעלית ומיקום הממ"ד. באשר למעלית, טענה העותרת כי היא תוכננה לקום מחוץ לקווי הבניין. אולם, כך טוענת העותרת, בררת המחדל שנקבעה בס' 16 לתמ"א 38 היא כי התקנת מעלית תיעשה בתוך קווי הבניין, אלא אם כן יוכח כי לא ניתן לעשות כן – שרק אז קיימת סמכות להתקין מעלית חיצונית. לגישת העותרת, הוועדה המקומית היתה צריכה לבחון את התאמת התוכנית להוראות התמ"א – והיא לא עשתה כן. הוועדות לא נתנו דעתן לכך שהתוכנית אותה הגיש היזם אינה עומדת בהוראות תמ"א 38.
5.העותרת התייחסה למספר נימוקים עליהם התבססה ההחלטה להקים את המעלית בתוך קווי הבניין. נימוק אחד הוא הפרשי הגובה הקיימים בין הדירות בבניין (בבניין יש שלוש קומות ובכל אחת מהן - שתי דירות שיש ביניהן הפרש גבהים של כ-75 ס"מ). הפרש הגבהים הזה היה הטעם העיקרי בשלו קבעה ועדת הערר כי לא ניתן להתקין את המעלית בתוך קווי הבניין. העותרת טוענת כי להפרשי הגובה אין השלכה לענין מיקום המעלית. לגישתה , הוועדה לא הסבירה מה הקשר בין הפרשי הגבהים לבין מיקום המעלית. משמעות הפרשי הגבהים היא שאם תהיה מעלית אחת שתשרת את שני אגפי הבניין, היא תצטרך לעצור פעמיים בכל קומה, וזאת - ללא קשר למיקומה בתוך קווי הבניין או מחוץ להם.
נימוק אחר שניתן למיקום המעלית הוא כי חדר המדרגות הוא קטן. אולם, לגישת העותרת הוועדה היתה צריכה לבחון חלופות קיימות להקמת המעלית בתוך קווי הבניין. כך ,לגישתה של העותרת, לפי תכניות שהכין היזם - ניתן היה להקים את המעלית בתוך קווי הבניין. היזם הכין תכנית חלופית בה תוכננה המעלית בסמוך לחדר המדרגות בבניין. למרות זאת לא נבחנה על ידי ועדת הערר האפשרות לבנית המעלית בתוך קו הבניין ומחוץ לחדר המדרגות, באופן שיענה לצרכי העותרת. לכן, כך נטען, הוועדות לא הפעילו שיקול-דעת ולא נתנו את דעתן באופן מספק להוראות התמ"א.
6.טענה נוספת שהועלתה בהקשר זה היתה כי מיקום המעלית בתוך קווי הבניין עלול לפגוע ביציבות הבניין. העותרת טענה כי זו טענה חדשה ו"מוזמנת", שהיזם העלה אותה רק במסגרת ההליך הנוכחי, ולא בהליכים בפני הוועדה המקומית או ועדת הערר.
7.עוד טענה העותרת, כי ועדת הערר לא התייחסה למכלול הטענות שהועלו על-ידיה. כך, ועדת הערר כמו גם הוועדה המקומית התעלמו מטענות העותרת לפיה ההרחבה המתוכננת של החלק הצפוני של הדירה הסמוכה לדירתה תחסום את חלון חדר השינה של העותרת. כן התעלמו הוועדות מטענות העותרת לענין החשש הבטיחותי הנובע ממיקום המעלית. החלטה שאינה מתייחסת לטענות, כך נטען, היא החלטה הפוגעת בכללי הצדק הטבעי.
8.העותרת הוסיפה כי החלטתה של ועדת הערר אינה מנומקת. כך, ועדת הערר קבעה כי יתר בעלי הזכויות בבניין מעדיפים את התוכנית של היזם על-פני התכנית החלופית של העותרת, וזאת – ללא שהוועדה בקשה לקבל את עמדת הדיירים האחרים. הוועדה קבעה באופן שאינו מבוסס ואינו מנומק קביעות בדבר ההעדפות של יתר הדיירים בבניין – הן ביחס לממ"ד והן ביחס למיקום המעלית.
העותרת אף טענה כי יש לבטל את ההחלטה משום שהיא חורגת ממתחם הסבירות. גם בהקשר זה התייחסה העותרת להנמקה ביחס להעדפה של יתר הדיירים. כן טענה העותרת כי אף לו היו יתר הדיירים סבורים כי יש להעדיף את תכנית היזם, אין מדובר בנימוק מכריע להעדפתה של תכנית זו – שכן על הוועדה לתת דעתה לסוגיה התכנונית.
