אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור 8256/12

ערעור 8256/12

תאריך פרסום : 11/03/2018 | גרסת הדפסה

בית המשפט העליון
8256-12
31/07/2014
בפני השופטת:
א' חיות

- נגד -
המערערת:
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון
עו"ד אייל קוצ'ינסקי; עו"ד רביד ברנר
המשיבים:
1. נאות מזרחי בע"מ
2. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז
3. דירות יוקרה בע"מ
4. פורמאלי
5. יגאל גינדי
6. פורמאלי
7. משה גינדי
8. פורמאלי
9. שאול כהן
10. פורמאלי
11. סלע שיכון ייזום וניהול נדל"ן בע"מ
12. פורמאלית
13. י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ
14. מזרחי יעקב יזמות וניהול בע"מ
15. פורמאלית
16. יהושע בן זקרי
17. פורמאלי
18. אשר בן זקרי
19. פורמאלי
20. אברהם בן זקרי
21. פורמאלי
22. דוד בן זקרי
23. פורמאלי

עו"ד יגל פדידהעו"ד נחי בן אור עו"ד מורן זמיר עו"ד אפרים הרמןעו"ד משה אבידרעו"ד רז מסורי
ערעור

ים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  8256/12

 

לפני:  

כבוד השופטת א' חיות

 

כבוד השופט צ' זילברטל

 

כבוד השופט נ' סולברג

 

המערערת:

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. נאות מזרחי בע"מ

 

2. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז

 

3. דירות יוקרה בע"מ, פורמאלי

 

4. יגאל גינדי, פורמאלי

 

5. משה גינדי, פורמאלי

 

6. שאול כהן, פורמאלי

 

7. סלע שיכון ייזום וניהול נדל"ן בע"מ, פורמאלית

 

8. י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ

 

9. מזרחי יעקב יזמות וניהול בע"מ, פורמאלית

 

10. יהושע בן זקרי, פורמאלי

 

11. אשר בן זקרי, פורמאלי

 

12. אברהם בן זקרי, פורמאלי

 

13. דוד בן זקרי, פורמאלי

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.10.2012 בעת"מ 10727-10-11

                                          

תאריך הישיבה:

כ"ז באלול התשע"ג      

(2.9.2013)

 

בשם המערערת:

עו"ד אייל קוצ'ינסקי; עו"ד רביד ברנר

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד יגל פדידה

בשם המשיבה 2:

בשם המשיבים 5-3:

בשם המשיבה 7:

עו"ד נחי בן אור

עו"ד מורן זמיר

עו"ד אפרים הרמן

בשם המשיבה 8:

עו"ד משה אבידר

בשם המשיבים 13-9:

עו"ד רז מסורי

 

 

פסק-דין

 

השופטת א' חיות:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 11.10.2012 בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ז' בוסתן) שקיבל את עתירתה של חברת נאות מזרחי בע"מ (להלן: נאות מזרחי או המשיבה) והורה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (להלן: הוועדה המקומית או המערערת) להוציא למשיבה היתר בניה להקמת מרכז מסחרי.

 

רקע עובדתי

 

1.        נאות מזרחי היא חברה קבלנית ובבעלותה כמחצית מהמקרקעין הידועים כחלקה 289 בגוש 6287 בשכונת "נווה הדרים" בעיר ראשון לציון (להלן: המקרקעין). המשיבה 8 היא בעלת יתר הזכויות במקרקעין, לאחר שהמשיבים 7-3 וכן 13-9 העבירו לה ולנאות מזרחי את כלל זכויותיהם במקרקעין לאורך השנים שבהן תלויים ועומדים ההליכים בפרשה זו. על המקרקעין חלה תכנית מתאר מפורטת רצ/8/196 (להלן: התכנית או תכנית המתאר), המייעדת אותם לשימוש מסחרי במתכונת של מבנה בן קומה אחת. בשנת 2001 הגישה נאות מזרחי לוועדה המקומית שתי בקשות שונות לקבל היתרים לבניית מרכז מסחרי במקרקעין. הבקשות אושרו אך מסיבות שונות, שאינן מענייננו, לא הוצאו באותה עת היתרים לבנייה. בשל מצוקת חניה באזור שבו מצויים המקרקעין נעשה בהם שימוש על ידי תושבי השכונה ובשנת 2005 אף הוציאה עיריית ראשון לציון צו מכוח חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי לצורכי חניה במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 (להלן: חוק הרשויות המקומיות), בדבר שימוש במקרקעין לצורכי חניה למשך 5 שנים (להלן: הצו לשימוש ארעי במקרקעין). בחודש יולי 2011 החליטה עיריית ראשון-לציון לחדש את צו השימוש הארעי במקרקעין לחמש שנים נוספות (להלן: הצו הנוסף) ולמען שלמות התמונה יצויין כבר עתה כי הצו הנוסף בוטל לבקשת נאות מזרחי בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ש' בן-שלמה) מיום 4.2.2014 (עפ"א 57535-07-12). עוד יצויין כי במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה עיריית ראשון לציון על פסק דין זה הגיעו הצדדים להסכמה כי הצו הנוסף יפקע ביום 1.5.2015 או עם הינתן היתר בנייה חדש לגבי המקרקעין, המוקדם מבין השניים, וכי עם פקיעתו של צו זה לא יוצאו על ידי העירייה צווי שימוש ארעיים נוספים במקרקעין מכוח חוק הרשויות המקומיות (רע"פ 1949/14 עריית ראשון לציון נ' נאות מזרחי (11.6.2014)).

