בפניי עתירה מנהלית המופנית כלפי החלטת המשיבה 1 (להלן: "הוועדה המקומית"), שסירבה לתת לעותרים אישור המתייחס להיטל השבחה המופנה לרשם המקרקעין ביחס לבית מגורים הידוע כחלקה 47 בגוש 8916, הנמצא בישוב כוכב יאיר (להלן: "הנכס").
העותרים מבקשים כי יינתן להם "אישור היטל ההשבחה" לרישום הנכס על שם מי שרכשהו מהם, בלשכת רישום המקרקעין. לחילופין עותרים הם כי במידה וישלמו את דמי היטל ההשבחה (תחת מחאה), יורה בימ"ש לוועדה המקומית להשיב להם את מלוא התשלום ששולם שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית. בסופו של יום העותרים בחרו באופציה זו, והעתירה היא להורות לוועדה המקומית להשיב להם את ששילמו.
א. הצדדים:
1.העותרים רשומים מיום 10/1/05 כבעלי זכות החכירה של הנכס בלשכת רישום המקרקעין.
2.הוועדה המקומית סרבה ליתן לעותרים אישור לצורך רישום העברת הזכויות לצדדים שלישיים בלשכת רישום המקרקעין, תוך שהוציאה שומה לפיה יש לשלם היטל השבחה בסך של 58,527 ₪, ולאחר תשלום היטל ההשבחה יינתן האישור לצורך רישום הזכויות.
3.המשיבים 2-3 שימשו ככונסי נכסים, עת רכשו העותרים את הנכס בשנת 1992. להשלמת התמונה, אציין כבר עתה כי במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביום 17.12.15, הוסכם כי העתירה כנגד המשיבים 2-3, תמחק ללא צו להוצאות, וכך הוריתי.
ב. העובדות הצריכות לעניין
1.ביום 22.09.92 רכשו העותרים מאת המשיבים 2-3 (כונסי הנכסים של ה"ה יורם ורבקה ירקוני, מי שהיו בעלי הזכויות בנכס עד למכירתם) את הנכס, וזאת בהתאם להסכם המכר שסומן כנספח א' לעתירה. הסכם המכר אושר על ידי ראש ההוצאה לפועל.
בעת רכישת הנכס, הזכויות לא היו רשומות בלשכת רישום המקרקעין והרישום נעשה בספרי רשות מקרקעי ישראל.
בהתאם להסכם, ה"ה ירקוני היו זכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה של הנכס, והם מכרו את זכויותיהם לעותרים.
2.הזכויות בנכס נרשמו על שמם של העותרים ביום 10.01.05, ללא כל הערה ו/או התחייבות בגין הזכויות בנכס (ר' נסח הטאבו שסומן כנספח ב לעתירה).
3.ביום 25.12.14 חתמו העותרים על הסכם מכר עם ה"ה מיכל ועמיר פרי למכירת הזכויות בנכס. העותרים פנו לוועדה המקומית למתן אישור לצורך העברת הזכויות לרוכשים בלשכת רישום המקרקעין, אך הוועדה, כאמור, דרשה מהם לשלם היטל השבחה כתנאי להנפקת האישור המבוקש. היטל ההשבחה מתייחס לתוכנית ממ/9001 מיום 14.08.89.
4.העותרים פנו לוועדה המקומית וטענו כי אין לחייבם בתשלום היטל ההשבחה שכן בהתאם להסכם המכר, על ה"ה ירקוני היה לשלם את היטל ההשבחה בגין עסקת המכר ואין לעותרים כל חיוב חוקי לשאת בתשלום היטל ההשבחה. משסירבה הוועדה המקומית ליתן לעותרים אישור לגבי היטל ההשבחה, הוגשה העתירה נושא פסק דיני זה.
5.ביום 02.06.15 שילמו העותרים את היטל ההשבחה תחת מחאהמאחר שלא רצו למצוא עצמם מפירים את ההסכם שכרתו עם ה"ה פרי ולעמוד בסיכון של תשלום הפיצוי המוסכם בסך של 250,000 ₪.
