פתח דבר
1.העותרת, התגוררה בדירת עמידר בטבריה (להלן: "הדירה") יחד עם בן זוגה לשעבר וילדיהם, החל מ- 04/2000 ועד ל – 07/2012, אז עברה העותרת להתגורר עם ילדיה, בבית הוריה בXXX, ואילו בן זוגה לשעבר נותר להתגורר בדירה.
2.עפ"י המשיבה מס' 1, עיריית טבריה (להלן: "העיריה"), העותרת ובן זוגה צברו חוב כספי בסך כולל של 106,193 ₪ (להלן: "החוב") בגין מיסי עירייה (ארנונה, מים וביוב) שלא שולמו לכאורה משנים עברו (בכתב תשובה פירטה העירייה וצירפה תיעוד כי החוב הנ"ל מתייחס לחובות משנת 2006, בעוד שמנספח א' להודעתה מיום 22/5/2018, למדנו כי החוב הנדרש עומד כבר על 109,767 ₪ ומתייחס לחובות משנת 2000!).
3.במסגרת עתירתה, מבקשת העותרת, המיוצגת ע"י יחידת הסיוע המשפטי, כי יוצהר שהיא לא צברה כל חוב כלפי העירייה בגין ארנונה, מים או ביוב, ולחלופין, עותרת היא לקבוע, כי חובה כלפי העירייה התיישן ו/או לוקה בשיהוי ניכר ועל כן מן הדין לפוטרה מכל חוב, אם קיים.
מהלך הדיון בעתירה
4.העתירה שבדיון הוגשה תחילה כנגד העירייה בלבד. ברם משעה שבמהלך הדיון בצו הביניים, עלה הצורך בצירוף המשיבה מס' 2, עמידר (להלן: "עמידר") לעתירה, הוגשה בקשה מתאימה בנדון ולה נעתרתי (ראה החלטה מיום 18.3.18). בעתירה המנהלית המתוקנת אשר כללה את עמידר כמשיבה, יוחסה לעמידר רשלנות כלפי העותרת, בעיקר משלא דיווחה עמידר לעירייה על עזיבת העותרת את הדירה, כמפורט לעיל.
5.בבקשתה לצו ביניים ביקשה העותרת לעכב הליכי גבייה מנהליים כנגדה, זאת עד להכרעה בעתירה גופה. בהחלטתי מיום 10.1.18 הוריתי על עיכוב הליכי הגבייה כנגד העותרת, כפוף להפקדה כספית בסך 1,000 ₪.
במסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים בבקשה למתן צו ביניים לעיכוב הליכי גבייה (מיום 29.1.18), הוברר מחד כי העותרת לא השלימה את ההפקדה הכספית עפ"י ההחלטה לעיל. מאידך, בדיון הנ"ל גובשה הסכמה להימנע מנקיטת הליכי גבייה נגד העותרת, זאת עד להכרעה בעתירה.
6.ביום 7.5.18 התקיים דיון בעתירה גופה, במסגרתו הושלמו בירורים עובדתיים ולובנו סוגיות מרכזיות. בסיום הדיון הוצעה לצדדים הצעה לסיום ההליך בפשרה.
משלא גובשה הסכמה, נותר לפנות להכרעה בעתירה, לרבות בהתאם להסכמה הדיונית בישיבת 7.5.18 ולפיה פסק הדין יינתן על סמך התיעוד שהומצא לתיק עד לאותו מועד.
טענות הצדדים
טענות העותרת
7.עפ"י העותרת, נודע לה לראשונה על החוב הנטען כלפיה רק בשלהי שנת 2016, עת ניגשה לבנק דיסקונט בו היא מנהלת את חשבונה ואז נתברר לה כי הוטל על חשבון הבנק שבבעלותה עיקול, בגין החוב הנדרש (בסך 106,193 ₪, כמפורט).
8.לטענתה, היא לא קיבלה במרוצת השנים, דרישות תשלום או התראות כלשהן בגין החוב המיוחס לה ו/או הודעה כלשהיא בדבר נקיטת הליכים לגביית החוב הנטען. כמו כן, טענה העותרת כי לא ננקטו נגדה הליכי גביה כלשהם, לא הליכי עיקול ולא כל הליך מנהלי אחר.
9.העותרת הוסיפה וטענה, כי היא כאמור, עזבה את הדירה באמצע שנת 2012, מבלי שהותירה אחריה חוב כלשהוא.
10.לטענת העותרת, עם עזיבתה את הדירה, היא מסרה הודעה על כך לחברת עמידר, ממנה היא שכרה את הדירה. לטענתה, מועד העזיבה המצוין באישור מאת עמידר (לפיו עזבה העותרת את הדירה לכאורה רק בשנת 2014) הינו מועד שגוי, שכן בפועל היא עזבה את הדירה כבר בשנת 2012 כאמור.
עפ"י העותרת, עמידר כאמור התרשלה משלא עדכנה את העירייה, מיד עם עזיבתה את הדירה, כשבכך ראתה העירייה צידוק להמשיך בחיוב העותרת במיסי עירייה כאמור. בנדון הוסיפה העותרת, כי גם לאחר שבן זוגה לשעבר נרשם אצל עמידר כמחזיק בלעדי בדירה (החל מיום 1.4.14), עדיין לא טרחה עמידר לעדכן את העירייה על אודות שינוי המחזיק.
11.העותרת משלימה וטוענת, כי גם אם קיים חוב כלשהוא מצידה לעירייה, לתקופה בה התגוררה בה, הרי שחוב זה התיישן ו/או לוקה בשיהוי ניכר, בפרט שעה שהעירייה החלה לנקוט כנגד העותרת הליכי גבייה רק בשלהי שנת 2016 כמפורט, ובניגוד לסד הזמנים הקבוע בהלכה הפסוקה לנקיטת הליכי גבייה כאמור.