 

2.        הערעור דנן עניינו בהליכים שנקטה ונוקטת נאות מזרחי לקבלת היתר לבניית מרכז מסחרי במקרקעין מאז הגישה לוועדה המקומית ביום 19.10.2009 בקשה חדשה למתן היתר בניה להקמת מרכז מסחרי בהתאם לתוכנית המתאר. הוועדה המקומית החליטה להעביר את הבקשה לבדיקת היועץ המשפטי שלה ונאות מזרחי הגישה ערר  על החלטה זו (ערר 203/10) לועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר) בו עתרה, בין היתר, ליתן לה היתר לפי התוכנית שבתוקף. במסגרת הדיון בערר קיימה ועדת הערר סיור בשטח והתרשמה ממצוקת החנייה הקיימת באזור שבו מצויים המקרקעין ואף הורתה בשורה של החלטות ביניים על קיום הידברות בין הצדדים, בהדגישה את הצורך במציאת פתרונות תכנוניים להסדרת הקמתו של המרכז המסחרי תוך מציאת פתרון למצוקת החנייה הקיימת באזור. בינתיים ובעוד ההליכים בפני ועדת הערר תלויים ועומדים, פרסמה הוועדה המקומית ביום 16.11.2011. הודעה על-פי סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) על דבר הכנת תכנית איחוד וחלוקה, במסגרתה יוחלפו המקרקעין דנן בחלקה המרוחקת מהם בכ-300 מטרים, המיועדת לשטח ציבורי פתוח  (להלן: תכנית ההצרחה). בעקבות כך הגישה נאות מזרחי ערר נוסף (ערר 94/11) בו עתרה לביטול פרסומה של תוכנית ההצרחה, בין היתר, מן הטעם שתוכנית זו פורסמה בחוסר סמכות וכן משום שהיא אינה סבירה ואינה מידתית. בנוסף, הגישה נאות מזרחי עתירה מנהלית באותו עניין (עת"ם 2184-04-11) אשר נדחתה על הסף בנימוק שעל נאות מזרחי למצות תחילה את ההליכים במסגרת מוסדות התכנון.

 

3.        ועדת הערר איחדה את הדיון בשני העררים והכריעה בהם ביום 29.8.2011 (להלן: החלטת ועדת הערר). תחילה, עמדה ועדת הערר על הכלל הנקוט בידה ולפיו יש להיענות לבקשה למתן היתר בניה התואמת את התכנית החלה על מקרקעין, וזאת על מנת לאפשר לבעל המקרקעין ליהנות מזכויותיו הקנייניות. כמו כן, ציינה ועדת הערר כי ספק אם גיבוש תכנית ההצרחה היה בסמכותה של הוועדה המקומית שכן תוכנית ההצרחה כרוכה בשינוי ייעוד שאינו נתון לסמכותה של הוועדה המקומית. עוד קבעה ועדת הערר כי הפתרון התכנוני המוצע בתוכנית ההצרחה אינו ראוי מבחינה תכנונית, היתכנותו נמוכה ביותר והוא מגלם פגיעה בלתי מידתית בזכותה של נאות מזרחי לבנייה במקרקעיה. עם זאת, סברה ועדת הערר כי ניתן להשאיר בצריך עיון את שאלת סמכותה של הוועדה המקומית לפרסם את תוכנית ההצרחה וקבעה כי נוכח מצוקת החניה החריפה אין מקום להותיר את המצב התכנוני באזור על כנו. משכך, החליטה ועדת הערר לאפשר לוועדה המקומית לפרסם הודעה בדבר הכנת תוכנית נוספת אשר תכלול פתרון למצוקת החנייה במקום ובלשון הוועדה:

 

...הועדה המקומית תהא רשאית לפרסם הודעה בדבר הכנת תכנית המנצלת את תת הקרקע במקרקעין נשוא הערר לצרכי חניה ציבורית בהיקף של 80% מהמגרש וקביעת תנאים בהתאמה בתוך 60 יום מיום קבלת החלטה זו.

במידה ותפורסם הודעה כזו בפרק הזמן האמור ניתן יהא להוציא היתר למרכז המסחרי בכפוף להתאמתו לתנאי התכנית שבהכנה.

לא תפורסם הודעה כאמור בפרק הזמן הקבוע, יוצא ההיתר.

לפיכך הערר מתקבל בחלקו.

 

           על החלטה זו הגישה נאות מזרחי ביום 5.10.2011 את העתירה המנהלית שפסק-הדין אשר ניתן בה הוא נושא ערעור זה ובה עתרה להורות על בטלות החלטתה של ועדת הערר בטענה שניתנה בחוסר סמכות או בחריגה מסמכות. כמו כן עתרה נאות מזרחי להורות לוועדת הערר לדון בעררים שהונחו בפניה וליתן בהם החלטה ברורה וחד משמעית. 