ג. תמצית טענות העותרים
1.העותרים אינם חייבים בתשלום היטל ההשבחה. הוועדה המקומית הודתה במכתבה כי ה"ה ירקוני צריכים לשלם את היטל ההשבחה ויש לגבות מהם את התשלום.
2.בהתאם לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, על בעלי הקרקע או החוכר לשלם את היטל ההשבחה. במועד היווצרות החוב בגין השבחת המקרקעין, בעלי הקרקע היו ה"ה ירקוני ועליהם לשאת בתשלום זה.
3.הרישום בטאבו בוצע ע"י רשות מקרקעי ישראל ולא נדרשו להציג אישורים. אף המשיבים 2-3 הודו כי אין העותרים חייבים בתשלום היטל ההשבחה.
4.נוכח הוראה סעיף 7(ב) לחוק שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) תשכ"ד-1964, הנכס נרשם ע"ש המשתכן בתקופה בה היה חכור על ידי העותרים, וזאת ללא ידיעתם וללא צורך בפעולה מצדם. הרישום בוצע לפי החוק ובהתאם למצב הנכס עובר לזמן הרישום.
5.הוועדה המקומית מחזיקה את העותרים כ"בני ערובה" וגורמת להם לנזקים בלתי מבוטלים, בכדי לגבות היטל שלא הם חייבים לשלמו, והיא פועלת באופן בלתי סביר ובלתי מידתי.
6.בסופו של יום העותרים שילמו את דמי ההיטל תחת מחאה. שכן במידה ולא היה מתקבל האישור לגבי היטל ההשבחה, הם היו מצויים בהפרה יסודית של הסכם המכר עם ה"ה פרי והיו בסיכון של תשלום פיצוי מוסכם בסך של 250,000 ₪. לפיכך, ועל מנת להקטין את הנזק, שילמו העותרים את דמי ההיטל, בלית ברירה ותחת מחאה, ועתה עותרים הם להשבת הכספים ששולמו.
ד. תמצית טענות הוועדה המקומית
1.יש לדחות את העתירה. זכויותיהם של העותרים נרשמו בפנקסי המקרקעין כ-13 שנה לאחר ביצוע העסקה וללא ידיעת הוועדה המקומית וללא אישורה כמתחייב עפ"י דין. הרישום בוצע בהתאם לחוק רישום שיכונים ציבוריים אך אין בכך כדי לפטור מתשלומי חובה, והיה על העותרים ליידע את הוועדה המקומית בדבר ביצוע העסקה.
2.העותרים וגם כונסי הנכסים היו מודעים לדבר הסדרת חוב היטל ההשבחה ולא בדקו האם אכן שולם החוב.
3.על העותרים לפנות לה"ה ירקוני או לשלם בשמם של ה"ה ירקוני ולתבוע אותם על החזר החוב, אך אין להכניס את הוועדה המקומית להליכי גביה שיפוטיים שגורלם נמצא בספק אם יניבו פרי אם לאו.
4.העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. הודעת השומה הומצאה לעותרים ביום 10.03.15 והתקיימה פגישה בה הובהר להם שאין בסמכות הוועדה המקומית לוותר על תשלום ההיטל כתנאי למתן אישור לטאבו. העתירה הוגשה בחודש יוני 2015 באיחור של כחודש וחצי מהמועד הקבוע בחוק להגשתה או להגשת ערר ולוועדת הערר המחוזית. לא ניתן כל הסבר מדוע הוגשה העתירה בשיהוי.
5.החבות בתשלום היטל ההשבחה קמה עם חתימת הסכם המכר. בהסכם המכר התחייבו המוכרים (ה"ה ירקוני) להמציא אישור בגין תשלום היטל והשבחה והיה על העותרים לוודא שעל הנכס לא רובצים חובות.
6.הליך רישום הזכויות בטאבו לוטה בערפל כבד וחוסר בהירות עובדתית, ולא יעלה על הדעת שהעסקה לא דווחה לרשות מקרקעי ישראל. כך גם העותרים לא הסבירו מדוע נרשמו כבעלי הזכויות בשלב מאוחר.
7.סעיף 7 לחוק שיכונים ציבוריים איננו רלוונטי לענייננו נוכח השיהוי הרב עד שנרשמו זכויותיהם של העותרים, ואף החוק איננו מפקיר את תשלומי החובה ואינו מבטלם.