9.נימוק נוסף שעליו הסתמכה הוועדה – לפיו תכנית היזם היא עדיפה משום שבהתאם לה נוסף חדר עם כניסה עצמאית לאגף השינה, אף הוא בלתי סביר, לגישתה של העותרת. זאת משום שבכל מקרה תוספת של ממ"ד משמעה חדר עצמאי נוסף, ואין זה משנה היכן ימוקם הממ"ד בדירה הקיימת. מעבר לכך, כדי שהממ"ד יוכל לשמש כיחידה עצמאית, העותרת נדרשה לוותר על 3.15 מ"ר מחדר השינה, באופן שיותיר אותו בשטח של 7 מ"ר בלבד.
העותרת התייחסה בהקשר זה להצעתו של היזם לפיה העותרת תבטל קיר המפריד בין חדר השינה לחדרון הצמוד אליו באופן שיגדיל את חדר השינה. העותרת טוענת כי מדובר בכפייה של העותרת לבצע שינויים פנימיים בתוך דירתה, תוך ויתור על חדרון שנחוץ לה. היה על הוועדה לבחון אלטרנטיבות אחרות שפגיעתן בכבוד העותרת, בחירותה ובקניינה – תהיה פחותה. העותרת ציינה כי בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמה, התכנון אותו היא הציעה, מגדיל באופן משמעותי את השימוש שניתן לעשות בדירות ומעלה את ערכן.
10.לגישתה של העותרת, ההחלטה פוגעת בזכויות היסוד שלה ובכלל זה בזכותה לבחור איך תיראה דירתה באופן לא מידתי. למרות זאת, ועדת הערר כמו גם הוועדה המקומית לא בחנו חלופות כמו האפשרות להקים את המעלית בתוך קו הבניין בצמוד לחדר המדרגות, או למקם את המעלית מחוץ לקו הבניין – אך במיקום שלא יפגע בזרימת האור לדירת העותרת. לא נבחנה גם עמדת יתר בעלי הזכויות באגף הבניין בו גרה העותרת – לא לענין המעלית ולא לענין הממ"ד.
העותרת טענה כי הטענות אותן היא מעלה אינן טענות תכנוניות גרידא, אלא טענות המבוססות על חוסר-סבירות ופגם חמור בשיקול-הדעת המנהלי. העותרת עתרה לסעד חלופי, לפיו הדיון יוחזר לוועדת הערר או לוועדה המקומית, כדי שאלה ידונו במלוא הנושאים ובכלל זה בטענות העותרת שלא נדונו בהליכים הקודמים.
טענות המשיבים
11.ועדת הערר טענה כי יש לדחות את העתירה, שכן החלטתה היא החלטה ראויה ומנומקת שאל לו לבית-המשפט להתערב בה. ועדת הערר נדרשה לאזן בין האינטרסים השונים - של הדיירים, של היזם וכן האינטרס של החברה בכללותה לקידום תמ"א 38 וחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. ועדת הערר לא הקלה ראש בטעמי ההתנגדות, והחלטתה מבוססת על שיקולים תכנוניים מקצועיים.
לגישתה של ועדת הערר, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בזה של הרשות המוסמכת, ולכן יש לבחון רק אם קיים פגם מנהלי בקבלת ההחלטות. ועדת הערר היא מוסד תכנוני, המוסמך לקבוע ממצאים תכנוניים. היא בעלת סמכות מקורית רחבה לבחון סוגיות הנתונות להכרעת הוועדה המקומית.
12.עוד נטען כי העותרת העלתה במסגרת העתירה טענות שלא עלו במסגרת ההתנגדות או הערר: טענה המבוססת על סעיף 16 לתמ"א 38; טענה לחוסר שוויוניות בין העותרת לבין דיירים אחרים; וטענה המבוססת על חוות-הדעת שהעותרת צירפה כנספח ז' לעתירה. על-פי ההלכה הפסוקה, כך נטען, יש לדחות טענות אלה משום שבית-המשפט בעתירה מנהלית אינו יכול לשמש ערכאה ראשונה לבחינת טענות שלא הועלו מלכתחילה במסגרת התנגדות וערר.