          

פסק דינו של בית המשפט קמא

 

4.        בפסק דינו מיום 11.10.2012 קבע בית המשפט קמא כי המחלוקת בעתירה מתמקדת למעשה בזכותה של נאות מזרחי לקבל היתר בנייה ובסירובן של רשויות התכנון ליתן את ההיתר בשל הצורך הציבורי בחניה. בית המשפט קמא עמד על כך שהוועדה המקומית אישרה בעבר בקשות שהגישה נאות מזרחי למתן היתר בנייה במקרקעין וכי לאורך הדיון בעררים בחנו גורמי התכנון השונים את הבקשה להיתר ולא הצביעו על שיקול כלשהו אשר בגינו ניתן היה לסרב לבקשה. בית המשפט הוסיף כי מהחלטת וועדת הערר עולה כי תוכנית ההצרחה אינה מידתית ואף שהדברים לא נאמרו במפורש, אין לפעול על פיה. בית המשפט קמא סבר כי משלא עלה בידי ועדת הערר להביא את הצדדים להסכמות ומשהוגשה בקשה להיתר התואמת את התכנית שבתוקף, אשר לא היו לגביה השגות במסגרת מתחם שיקול הדעת המסור לוועדה, לא הייתה הוועדה רשאית לדחות את מועד מתן החלטתה בעררים ובכך לתת לוועדה המקומית "חלון הזדמנויות" להכנת תכנית חדשה שתאפשר לה לסרב לבקשת המשיבה. עוד נקבע כי ועדת הערר לא ערכה איזון ראוי בין האינטרסים השונים, לא נתנה משקל ראוי לזכות הקניין של המשיבה ולא עשתה שימוש בשיקול הדעת המסור לה אלא השאירה את מלאכת האיזון לוועדה המקומית, שדחתה את המשיבה משך שנים רבות באמתלות שונות מבלי שניסתה לקדם פתרון תכנוני. בנסיבות אלו, כך קבע בית המשפט קמא, החלטת ועדת הערר אינה סבירה ויש לבטלה. עוד הורה בית המשפט קמא כי על הוועדה המקומית להוציא לנאות מזרחי את היתר הבנייה המבוקש.

 

5.        מכאן הערעור שהגישה הוועדה המקומית. בד בבד עם הגשת הערעור אף עתרה הוועדה המקומית לעיכוב ביצועו של פסק הדין נושא הערעור ובית משפט זה נעתר לבקשה והורה על עיכוב הביצוע כמבוקש (ראו החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 12.12.2012). התפתחויות נוספות שאירעו בינתיים ואשר חשוב לציינן למען שלמות התמונה ולצורך הדיון וההכרעה בערעור הן אלה:

 

א.        ביום 1.9.2011, ימים ספורים לאחר קבלת החלטתה של ועדת הערר, הפקידה הוועדה המקומית את תוכנית ההצרחה להתנגדויות וביום 10.10.2011 הגישה נאות מזרחי התנגדות לתוכנית זו. כמו כן הגישה נאות מזרחי בעקבות כך עתירה נוספת בה ביקשה להורות על ביטול תוכנית ההצרחה ולחלופין על קיום דיון בהתנגדויות שהוגשו בעניינה (עת"ם 22912-04-13). בפסק דין שניתן בעתירה זו ביום 13.7.2014 נקבע כי על הוועדה המקומית להתחיל בשמיעת ההתנגדויות לתוכנית ההצרחה ולסיים את שמיעתן עד ליום 1.9.2014. עוד צוין כי ככל שפסק הדין בערעור דנן לא יהא בו כדי לקבוע אם תוכנית ההצרחה ניתנה בסמכות, יוכלו הצדדים לאחר שמיעת ההתנגדויות ולאחר שתתקבל החלטה בעניין על ידי הוועדה המקומית, לערור על תוצאות הליכים אלו.

 

ב.        מהלך נוסף שבו נקטה הוועדה המקומית בעקבות החלטתה של ועדת הערר הוא ההחלטה שקיבלה ביום 5.10.2011 לפרסם הודעה לפי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה, בדבר הכנת תכנית מתאר שעיקרה הוספת חניה ציבורית מתחת לפני שטח המקרקעין ותנאים להוצאת היתר בניה שיכלול מרתף חניה בשטח של 3,000 מ"ר (להלן: התוכנית מ-2011). הודעה זו פורסמה ביום 16.11.2011.

 

טענות הצדדים

 

6.        הערעור שבפנינו נסב כאמור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 11.10.2012 בעניין החלטת ועדת הערר מיום 29.8.2011 בשני העררים שהגישה נאות מזרחי. הוועדה המקומית מלינה על פסק דין זה וטוענת כי הסעד שהעניק בית המשפט קמא לנאות מזרחי ולפיו הורה לוועדה ליתן לנאות מזרחי היתר בניה, כלל לא נתבקש בעתירה ולכל היותר היה עליו להנחות את הוועדה להכריע בעררים שבפניה. עוד טוענת הוועדה המקומית כי לא היה מקום להורות על הוצאת היתר בניה לנאות מזרחי מבלי שזו השלימה את גיליון הדרישות הבסיסיות להוצאת ההיתר והיא מוסיפה וטוענת כי החלטת ועדת הערר ניתנה בסמכות מלאה ובנסיבות העניין לא היה צורך לחרוג מן הכלל לפיו אין בית המשפט נוהג להתערב בשיקול הדעת המקצועי של מוסדות התכנון. כמו כן נטען כי נוכח הוראות חוק התכנון והבנייה האוסרות על מתן היתר הסותר את הוראותיה של תוכנית מופקדת, מתן היתר בניגוד לתוכנית ההצרחה המופקדת נוגד את הדין. לגופם של דברים טוענת הוועדה המקומית כי החלטת ועדת הערר הינה סבירה, מאוזנת וראויה ונועדה לקדם מתווה אשר יעניק פתרון למצוקת החניה באזור מחד גיסא ויאפשר את הקמת המרכז המסחרי מאידך גיסא. עוד נטען כי החלטת ועדת הערר התקבלה לאחר שקיימה סיור בשטח, עיינה בחוות דעת תחבורתיות שהונחו לפניה וניסתה לקדם פתרון מוסכם, אך נתקלה בסירוב המשיבה. הוועדה המקומית גורסת כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נקבע קטגורית כי חלה פגיעת יתר בנאות מזרחי וזאת מבלי שנשקלו ואוזנו האינטרסים המנוגדים ומבלי שנבחן היקף התקלה התכנונית שתיווצר ככל שיוצא היתר הבניה שנתבקש. מטעמים אלו מבקשת הוועדה המקומית כי פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל והחלטתה של ועדת הערר תיוותר על כנה.

