הוראות החוק והתקינה
על פי הוראות החוק, צוברי הגז אינם חלק מהרכוש המשותף. ס' 59 ה'(ב) בחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 קובע כי מיכלי גז הניתנים לפירוק לא יהוו חלק מהרכוש המשותף (חריג לכלל הקובע שמתקנים או צנרת של מערכת גז מרכזית שנועדה לשמש את כל בעלי הדירות או חלקם יהוו רכוש משותף).
הדבר נובע גם מהוראות התוספת לחוק המקרקעין (החלפת ספק גז בבית משותף) האומרת שספק יוצא יפרק את מתקני מערכת הגז המרכזית שאינם שייכים לבעלי הדירות, ואם לא עשה זאת רשאים בעלי הדירות לעשות זאת באמצעות ספק הגז החדש איתו התקשרו או באמצעות אדם אחר המוסמך לכך. מצירופם של הוראות אלו, מתבררת הבחנה בין מתקני הגז לבין הרכוש המשותף.
הוראות התקן הישראלי 158 החל על הצוברים מטילות חובות מסוימות על חברות הגז (כגון הצבת עמודי סימון ומחסומים). חברות הגז הן המבקשות היתרי בנייה עבור הצוברים.
חברות הגז העותרות הן בעלות השליטה, המשתמשות וה"מחזיקות" בשטחים המחויבים. הן משתמשות בשטחים אלו לצורכיהן העסקיים והמסחריים ולשם כך מיוחד חלק מחצר הבניין- הרכוש המשותף- לטובתן ולשימושן, ולפיכך הן ה"נהנה העיקרי" ו"בעל הזיקה הקרובה ביותר". כל מי שינטה את עסקו בשטח הבית המשותף או בחצרו יחויב בתשלום ארנונה. יש לגזור גזרה שווה לעניין צוברי הגז המשמשים את עסקן של חברות הגז.
העותרות הן המחזיקות בשטח פני הקרקע בה מוטמנים צוברי גז ובשטחים הסמוכים לה המהווים מרווחי ביטחון. בגין שטחים אלה חויבו העותרות בארנונה בהתאם לסיווג "קרקע תפוסה".
צדדים אחרים מנועים מלהשתמש בשטח זה באופן חופשי (כגון הבערת אש, שתילת עצים וכד') מאחר ובתקנות הגז (בטיחות ורישוי) (רישוי העוסקים בעבודות גפ"מ), התשס"ו- 2006 נקבע איסור על עבודות בתחומי הגפ"מ, אלא אם העוסק הוא בעל רישיון בהתאם לתקנות (בתקנות נקבע כי בעל רישיון מתקין מתקני גפ"מ חייב לעמוד בתקן ישראלי 158). גם דיירי הבית מן הסתם מדירים רגליהם מהשטחים המחויבים בשל כללי בטיחות.
(ב) הסכמי ההתקשרות של העותרות עם ציבור הדיירים
מסמכי ההתקשרות של העותרות עם הצרכנים שצורפו לעתירות מלמדים שהבעלות והשליטה בצוברי הגז מצויים בידי העותרות. המתקן אינו חלק מהציוד המושאל לצרכן לצורך אספקת גז. הזכות היחידה של הלקוח היא לקבל גז מהצוברים, ואין לו כל זכות שימוש או שליטה בצוברים או בשטח הקרקע המקיף אותם.
(ג)התועלת הכלכלית המופקת מהשטח
אספקת גז באמצעות צוברים נייחים היא מקור רווח גדול לספקית הגז. יש תועלת כלכלית לספק בכך שהוא נקבע כגורם הראשון המספק גז לבית משותף. השווי הכלכלי המוכח המופק מצובר הגז מקים זיקה ישירה בין החברה הספקית לבין השטח שבו ממוקם הצובר. לשון אחר, החברה המספקת גז מפיקה תועלת כלכלית מן השטח באמצעות הצובר המוטמן בו.
יתר על כן, כיוון שבצובר מאוחסנת כמות גדולה של גז מעבר לצריכה השוטפת היומיומית, אפשר לראות בצובר כעין "מחסן" וגם מטעם זה יש לחייב את ספקיות הגז בארנונה, כאילו התקינו "מחסן" בקרקע [השווה חיוב חברת חשמל בארנונה בגין חדרי טרנספורמציה הממוקמים בבתים משותפים, עת"מ (נצ') 239/03 חברת חשמל לישראל נ' עיריית צפת].