13.הוועדה לא התעלמה מטענות העותרת ביחס לגודל המסדרון, חסימת חלון חדר השינה והחששות הבטיחותיים – היא הבהירה בהחלטה כי היא שקלה את עמדות הצדדים והגורמים המקצועיים, ומאחר שרוב הדיירים מעדיפים את המיקום המבוקש – היא החליטה לאשרו. ועדת הערר לא הקלה ראש, היא בחנה את כל האלטרנטיבות והחליטה כי מיקום הממ"ד הוא נכון יותר, משום שהוא מאפשר חדר נוסף עם כניסה עצמאית. ההצעה ביחס למעלית נבחנה אף היא לעומק, והוועדה החליטה שאין בה כדי לפתור את טעמי ההתנגדות.
14.באשר למעלית, מדובר במעלית חיצונית שאינה גורעת משטח הדירה. מיקומה נגזר מאילוצים תכנוניים. כדי לתת מענה לנושא האור והאוויר, קבלה העותרת מרפסת שמש גדולה יותר מזו שבאגף השני. האופציה של מיקום המעלית במרכז גרם המדרגות נפסלה בשל הפרשי הגובה באגפי הבניין, וכן משום שגרם המדרגות אינו מאפשר הקמת מעלית תיקנית. מעבר לכך, קיימת בעיה קונסטרוקטיבית בהכנסת המעלית לדירות. מיקום המעלית הוא אופטימלי ואין ממש בטענה לסיכון בטיחותי או לירידת ערך הדירה. כן צוין כי לו היתה מתקבלת הצעת העותרת למיקום המעליות, הדבר היה מביא לכך שמעלית הדירה השנייה באותה קומה היתה חוסמת חלק מהוויטרינה בסלון.
ביחס למיקום הממ"ד, נדחו טענות העותרת הן משום שרוב הדיירים באגף העותרת מעדיפים את הממ"ד במיקומו כפי שהוא מופיע בבקשה להיתר; והן משום שהמיקום שהוצע מאפשר תוספת חדר עם כניסה עצמאית באגף השינה.
נטען כי מיקום הממ"ד הוא אופטימלי משיקולים הנדסיים ותכנוניים. ביחס לחסימת הסלון, הוצע לעותרת תכנון פרטני המאפשר גישה ישירה לממ"ד דרך הפרוזדור והוספת מרפסת שמש. הוצע גם סידור שונה של החדר. עוד צינה ועדת הערר כי יש לדחות את טענת העותרת ביחס לחלון בחדר השינה שלה, משום שבמקביל לחסימתו – נפתח חלון לכיוון מרפסת שמש לצד מערב.
15.הועדה המקומית טענה אף היא כי דין העתירה להידחות. לגישתה, התכנון המוצע הוא סביר, והחלטת הוועדה המקומית ניתנה לאחר שהיא שקלה את כל טעמי ההתנגדות של העותרת, לנוכח הנתונים העולים מהתכנון המוצע במסגרת הבקשה. הוועדה המקומית טענה כי מלכתחילה לא הציעה העותרת במסגרת התנגדותה חלופות תכנוניות לזו של היזם. לכן היא אינה יכולה להלין על כך שחלופות כאלה לא נבחנו על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה (שממילא אינה ההחלטה הנבחנת במסגרת העתירה), שכן אין זה מחובתה של הוועדה "לייצר" חלופות, אלא לבחון את הבקשה כפי שהוגשה לה.
עוד נטען כי ועדת הערר (שהחלטתה היא נושא העתירה) קבלה את החלטתה לאחר שהיא שמעה את הצדדים, בחנה את התכנון המוצע, שאלה שאלות ובחנה חלופות אפשריות שהוצגו על ידי באי כוח הצדדים. היא הגיעה למסקנה כי אין לקבל את טענות העותרת, מסקנה המבוססת על נימוקים תכנוניים, שלא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות של בית המשפט בה.
16.באשר לס' 16 לתמ"א 38, נטען כי טענה זו לא עלתה בהתנגדות, ולכן העותרת אינה זכאית להעלותה במסגרת העתירה. לגופו של ענין נטען כי מטרת הסעיף היא לאפשר בניית מעלית בנוסף לאגד הזכויות שניתן בתמ"א. כדי לאפשר הקמת מעלית מחוץ לקווי הבניין, אין צורך להוכיח באופן "פוזיטיבי וחד משמעי" (כטענת העותרת) שלא ניתן להתקינה בתוך קווי הבנין. די בהוכחה תכנונית הנשענת על ההבנה המקצועית של עורך הבקשה, שהוא השתכנע כי מבחינה תכנונית לא ניתן להקים את המעלית בתוך קווי הבנין.
