1. עתירה לביטול החלטתה של ועדת הערר המחוזית - מחוז חיפה מיום 26/6/2014, בגדרה נדחה ערר שהגישו העותרים כנגד מתן היתר למשיבים לביצוע עבודות בנייה. המדובר בהיתר שניתן למשיבים לביצוע עבודות לחיזוק מבנים ולתוספת בנייה בהתאם לתכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה – תמ"א/38. במוקד המחלוקות שנותרו לדיון ניצבת הטענה כי אין ליתן היתר לביצוע עבודות ברכוש משותף בלא שהעבודות אושרו כנדרש לפי סעיף 5(א) לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח - 2008, בין על ידי רוב הדיירים ובין על ידי המפקח על רישום מקרקעין.
רקע
2. העותרים הינם בעלי זכויות בדירות המצויות בבית שברח' סורוקה 33א' בחיפה (להלן: בית העותרים). המשיבים 2-10 הינם בעלי זכויות בדירות המצויות בבית שבחיפה (להלן: בית המשיבים). שני הבתים, בית העותרים ובית המשיבים, בנויים על חלקה משותפת (חלקה מס' 72 בגוש 10797) ושניהם יחדיו מהווים בית משותף בן שני אגפים, כאמור בסעיף 59 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. בית העותרים מצוי בעורף החלקה ובית המשיבים בחזיתה. הכניסה לבית העותרים ולמקומות החנייה בבית העותרים נעשית דרך שביל כניסה המצוי בצדה המערבי של החלקה.
3.המשיבים ביקשו לבצע עבודות בנייה בביתם והתקשרו עם חברה יזמית בשם יוזמה אלונים תכנון, ניהול וביצוע בע"מ (להלן: הקבלן). לאחר עבודת הכנה ותכנון הגישו המשיבים, ביחד עם הקבלן, את בקשתם הראשונה לקבלת היתר בנייה לביצוע עבודות לבניית מרחבים דירתיים מוגנים (ממ"דים), הוספת מעלית ומרפסות זיזיות. הבקשה הוגשה על פי תכנית המתאר לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה- תמ"א/38 (להלן: תכנית החיזוק).
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה אישרה את בקשת המשיבים (בקשה מס' 75/1244/05) וקבעה כי יינתן להם היתר לביצוע עבודות הבנייה. בעקבות החלטה זו הגישו העותרים, דיירי הבית העורפי, ערר לוועדת הערר המחוזית - מחוז חיפה (להלן: ועדת הערר) והעלו טענות שונות כנגד אישורה של הבקשה להיתר (ערר מס' 346/10).
ועדת הערר סיירה במקום, שמעה את טענות הצדדים ובסופו של דבר קבעה ביום 20/1/2011 כי עבודות הבנייה המתוכננות עלולות לגרום לפגיעה בדרך הגישה לבית העותרים. לפיכך הורתה כי יש לשנות את התוכנית כך שהפגיעה בעותרים תצומצם.
4.בעקבות ההחלטה, הגישו המשיבים בקשה שנייה לוועדה המקומית, הכוללת שינויים שונים. ביום 2/9/2013 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה בתנאים שונים. על החלטה זו הגישו העותרים שני עררים לוועדת הערר (ערר מס' 284/13 ו-350/13). במהלך הדיונים בפני ועדת הערר, הושגה הסכמה של המשיבים להעתקת מגדל הממ"דים ולשינויים נוספים. בעקבות זאת נותרו לקביעת הוועדה רק טענות בנוגע למקומות החנייה ובנוגע לבניית דירה נוספת בקומת הקרקע.
5.ביום 26/6/2014 החליטה ועדת הערר לדחות את טענותיהם של העותרים. בהחלטתה קבעה הוועדה, בין היתר, כי היא "[...] רואה חשיבות ראשונה במעלה לחיזוקם של מבנים מפני רעידות אדמה על פי תמ"א 38 על מגזרותיה". כן הוסיפה, כי העתקת מבנה הממ"דים מבטיחה מעבר חופשי לבית העותרים. הוועדה סברה גם כי פתרון החנייה שהוצע, ובמיוחד הפתרון לתקופת ביצוע העבודות הינו פתרון ראוי, ומכל מקום הדגישה כי העדר פתרון חנייה אינו מצדיק את סיכול חיזוק המבנה.