8.הוועדה המקומית לא החזיקה את העותרים כ"בני ערובה". העותרים נקלעו למצב שעליהם לשלם את החוב, בבואם בנעלי המוכרים, דהיינו, מחדלי המוכרים ומחדל ביצוע ההתחייבות ההדדית בקשר לתשלום היטל ההשבחה, הביאו אותם למצב זה. הוועדה המקומית רואה בתשלום ההיטל ע"י העותרים כתשלום ששולם לה ע"י הבעלים הקודמים (ירקוני) באמצעות העותרים אשר לא היו חייבם לוועדה בתשלומו עפ"י דין. לא יתכן כי הוועדה המקומית תתבע את כונסי הנכסים /רמ"י / הבעלים הקודמים כדי לחפש את האחראים למחדל בזמן שקיימת לעותרים זכות תביעה כנגד המוכרים מכוח הסכם המכר ביניהם.
ה. דיון והכרעה
1.כלל ידוע במשפט המינהלי הוא כי בית משפט לענייני מנהליים איננו בא בנעלי הוועדה המקומית לתכנון ובניה ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקוליה של הוועדה. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה ובעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי. סמכותו ותפקידו של בית-המשפט הוא לבחון את סבירות ההחלטה או אם נפלה בה טעות (ר' למשל ע"ש (ת"א) 215/00 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת נ' סודרי מיכאל, מיום 07.01.01).
2.בענייננו, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו להם, ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני סבור כי יש לקבל את העתירה, והכל כפי שיפורט להלן.
3.החבות בתשלום של היטל ההשבחה מוסדרת בסעיף 196א לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן "חוק התכנון והבניה"). הסעיף קובע כי הוועדה המקומית תגבה היטל השבחה באופן הקבוע בתוספת השלישית לחוק. סעיף 2(א) לתוספת השלישית קובע את החבות בהיטל השבחה. אביא להלן את לשון הסעיף:
"חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו (להלן - היטל); היו המקרקעין מוחכרים לדורות, ישלם החוכר את ההיטל; היטל בעקבות אישור תכנית יחול על מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים עמו בלבד" (הדגשות שלי – א.ס).
אירוע המס המקים את החבות בתשלום היטל ההשבחה הוא מעשה ההשבחה המתרחש עם אישורה של תוכנית המשביחה את המקרקעין ומעלה את שווים. תשלום היטל ההשבחה אינו חל במועד שבו קמה החבות בהיטל ההשבחה, אלא הוא חל רק בעת "מימוש הזכויות" במקרקעין שלגביהם קמה החבות בהיטל ההשבחה, וזאת בהתאם לסעיף 7 לתוספת השלישית לחוק. "מימוש הזכויות" הוגדר בסעיף 1 לתוספת, והחלופה הרלוונטית לענייננו היא זו המפורטת בסעיף קטן 3 להגדרה שעניינה העברת המקרקעין או העברת החכירה לדורות בהם, דהיינו מכר הזכויות במקרקעין הוא מועד המימוש לצורך החובה בתשלום היטל ההשבחה.
4.כאמור בסעיף 2(א) לתוספת, במועד בו קמה ונוצרת החבות בהיטל ההשבחה (במועד בו מאושרת התוכנית), נקבע גם זהותו של החייב בהיטל ההשבחה שהינו "בעלם" של המקרקעין או "החוכר" לדורות של המקרקעין. במילים אחרות, החייב הנושא בתשלום המס של היטל ההשבחה הינו מי שהיה בעלים של המקרקעין או החוכר לדורות של המקרקעין במועד שבו בוצעה ההשבחה של הנכס.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת חיות בע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז (4) 119):
"לנוכח העובדה כי נקודת הזמן הרלוונטית לקביעת זהותו של החייב בהיטל הינה המועד שבו התרחש מעשה ההשבחה, אין בהקשר זה כל חשיבות לשאלה מתי מכר החייב את המקרקעין המושבחים ומתי רשם אותם על שם הקונה. הניסיון למצוא נקודת חיבור בין מועד רישום המערערות-הקונות כבעלים של המקרקעין נושא חוזה המכר ובין המונח "בעלם" שבו משתמש סעיף 2(א), העוסק במי שהיה בעלים בעת אישור התכנית החדשה, ובמקרה זה המערערות 5-3, אין לו אפוא בסיס לעמוד עליו" (עמ' 132, הדגשות שלי – א.ס).
