אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערר מס' 471/3012 ידידיה דגן נ' הנתיב המהיר בע"מ

ערר מס' 471/3012 ידידיה דגן נ' הנתיב המהיר בע"מ

תאריך פרסום : 03/08/2016 | גרסת הדפסה
ערר
ועדת ערר לפי חוק נתיבים מהירים התש"ס - 2000
471-3012
13/02/2014
בפני חברי הועדה:
1. עו"ד מנחם שח"ק- יו"ר הוועדה
2. עו"ד שרון גלילי
3. גלעד ונגרובר


- נגד -
העורר:
ידידיה דגן
המשיבה:
הנתיב המהיר בע"מ
עו"ד ויקטור פישר ואח'
פסק-דין

 

 

  1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 7183962 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בסך 7 ₪ בגין שימוש שנעשה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") שבוצע ביום 5/6/2011 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") וכן בסך 27 ₪ כחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות").
  2. ביום 3.9.2012 פתחה המשיבה נגד העורר תיק הוצל"פ (מס' 0325161121, להלן: "תיק ההוצל"פ"), על הסכומים הנ"ל, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית, שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות. בסך הכול עמד החוב בתיק ההוצל"פ על הסך של 597 ₪, נכון למועד הפקת האזהרה שהעתקה צורף לכתב הערר.

בכתב הערר מבקש העורר "לבטל ולסגור את התיק ההוצאה לפועל ... ולקבל דרישת תשלום מקורית".

  1. קודם שנפרט את טענות הצדדים, נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, עד לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות למי שמוריד או מעלה נוסע, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").

בעניין סמכויות המשיבה לגבות חיובים הרי שלפי סעיף 5 לחוק [בשילוב חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995, כמפורט בסעיף] אלו כוללות, בין היתר, את הסמכות לפתוח תיק הוצל"פ ביחס לחוב שלא שולם והפך חלוט ("חוב חלוט", לפי סעיף ההגדרות הוא חוב שלא הוגש לגביו ערר תוך המועד שנקצב לכך או שהערר לגביו נדחה ולא ניתן לערעור עוד).

  1. להלן קיצור טענות העורר: העורר מציין כי בנסיעה הרלוונטית הוא הוריד את בתו בעמדה המיועדת לכך בחניון (היות שהגיע מכיוון בית דגן, בכביש 412, לא נסע במקטע הראשון, כפי שצינה המשיבה בתגובתה), אולם לא מצא את דרך היציאה מן החניון אל כביש מס' 1 ועל כן שב על עקבותיו, אסף את בתו והמשיך בנסיעה במקטע השני. העורר טוען שלא קיבל חשבון עבור הנסיעה ורק חודשיים קודם לכתיבת הערר (נושא תאריך 11.11.12) קיבל שיחת טלפון ממשרד ב"כ המשיבה בה נמסר לו על פתיחת תיק ההוצל"פ. לבקשתו בשיחה, לאחר זמן קיבל בדואר רשום העתק מן האזהרה, שצילומה צירף לערר.
  2. בתשובתה לערר טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו. בין היתר טענה המשיבה כי השילוט המוצב בחניון ברור דיו והוא מורה על הדרך לצאת מן החניון מבלי לנסוע במקטע השני. המשיבה מציינת כי ביום 2.12 שלחה אל העורר מכתב התראה, באמצעות ב"כ, אליו צורפה החשבונית המקורית בגין הנסיעה ודרישה לשלמה תוך 45 ימים. המשיבה טוענת כי מכתב זה חזר מן הטעם "לא נדרש" וכי על פי החוק [סעיף 5(ב)] יש לראותו כאילו נמסר. נוכח התעלמות העורר מן המכתב, לשיטתה, נפתח תיק ההוצל"פ וכדין נפתח.
  3. דיון בתיק התקיים ביום 24.7.2013 והתייצבו לו העורר וב"כ המשיבה. המשיבה אישרה בדיון שלא נוצר עם העורר כל קשר טלפוני קודם לפתיחת תיק ההוצל"פ, אולם נעשה ניסיון כזה שנכשל. העורר מצידו הבהיר שעררו מתמקד בסכומים שנוספו עקב פתיחת תיק ההוצל"פ כאמור וכי עבור הנסיעה עצמה כבר קיבל על עצמו לשלם. העורר העיד כי סביר להניח שאכן, כטענת המשיבה, הוא איחר בדרישת מכתב ההתראה שנשלח אליו אולם הבהיר שבזמן אמת לא ידע שמדובר במכתב מן המשיבה והסיק זאת רק בדיעבד.