העתירה
6.על החלטת הוועדה מיום 26/6/2014 הוגשה העתירה המונחת להכרעה כעת. בעתירתם העלו העותרים טענות שונות בדבר פגמים בהחלטת הוועדה. במיוחד הדגישו העותרים כי הוועדה נמנעה מלדון בטענתם כי לא ניתן ליתן היתר בנייה לחיזוק מבנים בטרם קבלת אישור הדיירים או המפקחת על הרישום, כנדרש לפי סעיף 5(א) לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח - 2008 (להלן: חוק חיזוק בתים).
כן נטען כי הוועדה לא נתנה דעתה לכך כי תוספת הבנייה של הדירה בקומת הקרקע תפגע בזכויות הבנייה העתידיות של העותרים. העותרים טענו גם כי היה מקום להתנות את מתן ההיתר בקבלת מכתב לשיפוי הוועדה המקומית למקרה שיוגשו כנגדה תביעות לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. לבסוף נטען כי הפתרון שאושר אינו סביר, שכן עדיין יש צמצום בשטח המעבר לבית העותרים ויש קושי בכניסה של רכבים גדולים כגון רכבי הצלה, משאיות וכד'.
7.במהלך הדיון שנערך ביום 1/12/2014 הביע ב"כ העותרים את דעתו כי הפגם העיקרי שנפל בהחלטת ועדת הערר היה במתן היתר לביצוע עבודות בנייה בטרם קבלת האישור לפי חוק חיזוק בתים. כן הדגיש כי קיים חשש שמא במהלך ביצוע עבודות הבנייה ייחסם המעבר לבית העותרים לתקופה ארוכה.
8.למען השלמת התמונה נספר גם כי העותרים הגישו תביעה בפני המפקחת על רישום מקרקעין (תיק 318/13). בתביעה זו עתרו למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים לבצע את עבודות הבנייה נשוא הבקשה להיתר. לאחר שניתן צו ארעי ונעשו ניסיות הסדר, עוכבו הליכי התביעה עד הכרעה בעתירה הנוכחית.
הכרעה
9.כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. שוכנעתי כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר המצדיק התערבות שיפוטית, כי ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות, וכי אין בהחלטה פגיעה בזכויותיהם של העותרים על פי חוק חיזוק בתים.
סבירות התכנית
10.חלק מהטענות, אף כי לא העיקריות שבהן, עניינן בסבירות ההחלטות המקצועיות של הוועדה בנוגע למעבר לבית העותרים, בנוגע למקומות החנייה, גובה המבנה ועוד. הלכה ידועה היא כי הסמכות המקצועית-תכנונית מסורה לגופי התכנון ולא לבית המשפט. אין-ספור פעמים חזרו בתי המשפט והדגישו כי בית המשפט ימנע מלהתערב בהחלטות מקצועיות של רשויות התכנון. בית המשפט אינו מוסד תכנוני עליון והוא מתערב בהחלטות הרשויות המקצועיות רק אם נפל בהחלטותיהן פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו: בג"צ 2920/94 אדם, טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד מה(3) 678 (1991); בג"צ 478/85 אבולעפיה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד מ(2) 294 (1986); בג"צ 465/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 634 (1994); עע"ם 1490/05 נשאת נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה – מחוז המרכז (21/2/2006)).
11.המקרה הנוכחי אינו נופל לאותם המקרים שבהם נדרשת התערבות שיפוטית בהחלטות מקצועיות של רשויות התכנון והבנייה. ועדת הערר, במסגרת הערר הראשון, סיירה במקום והתרשמה מהמגבלות השונות. בפני הוועדה הוצגו כל התכניות, נשמעו כל טענות העותרים והחלטת הוועדה ניתנה על פי שיקול דעתה המקצועי. על כן אין להתערב בחלק זה של ההחלטה.
חוק חיזוק בתים
12.הטענה העיקרית שמעלים העותרים הינה כי בטרם יינתן היתר על ידי רשות התכנון, על מבקש ההיתר להציג אישור כנדרש לפי סעיף 5(א) לחוק חיזוק בתים.