5.בהתאם לשומת ההשבחה שהוצאה ע"י הוועדה המקומית (נספח ה לעתירה), תוכנית ההשבחה של המקרקעין ממ/9001 הינה מיום 14.08.89. החייב במס היטל ההשבחה הינו מי שהיה הבעלים של המקרקעין או החוכר לדורות של המקרקעין במועד ההשבחה (14.08.89).
אין חולק כי העותרים לא היו בעלי הזכויות במקרקעין במועד השבחתם, שכן הסכם המכר עם העותרים נחתם בשנת 1992 (כשלוש שנים לאחר ההשבחה) ורק ממועד הסכם המכר הועברו הזכויות בנכס לעותרים, כאשר הזכויות נרשמו בפועל בלשכת הרישום בשנת 2005.
6.יוצא אפוא, ומאחר והעותרים, כאמור, לא היו בעלי הזכויות בנכס במועד השבחת המקרקעין, אין כל מקום ועילה שבדין לחייב אותם בתשלום היטל ההשבחה החל על מי שהינו בעלי המקרקעין בעת השבחתם.
7.אם אין די בכך, אף הוועדה המקומית סבורה כי אין מקום לחייב את העותרים בתשלום היטל ההשבחה. על כך ניתן ללמוד ממכתב היועמ"ש של הוועדה אל ב"כ העותרים (מכתב מיום 26.04.15, סומן כנספח ט' לעתירה) בה צויין כי:
"אכן מרשייך (הכוונה לעותרים –א.ס) אינם החייבים בחוב היטל ההשבחה הרובץ על הנכס ומי שחייב בהיטל הינם החוכרים הקודמים מש' ירקוני";
וכן מתגובתה לעתירה בה ציינה כי:
"אין העותרים (שהיו הקונים בעת המימוש) חייבים בתשלום ההיטל.." (סעיף 21 לתגובה) וכי "הוועדה המקומית מסכימה כי העותרים אינם החייבים בתשלום היטל ההשבחה" (סעיף 48א לתגובה);
וכן מסיכומיה בהם פרטה כי
"באמצעות העותרים אשר לא היו חייבים לוועדה בתשלומו עפ"י הדין" (סעיף 49 לסיכומים).
כך גם השומה שהונפקה ע"י הוועדה המקומית ביום 10.03.15 בגין היטל ההשבחה של המקרקעין הונפקה עבור "מבקש ירקוני יורם ורבקה", ובכתב יד למטה הוסף "אבירם אורי וענת".
8.מכל האמור עולה התמונה, לפיה לא היתה עילה חוקית שבדין לדרוש מהעותרים תשלום עבור היטל ההשבחה של המקרקעין, בשעה שהם לא היו בעלי הזכויות במקרקעין במועד השבחתם.
9.נוכח העובדה כי העותרים שילמו את דמי היטל ההשבחה – תחת מחאה ועל מנת לקבל את האישור הנדרש ללשכת רישום המקרקעין, ובהתאם לעתירתם החלופית, עתרו לקבלת הכספים ששולמו שלא כדין. אני סבור כי יש להורות על החזרת הכספים ששולמו לוועדה המקומית, ולהלן אפרט טעמי.
כאמור, לא היתה עילה חוקית לדרוש מהעותרים לשלם את היטל ההשבחה של המקרקעין, ועל כן יש להשיב להם את הכספים שנגבו על ידם שלא כדין. אלא מאי? לטענת הוועדה המקומית, מאחר ולא שולם היטל ההשבחה, לא ניתן להנפיק אישור ללשכת רישום המקרקעין לגבי הנכס כפי שהתבקש ע"י העותרים, ולפיכך הומצאה השומה בגין היטל ההשבחה, ועם תשלום ההיטל, הונפק האישור.