עוד מדגישה העותרת, כי הדו"ח הפנימי שערכה וצירפה העירייה, לראשונה לכתב תשובתה, ממנו מבקשת העירייה לכאורה ללמוד על נקיטת הליכי גבייה כנגד העותרת לאורך השנים, אינו נכון וכן איננו בבחינת תיעוד מספק עפ"י ההלכה הפסוקה. מעבר לכך, נטען כי אף מהדו"ח הנ"ל עולה כי העירייה לא נקטה כנגד העותרת הליכי גבייה ממשיים, למעט מכתבי דרישה, שאף לא הוכח כי נמסרו לעותרת ומכל מקום באלו לא די.
העותרת מבקשת, בין השאר, לדחות גם את טענת העירייה בהסתמך על הדו"ח הפנימי מטעמה, לפיה העיריה הטילה עיקול על חשבון הבנק של העותרת כבר בשנת 2013, כמו גם את טענת העיריה על דבר ביטול העיקול הנ"ל כנגד הסדר חוב בינה לעותרת. לטענת העותרת, טענה עובדתית זו אינה נכונה ולא נתמכה במסמכים, למעט התיעוד בדו"ח הפנימי שיצרה העירייה ואשר לו אין ליתן משקל. בהקשר זה מוסיפה העותרת, כי לא ידוע לה על כל עיקול שנעשה בחשבונה בשנת 2013. עוד היא מכחישה את הטענה לפיה היא פנתה או הגיעה להסדר חוב כלשהוא עם העירייה, כעולה מהדו"ח הפנימי.
12.העותרת מבקשת לדחות את טענות העירייה לחוב העותרת כלפיה גם מטעמים של התנהלות בחוסר תום לב ומכוח אינטרס ההסתמכות של העותרת על פני שנים, לפיו היא אינה חבה לעירייה דבר.
13.העותרת מוסיפה ועותרת לדחות את טענת העירייה לפיה עתירתה לוקה בשיהוי. בהקשר לכך, נטען, כי מיד עם גילוי העיקול על חשבונה בשנת 2016 כאמור, פנתה היא ללשכה לסיוע משפטי לקבלת ייצוג ובירור העניין באמצעותה, מהלכים שגזלו זמן יקר. עוד נטען, כי על אף פניות חוזרות ונשנות מצד היחידה לסיוע משפטי לעירייה לבירור מהות החוב ו/או מועד היווצרותו, לא נתקבל מענה לפניות ולמעשה רק במסגרת תשובת העירייה לעתירה, למדה העותרת על טענות העירייה באשר למהות החוב ועל בסיס מה נטען כי נוצר.
14.לאור המכלול, עותרת העותרת לקבל את העתירה תוך חיוב העירייה ועמידר בהוצאות.
טענות העירייה
15.העירייה טוענת, כי עפ"י רישומיה העותרת מחזיקה בדירה משנת 2000 ועד היום, ועל כן בדין מחויבת העותרת בתשלום חוב מיסי העירייה שנזקף לחובתה, בגין התקופה הנ"ל.
לטענתה, היא לא קיבלה כל הודעה על כך שהעותרת עזבה את הדירה בשנת 2012 או בכל שנה אחרת.
16.עפ"י העירייה, משלא השיגה העותרת על שומות הארנונה לאורך השנים, הרי שהיא מנועה כיום מלטעון כנגד שומות אלה שהפכו חלוטות.
17.לטענת העירייה דין טענות העותרת בדבר שיהוי והתיישנות החוב שקיים לחובתה להידחות, זאת מאחר שנשלחו אל העותרת, לאורך השנים ובאופן רציף, הודעות דרישה ומכתבי התראה וכן בוצעו הליכי גבייה שונים, לרבות הטלת עיקולים לאורך השנים ואשר די בהם לעצירת מרוץ ההתיישנות.
18.העירייה מוסיפה וטוענת, כי העיקולים שהטילה על חשבון הבנק של העותרת (בשנים 2013-2014) הוסרו בזמנו לפנים משורת הדין, זאת לאחר שהתייצבה העותרת במשרדי הגבייה והציגה הבטחות שווא כי תסדיר את מלוא החוב ברם בפועל היא לא הסדירה אף לא חלק מהחוב ולכן העירייה המשיכה בהליכים לגביית החוב.
19.עוד טוענת העירייה, כי יש לדחות את העתירה בשל התנהלות בחוסר תום לב מצד העותרת. בניגוד לטענת העותרת לפיה היא לא ידעה על קיומו של חוב, הרי שהתיעוד בספרי העירייה בדבר הליכי גביה שננקטו לרבות הטלת עיקולים על חשבון העותרת בשנים 2013-2014 והפעולות שהביאו להסרתו כמפורט, מלמד כי העותרת ידעה גם ידעה על קיומו של החוב שלה ושל בן זוגה לשעבר, כלפי העירייה.
20.על יסוד מכלול האמור, עתר ב"כ העירייה לדחות את עתירת העותרת, תוך חיובה בהוצאות.
טענות עמידר
21.עפ"י עמידר, דין העתירה כנגדה להידחות על הסף, ולו שעה שלא מבוקש כל סעד מנהלי כנגדה במסגרת העתירה.
22.עמידר עתרה לדחות את העתירה גם מטעמי סף, זאת על דרך ההפניה לכתב התשובה מטעם העירייה בנדון.
23.לגופו של עניין, מאשרת עמידר, כי העותרת הודיעה לה ב- 05/2012 על עזיבתה את הדירה.
לצד האמור התבקשה עמידר להכיר בזכותו של בן זוגה לשעבר להמשיך ולהתגורר בדירה, ברם, משלא הומצאו לעמידר המסמכים הדרושים להכרה בזכות בן הזוג, על אף פניות חוזרות ונשנות מטעם עמידר בעניין, לא יכלה עמידר לשנות את זהות המחזיק בדירה בפנקסיה. כפועל יוצא מכך, לא הודיעה עמידר לעירייה על עזיבת העותרת את הדירה.
24.עמידר ממשיכה וטוענת כי רק בשנת 2014 אושר בן הזוג לשעבר של העותרת כזכאי להחזיק בדירה, אם כי עמידר אינה חולקת כי גם ממועד זה ועד בכלל היא לא הודיעה לעירייה על שינוי זהות המחזיק בדירה.