17.היזם טען בתשובתו לעתירה ובסיכומים מטעמו, כי העותרת התנגדה לפרויקט, ולא הסכימה להיפגש עמו כדי לראות את התכנון המוצע או לשמוע את פרטיו. לכן הגיש היזם בקשה להיתר בנייה. עיריית רמת-גן הציבה בפניו דרישות שונות. העותרת התנגדה לתכנית ההיתר, והתנגדותה נדחתה. לאחר שהתקיים דיון מפורט בפני ועדת הערר, דחתה גם ועדת הערר את טענות העותרת. לגישת היזם, העותרת אינה מעוניינת בפרויקט כלל, ומעכבת בחוסר תום לב את מימושו בכל דרך.
18.באשר לטענה המבוססת על ס' 16 לתמ"א 38, לגישת היזם הסעיף נועד להעדיף פיר מעלית בחלל חדר המדרגות ולא בתוך דירות הבעלים. כך מקובל לפרש את העדפת הפיר בתוך קווי הבניין. לגישת היזם, במקרה דנן לא ניתן למקם את המעלית בחלל חדר המדרגות , שהוא צר, והפיר הקיים הוא קטן וחסר מקום התרחבות. מעבר לכך, ישנו הפרש גבהים בין כל שתי דירות בקומה, ולכן לא ניתן להקים מעלית באותו גרם מדרגות.
היזם טען כי שתי הוועדות נתנו דעתן להוראות התמ"א, למצבו של הבניין, לכך שחדר המדרגות הוא קטן ולא מאפשר מעלית, וקבעו כי אין מנוס ממעלית חיצונית. הן קבעו שאין מניעה למיקום המוצע, שלא היה לו תחליף לאור הפרשי הגובה בין הקומות.
היזם טען כי הוא ניסה לבחון אפשרות למעלית שתמוקם בין שתי הדירות עם כניסה נפרדת לכל דירה – מה שיגרע שטח של כ-1 מ"ר מכל דירה. ניסיון זה נדחה על ידי העותרת (שדרשה כי כל פיר המעלית ימוקם בדירה הגובלת לה).
19.עוד צוין כי לאחר בדיקה של קונסטרוקטור הסתבר כי תכנון כמו זה המבוקש על ידי העותרת, עלול לגרום לפגיעה חמורה ביציבות הבנין. לכן, קיים אילוץ המצדיק את הקמת המעלית מעבר לקווי הבניין. בהתייחס לטענת העותרת לפיה עמדת הקונסטרוקטור היא טענה חדשה – טען היזם כי לקונסטרוקטור של הפרויקט יש חובה לבדוק ולאשר את תכניות הבנייה. זאת ועוד- אם תתקבל עמדת העותרת והעניין יוחזר לוועדת הערר, תוגש המלצת הקונסטרוקטור כחלק ממסמכי היזם, וסביר להניח שעמדתו לא תיפסל.
20.עוד צוין כי דיירים אחרים המתגוררים באגף בו גרה העותרת, הביעו את עמדתם לפיה הם אינם מעוניינים בכל שינוי בתוכנית. לכן, לו היה היזם משנה את התכנית, היתה נפתחת ליזם חזית נוספת מול אותם דיירים.
היזם טען כי טענותיה של העותרת מתייחסות לעניינים תכנוניים. ההחלטות של הוועדה המקומית וועדת הערר הן החלטות מקצועיות של גופים בני סמכא. מטרת העותרת היא סיכול הפרויקט או לפחות עיכוב ביצועו. יש לתת את הדעת על רצונם של הדיירים בבניין לקדם את פרויקט תמ"א 38 ולהוסיף לדירותיהם ממ"דים, שטחים נוספים, מרפסות שמש חנייה ומעלית, שכולם ישפרו את איכות החיים שלהם ללא השקעה כספית כלשהי.
21.דיירי הבניין – המשיבים 4 טענו בסיכומים מטעמם כי העותרת מערימה קשיים על יישום התוכנית. לטענת המשיבים 4, הפרויקט נועד לחיזוק הבנין מפני רעידות אדמה. אין מקום שבית המשפט יתערב בהחלטות התכנוניות של הוועדות, שאין בהן פגמים המצדיקים התערבות כזו. הוועדות שקלו את כל הטענות באמצעות אנשי מקצוע. טענות העותרת הן טענות תכנוניות – חרף נסיונה של העותרת "לצבוע" אותן בטענות של חוסר סבירות מנהלית.
