אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערר מס' 286/3014, עדי טימור נ' הנתיב המהיר בע"מ

ערר מס' 286/3014, עדי טימור נ' הנתיב המהיר בע"מ

תאריך פרסום : 08/08/2016 | גרסת הדפסה
ערר
ועדת ערר
286-3014
20/03/2016
בפני חברי הוועדה:
1. עו"ד מנחם שח"ק - יו"ר הוועדה
2. גלעד ונגרובר
3. רו"ח אלעד מאירי


- נגד -
העוררת:
עדי טימור
עו"ד ערן טובול
המשיבה:
הנתיב המהיר בע"מ
עו"ד ויקטור פישר ואח'
החלטה

בערר 111/3014 בעניין שייקה שגב). אין מחלוקת שהחל במועד התוודעות העוררת לתיק ההוצל"פ, נוהל קשר רצוף פחות או יותר בין המשיבה לבין העוררת ואף נוהלה התכתבות מול המועצה לצרכנות כאמור. מדובר במקרה זה באיחור בן ימים ספורים ולמשיבה לא נגרם כל נזק בשל האיחור. הנ"ל מגבש טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, בהתאם לסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב– 1992.

  1. בכל הנוגע לחיובי האגרה והפו"ה עצמם, אין בערר, או בטענות שהועלו לאחר הגשתו כדי להניח צידוק להתערבות הוועדה בהם.

כטענת המשיבה, השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו:

"3ב(א)   לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:

(1)     ברכב קיים אמצעי זיהוי על פי הסכם תקף;

(2)     האגרה בעד אותה נסיעה שולמה מראש או שולמה במהלךהנסיעה בנתיב מהיר, הכל כפי שקבע בעל הזיכיון באישור הרשות הממונה;

..."

סעיף 3ג קובע –

 

"3ג.        (א)     המבקש להסדיר מראש את אופן חיובו באגרה ובחיובים אחריםלפי הוראות חוק זה, בשל נסיעות ברכב בנתיב מהיר, יתקשר לשם כך בהסכם עם בעל הזיכיון."

אין חולק שהעוררת לא פעלה בהתאם לאמור בחוק - לא נרשמה קודם לשימוש בנתיב המהיר ולא שילמה עבור הנסיעה במהלכה. משכך, זכאית הייתה המשיבה לחייב אותה הן בחיוב אגרה עבור הנסיעות והן בפו"ה בשל ההימנעות מרישום, ובהתאם לתקנה 11 לתקנות הקובעת כי "חייב יחויב בפיצוי והחזר הוצאות לבעל הזיכיון בעד כל אחד מאלה ... נסיעה בנתיב מהיר בניגוד לחוק או לתקנות אלה, לרבות בלא הסכם תקף".

  1. העוררת קובלת בכתב הערר על כך שהשלטים במקבילים את פני הבאים בשערי הנתיב המהיר אינם מציינים כי צפוי "קנס" למי שעושה בו שימוש, אך כפי שקבעה הוועדה לא פעם (ראה למשל פסק הדין בערר 276/3014 בעניין יוסף בלוי, ערר 73/3013 בעניין אלי כהן, ערר 245/3012 בעניין עמירם שגיא, ערר 376/3011 בעניין איריס טויזר ועוד), אין כל חובה על המשיבה לפרט במסגרת השלטים את הסנקציה שתוטל על מי שבוחר להיכנס לנתיב המהיר בניגוד להוראות החוק והשילוט. על פי תקנה 3(ג) לתקנות, קיימת חובה להציב שלט המפרט את סכום האגרה בלבד ללא סכום הפו"ה. כמו כן, מובן שבמסגרת השלטים המוצבים לאורך הדרך אין כל אפשרות לכלול את כל המידע והנגזרות של ההימנעות מן הציות להם. גם בשלטי דרך אחרים הקובעים את אמות המידה המצופות מן הנהגים, כגון שלטים התוחמים את מהירות הנסיעה ושלטים המגבילים את העצירה וכד', לא מפורטת הסנקציה ומן הנהג הנבון מצופה להבין שאם לא ישעה לתמרור הוא צפוי לסנקציה הקבועה בדין. מן הבחינה המהותית אין הדברים שונים ביחס למערך השילוט הרלוונטי לערר דנן. בהנחה שהמשתמש מבין שהכניסה לנתיב המהיר מחייבת רישום מראש, עליו להניח שאם לא יירשם מראש יגרור הדבר סנקציה כלשהי, בעלת תוקף על פי דין. ואכן, כאמור, הדין קובע ששימוש ללא רישום או תשלום מראש כרוך בתשלום פו"ה בתעריף הקבוע בתקנות.

נפנה לבחון את תקינות תיק ההוצל"פ והחיובים שבאו בעקבות פתיחתו, המגלמים את רובו המכריע של החוב שבמחלוקת, כאמור.