חוק חיזוק בתים נועד להסדיר את היחסים בין בעלי דירות בבית משותף, שבו מבקשים לבצע עבודות לחיזוק מבנה על פי תכנית המתאר הארצית תמ"א/38 ולהקל על בעלי דירות המעוניינים לבצע עבודות על פי תכנית החיזוק. ברע"א 1002/14 שומרוני נ' קופמן (9/7/2014) אומרת כב' השופטת ד' ברק - ארז:
חוק החיזוק, שפורסם מספר שנים לאחר מכן (ביום 24.1.2008), נועד להקל על יישומה של תמ"א 38 באמצעות הורדתו של "רף ההסכמה" הדרוש לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לביצוע עבודות ברכוש המשותף של בתים משותפים (ראו: מבוא להצעת חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) (הוראת שעה), התשס"ז-2007 (להלן: הצעת חוק החיזוק)). חוק זה קובע מהו הרוב הנדרש לקבלת החלטות על-ידי דיירים בבניין משותף לביצוע עבודות על פי תמ"א 38 במצבים השונים המפורטים בו.
תכליתו של החוק אינה הסדרת מערכות היחסים בין מבקש ההיתר לרשויות התכנון והוא לא נועד לקבוע הסדרים כלשהם בנוגע לסמכויות גורמי התכנון או להגביל את שיקול דעתם במתן היתרי בנייה על פי תכנית החיזוק.
13.סעיף 5 לחוק חיזוק בתים עוסק בהסדרים הנוגעים לבניית דירה נוספת בבית משותף במסגרת תכנית החיזוק. וכך נקבע:
(א) ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה בניית דירה חדשה אחת או יותר, לרבות הוצאת חלקים מהרכוש המשותף לשם התקנת מקומות חניה והצמדתם לדירה או לדירות כאמור, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות, כאמור בחוק המקרקעין; ואולם רשאי המפקח, אף אם לא התקבלה על כך החלטה מראש של כל בעלי הדירות בבית המשותף, לאשר את ביצוע העבודה, על פי תביעה של בעלי הדירות שבמועד הגשת התביעה היו בבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף ושני שלישים מהרכוש המשותף היו צמודים לדירותיהם, ובלבד שנתן לכל בעל דירה בבית המשותף הזדמנות לטעון את טענותיו.
(ב) אישר המפקח ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה בניית דירה חדשה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא להתנותה בתנאים וכן ליתן הוראות לעניין סדרי הרישום בלשכת רישום המקרקעין; כן רשאי המפקח, אם ראה שבנסיבות העניין קיימת הצדקה לעשות כן, למנות אדם שהוא עורך דין או רואה חשבון, ושאינו בעל דירה בבית המשותף שלגביו אושר ביצוע העבודה כאמור, אשר יהיה מוסמך, בהתאם להוראות המפקח, להתקשר בשם כל בעלי הדירות בבית המשותף לשם בניית הדירה החדשה ולהעברת זכויות בה לאחר מכן.
(ג) הוראות סימן ד' בפרק ו' לחוק המקרקעין יחולו על הדיון לפי סעיף זה בפני המפקח, בשינויים המחויבים.
(ד) דירה חדשה שהוחלט על בנייתה בהתאם להוראות סעיף זה תהא בבעלותם של מי שערב ביצוע העבודה היו בעלי דירות בבית המשותף, לפי החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה.
גם הוראה זו לא נועדה לקבוע מגבלות כלשהן על רשויות התכנון וכל תכליתה הינה הסדרת היחסים שבין בעלי הדירות. ההסדר שנקבע נועד למנוע מ"דייר סרבן" להכשיל את בניית הדירה הנוספת ואת מימוש תכנית החיזוק. אומרת על כך השופטת ד' ברק - ארז בפסק הדין ברע"א 1002/14:
כאמור, עידוד הדיירים לבצע עבודות חיזוק מכוח תמ"א 38 באה לידי ביטוי בקביעת הסדרים המפחיתים את הרוב הדרוש בחוק המקרקעין לקבלת החלטה בנוגע לביצוע עבודות ברכוש המשותף. הסדרים אלו נועדו למנוע מצב שבו "דייר סרבן" יכשיל ביצוע של עבודות מכוח תמ"א 38, שיש בהן כדי להטיב עם יתר הדיירים בבניין ועם החברה בכללותה. באופן ספציפי יותר, מטרתו של ההסדר שנקבע בסעיף 5 לחוק הנוגע להוספת דירה או דירות חדשות היא "למנוע מצב שבו, בשל התנגדות לא מוצדקת מצד בעל דירה אחת או יותר, לא יהיה ניתן לנצל את זכויות הבניה על פי תוכנית החיזוק ובכך תימנע האפשרות להשיג את המקורות הכספיים הדרושים לחיזוק הבית" (ראו: הצעת חוק החיזוק, בעמ' 704). דומה שאין צורך להכביר מילים אודות החשיבות הטמונה בהתגוננות בפני רעידות אדמה במדינת ישראל.