 

7.        נאות מזרחי, שלטענותיה הצטרפה גם המשיבה 8, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי יש לדחות את הערעור וכי החלטת ועדת הערר אינה סבירה ופוגעת בה באופן בלתי מידתי. בהחלטה זו, כך נטען, נפלו מספר פגמים מהותיים ובראשם העובדה כי הפגיעה בזכות הקניין של נאות מזרחי לא נשקלה. לטענת נאות מזרחי הוועדה האריכה את הדיון שלא לצורך, וזאת בניגוד לחובה המוטלת עליה לפי חוק התכנון והבנייה ליתן החלטות בעררים שלפניה בתוך 60 ימים. פגם פרוצדוראלי זה הוא שאיפשר לוועדה המקומית לפרסם בינתיים את תוכנית ההצרחה ואם לא די בכך ניתנה לוועדה המקומית על פי החלטת ועדת הערר שהות להחליט על פרסום תוכנית נוספת שלאחריה תוכל לסרב לבקשתה למתן היתר בנייה. עוד נטען כי הוועדה המקומית יזמה שתי תכניות נוגדות הסותרות זו את זו. האחת - תכנית ההצרחה שיש לבטלה נוכח החלטת ועדת הערר והשנייה - התוכנית מ-2011, שההודעה לגביה פורסמה לטענת נאות מזרחי באיחור ובחוסר סמכות. אשר לסעד שניתן לה בפסק הדין נושא הערעור, טוענת נאות מזרחי כי אמנם ביקשה מבית המשפט להחזיר את הדיון לועדת הערר, אולם לא על מנת לדון בערר מחדש אלא כדי להורות על מתן היתר בנייה. זאת ועוד, לטענתה של נאות מזרחי בית המשפט קמא היה רשאי לפסוק סעד זה, אף שלא נתבקש, שכן הוא נבע ישירות מן הסעד המקורי ומן העובדות הקשורות בו שהתבררו בפניו, משום שהגורמים המקצועיים לרבות מהנדס העיר ומחלקת תנועה וחניה בחנו ואישרו את הבקשה למתן היתר בניה, וכן משום שעל פי הדין לא ניתן לסרב ליתן היתר התואם תכנית מאושרת. נאות מזרחי מוסיפה וטוענת, בין היתר, כי האזור שבו מצויים המקרקעין רווי בשטחים שיכולים לשמש כחניונים; כי הפקדת תוכנית ההצרחה משוללת תוקף מאחר שהיא נעשתה שלושה ימים לאחר מתן החלטת ועדת הערר המבטלת אותה; וכי הקמת המרכז המסחרי תשרת את האינטרס הציבורי. עוד נטען כי התנהלותה של הוועדה המקומית לאורך השנים מתאפיינת בסחבת, בחוסר תום-לב ובשיקולים זרים הנובעים, לטענת המשיבה, מאינטרס הוועדה המקומית לשמור על המצב הקיים כהפקעה דה-פקטו של המקרקעין לטובת חנייה ציבורית מבלי לנקוט בדרך המלך של הפקעה על פי דין. נוכח האמור מבקשת נאות מזרחי לדחות את הערעור ולחלופין להורות כי על וועדת הערר ליתן לה היתר בנייה.

 

8.        ועדת הערר (המשיבה 2) תומכת בערעור וסבורה כי יש לקבלו משום שלטענתה לא הייתה כל עילה להתערבות בהחלטה התכנונית המובהקת שהתקבלה על ידה לאחר בחינת כלל השיקולים הרלוונטיים. ועדת הערר מצטרפת לטיעוני הוועדה המקומית ומדגישה כי החלטתה הושתתה על הסמכות הנתונה למוסדות התכנון לסרב ליתן היתר בנסיבות מתאימות, על אף התאמתו לתכנית תקפה החלה על המקרקעין. לבסוף מציינת ועדת הערר כי נראה שהוועדה המקומית נאותה לסגת מתכנית ההצרחה, ממנה הסתייגה ועדת הערר, וכי בכוונתה לפעול בהתאם למתווה ועדת הערר שנקבע בהחלטה. כמו כן מציינת ועדת הערר כי לא ניתן מענה בפסק הדין לשאלה כיצד מתיישב הסעד שניתן עם  תוכנית ההצרחה המופקדת.

 

דיון והכרעה

 

9.        השאלה המרכזית העומדת לדיון בערעור זה היא האם היה מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר ולהורות על ביטולה כפי שפסק בית המשפט קמא. על מנת להכריע בשאלה זו יש לבחון האם הייתה ועדת הערר מוסמכת לאפשר לוועדה המקומית שהות בת שישים ימים להכין תוכנית מתאר חדשה ובכך לשלול מנאות מזרחי את הזכות לקבל היתר על פי התוכנית הקיימת. ככל ששאלה זו תענה בחיוב, יש להוסיף ולבחון האם בנסיבות העניין הייתה הצדקה להפעיל סמכות זו ולהורות את אשר הורתה ועדת הערר.