25.לטענת עמידר, פעולותיה והתנהלותה היו סבירות ושקולות, ומכל מקום, אין לבית משפט זה סמכות להכריע בטענת ההתרשלות (המוכחשת) של עמידר כלפי העותרת.
26.לאור המפורט, עותרת עמידר לדחיית העתירה.
27.נשלים כי במהלך הדיון בעתירה, הסכימה עמידר כי העתירה כנגדה תימחק ללא צו להוצאות, תוך שהיא נכונה לאשר כי תרענן את נוהליה באופן שיובטח להבא כי הודעה על שינוי זהות מחזיק בדירותיה, תימסר לרשויות, במקרה של שינוי כאמור, גם אם נדרשת היא למהלכים כאלה ואחרים בכל הנוגע לזכאות מחזיק כזה או אחר, לעזוב או לתפוס חזקה בדירה, כבענייננו.
דיון והכרעה
עיקרי ההכרעה
28.לאחר בחינה ועיון, נוכחתי כי דין העתירה להתקבל.
29.הבחינה הכוללת של טיעוני הצדדים בכתב, בעל פה בדיונים לפניי במצטרף לתיעוד שהוצג לתמיכה בטענות, מלמדת על התנהלות קלוקלת ארוכת שנים מצד העירייה. על מחדלים ושיהוי ממשיים באופן גביית החוב הנטען, לרבות מחדלים בכל הנוגע לנקיטת הליכי גבייה אקטיביים כנגד העותרת לאורך השנים. מטיעוני העירייה גם עולה הצגה מבולבלת, בלתי מובנת ולא אחידה של שיעורי החוב הנטענים ושל תיעוד הליכי גבייה שלטענתה נקטה לאורך השנים.
30.העירייה עד להגשת כתב תשובתה, לא הציגה כל פירוט ו/או תיעוד בנוגע לאופן יצירת החוב הנטען ובוודאי לא פרטה באשר לתקופות החוב הנטענות, כמו גם להליכי גביה שלטענתה נקטה.
לראשונה בדיון בבקשה לצו ביניים, הציגה העיריה דו"ח פנימי הנוגע להליכי גבייה שננקטו, לצידו יתרות חוב נטענות. מנגד הכחישה העותרת, כבר בדיון הנ"ל, כי ננקטו נגדה הליכים כלשהם, לרבות הכחשת הליכי עיקול נטענים ב- 2013 ו/או מגעים להסדר החוב, כפי שלכאורה תועד באותו דו"ח.
31.בדיון בעתירה גופה, לרבות לאור התמיהות המפורטות שעלו בישיבה קודמת ומשעה שהעותרת חזרה על גרסתה העקבית על כך שלא ננקטו נגדה הליכים ושהיא לא ניהלה מגעים להסדר חוב, נתבקש ב"כ העירייה להסביר כיצד הצטבר סכום החוב של העותרת ובן זוגה לשעבר על סך של למעלה מ- 100,000 ₪, ברם, הוא לא ידע לספק הסבר לכך, כמו גם לאופן הצטברות החוב משנה לשנה, בזיקה לתדפיסים שצורפו.
32. העירייה לא ידעה לדייק באשר לתקופת החוב, כאשר מחד צירפה לכתב התשובה מטעמה, תדפיסים המצביעים לכאורה על כך שהחוב המיוחס לעותרת הינו בגין השנים 2006 ועד היום (נספח ב' לכתב התשובה) ומנגד, להודעה שמסרה באשר לעמדתה להצעת בית המשפט לסיום ההליך בפשרה (מיום 22.5.18), צירפה העירייה (שלא כדין ושלא ברשות), תדפיסים המצביעים על כך שלשיטתה החוב הנטען הינו בגין השנים 2000 ועד היום.
33.התיעוד הפנימי שהציגה העירייה באשר לשלבי ומהלכי הטיפול בחוב הנטען, רחוק מלספק. הפירוט העולה מתדפיסי העירייה (נספחים ג' ו – ד' לכתב התשובה), מתאר פעולות בגין ניתוקי מים וביטולן, הודעות והתראות שאין לצידן כל אסמכתא או תמיכה. על בסיסן גם לא מכחישה העירייה כי לא בוצעה כל פעולה שהגיעה לידיעת העותרת, זאת למעט טענה לפיה הוטלו עיקולים על חשבון בנק העותרת לאורך השנים (2013-2014), כאשר אלו לכאורה הוסרו לאחר שהושג הסדר לתשלום החוב מול העותרת. גם פעולות נטענות אלו לא נתמכות בראייה חיצונית כלשהיא, כאשר העירייה אף אישרה שהסדר חוב כאמור למעשה אכן לא נערך.
34.נוסיף כי בדיון בעתירה גופה ב"כ העירייה נמנע מלחזור על טענה שהעלה בדיון בצו ביניים בדבר קיומה של תרשומת פנימית בכל הנוגע למגעים בנוגע להסדר חוב, לרבות קיומו של תיעוד המלמד כי העותרת התייצבה במשרדי העירייה וביקשה להסדיר חובה.
35.תיעוד בדו"ח הפנימי הנ"ל מנוגד כאמור לגרסת העותרת, אשר לא נסתרה, לפיה היא גילתה לראשונה את דבר החוב הנטען רק בשלהי שנת 2016 עם הטלת העיקול על חשבון הבנק שבבעלותה.
העובדה לפיה העירייה אינה טוענת כי נגבו כספים כלשהם על חשבון החוב הנטען מכח וכתוצאה מפעולת גבייה מינהלית כלשהיא שלטענתה נקטה, מחזקת את גרסת המשיבה לפיה פעולות כאלו כלל לא ננקטו.
36.בנסיבות המפורטות ושעה שהעירייה נמנעה מלהציג ראיות ותיעוד מהימנים לסתור את גרסת העותרת, לא עמדה העירייה בנטל המוטל עליה להוכיח נקיטת פעולות גביה ובוודאי כאלה שהובאו לידיעת העותרת.
37.גם גרסת העותרת באשר לעזיבתה את הדירה ב- 7/2012 לא נסתרה מכל וכל והיא גם נתמכה בכתב התשובה מטעם עמידר בו אושר כי העותרת אכן הודיעה לה ב- 5/2012 על עזיבתה את הדירה בסמוך לאחר מכן.