14.חוק חיזוק בתים אינו מתנה את מתן ההיתר לביצוע עבודות בנייה על פי תכנית חיזוק בקבלת הסכמה של הדיירים או בקבלת אישורו של המפקח. החוק מגביל רק את ביצוע עבודות הבנייה בעמידה בתנאי האישור הקבועים בו. סעיף 5 לחוק חיזוק בתים פותח במילים ביצוע עבודה ולא בביטוי מתן היתר, שצפוי היה אילו סבר המחוקק כי יש להתנות את מתן היתר הבניה בהסכמת הדיירים או בקבלת אישור המפקח.
זאת ועוד, סעיף 2 לחוק חיזוק בתים קובע:
(א) ניתן היתר בניה לביצוע עבודה ברכוש משותף, על פי תכנית החיזוק, ונדרשת לפי פרק ו' לחוק המקרקעין הסכמה או החלטה של בעלי הדירות בבית המשותף לצורך ביצוע אותה עבודה (בחוק זה - עבודה ברכוש המשותף), יחולו לעניין העבודה ברכוש המשותף הוראות חוק זה.
גם לשון הוראה זו מעידה כי המחוקק צפה כי הוראות החוק והכללים בעניין קבלת הסכמה של הדיירים או אישור המפקח יבואו רק לאחר מתן ההיתר לביצוע עבודות הבנייה.
15.נזכיר עוד כי חוק חיזוק בתים מגדיר גם מהי החלטה לאשר בקשה להיתר בתנאים:
"החלטה לאשר בקשה להיתר בתנאים" - החלטה בדבר אישור בקשה להיתר בתנאים, שהתקבלה במוסד תכנון, לאחר שהתקיימו כל אלה:
(1) מוסד התכנון מצא כי הבקשה תואמת לתכנית החיזוק וכן לתכניות תקפות אחרות ולתכניות מופקדות, ולתנאים לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה), ככל שנקבעו;
(2) מוסד התכנון מצא כי הבנייה המבוקשת משתלבת במערכות התשתית הקיימות והמתוכננות בסביבתה;
(3) הוגשו התנגדויות לבקשה להיתר לפי הוראות חוק התכנון והבנייה - מוסד התכנון החליט בהן;
מהגדרה זו עולה כי המחוקק סבר כי בקשה להיתר מותנית רק בעמידה בתנאים שפורטו ואלו אינם כוללים הצגת הסכמה של הדיירים או קבלת אישור מפקח.
16.המסקנה כי חוק חיזוק בתים אינו מגביל את רשויות התכנון ואינו מחייב את הצגת אישור הדיירים או המפקח כתנאי למתן ההיתר לביצוע עבודות בנייה על פי תכנית החיזוק מתיישבת עם ההלכה ולפיה רשויות התכנון אינן נדרשות לדון בזכויות הקניין או בזכויות החוזיות של מבקשי הבקשה להיתר בנייה. כך בבג"צ 879/89 בניני ט.ל.מ. חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון, פ"ד מד(2) 831 (1990) נאמר:
הדברים שנקבעו שם יפים גם לענייננו: הפתרון בו בחר מחוקק המשנה הוא, שבלי לפגוע בכל זכות קניינית של בעלי דירות אחרים בבית המשותף ובזכויות העומדות להם ביחסיהם עם העותרת, על הוועדה לדון ולהכריע, אם על-פי שיקולים תכנוניים ראוי ליתן היתר בנייה לעותרת, ואם כן (ובלבד שנתקיימו הוראות תקנות 2ב ו-2ג) - עליה ליתן אותו לה, גם אם המשיבים לא חתמו על הבקשה והם מתנגדים למתן ההיתר. אלה האחרונים, לאחר קבלת העתק הבקשה להיתר, יוכלו להביע התנגדותם מנימוקים תכנוניים לפני הוועדה או להניע את גלגלי הערכאה המתאימה למניעת פגיעה בזכויותיהם.