 

10.      ועדת הערר, שהרכבה וסמכויותיה נקבעו בסימן ב1 בפרק ב' לחוק התכנון והבנייה וכן בסעיף 116 לחוק, הינה גוף בעל סממנים מעין-שיפוטיים. אולם כמוסד תכנון מקצועי בכיר נתונה לה סמכות מקורית לדון ולקבל החלטות בסוגיות תכנון ובנייה. מתוקף סמכותה זו היא רשאית, בין היתר, להעביר תחת שבט ביקורתה את שיקול הדעת של הוועדה המקומית ולקבל החלטה תכנונית שונה (עע"ם 402/03 עמותת עצמאים באילת לשכת המסחר נ' ועדת ערר מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 215 (2004) (להלן: עניין לשכת המסחר); אורי גורן בתי משפט מנהליים 184-183 (2008) (להלן: גורן); השוו: עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פיסקה 17 (24.11.2005) (להלן: עניין מילגרום)).

 

           על החלטת ועדת הערר בעניינים כגון זה הנדון בפנינו ניתן לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים, והוא בוחן אותה על פי כללי המשפט המינהלי ועל פי עילות ההתערבות שנקבעו בהם. כללים אלה משמיעים לנו כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות התכנונית בשיקול דעתו שלו וכי היקף הביקורת השיפוטית מתמצה בבדיקה האם החלטת מוסד התכנון ניתנה בסמכות וכן האם נתקבלה בתום לב, ללא משוא פנים, ללא הפליה, ללא שיקולים זרים, ואינה חורגת ממתחם הסבירות (ע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, 70 (2002); עניין לשכת המסחר, בעמ' 209-208; גורן, בעמ' 176; עע"ם 317/10 שפר נ' סקאל יניב, פסקה 17 (23.8.2012); עניין מילגרום, פסקה 9).

 

           אלו הן אמות המידה לפיהן יש לבחון את החלטת ועדת הערר ואת החלטתו של בית המשפט קמא במקרה דנן.

 

11.      ככלל, רשות הרישוי המקומית או הוועדה המקומית אינן רשאיות ליתן היתר לעבודה או לשימוש במקרקעין "אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים" (סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה). לצד הוראה נורמטיבית זו הקובעת כי היתרים על פי חוק התכנון והבניה יש לגזור מן התוכניות התקפות הקיימות בעת הדיון בבקשת ההיתר, קבעה הפסיקה באופן עקבי לאורך השנים כי בה במידה "אין רשות התכנון יכולה לדחות בקשה להיתר בניה התואמת את התכניות הקיימות, בהסתמכה על תכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק התחשבות בה" (בג"ץ 318/75 חדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, חיפה, פ"מ ל(2) 133, 139 (1976); בג"ץ 574/81 עיני בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב תכנון מקומי קריות, פ"ד לו(3) 169, 175 (1982) וראו והשוו: בג"ץ 236/70 חממה נ' ראש העיריה, פ"ד כה(1) 113, 117-116 (1971)).

 

           כך למשל נפסק בבג"ץ 663/85 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל-אביב, פ"ד מב(2) 133 (1988) (להלן: עניין רובינשטיין) כי הוועדה המחוזית רשאית אמנם להורות על התליית תוכנית (בכפוף לתנאים הקבועים לעניין זה בסעיף 134 לחוק התכנון והבניה) וכי משזו הותלתה אין להוציא היתרים על פיה. אולם, כך הוסיף בית המשפט וקבע בעניין רובינשטיין, ועדה מקומית אינה רשאית לסרב להוציא היתר כל עוד ההתליה היא רק בגדר אפשרות הנשקלת על ידי הוועדה המחוזית. על כן, נעשה בעניין רובינשטיין צו מוחלט המורה לוועדה המקומית "לדון לאלתר ולהחליט בבקשת העותרת להוציא לה היתר להקמת קומות משרדים", בהתאם לתוכנית שהייתה תקפה באותה העת ובהתעלם מהמלצתה של הוועדה המחוזית לבחון אפשרות להתלייתה (שם, עמ' 141). בענייננו נסמך בית המשפט קמא על פסק הדין בעניין רובינשטיין וקבע כי משלא הייתה בנמצא תוכנית חדשה שהגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק להתחשב בה, לא הייתה ועדת הערר רשאית להשהות את מועד מתן ההיתר ו"לייצר" עבור הוועדה המקומית שהות לפעול להכנת תוכנית כזו ולקידום מצב דברים אשר יאפשר לה לסרב לבקשת המשיבה. בכך כיוון בית המשפט קמא לעובדה כי בעת שהוועדה המקומית דנה בבקשה למתן היתר על פי תוכנית המתאר הקיימת טרם הוכנה תוכנית כלשהיא על ידי הוועדה המקומית לפתרון בעיית החניה באזור שבו ממוקמים המקרקעין. לכן, לא הייתה באותה העת תוכנית מוצעת שהגיעה ולו לשלב שיש להתחשב בה על פי הוראות סעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון והבנייה, דהיינו תוכנית מוצעת אשר פורסמה לגביה הודעה בדבר הכנתה ובדבר התנאים שניתן לדרוש לצורך מתן היתרי בניה במקרקעין המצויים בתחומה.

 

12.      אכן, זוהי "דרך המלך" ואלה העקרונות אשר ראוי כי ינחונו, ככלל, כעקרונות התואמים את נורמות היסוד לפעולתה של כל רשות שלטונית משזו אין לה אלא מה שקצב לה הדין (ברוך ברכה משפט מנהלי 35 (כרך א, 1987)). כמו כן מתיישבים עקרונות אלה עם מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פיסקה 9 (9.12.2008)), ועם ציפייתו הלגיטימית של בעל זכויות במקרקעין כי יתאפשר לו לנצל את רכושו לפי תוכניות המתאר החלות על מקרקעיו (עניין רובינשטיין, בעמ' 139).