תמצית הרישום ממרשם האוכלוסין שצורפה לעתירה מהווה חיזוק מאמת נוסף לגרסת העותרת באשר לעזיבה ולמועד עזיבתה את הדירה כאמור.
38.העירייה מצדה, לא ביצעה לאורך השנים כל פעולות בדיקה באשר למען המעודכן של העותרת. בירור זה יכלה העירייה לעשות בנקל ע"י הפניית שאילתה בסיסית למרשם האוכלוסין ו/או בבירור מול עמידר – בעל הדירה והגורם ממנו שכרה העותרת את הדירה.
39.באשר להשלכות שיש לעובדת עזיבת הדירה, על שאלת זכותה של העירייה לדרוש מהעותרת (כשוכרת) תשלום בגין חובות המתייחסים לתקופה בה היא לא החזיקה בדירה, אתייחס בהמשך.
מכל מקום, לעובדה זו במצטבר למחדלי העירייה להתעדכן באשר למקום מגוריה של העותרת, השלכה ממשית גם על משקל הודעות והתראות אשר נשלחו לכתובת הדירה; או פעולות שננקטו, בנוגע לדירה (אילו היו מוכחות פעולות כאלו, שלא כמו בענייננו).
בהקשר זה אין חולק כי העירייה הציגה התראות/דרישות תשלום שנשלחו רק אל מען הדירה בטבריה, כאשר ההתראות נשלחו כשלעצמן רק החל משנת 2012, ולא מוקדם לכך.
לאור האמור, להתראות ודרישות אלו, אין משקל ורלבנטיות לענייננו, ככל שמבקשים ללמוד מהן על ידיעת העותרת, או לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות.
40.לא זו אף זו, דרישות התשלום/ההתראות האמורות כשלעצמן, אינן ברורות כלל לקורא הסביר, שעה שהוא אינו יכול ללמוד מהן על היקף החוב הנטען כלפיו. הסכומים המפורטים בדרישות משתנים באופן משמעותי מדרישה לדרישה, פעם שיעורם קטן ופעם גדל. העירייה אף לא סיפקה הסבר ראוי לאי ההתאמה לכאורה שבדרישות התשלום, לא במסגרת כתב תשובתה ואף לא במעמד הדיון בעתירה, כאמור.
כפי שציינתי לעיל, משלא הותר לעירייה לצרף תיעוד לתשובתה להצעת הפשרה, לא נתתי כל משקל לתיעוד המאוחר שצורף בניסיון להסביר את חוסר הבהירות האמור.
זאת ועוד, עיון בדרישות התשלום הנ"ל גם מלמד, לכאורה, כי העירייה צמצמה את דרישותיה לתקופת שנים מצומצמת שלפני מועד הנפקת דרישת התשלום, שעה שהדרישה אינה מפרטת ואינה כוללת חובות מוקדמים לשנים המצוינות בדרישה.
41.פרק הזמן שחלף ממועד יצירת החובות הנטענים ועד למשלוח דרישות התשלום במצטבר לפרק הזמן שחלף מהמועד בו החלה העירייה לשלוח דרישות תשלום לעותרת ועד למועד בו הוטל העיקול (היחיד) אשר הוסכם כי הוטל, מלמדים על ויתור העירייה במשמע על החוב בכללותו.
העירייה גם לא סיפקה הסבר כלשהוא לישיבתה בחיבוק ידיים במשך כמעט 5 שנים (מתחילת 2012 ועד שלהי 2016) במהלכן לא ראתה להביא לידיעת העותרת את דרישותיה לתשלום חובות, כמו גם להפעיל פעולות גבייה אקטיביות נגד העותרת או לפחות לברר מה היא כתובתה העדכנית של העותרת.
42.את התנהלותה הרשלנית של העירייה בענייננו יש לבחון אל מול נתוני העותרת שבפנינו, אשר היתה במשך כל השנים במעמד של "זכאית לדיור ציבורי" בשל מצב כלכלי קשה.
בנסיבות כאמור, מידת ההקפדה, חובת ההגינות והזהירות המוטלת על העירייה הינן כפולות ומכופלות. העירייה בענייננו היתה מחויבת לברר באופן אקטיבי ויזום את מצב ההחזקה בדירה בפועל כפי שפרטנו, כמו גם לפעול לגביית החובות בזמן אמת ולמנוע הצטברותם. בחובות אלו לא עמדה העירייה בענייננו.
43.בנסיבות ענייננו ובכלל גם לא ראיתי לייחס משקל לטענת השיהוי שהעלתה העירייה כלפי העותרת לעניין מועד הגשת העתירה. נוסיף כי על פי גרסת העותרת, אשר לא נסתרה, היא פעלה ללא השתהות, משנודע לה על דרישת החוב של העירייה, עם הטלת העיקול בסוף שנת 2016. בהקשר זה היא פנתה ללא דיחוי לקבלת סיוע משפטי מלשכת הסיוע המשפטי בשל מצבה הכלכלי, כשהעתירה לבית המשפט הוגשה לאחר שפניות הסיוע המשפטי לעירייה לא זכו לכל מענה. בנסיבות, אם כן, אין לזקוף לחובת העותרת את העיכוב הנטען בהגשת העתירה, לא כל שכן, שאין לקבוע כי העתירה נגועה בשיהוי.
מעבר לנדרש אוסיף כי אף אילו היה מקום לקבוע כי העתירה הוגשה בשיהוי, הרי עוצמת המחדלים מצד העירייה, כמו גם עומק הפגיעה בסדרי השלטון לאור דרך ההתנהלות, היה בהם להצדיק דיון בעתירה על אף השיהוי.
44.לאור המקובץ, כאשר בנקודות הדורשות הרחבה אפרט להלן, סבורני כי חוסר הבהירות באשר להיקף החוב הנטען, הליקויים בדרך ההתנהלות, כמו גם מחסום ההתיישנות ו/או השיהוי הקם לחובת העירייה, מצדיקים את קבלת העתירה ואת שחרור העותרת מתשלום כל חוב לעירייה.