השלכות הסיווג
טענות העותרות
המשיבות מחייבות את שטחי הצוברים בסיווג "קרקע תפוסה". העותרות טוענות שהסיווג אינו הולם את הוראות החוק. סעיף 269 לפקודת העיריות מגדיר "קרקע תפוסה" כקרקע שמשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם הבניין. צוברי הגז הם מתקנים המשרתים את המבנה ולא ניתן לראות את הקרקע שבה הם מוטמנים כאילו אין משתמשים בה עם הבניין.
המכלים כשהם לעצמם אינם בגדר "בניין" או חלק מבניין או מבנה [בג"צ 162/69 פז חברת הנפט בע"מ נ' עיריית הרצליה].
גם אם ניתן לומר שהקרקע שבה מוטמנים הצוברים משמשת ביחד עם המבנה, אי אפשר לראות בה כ"מבנה" משום שלפי פקודת העיריות יש לקבוע תחום מרבי לקרקע המשמשת ביחד עם המבנה. כיוון שלא נקבע תחום כזה, לא ניתן לחייב את הקרקע כחלק מן הבניין.
טענות המשיבות
המשיבות גורסות שהגדרת קרקע תפוסה שבסעיף 269 לפקודת העיריות תואמת את השימוש בקרקע שבה מוטמנים הצוברים הנייחים. שהרי הקרקע מצויה בתחומה של עיר, אינה אדמה חקלאית ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם הבניין.
זה ועוד זה. היעדר קביעת שטח מקסימלי לחיוב קרקע שעיקר שימושה עם המבנה אינו רלוונטי שכן בהיעדר קביעת שטח מקסימלי, הקרקע תיחשב כקרקע תפוסה ולא קרקע שעיקר שימושה עם המבנה.
היקף החיוב
טענות העותרות
העותרות קובלות על כך שהשומות שהוצאו להן אינן מסתמכות על נתונים עובדתיים או תשריטי מדידה המבססים את גובה השומה, ולפיכך שומה זו מהווה "שומה לפי מיטב השפיטה", בניגוד למותר במסגרת מס הארנונה. "שומה לפי מיטב שפיטה" אפשרית רק על פי קביעה מפורשת בדין ותוך קיום עיקרי הצדק הטבעי [למשל סעיפים 77 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו- 1975, סעיפים 145 ו-158א לפקודת מס הכנסה, סעיפים 78-79 לחוק מיסוי מקרקעין]. בהקשר לארנונה, אין לשומה מוערכת כזו עיגון בדין.
נוסף על כך, שומות הארנונה אינן מכילות את הרכיבים הנדרשים- כתובות הנכסים ומיקומם הגיאוגרפי; פירוט של כל שטח ושטח; פירוט של הסיווג או סיווג המשנה של הנכסים. כל שצוין בשומה הוא קביעה שרירותית של שטח נכס קבוע המוכפל בתעריף, ולפיכך שומות אלו אינן יכולות להיחשב כשומות על פי הדין.
המשיבות לא הוכיחו דרישת פרטים שנשלחה על ידן עובר למשלוח הודעת התשלום על מנת לקבל מהעותרות נתונים נכונים הנוגעים לשטח השנוי במחלוקת. השומות נושא עתירה זו הוצאו אך ורק על מנת להוציא מידע מהעותרות אודות הצוברים המצויים ברשותן.
מכל מקום, הצוברים ממוקמים בשטחים פתוחים והמשיבות יכולות היו בקלות יחסית להשיג את המידע הנדרש להן צורך קביעת שומת הארנונה, במיוחד לאור העובדה כי בצמוד לכל צובר ישנה מדבקה המודיעה על זהות חברת הגז בעלת הצובר לצרכים ביטחוניים. העותרות גם מוכנות, בכפוף לשמירה על סודיות, למסור פרטים שונים בעניין האתרים שבהם מצויים הצוברים.