 

           מאז ניתן פסק הדין בעניין רובינשטיין פותחה עם זאת ההלכה וסומן בה סדק צר, אשר דרכו רשאית רשות התכנון לפעול במקרים מתאימים בסרבה ליתן היתר בניה אף שהוא תואם תוכנית קיימת. הזרעים הראשונים לכך נזרעו כבר בעניין רובינשטיין שם ציין בית המשפט כי לוועדה המקומית הדנה בבקשות למתן היתרי בניה מסור תפקיד שבשיקול דעת ונדחתה הטענה כי כאשר הבקשה להיתר תואמת את התוכנית הקיימת ממלאה הוועדה המקומית תפקיד של "חותמת גומי" בלבד לצורך מתן ההיתר (ראה שם, בעמ' 138 וכן ראה עע"ם 9311/11 יובל נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ת"א, פיסקה 7 (12.2.2013)). אמירה זו שימשה בסיס לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בבג"ץ 3212/93 בנין נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד מח(5) 309 (1994)) (להלן: עניין בנין), שם הכיר בית המשפט בכך שייתכנו מקרים חריגים בהם ניתן יהיה לסטות מן הכלל לפיו אין רשות התכנון רשאית לדחות בקשה להיתר בנייה התואמת את התוכניות הקיימות בהסתמך על תוכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק התחשבות בה. בעניין בנין קבע בית המשפט כי הותרת פתח צר למקרים חריגים בהם תוכל רשות התכנון להפעיל שיקול דעת ולמאן ליתן היתר הוא הכרח באומרו:

 

ואם אין חפצים להגיע לאבסורדים תכנוניים, על רקע קיומן של תכניות מיתאר מיושנות, שאף שעבר זמנן ובטל קורבנן טרם השכילו רשויות התכנון להציג במקומן תכניות חדשות וראויות לשעתן, אין מנוס מלהכיר בשיקול-דעתה של הרשות המרשה, במקרים מיוחדים וחריגים, לסרב לתת היתר, לעכב את נתינתו או להתנותו בתנאים, חרף התאמת הבקשה לתכנית המאושרת הקיימת. (עניןבנין, בעמ' 317).

 

           עם זאת הדגיש בית המשפט כי שיקול דעת זה הנתון לוועדה המקומית למאן לתת היתר חרף התאמתו לתנאיה של תוכנית קיימת, הינו שיקול דעת המוגבל "למקרים היוצאים מן הכלל, שבהם גלוי וברור כי התכנית שעל פיה מבוקש ההיתר שוב אינה הולמת את הצרכים החדשים שנתהוו מאז אישורה, ושהתרת הבנייה על פיה תפגע בציבור" (שם). כמו כן הדגיש בית המשפט את הזהירות המופלגת אשר בה על רשות התכנון לנהוג בהפעילה שיקול דעת כזה, בהפנותו לדברים שנאמרו על ידו קודם לכן בהקשר זה בבג"ץ 1636/92, העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת-אביב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל אביב, פ"ד מז(5) 573, 583 (1993) שם צויין:

 

...אך השימוש בשיקול-דעת זה, היכול להתבטא בהתניית מתן ההיתר בקיום תנאים הכרחיים וחיוניים שבשלב התכנון קשה היה לעמוד על חיוניותם, ראוי שייעשה בצמצום ובזהירות, ואין הוא יכול להוות תחליף נאות לפעולה נחוצה בתחום התכנון.

 

           כמו כן, הדגיש בית המשפט בעניין בנין כי על מנת לאזן בין האינטרס הציבורי הקיים לטובת מהלך חריג כזה ובין האינטרס הקנייני של הפרט העלול להיפגע ממנו במידה לא מבוטלת, פתוחה בפני הפרט הדרך לתביעת פיצוי מידי הרשות מקום שבו גרמה לו נזק בהתנהלותה, ובלשון בית המשפט: "אם בידי העותר להראות שעומדת לו עילה לבוא עם הרשות חשבון, על נזק שהסבה לו בדרכה המהוססת וההפכפכת, פתוחה לפניו הדרך לתבוע את נזקו מידיה" (עניין בנין, עמ' 319).

 

13.      הלכה זו שנפסקה בעניין בנין אומצה בפסיקה מאוחרת (ראו: בע"א 1216/98 אבוטבול נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פ"ד נה(5) 114, 137 (2001); עע"ם 8489/07 ריכטר נ' ועדת המשנה הנקודתית של הועדה המחוזית, פיסקה 8 (23.11.2009)) ומשכך ניתן להשיב בחיוב על השאלה הראשונה שהצבנו בפתח הדיון ולקבוע כי ברמה העקרונית הייתה לועדת הערר סמכות שבשיקול דעת ליתן לוועדה המקומית שהות על מנת להכין תוכנית מתאר חדשה גם אם בכך נשללה מנאות מזרחי הזכות לקבל לאלתר היתר בנייה על פי התוכנית הקיימת. נוכח מסקנה זו יש, אפוא, להוסיף ולבחון עתה את השאלה השנייה הניצבת בפנינו והיא - האם המקרה דנן אכן נמנה עם אותם המקרים החריגים ויוצאי הדופן אשר הצדיקו את הפעלת שיקול הדעת באופן שבו הפעילה אותו ועדת הערר בקובעה כי אף שלפי תוכנית המתאר הקיימת זכאית נאות מזרחי לקבלת היתר בנייה בלא שהוצאתו תותנה בתנאים חדשים הנוגעים להסדרי חנייה, יש לאפשר לוועדה המקומית להכין בתוך 60 ימים תוכנית ולפרסם הודעה לגבי הכנתה ותנאיה על פי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה, והכל על מנת ליתן מענה למצוקת החנייה הקיימת באזור שבו מצויים המקרקעין.