עוד נטען כי חרף הוויתורים המינוריים המתחייבים מהדיירים לצורך ביצוע הפרויקט, במסגרת האיזון הכולל אין בפגיעה זו ממש. המשיבים 4 אינם מסכימים לשום תכנון אחר שאינו ישים ואינו אפשרי, וטענו שלא יתכן כי העותרת, שהיא בעלת 1/6 מהזכויות בבנין בלבד, תפגע ביתר הבעלים של 5/6 מהזכויות.
דיון
22.כפי שעולה מהאמור לעיל, העותרת מכוונת טענותיה לשני עניינים עיקריים – מיקום המעלית ומיקום הממ"ד.
באשר למיקום הממ"ד, ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי "מבחינה תכנונית אנו בדעה כי המיקום [של הממ"ד] נכון יותר, שכן הוא מאפשר תוספת חדר עם כניסה עצמאית באגף השינה".
טענותיה של העותרת ביחס למיקום הממ"ד הן תכנוניות גרידא, ובית-המשפט לא יתערב לכן בשיקול-הדעת של הגורמים המקצועיים – הוועדה המקומית, וועדת הערר שהיא גוף תכנוני בעל סמכות מקורית. כך נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין, ובין היתר בעע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז ואח':
"בית משפט זה חזר ופסק כי סמכות התכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק. במרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שהם פועלים בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאית ומוסמכים אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. בית המשפאט לא יתערב בפעילות של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק או בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה" (ור' גם עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נד ועדת ערר מחוז דרום (פ"ד נח(3) 199,208).
23.העותרת לא טענה ולא הוכיחה כי גופי התכנון במקרה דנן פעלו בחוסר סמכות או בחוסר תום לב. אינני סבורה גם כי היא הוכיחה כי ההחלטות של הוועדה המקומית או של ועדת הערר לוקות בחוסר סבירות במידה כזו המצדיקה התערבות בהן. ההלכה הפסוקה קבעה כי התערבות של בית המשפט תהיה מוצדקת כאשר מדובר בחוסר סבירות ה"יורד לשורש עניין וקרוב לוודאי כי על פי אמת מידה נכונה של סבירות לא יכולה היתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו" (ר' בג"ץ 558/79). מדובר אם כן בהתערבות חריגה, שתיעשה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן.
לכן, גם בהנחה שניתן היה באופן סביר לקבל את עמדתה של העותרת ביחס לתכנון הרצוי והמיקום המועדף של הממ"ד – הרי אין מקום לפסול את המיקום שנקבע על ידי הוועדה המקומית, ואשר אושר על-ידי ועדת הערר. גם מיקום זה הוא סביר, ואחת הראיות לכך היא כי כל יתר הדיירים למעט העותרת מעדיפים אותו (כפי שעולה מסיכומיהם של המשיבים 4, שמבקשים שבית-המשפט יאשר את התוכנית, ומתנגדים לכל תכנית חלופית אחרת).
24.באשר למעלית, אינני סבורה כי ניתן לקבל את טענת העותרת המבוססת על ס' 16 לתמ"א 38 משום שטענה זו לא הועלתה על ידיה בשלבים הקודמים של הדיון – היינו בדיונים בפני הוועדה המקומית וועדת הערר.
כך, בערר שהגישה העותרת באמצעות עורך דינה (נספח ג' לעתירה) העלתה העותרת ביחס למיקום המעלית את הטענות הבאות:
המעלית יוצאת לסלון וחוסמת שטחים מחזית הסלון; מיקום המעלית פוגע בשימוש ובהנאה מהסלון תוך גריעת שטח וחסימת אור בסלון; פתיחת המעלית לתוך הסלון מהווה סיכון בטיחותי של ממש, אלא אם תותקן דלת ביטחון נוספת לתוך הסלון. כן נטען כי ההרחבה בדירה הסמוכה חוסמת את חלון הדירה הפונה לצפון, כי החלטת הוועדה המקומית התעלמה מהפגיעה ביכולת העוררת לעשות שימוש בדירה, כי ההחלטה התעלמה מהפגיעה בזכויות הקניין של העוררת ומירידת ערך דירתה.