טענות המשיבות
המשיבות מאשרות שחיובי הארנונה בגין שטחי הצוברים נעשו על בסיס הערכה, כיוון שהעותרות מחזיקות ברשותן את הנתונים המדויקים הנוגעים למיקומם ושטחם של הצוברים. המשיבות דרשו מן העותרות להעביר לידיהן פרטים מדויקים מסוימים מכוח סמכותן לפי סעיף 287 לפקודת העיריות. העותרות התחמקו מתשובה עניינית ולא הותירו ביד המשיבות ברירה אלא לנקוט שומה מוערכת. איתור עצמי של הפרטים הנחוצים, תוך התחקות אחר אלפי צוברים בתחומי הרשויות המוניציפליות, הוא משא בלתי אפשרי.
המשיבות דוחות את הטענה שהודעות השומה אינן מפורטות דיין. סברתן היא שהפירוט היחיד הנדרש הוא ציון המועד להגשת השגה וערר [סעיף 7א לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976].
מאחר שהודעת השומה אינה יוצרת את החיוב אלא רק מכמתת אותו, אף אם נפלו פגמים בהודעת השומה, אין הדבר מאיין את חובת העותרות לשלם.
המשיבות מבקשות שהעותרות יחויבו לכל הפחות בהמצאת רשימת כתובות מלאה ומדויקת של כל צוברי הגז המוחזקים בידיהן.
פטור למבני תשתית
טענה נוספת בפי העותרות היא שזכותן ליהנות מן הפטור למבני תשתית הקבוע בסעיף 274ב(ג) של פקודת העיריות. החלת הפטור נחוצה הן משיקולי יעילות כלכלית והן משיקולים ענייניים. בהיבט כלכלי, העלאת תעריפי הארנונה "תגולגל" אל ציבור הלקוחות. ה"גלגול" משמעותו העלאת תעריפי הגז לבישול, שזה מצרך יסודי. מן ההיבט הענייני, שטחי הצוברים קטנים יחסית והעובדה שהצובר מוטמן מתחת לפני הקרקע, אינה מונעת שימוש אחר בפני השטח (גינון, חניות וכיוצא באלה).
המשיבות שוללות את הזכות ליהנות מן הפטור. צוברי הגז הם אמצעי אחסנה ולא קווי תשתית או מתקני חיבור כדוגמת קווי חשמל או צנרת מים. הם גם אינם חלק מרשת שפרושה על פני שטח גדול. אלה מכלים בודדים העומדים לעצמם.
אין הכרח להעלות את תעריפי הגז לשם תשלום הארנונה. חברות הגז נהנות ממרווחי הכנסה גבוהים. חיובי הארנונה זניחים ביחס למחזורי החברות הללו.
פגיעה בחוקי ההקפאה
טענות העותרות
חיובי הארנונה המצויים במוקד העתירות דנן הם תוצאה של שינוי מדיניות בהיקף ארצי שהתחולל ברשויות המקומיות. ב"רדיפה" אחר מקורות הכנסה, ערכו הרשויות שינויי סיווג או שינויי שיטת חישוב שכפועל יוצא מהם נשלחו דרישות החיוב בגין שטחי הצוברים. מהלך כזה אינו משקף "תיקון טעות" אלא שינוי שאינו מתיישב עם "חוקי ההקפאה".
טענות המשיבות
דרישת החיוב, להשקפת המשיבות, אינה בגדר פגיעה בחוקי ההקפאה, שכן הרשות מותרת בחיוב נכס בגין ארנונה המגיעה כדין, גם אם בעבר מסיבות שונות לא נדרש התשלום. אין כל צידוק לשרשור מחדלי גבייה משנה לשנה. משמתגלית טעות, חובת הרשות לתקן אותה. תיקון הטעות אינו בגדר הפרה של חוקי ההקפאה.
רטרואקטיביות
המשיבות הסכימו לוותר על דרישות חיוב רטרואקטיביות (לשנים קודמות), אך עמדו על זכותן לחייב באמצע השנה מתחילת השנה. הטענה בהקשר אחרון זה היא שהחבותב ארנונה מתגבשת עם הוצאת צו הארנונה העירוני השנתי ולא ביום משלוח דרישת התשלום. על כן, אין לראות בדרישת תשלום שנשלחת באמצע שנת כספים משום החלת חיוב רטרואקטיבית.