 

14.      עיון בהחלטותיה של ועדת הערר מלמד כי ועדת הערר היתה מודעת היטב לכך שהחלטה מן הסוג שאותו קיבלה לבסוף ניתן לקבל רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן. כך למשל ציינה הוועדה בהחלטת ביניים מיום 6.1.2011 כי טרם החליטה "אם ענייננו נכנס בגדר אותם חריגים שבחריגים בהם רשאי מוסד תכנון שלא להיעתר לבקשה התואמת תב"ע" [ההדגשה לא במקור]. החלטה זו אשר ניתנה לאחר שועדת הערר יצאה לסיור בשטח, משקפת היטב את לבטיה של הוועדה בהקשר זה. באותה החלטה ציינה הוועדה כי מן הסיור בשטח התרשמה שקיימת במקום מצוקת חנייה משמעותית וחריגה וכי אף שבאותו שלב היה לוועדה ספק אם שיקול תכנוני עתידי המיועד לפתור מצוקה זו הינו שיקול לגיטימי, סברה הוועדה כי "מדובר בבעיה אמיתית ומוטב להימנע מבכייה לדורות". מהחלטה זו וכן מהחלטות שקדמו לה, נראה כי בשל לבטיה אלה השקיעה ועדת הערר מאמץ גדול להביא את הצדדים לפיתרון מוסכם אך משהדבר לא עלה בידה ובין היתר נוכח חוות-הדעת התחבורתיות שהוצגו לה, הגיעה הוועדה למסקנה כי אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת המסור לה על מנת למנוע תקלה תכנונית קשה בציינה כי תקן החנייה החל באזור על פי התוכנית הקיימת הינו "תקן ארכאי אשר אינו תואם את המציאות הפרברית, המודרנית..." וכי בשונה ממרכזי הערים לא קיימת הצדקה להחלת תקן זה בפרברים. עוד ציינה הוועדה כי מדובר במקרה חריג שבו "כתוצאה מתקן החניה הבלתי עדכני בעליל החל במקרקעין וסביבותיהם הכוללים שכונת מגורים רוויה ביותר נקלע האזור למצוקת חניה חריגה". משכך, המליצה ועדת הערר על פתרון חנייה תת-קרקעי בציינה כי נוכח הבנייה הרוויה באזור - "העדר חיוב ניצולה של תת הקרקע לצרכי חניה מהווה מחדל תכנוני מהמעלה הראשונה, אשר תוצאותיו מעמידות את הציבור בפני שוקת שבורה". על מנת ליישם פתרון זה הוסיפה ועדת הערר וקבעה כי הוועדה המקומית תוכל לפרסם הודעה בדבר הכנת תוכנית לניצול תת הקרקע במקרקעין לצרכי חניה בהיקף של 80% משטח המקרקעין ולקבוע תנאים בהתאמה בתוך פרק זמן קצר וקצוב של שישים ימים. עוד קבעה הוועדה כי ככל שלא תפורסם הודעה כאמור בתוך פרק זמן זה יוצא לנאות מזרחי היתר הבניה שנתבקש.

 

15.      בית המשפט קמא סבר כי החלטה זו דינה להתבטל מן הנימוקים שפורטו בפסק דינו עליהם עמדתי לעיל.

 

           דעתי בעניין זה שונה.

 

           ראשית, יש לשוב ולשנן את הכלל הנקוט בידינו בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על החלטות של מוסדות התכנון עליו עמדנו לעיל, ולפיו אין בית המשפט ממיר את שיקול דעתו של מוסד התכנון שהינו גוף מקצועי, בשיקול דעתו שלו. כללי הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט ליישם בהקשר זה מעוגנים במשפט המנהלי ולפיהם על בית המשפט לבחון האם ההחלטה סבירה והאם ניתנה בסמכות, ללא משוא פנים וללא שיקולים פסולים. משקבענו כי הייתה לוועדת הערר סמכות ליתן את ההחלטה שאותה נתנה ומשאין בפנינו טענות בדבר משוא פנים או שיקולים פסולים ככל שהדבר נוגע להחלטתה של ועדת הערר, נותר לבחון האם מדובר בהחלטה סבירה. במסגרת בחינה זו יש ליתן את הדעת לעובדה כי מדובר במהלך יוצא דופן המחייב זהירות מרבית והשמור, כאמור, למקרים חריגים ומיוחדים.