וביתר פירוט בנקודות הדורשות הרחבה;
חוב העותרת לעירייה ממחצית 2012 ועד היום
45.על דרך הכלל ומכח סעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות, מוטלת על הנישום החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה.
בהקשר זה נדגיש כי לעותרת מעמד כשוכרת בלבד בדירה, כאשר על דרך הכלל שוכר ייחשב כמי שעליו מוטלת החובה לתשלום ארנונה, זאת כל עוד הוא מחזיק בנכס או כל עוד לא הודיע על עזיבתו, מקום בו הצהיר על החזקה לפרק זמן ארוך ממועד העזיבה בפועל (דוגמא תקופת שכירות בהסכם שכירות, שהופקד ברשות).
נשלים כי לעמידר בענייננו מעמד כבעלים של הנכס (לרבות כשליחו ונציגו של הבעלים), כאשר בהעדר מחזיק בעל זיקה קרובה יותר הוא על דרך הכלל - המחויב בתשלום ארנונה ומיסים כלפי הרשות.
46.בענייננו גם אין מחלוקת שהעותרת הודיעה לעמידר – כבעלים, על הפסקת ההחזקה בדירה, כאשר זו האחרונה, מטעמיה לא מסרה הודעה בענין לעירייה.
לא נטען ובוודאי לא הוכח בענייננו, כי ההודעה המקורית בדבר מסירת החזקה בדירה לעותרת כשוכרת, נמסרה לעירייה ישירות על ידה ולא על ידי עמידר. בנדון לכאורה אף לא חלקה עמידר כי בנוהג אצלה, היא זו אשר מטפלת במסירת הודעות לעירייה, כשבענייננו אף ביקשה כאמור לספק הסברים באשר לאי מסירת ההודעה על עזיבת העותרת את הדירה, כאמור.
מהמקובץ יש לקבוע בענייננו כי אין לחייב את העותרת, ישירות, בגין התקופה בה לא החזיקה בדירה.
47.במצטבר לאמור יש להוסיף כי חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, מצדיקה שלא לאפשר לה להסתמך על סעיפי פקודת העיריות דלעיל, שעה שהיא פועלת למעשה תוך עצימת עיניים ברורה, תוך שהיא מתעלמת מנתונים הכרחיים המצביעים על הצורך לברר באופן אקטיבי האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים (ראה בר"מ 867/06 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.04.08) (להלן: "עניין דור אנרגיה").
מעמדה של העותרת כמחזיקה בנכס מכח זכאותה לדיור ציבורי, מלמדת כשלעצמה, על חובה מוגברת מצד העירייה לברר מי מחזיק בנכס בפועל, זאת בפרט משחולפות להן שנים ארוכות במהלכן מצטבר ו"תופח" החוב לעירייה, אשר אינו משולם ע"י העותרת שפרטיה ומעמדה רשומים בפנקסי העירייה.
48.נוסיף, על אף שהדבר אינו דרוש להכרעתנו, כי היה מקום שעמידר, בממשק שבינה לבין העירייה, תעדכן את העירייה על אודות מצב ההחזקה בפועל בנכס שבניהולה (מבלי לקשור דיווח זה בהליכי הזכאות שמתנהלים בין עמידר לבין בן זוגה לשעבר של העותרת), ובענייננו, על עזיבת העותרת את הדירה.
49.נשלים כי אין חולק שהעותרת עזבה את הדירה ב- 07/2012 כעולה מתמצית מרשם האוכלוסין, ומסרה הודעה על כך לעמידר כבר ב- 05/2012, כפי שעולה מתשובת עמידר לעתירה כאמור. ההסבר של עמידר על כך שלא נמסרה הודעה לעירייה על אודות עזיבת העותרת את הדירה, הסתכם בנימוק שהיא המתינה לקבלת מסמכים שונים מהעותרת ומבן זוגה לשעבר, על מנת שניתן יהא לאפשר לבן זוגה לשעבר להמשיך ולהחזיק בדירה. העיכוב האמור אינו יכול להיזקף לחובת העותרת, ובוודאי שאין בו משום הצדקה להמשך חיוב העותרת במיסי עירייה שנוצרו לאחר עזיבתה את הדירה בפועל. בנוסף עיכוב כאמור אינו מוצדק ויש בו רק לעורר מחלוקת ואי ודאות.
מעבר לנדרש נוסיף, כי הסבר זה של עמידר חסר משקל כשלעצמו משעה שגם לאחר שאושר בן זוגה לשעבר של העותרת כמי שזכאי להמשיך ולהתגורר בידרה משנת 2014, עדיין לא טרחה עמידר להודיע דבר לעירייה באשר לשינוי זהות המחזיק בפועל, או באשר לעזיבת העותרת את הדירה.
כאמור, אישר ב"כ עמידר כי ירועננו הנהלים בסוגיה, במטרה למנוע הישנות תקלות בעתיד.
50.על כל פנים, לצורך ההכרעה שבפנינו נוסיף, כי על אף שעמידר לא פעלה כמתחייב, הרי שהעירייה כרשות סבירה צריכה הייתה ואף יכלה בנקל לברר האם העותרת עודנה מחזיקה בדירה כפי שפרטנו, אם ע"י בדיקה פיזית ואפילו מבלי לצאת ממשרדיה- באמצעות בדיקה פשוטה במרשם האוכלוסין ו/או מול עמידר.
יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בעניין דור אנרגיה, לפיהם:
"ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה.
כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות, שייתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, ועם זאת, בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה".
בענייננו, הימנעות העירייה מבדיקת זהות המחזיק בדירה בפועל, על אף משך הזמן שחלף במהלכו לא שולם חוב הארנונה, גובה החוב שהצטבר, לרבות בדגש להיות העותרת "דיירת עמידר" על כל המשתמע מכך, מלמדת כי העירייה התרשלה, שעה שעצמה את עיניה באשר למצב ההחזקה בפועל בדירה.