אין בידי לקבל טענה זו של הוועדה המקומית:
ראשית, הוועדה המקומית סברה כבר במועד בו הומצאה השומה כי על ה"ה ירקוני לשאת בתשלום החוב (השומה הוצאה על שמם, ואף היועמ"ש של הוועדה ציין זאת במכתבו, ר' נספח ט לעתירה) והיה עליה לפנות אליהם לצורך תשלום החוב בגין היטל ההשבחה ולא לגלגל את התשלום לפתחם של העותרים. אין זה סביר ובוודאי שלא מתקבל על הדעת שוועדה מקומית תחייב מאן דהוא בתשלום כספים, בשעה שהוועדה יודעת שאינו חייב בתשלום כספים אלו, ומבלי שפנתה אל החייב בתשלום -משפחת ירקוני
שנית, במישור היחסים בין הוועדה המקומית לה"ה ירקוני – מי שלטענתה חייב בתשלום ההיטל – אין כדי לפגוע ברכושם וקניינם של העותרים, ובפרט שהוועדה סברה כי על ה"ה ירקוני לשאת בתשלום.
שלישית, טענותיה של הוועדה המקומית באשר להעדר עדכונה בדבר הסכם המכר בין ה"ה ירקוני לעותרים, כמו גם באשר לרישום הזכויות ע"ש העותרים, אין בה כדי לחייב את העותרים בתשלום דמי ההיטל. ככל שלוועדה ישנן טענות כלפי התנהלות רישום הזכויות, עליה לברר טענותיה במסגרת הליך מתאים אך לא במסגרת תגובתה לעתירה שבפני.
רביעית, אין בידי לקבל את טענת הוועדה המקומית לפיה באם תוטל עליה האחריות לגבות את כספי היטל ההשבחה שלא מהעותרים תוטל עליה למעשה "משימה בלתי אפשרית לתבוע את כונסי הנכסים/רמ"י/הבעלים הקודמים ... כדי לחפש את האחראים למחדל בזמן שקיימת זכות תביעה נגד המוכרים מכוח הסכם המכר שביניהם" (סעיף 50 לסיכומיה). מאחר ולא היה מקום לגבות מלכתחילה את היטל ההשבחה מהעותרים, אין כל טעם המצדיק כעת להורות לעותרים לפנות בהליך משפטי חדש כנגד ה"ה ירקוני לצורך השבת הכספים ששולמו שלא כדין. הוועדה המקומית לא פנתה אל "כונסי הנכסים/רמ"י/הבעלים הקודמים" לצורך גביית היטל ההשבחה, וטענתה בדבר "משימה בלתי אפשרית" לא הוכחה, וגם לו היתה מוכחת, אין בטענה כדי להצדיק את הטלת החיוב הכספי על צד שאינו מחויב בו או כדי להימנע מהשבת הכספים שהתקבלו שלא כדין.
כך גם יש לדחות את טענת הוועדה המקומית לפיה על העותרים לדרוש את החזר הכספים מבעלי הזכויות הקודמים (משפ' ירקוני). שכן, ייתכן ושולם בעבר דמי היטל או ככל שיהיו טענות כלפי גובה ההיטל וחישובו, לא ניתן יהיה לברר טענות אלו במישור היחסים שבין העותרים לבין בעלי הזכויות הקודמים. הוועדה המקומית הינה צד ראוי וההכרחי לצורך בירור טענות אלו, ומסקנה זו מתחזקת אף נוכח העובדה כי התשלומים שולמו ע"י העותרים שלא עפ"י עילה שבדין.
