אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערר מס' 376/3011, איריס טויזר נ' הנתיב המהיר בע"מ

ערר מס' 376/3011, איריס טויזר נ' הנתיב המהיר בע"מ

תאריך פרסום : 03/08/2016 | גרסת הדפסה
ערר
ועדת ערר
376-3011
16/12/2014
בפני חברי הועדה:
1. עו"ד מנחם שח"ק - יו"ר
2. גלעד ונגרובר
3. רו"ח אלעד מאירי


- נגד -
העוררת:
איריס טויזר
המשיבה:
הנתיב המהיר בע"מ
עו"ד ויקטור פישר ואח'
החלטה
  1. מיום 13.8.12 נקבע כי ייקבע דיון בערר שבמסגרתו, ככל שהמשיבה תתנגד להחייאת הערר, תיבחן ראשית בקשה זו של העוררת. בתגובה מיום 7.8.13, הודיעה המשיבה כי היא מתנגדת לבקשת העוררת להחייאת הערר. לצדדים נשלחה הזמנה לדיון כאמור בהחלטה הנ"ל, אך ביום 20.10.14 הודיעה העוררת כי אין באפשרותה להתייצב לדיון שנקבע, או לכל דיון אחר בימי הפעילות של הוועדה וביקשה שהחלטת הוועדה תינתן על בסיס החומר שהוגש בכתב. ביום 5.11.13 נקבע בהחלטת יו"ר הוועדה שנוכח הודעת העוררת ובהעדר בקשה מצד המשיבה להזמנת עדים כלשהם, ההחלטה בתיק תינתן מבלי לכנס דיון במעמד הצדדים. בהמשך, עקב סיום כהונתו המוקדם של אחד מחברי הוועדה ולאחר מכן – סיום כהונתה של הוועדה כולה, לא ניתן היה לתת החלטה בתיק משך זמן רב. לאחרונה חודש מינויה של הוועדה והוכשרה הקרקע למתן ההחלטה.
  2. עיון במכלול המסמכים והטענות שבתיק מביא למסקנה שדינו של הערר דחייה לגופו. ממילא התייתר הצורך לדיון נפרד בשאלה האם מתקיימות נסיבות המצדיקות את החייאתו לאחר שנמחק. להלן הנימוקים.
  3. במועדים הרלוונטיים לערר, הייתה העוררת הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 8633027 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העוררת בחיוב אגרה בגין שימוש בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר"), שנעשה ביום 27.10.11 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") וכן בחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותם בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), עקב שימוש שלטענתה נעשה שלא בהתאם לחוק ולתקנות.
  4. קודם שנפרט את טענות הצדדים, להלן תיאור תמציתי של מאפייני הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסקי הדין בעניין סיוון חן, ערר 30/3011, ובעניין ניסים ולביאה צבי, ערר 164/3011). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, וסופו בנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל אל החלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות פטור בגין רכב רב תפוסה, מתקן ביקורת להעלאה או הורדה של נוסעים, הרלוונטי לעניינינו, עמדות תשלום ועוד (מתחם זה יכונה להלן: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב ("המקטע השני").
  5. בכתב הערר ביקשה העוררת את ביטול חיוב הפו"ה שהוטל עליה. העוררת טענה כי הבחינה בשילוט המוצב בכביש מס' 1, קודם הכניסה לנתיב המהיר, הבחינה כי רשום בו שהכניסה היא למנויים או למשלמים במזומן, ראתה את סכום החיוב והחליטה לנסוע בנתיב המהיר, בלשונה (ההדגשה במקור) – "כאשר ברור לי לחלוטין כי עלות הנסיעה היא בדיוק כפי שמצויין בשלט ואקבל את החיוב לתשלום בדואר בדיוק כפי שמתנהלת נסיעה בכביש 6". העוררת מציינת כי קיבלה בתדהמה את החיוב שכלל חיוב פו"ה שלטעמה הוא "מופקע וחסר כל היגיון". העוררת טוענת כי האמור בשלטים הוא "הטעיית הציבור ומסירת מידע חלקי".
  6. בתשובה לערר טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו. בין היתר טענה כי העוררת חויבה כדין בפו"ה משום שלא נרשמה אצלה מראש ולעניין זה ציינה כי השילוט מורה מפורשות שהשימוש הוא לרשומים או למשלמים במזומן. המשיבה מזכירה כי העוררת עצמה ציינה בערר שהבחינה בשלט המורה שהכניסה היא למנויים בלבד. לעניין ההשוואה של העוררת את הנתיב המהיר לכביש מס' 6 טענה המשיבה כי הפרויקטים אינם קשורים זה לזה וגם השילוט בהם שונה בתכלית. לעניין גובה הפו"ה טענה המשיבה שאין לה בעניין זה כל שיקול דעת שכן החובה להטילו והסכומים נקבעו בתקנות. מעבר לכך, טענה המשיבה קודם לנסיעה הרלוונטית ביצעה העוררת 12 נסיעות בנתיב המהיר, בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2011 (להלן: "הנסיעות הנוספות"), שהעוררת חויבה בגינן בסך של 1,298 ₪. המשיבה מציינת כי ביום 20.11.11 פנתה העוררת לשירות הלקוחות ודבר קיומן של החשבוניות הנוספות הובא לידיעתה. מכך מסיקה המשיבה כי לא מדובר בטעות חד פעמית מצד העוררת אלא בהתעלמות שיטתית מהוראות החוק והשילוט. המשיבה צירפה תצהיר, העתק מן החשבוניות, תרשומת של שיחת הטלפון הנטענת וצילומי שלטים.