51.נוכח מכלול המפורט, המסקנה המתחייבת היא שבמישור היחסים שבין העירייה לעותרת, העירייה אינה יכולה לחייב העותרת בחוב מיסים שנוצר לאחר עזיבתה את הדירה בפועל ב- 7/2012.
חוב העותרת לעירייה עד לשלהי שנת 2009
52.על פי ההלכה הפסוקה, רשות אינה רשאית לגבות חובות שהתיישנו. מחסום ההתיישנות חל הן במסגרת הליכים משפטיים (תביעה אזרחית) הן במסגרת הליכי גבייה מינהליים אקטיביים ואף במסגרת הליכים פסיביים (סירוב להמציא אישורים ללשכת הרישום וכדומה).
על פי האמור, בהליכים לפירעון חובות, לרשות עומד פרק זמן של לא יותר מ – 7 שנים לממש את תביעתה. בהתאם, בחלוף אותה תקופה, לא ייחשף עוד הנישום לכל הליך לגביית החוב (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10) (להלן: "עניין נסייר")).
ולענין הליכי גביה פסיביים ראה עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.15).
[כפי שנפרט בהמשך, דיני השיהוי אף מוסיפים וקוצבים בענין תקופה קצרה יותר לגביית החובות].
53.כידוע, מקום בו עסקינן בהליכי גבייה מינהליים, ניתן לראות בנקיטת הליכי גביה כאקט העוצר את מרוץ ההתיישנות. עם זאת, נפסק כי על מנת שנכון יהיה להכיר בכך שמרוץ ההתיישנות נעצר בשל נקיטת הליכי הגביה, הכרח לברר בנוסף לטענה לנקיטת הליכי גביה כאמור גם את השאלה באיזה אופן התנהלו הליכי הגבייה, והאם העובדה שהעירייה נקטה באותם הליכי גביה הגיעה לידיעת הנישום, אם לאו.
הפועל היוצא מהאמור לענייננו הינו שמשעה שנגד העותרת לא הוגשה תביעה בגין החובות הנטענים, וככל ולא יוכח בפנינו כי ננקטו הליכי גביה מינהליים כלפי העותרת, ובמתכונת המתחייבת בפסיקה, לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות, מוקדם לשלהי 2016 (מועד בו הודתה העותרת שננקטו נגדה הליכי גבייה), הרי שהחובות המוקדמים לשלהי שנת 2009 – התיישנו, משעה שממועד היווצרותם ועד לשלהי שנת 2016 חלפה תקופה של 7 שנים ויותר.
54.העותרת בענייננו טוענת, במישור העובדתי, כי היא מעולם לא קיבלה - מכתבי התראה, הודעות על אודות עיקולים ו/או כל אינדיקציה המלמדת על נקיטת פעולת גבייה אקטיבית בקשר עם החוב שבדיון. על פי טענתה, היא התוודעה לראשונה לחוב הנטען בשלהי שנת 2016, כשהגיעה באקראי לבנק שלה בעניין אחר ואז נתברר לה כי הוטל עיקול על חשבונה בגין החוב מושא העתירה, סמוך לכך.
55.כפי שפרטנו בעיקרי ההכרעה לעיל, טענה מרכזית זו של העותרת לא נסתרה.
הגם שהדברים הם בבחינת חזרה חלקית על הפירוט המוצג בעיקרי ההכרעה, אני רואה לחזור על עיקרי הדברים לנוחות הקריאה;
56.העירייה בענייננו טענה כאמור, כי היא נקטה גם נקטה במשך למעלה מ- 13 שנים, היינו משנת 2006 ואילך, בהליכי גבייה שונים כנגד העותרת ובן זוגה לשעבר. להוכחת האמור הפנתה העירייה בענין לדו"ח פעולות פנימי (נספח ד' לתשובתה) שכותרתו "הדפסת שלבי הטיפול בחייב" בו מנויות פעולות גבייה רבות בהן נקטה העירייה לכאורה לאורך השנים, לרבות מספר עיקולים על חשבון הבנק של העותרת, מהלכים בנוגע לניתוק (כנראה מים) כולל התראה והדפסת פקודת ניתוק.
בהקשר לאמור, נקבע בפסיקה לא אחת, כי ככלל לא די בהצגת דו"ח פנימי של העירייה באשר לשלבי הטיפול בחוב ולפעולות שבוצעו בקשר עם החוב וככל שלא הוצגה כל אסמכתא חיצונית בעניין (ראה עת"מ (מרכז) – 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עיריית לוד (5.4.11); עת"מ (ת"א) 44616-02-10 לוד – סנטר 1992 בע"מ נ' עיריית לוד (15.9.13)).
כמצוין, דו"ח זה הוצג כבר בשלב הדיון בצו הביניים, ברם העותרת עמדה על גרסתה כי בפועל לא ננקטה כל פעולה, ובוודאי לא פעולה שהובאה לידיעתה.
למרות האמור ולמרות שב"כ העירייה הצהיר באותו דיון כי קיימות תכתובות ומזכרים כתובים של הפקידים המוסמכים בנוגע לחלק מהפעולות והוא יציגם לקראת הדיון בעתירה. לא הוצג כל תיעוד, מלבד הדו"ח הפנימי הנ"ל.
כאן המקום להדגיש כי העירייה לא יכולה להיבנות מכל נזק ראייתי, אם היה כזה, בכל הנוגע לשמירת תיעוד, לאור חלוף השנים הארוכות, שעה שהיא זו שכאמור נמנעה מלנקוט הליכי תביעה כלפי העותרת שנים ארוכות. נדמה כי גם העירייה הייתה מודעת לאמור ובהתאם לא העלתה כל טענה מטעמה, על כי היה ברשותה תיעוד שלא אותר/הושמד.
57.בענייננו, תיעוד הפעולות בדו"ח הפנימי בדבר הטלת עיקול על חשבון בנק העותרת בשנת 2013, הסרתו והטלתו בשנית בשנת 2014, הוכחש ע"י העותרת כאמור, לא נתמך בראיה חיצונית כלשהיא, זאת על אף שההיגיון והשכל הישר מחייבים כי פעולות עיקול בבנק יותירו עקבות בכתובים ובכלל.