17.בתי המשפט לא התעלמו מהקשיים הנובעים מכך שוועדות התכנון ידונו בבקשות למתן היתרי בנייה ברכוש משותף ללא הסכמת בעלי הדירות הנוספים. למרות קשיים אלו נקבע כי די בכך כי למבקש ההיתר "תימוכין קנייניים" כדי להכשיר את הדיון בבקשה וכי רק במקרים ברורים שבהם המבקש אינו מצביע על זכות קניינית לכאורית, תעכב הוועדה את הדיון עד הכרעה בזכויות בפני הערכאה הדיונית המתאימה. כך בעע"מ 2832/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ (9/1/2011) נאמר:
מקום בו הועדה סבורה, שאין בידי מבקש ההיתר "תימוכין קנייניים" לבקשה התכנונית (למשל, בקשה לבניה ברכוש המשותף), תעכב את הבקשה עד להכרעת הערכאה המוסמכת בסוגיה הקניינית. גישה זו נובעת הן מן הרצון למנוע דיוני סרק בהיבטים תכנוניים של הבקשה, שאפשר שכלל לא יהיו נתונים למימושו (ראו גם רע"א 4138/10 קלצוק נ' אורון (לא פורסם) פסקה ח'), והן מן השאיפה להימנע ממצבים בהם מוסדות התכנון יהיו מעורבים בשאלות קנייניות, שבהן - כאמור - אינם מוסמכים לדון. ההבחנה היא איפוא בין מקום שבו אין שאלה באשר לזכויות קנייניות, למקום שבו זכויות אלה לא הובהרו כנחוץ.
18.במקרה הנוכחי יש למשיבים "תימוכין קנייניים", שהרי כל בעלי הדירות בבית המשיבים הסכימו לביצוע עבודות הבנייה. השאלה האם בבית מורכב נדרשת הסכמה של כלל הדיירים או די בהסכמת הדיירים באגף, צריכה למצוא פתרונה בפני הערכאה המוסמכת ורשויות התכנון יכלו לדון בבקשה להיתר גם בטרם הוכרעו הטענות. די בכך כי הוצגה לוועדה המקומית בקשה שמבוססת לכאורה על זכויות קנייניות כדי שזו תדון בה ואין לדרוש מהוועדה לדון בטענות הקנייניות. כך בעע"מ 2832/09 הנ"ל מדגיש בית המשפט:
השאלה המרכזית שבפנינו עניינה כאמור האופן בו נדרשים מוסדות התכנון לנהוג מקום בו בקשת היתר מוגשת ללא הסכמת יתר בעלי הזכויות בנכס. אין חולק, כי סמכות מוסדות התכנון מוגבלת לדיון בשאלות תכנוניות, וכי אין הם מוסמכים לדון בשאלות קנייניות: "בשום מקרה לא תכרענה הועדות בשאלות הקנייניות לגופו של הענין, הואיל והפונקציה המוטלת עליהן היא תכנונית בלבד" (עניין אייזן הנזכר; ראו גם פסק דינו של השופט ג'ובראן בעע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (לא פורסם), פסקה 20). לגישה זו טעם מבורר, הועדות אינן מוסמכות בדין וגם אין מומחיותן בשאלות קניין; עליהן לפעול על יסוד תשתית קניינית נתונה ומובהקת. מנגד, מוסדות התכנון רשאים לדון בבקשה גם במצב בו בעלי זכויות בנכס מתנגדים לבקשה מטעמים תכנוניים.
19.מן האמור עולה כי הוועדה המקומית וועדות הערר לא נדרשו להתייחס לטענות העותרים הנוגעות לזכויותיהם הקנייניות ולא היו מחויבות לעכב את הדיון עד הכרעה בתביעה שהוגשה בפני המפקחת. כאן ראוי להעיר כי קיימים מצבים בהם ההכרעה בשאלה האם למבקש ההיתר "תימוכין קנייניים" אם לאו לא תהא ברורה. במצבים כאלו יש לוועדות התכנון שיקול דעת רחב להחליט האם לעכב את הדיון עד הכרעה של הערכאה המתאימה בדבר זכויות הקניין. דומה כי גם במקרה הנוכחי, אילו הוועדה המקומית הייתה סבורה כי יש להמתין להחלטת המפקחת, לא הייתה החלטה שכזו חורגת מסמכותה של הוועדה וספק אם היה מקום להתערב בה. במצבי ביניים שבהם זכויותיו של מבקש ההיתר אינן חד משמעיות צריך להותיר לוועדת התכנון שיקול דעת רחב אם לדון בבקשה או להמתין. ודוק, בכל מקרה ביצוע העבודות מותנה בעמידה בכל דרישות הדין ומקום שעל פי דין נדרשת הסכמת כלל הדיירים או אישור המפקח, ברי שהחלטות הוועדות לתכנון ולבנייה אינן יכולות לייתר את הצורך בקבלת ההסכמה או האישור בטרם יחלו עבודות הבנייה.