דיון

  1. כעולה מתגובת המשיבה, באמצעות הרכב הרלוונטי בוצעו נסיעות נוספות, 12 במספר, בנתיב המהיר, עוד קודם לנסיעה הרלוונטית. היות שהעוררת לא עררה לגבי הנסיעות הנוספות ולא טענה לגביהן מאומה, גם לאחר שהוגשה תגובת המשיבה, החיוב בגינן אינו עומד להכרעתנו בערר זה. עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, הן בעלות משקל בבואנו להכריע את גורל החיוב שהוטל ביחס לנסיעה הרלוונטית.
  2. השימוש בנתיב המהיר, מותר רק למי שהתקשר בהסכם עם המשיבה, או מי שזכאי לפטור בתנאים המפורטים בחוק, בתקנות ובהסכם הזיכיון. על פי סעיף 3ב לחוק:

"3ב(א)  לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:

(1)    ברכב קיים אמצעי זיהוי על פי הסכם תקף;

(2)    האגרה בעד אותה נסיעה שולמה מראש או שולמה במהלך הנסיעה בנתיב מהיר, הכל כפי שקבע בעל הזיכיון באישור הרשות הממונה ..."

            סעיף 3ג קובע –


אין חולק שהעוררת לא פעלה בהתאם לאמור בחוק - לא נרשמה קודם לשימוש בנתיב המהיר ולא שילמה מראש עבור הנסיעה. משכך, לכאורה, זכאית הייתה המשיבה לחייבה הן בחיוב האגרה עבור הנסיעה והן בפו"ה בשל ההימנעות מרישום, ובהתאם לתקנה 11 לתקנות הקובעת כי
"חייב יחויב בפיצוי והחזר הוצאות לבעל הזיכיון בעד כל אחד מאלה ... נסיעה בנתיב מהיר בניגוד לחוק או לתקנות אלה, לרבות בלא הסכם תקף". שיעור הפו"ה נקבע בתוספת השלישית לתקנות ובמקרה של חיוב ראשון מדובר על חיוב מופחת, בהתאם לתקנה 12(ג)."3ג.      (א)   המבקש להסדיר מראש את אופן חיובו באגרה ובחיובים אחרים לפי הוראות חוק זה, בשל נסיעות ברכב בנתיב מהיר, יתקשר לשם כך בהסכם עם בעל הזיכיון."

  1. במועד הנסיעה הרלוונטית, ניצבו לאורך הדרך שלטים שעל גביהם נכתב "לרשומים או למשלמים במזומן" (עד לחודש 9/2011, וכעולה מנספחי תגובת המשיבה, נרשם על גבי השלטים "לרשומים בלבד"). מדובר בשלטים בולטים וברורים מבחינת הנרְאוּת שלהם בתוואי הדרך.