בנוסף, מרבית "הפעולות" המתועדות, הן בגדר פעולות פנימיות חד צדדיות, כשביחס לחלקן אף מצוי תיעוד בדו"ח עצמו המלמד כי הפעולות בוטלו/לא בוצעו (דוגמת סוגיית ניתוק המים ופעולות העיקול), כאשר אין מחלוקת כי לא תועדה כל פעולה שהניבה גבייה.
נוסיף ונציין כי סמוך לפעולת העיקול בח-ן הבנק בשנת 2013 מתועדת פעולה נוספת של הסרת העיקול וכן פעולה בדבר הגעה להסדר חוב כשלצד פעולות אלו גם פחתה יתרת החוב (!) בתדפיס.
דא עקא, העירייה אישרה למעשה במהלך הדיונים בעתירה כי אכן לא בוצע כל הסדר חוב ומכל מקום לא הוצג כל תיעוד אחר בעניין. האמור אף מגביר את התמיהות והספקות באשר למשקל הדו"ח הפנימי.
58.על צד המהות, כל שהציגה העירייה לתמיכה בגרסתה לנקיטת הליכי גבייה כנגד העותרת, הינם מכתבי דרישה/התראה מראשית 2012 ואילך הממוענים אל העותרת ובן זוגה לשעבר לכתובת הדירה.
מלבד זאת שהעירייה לא הוכיחה, כמתחייב, כי העותרת קיבלה מי ממכתבי ההתראה שנשלחו אליה על פי הנטען, הרי אף מסתבר שלא כך, שעה שאין חולק כי העותרת עזבה את הדירה ב- 7/2012 ובהתאם דרישות תשלום שנשלחו, אם נשלחו, למען הדירה מאוחר למועד הנ"ל לא הגיעו אליה.
59.נפסק כי על מנת שהליך הגבייה המינהלי יצדיק את עצירת מרוץ ההתיישנות, הכרח להראות כי המדובר בהליכים משמעותיים וממשיים שהינם חלק מהליך רצוף וסדור המלמד על הליך אינטנסיבי לגביית החוב (ראה עת"מ (חי') 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (15.4.12)).
בהתאם על מנת להפסיק את מרוץ ההתיישנות, בפרט בנסיבות ענייננו על הפגמים המצטברים שמנינו, נדרשה העירייה להוכיח כי ביצעה פעולות גבייה אקטיביות לגביית החוב, כאשר לא ניתן להסתפק בשליחת מכתבי התראה על אודות החוב (ראה עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11)); עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אשר התורה נ' עיריית חיפה (6.6.12)).
60.עפ"י המקובץ ומשלא נסתרה גרסת העותרת לפיה העירייה הטילה לראשונה עיקול על חשבון הבנק שבבעלותה רק בשלהי שנת 2016, הרי שניתן לראות במועד זה כמועד המוקדם האפשרי בו החלה העירייה נוקטת בהליכי גבייה ממשיים.
61.על יסוד מכלול המפורט, מתחייבת המסקנה לפיה - התקופה המקסימלית בגינה יכולה העירייה לדרוש ולפעול לגביית החוב תחומה משלהי שנת 2009 (7 שנים לאחור ממועד הטלת העיקול משנת 2016) ועד ל – 07/2012 (מועד עזיבת העותרת את הדירה כאמור בפרק הקודם).
חוב העותרת לעירייה משלהי שנת 2009 ועד ל – 07/2012
62.בחינת התנהלותה הכוללת של העירייה, כפי שפורטה ותפורט, מחייבת מסקנה נוספת בענייננו ולפיה בנסיבות כאן, מנועה העירייה מלגבות את החוב גם בגין התקופה שמשלהי 2009 ועד ל – 7/2012, זאת על אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות המתייחסת לפרק הזמן הנדון, וזאת מטעמים של שיהוי מהותי;
63.השתהותה והתנהלותה הבלתי סבירה של העירייה בכל הנוגע להליכי הגבייה מול העותרת לשנים שקדמו לשנים 2009 עד 2012, כך גם לשנים שלאחר 2012, כפי שפרטנו לעיל, במצטבר להתנהלות שתפורט ביחס לשנים 2009 עד 2012 שבדיון כאן, מצדיקות לפטור את העותרת מתשלום החוב כולו.
מעמדה של העותרת כ"דיירת עמידר" אל מול מעמד העיריה כגוף ציבורי המחויבת לנורמות מנהליות ראויות, מחזקות מסקנה זו.
64.כידוע, סעיף 4 (1) לפקודת המיסים (גביה) קובע כדלקמן:
"הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, ייתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב..."
האמור מלמד, כי הליך הגבייה המנהלי מתחיל למעשה בדרישה בכתב מאת פקיד הגבייה לחייב לשלם את סכום החוב המגיע ממנו, דרישה אשר מתחייב כי תוצג סמוך להיווצרות החוב וללא שיהוי.
סעיף 4 לפקודה הנ"ל במצטרף לדיני השיהוי במשפט המנהלי מחייבים את הרשות לפעול במהירות הראויה, בהתחשב בנסיבות העניין.
בעניין נסייר הדגיש בית המשפט כי: "שיהוי בלתי סביר בנקיטת פעולה על ידה עשוי, במצבים מסוימים, להביא לאי הכרה בזכותה השלטונית לתבוע מהאזרח קיום חובה או קיום חיוב שהוא חב בהם" (ראה שם, פסקה 20); ראה גם יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך 717 (1996)).
65.בענייננו, כאמור, לא הוצג תיעוד בדבר משלוח התראות מוקדם ל – 2012 על אף שהחובות מיוחסים לשנים רבות מוקדם לכך. מכל מקום, החל ממשלוח הודעות דרישה לעותרת בראשית שנת 2012 כעולה מנספח ה' (אותן היא לא קיבלה לפי גרסתה אשר לא נסתרה), ועד אשר הטילה העירייה עיקול על חשבון הבנק שבבעלות העותרת בשלהי שנת 2016 כפי שפרטנו, חלפו כמעט 5 שנים, במהלכן לא נקטה העירייה פעולה אקטיבית כלשהיא ושהוכחה בפנינו, לגביית החוב.