בסיכומיה טענה המשיבה כי לאחר הנסיעה הרלוונטית, שהעורר ידע שהיא בתשלום, היה עליו ליזום עימה קשר. כן טענה המשיבה כי היא עמדה בחובתה החוקית היחידה – לשלוח את החשבון בדואר רשום. העורר מצידו טען שלאחר הנסיעה הוא לא ידע אם יחויב אם לאו וכי הנושא נותר מבחינתו בסימן שאלה.

בסיום הדיון המלצנו לצדדים להגיע להבנה שתייתר את הצורך בפסק דין ברם הצדדים הודיעו שהדבר לא עלה בידם.

דיון

  1. היות שהעורר הסכים לשלם עבור הנסיעה הרלוונטית, לרבות סכום הפו"ה שנלווה לחיוב האגרה, אנו פטורים מלהיכנס לשאלה האם הוטל החיוב כדין מלכתחילה, בהתחשב בסיטואציה העובדתית לה טען העורר אל מול גרסת המשיבה בהקשר זה.

הדיון להלן יתמקד אפוא אך ורק בהתנהלות המשיבה והעורר לאחר הנסיעה הרלוונטית ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ.

  1. לאחר בחינת מכלול הראיות והטענות שהוגשו, אין בליבנו ספק שבהתנהלות המשיבה בכל הנוגע לפתיחות תיק ההוצל"פ נפל פגם היורד לשורשו של עניין.
  2. אכן, על פי החוק דבר דואר שנשלח על ידי המשיבה ושולמו לגביו דמי הדואר מראש יש לראותו כאילו נמסר בתוך 4 ימים ממועד הוצאתו, ברם גם אם נניח שמכתב ההתראה נשלח וכי צורפה לו חשבונית (המשיבה לא צירפה העתק מן המכתב והחשבון שלטענתה נשלחו במועד הנטען), בכך אין די על מנת לעמוד באמות המידה המוטלות על המשיבה בבואה לפתוח תיק הוצל"פ.
  3. המשיבה הודתה שממועד ביצוע הנסיעה הרלוונטית ועד למועד פתיחת תיק ההוצל"פ לא נוצר עם העורר כל קשר שהוא, לא בכתב ולא בעל פה. המשיבה אמנם טענה שנעשה ניסיון ליצור עם העורר קשר טלפוני קודם לפתיחת התיק ברם לא הוגשה ביחס לכך כל ראיה שהיא וגם אם הייתה מוגשת – לא נטען שהושארה לעורר הודעה, לא נטען שנעשה ניסיון נוסף, לא הוכח שהניסיון בוצע למספר טלפון נכון ולא הובררה הסיבה שבעטיה הניסיון כשל.
  4. בנוסף, אין חולק על כך שהמשיבה לא שלחה אל העורר חשבון בסמוך לאחר ביצוע הנסיעה, אלא רק בחלוף לא פחות משמונה חודשים. בכך הפרה המשיבה את האמור בתקנה 4 (א) לתקנות. ציפייתו של משתמש ובכלל זה העורר לקבל חשבון תוך זמן סביר לאחר הנסיעה היא ציפייה הגיונית ומסתברת גם ללא קביעת התקנות בהקשר זה וק"ו עם קביעתן. אמנם, נוכח הנסיבות שבהן בוצעה הנסיעה, מסתבר שהעורר ידע שהוא צפוי להיות מחויב בגין הנסיעה הרלוונטית, ברם בד בבד היה לגיטימי מצידו להמתין לקבלת חשבון מתאים. משחלף הזמן וחשבון כזה לא התקבל ובהתחשב בעלות המינורית של הנסיעה, קשה להאשים את העורר בכך שלא יזם פנייה אל המשיבה במהלך החודשים שלאחר מכן.
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