דיון והכרעה
למעלה מכאן תחמתי את השאלות העיקריות שסביבן סבות עתירות אלה. השאלה המרכזית היא שאלת מיהות המחזיק בקרקע והסיווג הרלוונטי. שאלות המשנה הן: החלת הפטור לקווי תשתית; חוקיות שומה על דרך הערכה ופגיעה בחוקי ההקפאה.
מיהות המחזיק בקרקע בה מצויים הצוברים וסיווג הקרקע
בשאלת "מעמד" שטחי הקרקע שבהם מוטמנים צוברי גז לצורך תשלום ארנונה אין עדיין פסיקה של בית המשפט העליון. מצויה לנו פסיקה שסיווגה מכלי דלק תת קרקעיים כ"קרקע תפוסה" [בג"צ 162/69 פז חברת הנפט בע"מ נ' עיריית הרצליה]. התייחסות קונקרטית לסוגייה זו מצויה בפסק דינו של השופט סוקול בעמ"נ (חיפה) 254/05 סופרגז ואח' נ' מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל. על הסוגייה לא הוכרעה גם בגדרו של ערעור על פסק דין זה [בג"ץ 5766/07]. להלן אראה שעיקרי מסקנותיו מוקבלים עלי.
רשות מקומית מוסמכת להטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על נכסים בתחומה "שאינם אדמות בניין". הארנונה תשולם בידי "המחזיק בנכס" [סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים")].
מיהו "המחזיק בנכס"? חוק ההסדרים (סעיף 7) מפנה להגדרה הקבועה בסעיף 269 לפקודת העיריות ["'מחזיק'- למעט דייר משנה"]. הגדרה מפורטת יותר מצויה בסעיף 1 של פקודת העיריות: "'מחזיק' - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...".
הלכה למעשה, הפסיקה עושה שימוש בהגדרה שבסעיף 1 לפקודת העיריות [ע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד וינבוים]. המונח "מחזיק" פורש בהרחבה יחסית. למשל, גם בר רשות נחשב לצרכים אלה למחזיק בנכס - "המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות" [רע"א 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו].
מקום שישנם מספר גורמים המתחרים ביניהם על ההחזקה, המחזיק יהיה 'בעל הזיקה הקרובה ביותר'- מי שיש לו את מירב הזיקות לנכס [רע"א 9813/03 מדינת ישראל- משרד הבריאות נגד עיריית ראשון לציון] או מי שהוא הנהנה העיקרי מהנכס [ראה רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים; ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קריית ביאליק; עע"מ 1860/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון; ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל אביב].
בגדר של "מירב הזיקות הקרובות לנכס" יש לשקול גם את ההנאה משירותי הרשות הלכה למעשה:
"ה"מחזיק" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן ...כאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים" [בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין וראו גם רע"א 9813/03 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון].
כללו של דבר, מהותה של "החזקה" בנכס נעוצה ביכולת השליטה של אדם בנכס, יכולתו לנצל את הנכס לצרכיו השונים ומידת ההנאה שהוא מפיק משירותיה של הרשות המקומית.
סיווג הקרקע כקרקע תפוסה
שטחי הצוברים ומרווחי הביטחון הסמוכים להם סווגו בידי הרשויות המקומיות כ"קרקע תפוסה" לצורכי ארנונה.
קרקע תפוסה מוגדרת בפקודת העיריות:
"קרקע תפוסה- כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא ביחד עם בנין" [סעיף 269].
הסיווג מורכב מארבעה רכיבים: (1) קרקע בתחום העירייה; (2) שאינה אדמה חקלאית; (3) משתמשים בה ומחזיקים אותה; (4) השימוש וההחזקה אינם ביחד עם הבניין [פס"ד גבעת שמואל].
ה"קרקע" בהקשר לצוברים מצויה בתחומה של רשות מקומית והיא איננה אדמה חקלאית. האם זו קרקע ש"מחזיקים" ו"משתמשים" בה?
שימוש - "חייב להתבטא בפעולה חיצונית, המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים" [בג"צ 129/84 פרופיל חן בע"מ נ' המועצה המקומית יבנה]. לאמור, נדרש שימוש בפועל ולא "זכות להשתמש בקרקע" [פס"ד גבעת שמואל].