25.טענות אלה הן הטענות היחידות שהועלו על ידי העותרת גם במסגרת התנגדותה. מכאן, כי העותרת באמצעות בא כוחה לא העלתה כל טענה המתייחסת לסעיף 16 לתמ"א 38 – וועדת הערר לא יכלה ולא היתה צריכה להתייחס לטענות אלה במסגרת החלטתה שאותה מבקשת העותרת לתקוף בעתירה דנן.
ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי "המסמך המכונן הוא... כתב ההתנגדות. אין ככלל מקום להוסיף על ההתנגדות טענות תכנוניות בערר, ועל אחת כמה וכמה שאין מקום להוסיף טענות שכאלה בעתירה מנהלית המוגשת לבית המשפט לעניינים מנהליים" (ר' עע"מ 9264/10 חברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל (3.5.2012).
רק לו היתה העותרת מעלה את טענותיה ביחס לס' 16 בתמ"א 38 במסגרת ההתנגדות והערר, היו גופי התכנון יכולים לבחון – כפי שהעותרת טענה שהיה עליהם לעשות - האם הוכח כי לא ניתן להתקין את המעלית בתוך קווי הבניין. הקביעה האם ניתן להתקין את המעלית בתוך קווי הבניין או לאו – היא קביעה תכנונית. ועדות התכנון לא בחנו אותה בהתייחס לטענה המבוססת על ס' 16 בתמ"א 38 משום שהטענה לא עלתה בפניהן. לכן בית המשפט אינו יכול לדון בטענה זו כערכאה ראשונה.
26.לעומת זאת, הטענות שהועלו על ידי העותרת במסגרת ההתנגדות והערר ביחס למיקום המעלית, כפי שפורטו לעיל, הן באופן מובהק כולן טענות תכנוניות. הוועדה המקומית – ובעקבותיה ועדת הערר, היו צריכות להתייחס לטענות אלה של העותרת – ולא היו צריכות להתייחס לטענות נוספות. אכן, הוועדות בחנו אלטרנטיבות למיקום המעלית – משום שכך בקשה העותרת. אולם, הם לא בחנו את הטענה המבוססת על ס' 16 לתמ"א 38, פרשנותו ויישומו במקרה דנן לאור מכלול נסיבותיו.
27.כאמור, ועדת הערר נתנה את דעתה לכל הטענות התכנוניות של העותרת, והכריעה בהן בהתאם לשיקול הדעת המסור לה כגוף תכנון. כפי שצוין לעיל, בית המשפט אינו מתערב בהחלטות תכנוניות מקצועיות של גופי תכנון, מה עוד שמדובר במקרה דנן בהחלטה שנבחנה הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי ועדת הערר.
מסיכומי המשיבים ומכלל החומר שהוצג בפניי, עולה כי הוועדות בחנו את מכלול הטענות בצורה רצינית ויסודית, הפעילו את שיקול הדעת שלהם כדין, ולכן אין מקום להתערב במסקנותיהם.
28.לכן, העתירה נדחית.
באשר להוצאות – התלבטתי האם יש מקום להטיל הוצאות על העותרת. מחד גיסא, העותרת היא אישה בת 82, ניצולת שואה, הסבורה – לגישתה- כי נעשה לה עוול. יחד עם זאת, מדובר בעתירה שנדחתה, ושהגשתה גרמה למשיבים להוצאות. הגשת העתירה אף עיכבה את ההוצאה לפועל של הפרויקט – שהוא פרויקט שכל המשיבים מבקשים לקדמו.
מהתגובות שהוגשו לבית המשפט התרשמתי כי נעשו ניסיונות רבים לבוא לקראתה של העותרת, ולנסות להפיס את דעתה ביחס לתכנון המוצע, באופן שייתן מענה לנושאים המטרידים אותה (ור' בהקשר זה בין היתר את הדברים שנאמרו בפרוטוקול ישיבת 17.9.14, ואת ההסכמה שניתנה לנסות לקיים הידברות נוספת עם העותרת).
בנסיבות אלה, אינני סבורה כי יש מקום לפתור את העותרת מתשלום הוצאות – אך יש לפסוק אותן על הצד הנמוך, תוך התחשבות במצבה האישי של העותרת.
לכן, אני מחייבת את העותרת לשאת בהוצאותיהם של כל המשיבים בסכום של 3,000 ₪ לכל אחד.
ניתן היום, י' טבת תשע"ה, 01 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