20. עוד ראוי להזכיר, אפילו אם נפל פגם בהחלטות ועדות התכנון לדון בבקשה להיתר בטרם התקבלו כל ההסכמות והאישורים של דיירי הבית המשותף, אין בכך די כדי להביא לביטול החלטתן. כידוע, הלכה היא כי לא כל פגם בהחלטה מינהלית מחייב הכרזה על בטלותה. זוהי הלכת "התוצאה היחסית" ולפיה יש להבחין בין הימצאותו של פגם בהחלטה המינהלית לבין תוצאות אותו פגם. בהתאם להלכה זו ניתן להכשיר את תוצאותיה של החלטה מינהלית פגומה (ראו ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 23-22 (2000); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673 (2001); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000)).
כך למשל בעע"מ 317/10 שפר נ' סקאל יניב (23/08/2012) קבע בית המשפט העליון כי אין לבטל החלטה של ועדת תכנון רק בשל פגם במשלוח הודעה לאחד מדיירי הבית המשותף.
21.כך או כך ולמען הסר ספק, יובהר כי אין בהחלטת הוועדה המקומית או בהחלטת ועדת הערר נשוא עתירה זו כדי לייתר את הדיון או את ההכרעה בטענות המתבררות בפני המפקחת על הרישום בתיק 318/13. כל טענות העותרים בעניין הפגיעה בזכויותיהם על פי חוק חיזוק בתים או בפגיעה הצפויה באחוזי הבנייה שלהם, יתבררו בפני המפקחת שתוכל להכריע על פי שיקול דעתה. החלטות ועדות התכנון אינן פוגעות בשיקול הדעת המסור למפקחת להכריע בטענות אלו.
הדרישה לכתב שיפוי
22.העותרים טוענים בין היתר כי היה על הוועדה להתנות את מתן ההיתר גם בהמצאת התחייבות של המשיבים לשיפוי הוועדה בפני כל תביעה שתוגש כנגדה בעקבות מתן ההיתר. טענה זו דינה להידחות.
ראשית נבהיר כי ככל שיש מקום לדרוש ממבקש היתר התחייבות לשיפוי הרי שדרישה שכזו הינה עניינה של הוועדה המקומית ולא של מי שמתנגד למתן ההיתר. שנית, ספק רב בעיני האם ועדה מקומית מוסמכת לדרוש התחייבות לשיפוי ממי שמבקש היתר לביצוע עבודת בנייה על פי תכנית חיזוק. איני סבור כי ההליך הנוכחי שבו הוועדה לא התנתה את מתן ההיתר בקבלת התחייבות לשיפוי מצדיק דיון נרחב בשאלה האם ומתי רשאית ועדה מקומית לדרוש התחייבות שכזו ודי אם נזכיר כי קיים אינטרס ציבורי וחברתי לעודד ביצוע עבודות לחיזוק מבנים וכי התניית היתר בנסיבות שכאלו מנוגד לאינטרס זה (ראו למשל עת"מ (מנהלי חי') 42884-02-14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה חיפה (12/11/2014)).
סוף דבר
23.כאמור לעיל לא מצאתי כי החלטת ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות וכי יש מקום להתערבות שיפוטית בהחלטתה. לא מצאתי גם כי נפל פגם המצדיק את ביטול ההחלטה לאור התנאים לביצוע עבודות בנייה שנקבעו בחוק חיזוק בתים.
על כן אני דוחה את העתירה.
העותרים ישלמו למשיבה 1 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך של 5,000 ₪ ולמשיבים 2- 10 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪.
ניתן היום, ב' טבת תשע"ה, 24 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