העברת קווי תשתית מתחת לפני האדמה אינה מהווה כשלעצמה "שימוש בקרקע" ("קווי תשתית הנישאים באוויר או הטמונים מתחת לאדמה.. אין הם מהווים 'שימוש' בפועל בקרקע ואין הם מונעים מאחרים לעשות שימוש בה" [ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן: "פס"ד עילבון")]. תחזוקה שוטפת של קווי התשתית כפעולות שוליות המסתכמות במעבר בשטח אינה מקימה אף היא את רכיב ה'שימוש', וכך אף הגבלת השימושים האחרים שיכולים להיעשות בקרקע- "מניעת שימוש מאחרים אינה עולה, כשלעצמה, כדי 'ניצול' של הקרקע. עם זאת... מניעת שימוש מאחרים מעידה על שליטה מסוימת בקרקע, ומשכך הטענה בדבר מניעת שימוש מאחרים עשויה, עקרונית, להיות רלוונטית לבחינת יסוד ה'החזקה'" [פס"ד גבעת שמואל].
החזקה - מהות ההחזקה על פי סעיף 269 לפקודת העיריות אינה דומה למהות ההחזקה על פי סעיף 1 לפקודה. מבחן 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס' נועד לבחון את זהות המחזיק באמצעות דירוג הנישומים הפוטנציאליים השונים כך שהארנונה תוטל לבסוף על הנישום הרלוונטי ביותר, בהתאם להוראות סעיף 8(א) לחוק ההסדרים.
לעומת זאת, בחינת יסוד ההחזקה שבהגדרת 'קרקע תפוסה' היא בחינה מקדמית שנועדה לקבוע את זהות הנכסים החייבים בארנונה בתחומי הרשות המקומית, נכסים אשר כונו בפסיקה כ'אבות החיוב בארנונה' ('קרקע חקלאית', 'בניין' ו'קרקע תפוסה', להבדיל מאדמת בניין ורחוב הפטורים מארנונה). ברי, אם כן, כי קודם למבחן 'הזיקה הקרובה ביותר' יש לעמוד על מהות הנכס ועל סיווגו. ב'קרקע תפוסה' יש לבחון האם ישנה, לצד השימוש בקרקע, זיקה אשר ניתן לכנותה 'החזקה'.
מה טיבה של החזקה זו? לאחרונה, נקבע כי החזקה זו משלבת שני מבחנים חלופיים אפשריים- הן את 'מבחן ההחזקה משפטית קניינית' (בעלות, שכירות או חכירה) והן את 'מבחן ההחזקה בפועל'- ההחזקה המעשית. ההחזקה הנדרשת לשם סיווגה של קרקע כקרקע תפוסה יכולה להיות בהתאם לכל אחד מן המבחנים, בהתאם לנסיבות הספציפיות שבכל מקרה ומקרה.
ליסוד 'ההחזקה' מתווסף כאמור יסוד 'השימוש'. כאשר נעשה שימוש בקרקע מסוימת, קמה ההצדקה העקרונית לחייב גורם כלשהו בגין קרקע זו בשל הנאתו משירותיה של הרשות המקומית. מכיוון שלא כל שימוש יצדיק גביית ארנונה, נדרש כי השימוש יהיה 'שימוש ייחודי', קרי, שימוש המובחן מן השימוש שנעשה בקרקע על ידי כלל הציבור. הבחנה אפשרית כזו, יכולה להיות באמצעות יסוד ה'החזקה'- שליטה קניינית או שליטה פיסית כאמור לעיל [פס"ד גבעת שמואל ופסקי הדין הנזכרים שם].
השימוש וההחזקה אינם ביחד עם הבניין - בניין מוגדר בסעיף 269 בפקודת העיריות:
"'בניין'- כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו".
בהיעדר קביעה של השטח המרבי לשימוש עם המבנה, לא ייחשב השטח כ"בניין".
מן הכלל אל הפרט
האם הנכסים שבהם מוטמנים צוברי הגז ברי חיוב בארנונה בסיווג "קרקע תפוסה"? מענה חיובי לשאלה זו יוליך אל השאלה המשנית בדבר זהות הגורם שאותו יש לחייב בתשלום הארנונה.