  1. כאמור, החשבון נשלח לכתובת הקודמת בעת שהעוררת עדיין התגוררה בה. העוררת טוענת שלא קיבלה אותה. אלא שפורמאלית, הדין עם המשיבה בטענתה שיש לראות בחשבון כאילו נמסר לעוררת וזאת מכוח תקנה 5(ב) לתקנות הקובעת שחשבון שנשלח בדואר לפי המען הרשום לפי חוק עדכון כתובת התשס"ה– 2005, "רואים אותו כאילו הגיע לתעודתו בתום 14 ימים ממשלוחו, זולת אם הוכיח החייב שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו". אין חולק שהחשבון נשלח – ולפי רישומי הדואר אף נמסר – והנטל להוכיח אחרת, היה מונח על כתפי העוררת. העוררת מצידה לא הביאה כל ראיה שהיא בתמיכה לטענתה וניתן היה לצפות לכל הפחות שהעוררת תפעל לברר בחברת הדואר את פישרו של הרישום המציין את מסירת החשבון לידיה ומי חתם על קבלתו, בעוד היא כופרת בכך. נציין כי בדיון התברר שבן זוגה של העוררת ובא כוחה לא התגורר עמה בעת שנשלח החשבון ובעת שאליבא דחברת הדואר – נמסר, כך שעדותו בהקשר זה אינה בעלת משקל של ממש.

מכל מקום, גם אם נניח שהעוררת לא קיבלה את החשבון, עדיין, עיקר האחריות לצמיחת החוב רובצת לפתחה וכדלהלן.

  1. מבחינת המשיבה בזמן אמת, לא היה לה כל יסוד להניח שהעוררת לא קיבלה את החשבון שכן רישומי הדואר אשרו את מסירתו. המשיבה לא הסתפקה במשלוח החשבון ושלחה את מכתב ההתראה לאותה כתובת שבה נמסר החשבון הראשון. האחריות לכך שמכתב ההתראה לא נמסר לעוררת בסמוך למשלוחו היא של העוררת, שלא דאגה לעדכן את כתובתה ברישומי רשות האוכלוסין כנדרש לפי חוק עדכון כתובת התשע"ה – 2005. העוררת עזבה את הכתובת הקודמת ומובן שהייתה צריכה לדעת שדברי דואר רשמיים ואחרים ימשיכו להישלח לכתובת הקודמת, אלא אם זו תעודכן על ידה. ההימנעות מעדכון הכתובת הייתה למעשה מכשול שהעוררת הציבה בפני גופים שונים ובכלל זה המשיבה ואין ספק שהדבר מצדיק להטיל עליה אחריות לכישלון המסירה מבעוד מועד של מכתב ההתראה. העובדה שהעוררת שבה אל הכתובת הקודמת חודשים ארוכים לאחר שעזבה אותה, על מנת לאסוף דואר שהצטבר בה, מבורכת לכשעצמה, ברם מסתבר כי פעולה זו ננקטה על ידי העוררת בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי ולאחר שתיק ההוצל"פ כבר היה עובדה מוגמרת.
  2. לצד זאת, ביקורת מסוימת יש להפנות גם כלפי המשיבה על כך שלא ניסתה ליצור קשר טלפוני עם העוררת לפני פתיחת תיק ההוצל"פ. אמנם, המשיבה אחזה באסמכתא שהעידה על מסירת החשבון הראשון, ברם מעבר לה לא הייתה לה אינדיקציה פוזיטיבית של ממש שהעוררת מודעת לכך שיש אפשרות שאותו חוב פעוט בן 35 ₪, עלול להישלח לגביה בהוצל"פ ובכך לגדול באחת במאות אחוזים. בעבר כבר הדגשנו לא פעם את מידת הזהירות היתירה שבה על המשיבה לאחוז לפני שהיא נוקטת בצעדי קיצון כדוגמת פתיחת תיק הוצל"פ (ראה למשל בהחלטות בעררים הבאים: 346/3013, 409/3012, 408/3012, 158/3014, 471/3012 ועוד) והדגשנו את מעמדה המיוחד של המשיבה שזכתה בחוק לסמכויות יוצאות דופן מבחינת יכולת הגביה – סמכויות שעם כל היתרונות שהן מעניקות, הן גם מחייבות אותה להתנהגות זהירה ומידתית. נזכיר בהקשר זה גם את העובדה שהמשיבה היא גוף דו–מהותי, שמחויב לעמוד גם בחלק מאמות המידה המחייבות גופים ציבוריים, לרבות אמות מידה מוגברות של סבירות ותום לב (ראה הרחבה בעניין זה בהחלטה בערר 111/3014 שנזכר לעיל).
  3. במקרים קודמים כבר קבענו שהמשיבה אינה יכולה להסתמך אך ורק על מסירת החשבון המקורי, כעילה מספקת לפתיחת תיק ההוצל"פ וכי עליה לנקוט בפעולות סבירות וכנות במטרה להביא לידיעת החייב את דבר קיומו של החוב ובמיוחד את כוונתה להעבירו לגביה. במקרה דנן המשיבה לא הסתפקה באישור המסירה של החשבון ונקטה בפעולה משמעותית נוספת – משלוח מכתב ההתראה – ברם היות שמשלוח מכתב בדואר רגיל אינו מאפשר ידיעה פוזיטיבית על גורלו, היה ניתן לצפות לבצע את המאמץ הקטן הנוסף בדמות ניסיון ליצירת קשר טלפוני עם העוררת.

עם זאת, אנו מקבלים את ההנחה שהמשיבה עשתה מאמץ ממשי ליידע את העוררת על כוונותיה - וכאמור האחריות לכישלון מאמץ זה היא של העוררת – ועל כן את עיקר האחריות יש להטיל על כתפי העוררת.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