משמע שהעירייה בענייננו ישבה בחיבוק ידיים כמעט 5 שנים מאז היווצרות החובות לשנת 2009- 2012 מבלי שנקטה בפעולות אקטיביות לגביית החוב, זאת במצטבר ובמצטרף לחוסר מעש, כאמור בשנים קודמות ומאוחרות.
התנהלות כאמור מלמדת בהכרח על השתהותה יתר על המידה ולמעשה על ויתור מצידה, באופן המונע ממנה לפעול לגביית החוב כיום או החל משנת 2016, כפי שעומד לדיון.
66.בהקשר זה, אני רואה להפנות להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, העוסקת בנקיטת הליכי גבייה תוך פרק זמן סביר, לפיה:
"אין זה סביר שרשות מנהלית תנקוט לראשונה הליכי גבייה ללא התראה וללא צידוק, לאחר שחלפו שנים רבות מן המועד שבו יכלה לראשונה לגבות את החוב. לפיכך על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שהוא קצר מתקופת ההתיישנות האמורה. פרק זמן כאמור, מן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים"
ובהמשך;
"לאחר שפתחה בהליכי הגביה, צריכה רשות מנהלית סבירה להפעיל אותם בשקידה סבירה. לאחר הפתיחה בהליכי הגביה לפי פקודת הגביה, דהיינו, לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעיה גביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה".
פרקי הזמן המרביים הסבירים, בין כל אחד מן הצעדים שרשאית רשות לנקוט לפי פקודת המסים (גביה) – ככל שלא נקבע אחרת בחיקוק – הם כמפורט להלן:
1. בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב הדרישה לתשלום מיידי – חצי שנה;
2. לאחר מכתב הדרישה לתשלום מיידי, ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון – שנה".
(הנחיה מס' 7.1002, פברואר 2012)
67.בענייננו, משחלפו כמעט 5 שנים מאז החלה העירייה במשלוח הודעות הדרישה ו/או ההתראות הנ"ל לעותרת ולבן זוגה לשעבר במצטרף לשנים ארוכות קודם לכך, ללא פעולות גביה ראויות לציון, ועד להטלת העיקול על חשבון העותרת, ובשים לב לנסיבות העניין (לרבות היות העותרת "דיירת עמידר"), סכום החוב, והמשאבים העומדים לרשות העירייה על מנת לגבות את חובות אזרחיה, נוכחתי כי עסקינן בפרק זמן החורג בהרבה ממתחם הסבירות ואשר עולה כדי שיהוי של ממש.
68.נוסיף כי עיון בהתראות שצורפו כנספח ה' לכתב התשובה מלמד כי אף במסגרתן הגבילה עצמה העירייה בדרישות החוב, לפרק זמן מקסימלי של 5 שנים לאחור ממועד כל דרישה ודרישה, כשבחלק מהדרישות אף צוינה תקופת עבר קצרה יותר.
התנהלות כאמור מלמדת כי גם העירייה ראתה עצמה מוגבלת לפרק זמן של לכל היותר 5 שנים לאחור בגביית החוב. גם מטעם זה אין מקום להתיר גבית חוב לטווח השנים שבדיון (2009-2012).
69.מחדלי רשות מלנקוט בפעולות לגביית חוב כלפי נישום, גם פוגעים באינטרס הנישום, הזכאי להניח בנסיבות כי הרשות מחלה על החוב ולכלכל צעדיו על בסיס האמור מבלי שיהיה נתון לאורך שנים ארוכות לחוסר ודאות וספק שמא תשנה הרשות מעמדתה ותפעל לגביית החוב.
אינטרס זה ראוי להגנה ביתר שאת עת עוסקים אנו באוכלוסיות מוחלשות הזכאיות לדיור ציבורי כבענייננו.
70.ממכלול המקובץ מתבקשת המסקנה, כי חלוף הזמן משמעה בענייננו מניעה, ויתור או מחילה על זכות העיריה לגבות את חוב המיסים שבדיון.
71.אוסיף כי התנהלותה הכוללת של העירייה לאורך השנים וכפי שפורטה, לרבות במהלך ניהול ההליך דנן, מחזקת בהכרח את המסקנה הנ"ל לפיה אין הצדקה לאפשר לעירייה לפעול עוד לגביית החוב מהעותרת.
חוסר יכולתה של העירייה להסביר לאילו שנים מתייחס החוב כמו גם כיצד הצטבר החוב לסכומי עתק; חוסר הבהירות בדרישות התשלום עצמן, כאשר הסכומים המפורטים מדרישה לדרישה משתנים באופן חסר היגיון (פעם מצוין סכום חוב בסך פחות מ-1,000 ₪ ולאחר כחודש "תופח" הסכום לכ- 18,000 ₪ (בקירוב)); אי ביצוע בדיקות ובירורים פשוטים לאיתור מען העותרת, כל אלה מעידים על התנהלות רשלנית, לא ראויה ולא הוגנת מצד העירייה, בשלה מוצדק לפטור את העותרת מהחוב כולו.
(לעניין חובת ההגינות ותום הלב המוגברת הנדרשת מרשות ציבורית ראה בג"ץ 97/164 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, (4.2.98)).
סוף דבר
72.נוכח מכלול המפורט בפסק דין זה, העתירה מתקבלת, באופן שאני מורה כי העותרת משוחררת מכל החוב שהצטבר לחובתה כלפי העירייה על פי ספריה של האחרונה, זאת בגין ארנונה, מים וביוב, מאז שנת 2000 ועד לעת הזו.
בנוסף, אני מורה על ביטול העיקול המנהלי שהטילה העירייה על חשבון בנק העותרת.
73.לאור התוצאה ודרך ההתנהלות, אני מחייב את העירייה לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד העותרת (שמונה מטעם היחידה לסיוע משפטי), בסך כולל של 10,000 ₪.
בנסיבות ענייננו, לא ראיתי לעשות צו להוצאות במישור היחסים שבין העותרת לעמידר.
ניתן היום, ל' סיוון תשע"ח, 13 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