10.אני מקבל את טענת העותרים לפיה הם הוחזקו כ"בני ערובה" לצורך קבלת האישור ללשכת רישום המקרקעין. הוועדה המקומית הסכימה להנפיק אישור ללשכת הרישום רק לאחר שישולם היטל ההשבחה. לעותרים לא נותרה ברירה ונוכח חתימתם על הסכם מכר עם ה"ה פרי, ומאחר ולא רצו להפר את הסכם המכר בהפרה יסודית ולשלם, כאמור, 250,000 ₪, שילמו – תחת מחאה – את דמי היטל ההשבחה.אכן חובות המוטלים על מקרקעין עפ"י דין יש לשלם ואין חולק על כך. יחד עם זאת, אין חולק כי העותרים אינם הצד הנדרש לשלם את היטל ההשבחה. בנסיבותיו של מקרה חריג זה, ומשנרשמו זכויותיהם של העותרים בנכס (ללא כל הערה), ואף שחלפו למעלה מ-10 שנים מיום שנרשמו הזכויות והועברו ע"ש העותרים, ועד למועד שבו הומצאה שומת ההשבחה – לא היה מקום להתנות את האישור בתשלום היטל ההשבחה ע"י העותרים. ער אני לאמור בסעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק, עם זאת, לא הובהר בפני האם הוועדה המקומית עשתה די לשם אכיפת תשלום היטל ההשבחה במשך השנים, ובפרט כאשר הסכם המכר הינו משנת 1992 והרישום ע"ש העותרים נעשה בתחילת שנת 2005. אי מתן האישור ללשכת הרישום פוגע בעותרים, שאינם חייבים עפ"י דין בתשלום היטל ההשבחה בגין המקרקעין. . לאור זאת, אני סבור כי כאשר הוועדה המקומית סירבה ליתן לעותרים את האישור הנדרש, היא פעלה באופן בלתי סביר ובלתי מידתי, ובפרט שהיה עליה היה לפנות למי שחייב בתשלום היטל ההשבחה (ור' בעניין זה גם עעמ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי, מיום 05.12.06, שם בעמ' 32-33).
11.טענה נוספת שיש לבחון הינה טענת הוועדה המקומית לפיה העתירה הוגשה בשיהוי ועל כן יש לדחותה.
אקדים ואומר כי איני מקבל טענה זו. ודוק, השומה הונפקה ביום 10.03.15, כאשר לאחר הנפקת השומה, נערכה התכתבות בין הצדדים, בו כפרו העותרים בתשלום היטל ההשבחה ועתרו לקבל את האישור הנדרש. המכתב האחרון שנשלח ע"י היועמ"ש של הוועדה המקומית הוא מיום 26.04.15 (נספח ט לעתירה) והמכתב האחרון שנשלח ע"י ב"כ העותרים הוא מיום 28.04.15 (נספח י לעתירה). העתירה הוגשה לבית-המשפט ביום 26.05.15, פחות מחודש לאחר שליחת המכתב האחרון בין הצדדים. אין בכך כדי להוות שיהוי בהגשת העתירה, ובפרט כאשר הצדדים התכתבו ביניהם וניסו למצות את ההליך עוד בטרם פנייה לבית-המשפט.
יתרה מזאת, לאחר הגשת העתירה, ביום 02.06.15, שילמו העותרים את היטל ההשבחה, ועתירתם כיום היא להשבת הכספים שנגבו שלא כדין. אין חולק כי עתירה זו להשבת הכספים טרם התיישנה ולא הוגשה בשיהוי.
ו. סיכום
1.עולה מהמקובץ שדין העתירה להתקבל.
2.הוועדה המקומית פעלה באופן בלתי סביר עת חייבה את העותרים בתשלום דמי היטל ההשבחה, וזו בשעה שסברה ואף ידעה כי תשלום זה אינו חובם של העותרים. יתרה מזאת, מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת הוועדה המקומית עת חייבה את העותרים בהיטל ההשבחה, כאשר לא היה יסוד שבדין לחייבם. כך גם החלטת הוועדה המקומית שלא להנפיק אישור לגבי היטל ההשבחה ללשכת רישום המקרקעין אינה החלטה סבירה ומידתית, ובפרט כאשר הזכויות רשומות ע"ש העותרים משנת 2005.
3.מאחר והעותרים שילמו את דמי היטל ההשבחה, ניתן צו המורה לוועדה המקומית להשיב את הסכום שנגבה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית כדין מיום ששולם ההיטל תחת מחאה (2/6/15) ועד למועד ביצוע ההחזר המלא בפועל.
בסיכומים ביקשו העותרים לחייב את הוועדה המקומית להשיב להם את ששילמו צמוד ונושא ריבית בהתאם לתוספת השלישית. ברם, נוכח העובדה שבעתירה ביקשו העותרים להשיב להם את ששילמו בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית, סטיה מבקשה זו תהיה בחינת סעד מעבר למה שנתבקש .(ultra petita)
4.הוועדה המקומית תשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 25,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל
ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
חתימה