לצורך סיווג זה נדרשת הוכחתם של שני יסודות- החזקה ושימוש. סבורני, כי על פי המבחנים הקבועים בדין, היסודות הללו אינם מתקיימים בהקשר לצוברי גז המוטמנים בקרקע.
ה"שימוש" של חברות הגז בקרקע מסתכם בהטמנה ראשונית של הצוברים בה. לאחר מכן, החברות אינן עושות "שימוש" בקרקע. הטמנת הצוברים בקרקע אינה מונעת שימוש אחר בה. בין שהצוברים מוטמנים בחצרו של בית משותף ובין שהם מוטמנים בשטח ציבורי, ניתן לעשות בשטח שימוש לרווחת התושבים (כגון גינת נוי, מגרש חנייה וכד'). דרך כלל, אי שימוש כמוהו כשימוש כשאין אפשרות להשתמש בקרקע לכל מטרה שהיא [עמ"נ 421/02 רפא"ל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' עיריית קרית ים].
הרשות לא הוכיחה שבמציאות שבה מוטמנים צוברים בקרקע, לא ניתן לעשות בה כל שימוש. חובת ההוכחה בעניין זה עליה.
על פי סעיף 59ה בחוק המקרקעין, החזקה הקניינית (למעט אם נקבע מפורשות אחרת) בצוברי הגז שייכת לדיירי הבניין- "מתקנים או צנרת של מערכת מרכזית שנועדו לשמש את כל בעלי הדירות או חלקם, למעט מכל מונה או וסת הניתנים לפירוק, יהיו חלק מהרכוש המשותף". מכאן מתחזקת המסקנה – לפחות לעניין צוברים המותקנים בחצר בית משותף – שההחזקה בהם אינה של חברות הגז. ממילא ניתן לגזור מסקנה דומה גם לעניין צובר המוטמן בשטח ציבורי.
נפסק שהשטחים הטכניים המשרתים את הבניין יחושבו ביחד עם הבניין [עע"מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית ירושלים]. פסיקה זו מחזקת את המסקנה כי המחזיק בבניין הינו המחזיק בשטחים המחויבים, ולפיכך לא מתקיים יסוד ה'החזקה' בעותרות.
אפילו הייתי סבור שהנכסים שבדיון ברי חיוב בארנונה, עדיין אין מקום להפנות את דרישת החיוב אל העותרות. זה משום שלפי מבחן "הזיקה הקרובה ביותר", ההנאה העיקרית מן ה"שטח" שבו מוטמנים הצוברים היא של צרכני הגז. אלה הטעמים לכך:
(א)צוברי הגז נועדו לשימוש של קהל צרכנים מסוים. לצרכנים זכות לבחור את הספק ואף לשנות את הבחירה מעת לעת. מבחינה זו נבדל הצובר ממתקנים אחרים שמותקנים על פני הקרקע או מתחתה ומיועדים לציבור בלתי מסויים, כגון חדרי טרנספורמציה של חברת החשמל.
(ב)איש אינו טוען שבגין ה"שטח" שבו מוצבים צוברי גז ניידים, יש לחייב את חברות הגז בתשלום ארנונה. אין מקום להבחין בין צוברי גז ניידים לנייחים. אלו אף אלו משרתים את טובת דיירי הבניין, ומצויים בקרקע לצורך זה בלבד.
(ג)כל עוד לא נמנע שימוש בשטח מן הציבור או מן הדיירים, המשתמשים בשטח בפועל או בכוח הם המחויבים העיקריים בתשלום בגין שירותי הרשות המגולם בארנונה העירונית.
(ד)כבר צוין שהשטחים הטכניים המשרתים את הבניין יחושבו ביחד עם הבניין [עע"מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית ירושלים]. בהתאם לכך, לא נראה כי ישנו מקום להפרדה מלאכותית לעניין חייבי הארנונה בשטחים אלו לבין חייבי הארנונה הכללית של הבניין.
מקיבוצם של דברים נובע שהן על פי מבחני ההחזקה והן על פי הסיווג הראוי, העותרות אינן המחזיקות בקרקע בה טמונים הצוברים.