נוסח השלטים הקודם – "לרשומים בלבד" היה מחד נכון, שכן הוא העביר באופן ברור את המסר שאסורה הכניסה למי שאינו רשום, ברם מאידך הוא לא היה מדויק, שכן הכניסה לנתיב מותרת גם למי שמבקש לשלם מראש עבור השימוש, גם אם אינו רשום. כמו כן, הכניסה בוודאי מותרת למי שמבקש להירשם באותה נסיעה – והדבר אפשרי על ידי כניסה אל החניון ופניה לעמדות השירות. משכך, שונה הנוסח כך שנוספה לו אופציית התשלום מראש ונרשם בו – "לרשומים או למשלמים במזומן". דא עקא, גם הנוסח המתוקן אינו מונע לחלוטין אפשרות לטעות. קודם לשינוי בשילוט, כאשר צוין "לרשומים בלבד", היה המסר חד וברור (אך שגוי, כאמור). בכך שהוסרה המילה "בלבד" מן השלטים, נגרע מהם המסר השלילי החד משמעי שהיה טמון בהם קודם לכן, קרי - שהשימוש אסור למי שאינו רשום מראש ולמי שלא שילם במזומן. בנוסף, לא ברור עד תום מן השלט שעל התשלום במזומן להתבצע מראש. כמו כן, בעת הנסיעה הרלוונטית, בנקודת הפיצול, שבה ניתן לרדת מן המקטע הראשון אל החניון שבו מצויות הקופות,  לא היה שלט ברור שהכווין את המשתמשים לחניון לצורך תשלום מראש, אלא רק לצורך רישום (וראו הרחבה בעניין זה בפסה"ד בערר 272/3011 בעניין בלה אלי. בינתיים המצב תוקן במידה רבה). לא פעם התייצבו בפנינו עוררים שטענו שהשילוט הקיים כיום אינו ברור דיו והעוררת דנן היא אחת מהם.

  1. עם זאת, מערך השילוט, גם במתכונתו הנוכחית, מעביר באופן משביע רצון את המסר לפיו הרשות להיכנס לנתיב המהיר מותנית בתנאים, אינה פתוחה לכל. אמנם, ניתן לקבל במקרה המתאים טענה מצד משתמש שהשילוט לא היה ברור לו עד תום, וכי לאור חוסר הבהירות בשילוט הוא טעה ולא נרשם מראש, או שטעה ולא שילם מראש עבור השימוש, במיוחד כאשר מדובר בשימוש הראשון (וראה למשל בפסקי הדין בעררים 415/3011 בעניין רפי יוחנן, 249/3013 בעניין רחמים מנחם), אולם קשה לעשות זאת במקרה דנן. כעולה מתגובת המשיבה (שהעוררת לא התייחסה אליה, כאמור), הנסיעה הרלוונטית הייתה למעשה הנסיעה השלוש עשרה של העוררת (או של מאן דהו אחר שנהג ברכב) וברי שבמצב דברים כזה לא ניתן לקבל טענה לכך שהשילוט אינו ברור עד תום. אילו היה מדובר בנסיעה ראשונה, דיינו, ברם בהינתן שבוצעו מספר נסיעות המעט שניתן לצפות מן המשתמש שיפעל לברר את תנאי השימוש בנתיב המהיר ולא יחזור וייכנס אליו כאילו הוא פתוח ללא תנאי לכל דכפין. כאמור, העוררת לא התייחסה לטענה אודות ביצוע הנסיעות הנוספות ובחרה לוותר על כינוס דיון בעניינה, כך שגם היכולת לברר עימה את הדברים ולעמתה עם המסמכים שצורפו נשללה.
  2. בנוגע לשיעור הפו"ה שהוטל, צודקת המשיבה בטענתה שמדובר בחיוב שנקבע בחוק ובתקנות. העוררת לא הניחה טעם של ממש שיש בו כדי להפקיע את תוקפם של דברי החקיקה הרלוונטיים, או את סמכותה של המשיבה לפעול על פיהם ולהטיל על העוררת את החיוב.
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