מסקנה זו יוצאת מן ההנחה שרוב הצוברים מוטמנים בשטחי בתים משותפים או בשטחים ציבוריים שבהם אין מניעה לעשות שימוש בתכסית הקרקע המכסה את הצובר ואת השטח שמסביבו, המוגדר כ"מרווח ביטחון". מקום שמתקיימות נסיבות אחרות, צריך להיבחן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.
מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאר טענות העותרות, היינו בטענה לפטור מארנונה של קווי תשתית; אי חוקיות שומה על דרך הערכה; פגיעה בחוקי ההקפאה. אעיר בהקשרים אלה הערות קצרות.
החלת הפטור לקווי תשתית
בטענה לפטור אין ממש. הפטור שבפקודת העיריות ניתן ל"קווי תשתית ומתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או אחסון הצמודים לקרקע או על נכס שעליו מוטלת ארנונה ושאינו קווי תשתית, המצוי באותה קרקע". הצוברים אינם קווי תשתית. הצוברים הם בחזקת "מתקני... אחסון הצמודים לקרקע" שעליהם לא חל הפטור [ראו פס"ד עילבון; עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "פס"ד גבעת שמואל")].
חוקיות שומה על דרך הערכה
סעיפים 287-288 לפקודת העיריות מקנים לרשויות המקומיות סמכות לדרוש פרטים נדרשים לצורך קביעת חיוב ארנונה וכן לקנוס את העותרות על אי מסירת הפרטים הנחוצים. הסנקציה המוטלת על אי מסירת פרטים היא קנס, זה ולא אחר. רשויות מקומיות אינן רשאיות ליזום באופן עצמאי מסלול עונשי שהחוק לא התיר להן במפורש, בדמות 'שומה לפי מיטב שפיטה' שאפשרויות התקיפה שלה מוגבלות [דוק והשווה עת"מ (חי') 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עיריית חדרה]
פגיעה בחוקי ההקפאה
חיוב הארנונה על צוברי הגז נושא עתירה זו מהווה הטלת ארנונה לראשונה עפ"י תקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) תשס"ז- 2007, שזוהי לשונה-
![מלבן 5]()
![]()
"4.מועצה רשאית להטיל ארנונה כללית לגבי –
(1)בנין – לכל מטר רבוע, בהתחשב בסוג הבנין, שימושו והמקום שבו הוא נמצא;
(2)קרקע תפוסה – לכל מטר רבוע בהתחשב במקום שבו היא נמצאת או השימוש בה או בהתחשב בשני המבחנים כאחד;
(3)אדמה חקלאית – לכל מטר רבוע או דונם, בהתחשב בשימוש בה"
לעומת זאת, שינוי סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה אותו רשאית הרשות המקומית לגבות, אסור לפי תקנות 5, 10(א) לתקנות אלו (למעט במקום בו היה שינוי בפועל במהות השימוש בנכס).![מלבן 4]()
![]()
בנדון דידן, החיוב המוטל על העותרות הינו בגדר הטלת חיוב לראשונה ולפיכך אינו בגדר שינוי סיווג של נכס המצריך את אישורם של שרי הפנים או האוצר. משום כך, אין פסול בהיעדר אישור שר הפנים או שר האוצר להטלת החיוב [וראה לעניין זה עמ"נ (חיפה) 254/05 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל].
שומה רטרואקטיבית
בפתח סיכומיהן, וויתרו המשיבות על החיוב הרטרואקטיבי עד לתחילת שנת הכספים בה נשלחה הודעת השומה לראשונה. מכיוון שהשומה אינה יוצרת את החיוב אלא מכמתת אותו, ומאחר שאין כל פגיעה בחוקי ההקפאה, תיקון רטרואקטיבי המחיל את חיוב השומה לתחילת שנת הכספים הינו מותר ואפשרי [עת"מ (ת"א) 2069/07 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' מועצה מקומית אזור, וכן ראה לעניין זה פס"ד עילבון].
התוצאה
העתירה מתקבלת. דרישות החיוב בארנונה שנשלחו אל העותרות בטלות.
כל אחת מהרשויות המקומיות המשיבות תשלם לעותרת בתיקהּ סך 10,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין והוצאות בתוספת מע"מ כדין.
מזכירות בית המשפט תסרוק פסק דין זה לכל אחד מהתיקים שבכותרת ותסגור אותם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, י"ד שבט תשע"ה, 03 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