 

           לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים הצריכים לעניין אני סבורה כי החלטתה של ועדת הערר מצויה במתחם הסבירות וכי שגה בית המשפט קמא משהחליט להתערב בה ולבטלה. תקן החניות הנוגע למקרקעין נקבע לפי תוכנית המתאר מכוחה הגישה נאות מזרחי את בקשתה למתן היתר. תוכנית זו פורסמה ביום 19.8.1990, דהיינו כעשרים שנה לפני הגשת הבקשה למתן היתר, ולפיה ניתן לבנות במקרקעין ששטחם 3,894 מ"ר מבנה מסחרי בן קומה אחת בשטח של 1,250 מ"ר ובו 42 מקומות חנייה. בחוות הדעת של המהנדס ירון עברון הממוענת אל אדריכל העיר ראשון לציון והנושאת תאריך 30.5.2011, העריך המהנדס כי צורכי החנייה של שכונת נווה הדרים הם לכ- 2,600 מקומות חנייה בעוד שבפועל קיימים בשכונה כ-1,500 מקומות חנייה שהותקנו לבניינים הקיימים בה על פי תקן החנייה הארצי (כ- 1,300 יחידות דיור בבנייה רוויה). כמו כן יש בשכונה כ- 240 מקומות חנייה נוספים הפרוסים לאורך רחובות התור והקוקייה ובסמוך למתנ"ס השכונתי. עוד צוין בחוות הדעת כי מקרקעיה של נאות מזרחי ממוקמים במרכז האזור הבנוי בצפיפות ותפוסת החנייה בו במהלך שעות הלילה הינה מעל 100%. נוכח נתונים אלה הגיע המהנדס עברון למסקנה כי "קיים מחסור חמור במקומות חנייה בשכונה" וכי ביטול החנייה במקרקעין הנדונים "יגרור מחסור מיידי של למעלה מ- 109 מקומות חנייה בחלק הדרומי של רחוב הקוקייה". בשל מסקנה זו המליץ המהנדס עברון כי אם יוחלט על הקמת מבנה במקרקעין הנדונים יש להקצות כ- 110 מקומות חנייה בחניונו של אותו מבנה לטובת תושבי הסביבה בנוסף לחניות שנדרשות למבנה עצמו, ככל ששעות הפעילות במבנה הן גם בלילה ואם אינו פועל בשעות הלילה הומלץ כי יוקצו בו לפחות 110 מקומות חנייה שתושבי השכונה יוכלו לעשות בהם שימוש במהלך שעות הלילה. בתגובה לחוות דעת זו הוצגה על ידי נאות מזרחי, ככל הנראה, חוות דעת מטעם המהנדס אלכס רבין הנושאת תאריך 26.6.2011. חוות דעת זו לא הוצגה בפנינו ולמדנו על קיומה מתוך חוות דעת משלימה של המהנדס עברון הנושאת תאריך 24.7.2011, המתייחסת אליה. מתוך חוות הדעת המשלימה של המהנדס עברון עולה כי המהנדס רבין חלק על ממצאיו לעניין צפיפות החנייה במתחם הנדון וכן המעיט מחשיבות חסרונם של 109 מקומות חנייה שיאבדו אם ייבנה המרכז המסחרי במקרקעיה של נאות מזרחי על פי תקן החניה הקיים. להשגותיו אלה של המהנדס רבין יש מענה בחוות הדעת המשלימה של המהנדס עברון בה הוא שב ומדגיש את מצוקת החנייה הקשה הקיימת בשכונה כיום ואת מצוקת החנייה החמורה יותר שתיווצר אם ייבנה המרכז המסחרי במקום על פי תקני החנייה שבתוכנית המיתאר בציינו, בין היתר, כי "מרכז מסחרי בהיקף של כ- 1,250 מ"ר וכ- 460 מ"ר של שטחי שירות, צפוי לחולל תנועת כלי רכב בהיקף של כ- 120 נסיעות בשעת שיא ממוצעת אחר הצהרים" על כל הכרוך בכך מבחינת נפח התנועה בשכונה ורמת הבטיחות להולכי הרגל ולכלי הרכב הנוסעים ברחובותיה.

 

16.      בהינתן חוות הדעת של המהנדס עברון ויתר הנתונים שעמדו לנגד עיניה של ועדת הערר במקרה דנן, לרבות התרשמותם הבלתי אמצעית של חברי הוועדה מן הסיור שערכו בשטח, ובהינתן מודעותה של ועדת הערר לכך שהמהלך אותו נקטה הינו יוצא דופן ושמור למקרה "חריג שבחריגים" כלשונה, אני סבורה כפי שכבר צויין שלא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר הצדיק את התערבותו של בית המשפט קמא. אכן, שטחו ומאפייניו של המבנה המסחרי שבנייתו נתבקשה, מצוקת החנייה הקשה הקיימת באזור גם ללא מבנה זה ותקן החנייה למבנה על פי התוכנית שהינו בלתי עדכני ובלתי מספק בעליל, כל אלה מלמדים כי צדקה ועדת הערר בסוברה שעוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי במקרה דנן והצורך לשמור על איכות חייהם של התושבים ועל בטיחותם, הינה מסדר גודל כזה המחייב הפעלת שיקול דעת למניעת אותה הפגיעה ולמציאת פתרון המאזן ככל הניתן בין זכויותיה הקנייניות של נאות מזרחי ובין האינטרס הציבורי האמור. נאות מזרחי, יש לציין, לא חלקה בסיכומיה על כך שהאזור אשר בליבו מצויים המקרקעין אכן סובל ממצוקת חנייה קשה אך טענה, כגישתו של המהנדס רבין, כי הפתרון למצוקה זו אינו טמון ב-110 מקומות החנייה שיגרעו ממנו. טענה זו אין לקבל וכפי שהובהר מתן היתר הבנייה להקמת מרכז מסחרי על פי תוכנית המיתאר הקיימת לא רק יגרע את מקומות החנייה האמורים הוא יוסיף נפח תנועה משמעותי לשכונה על כל הכרוך בכך מבחינת מצוקת החנייה ובטיחות התנועה ברחובותיה.

 

           תימוכין נוספים למסקנה כי החלטתה של ועדת הערר מצויה במתחם הסבירות ניתן למצוא בעובדה שהפיתרון שעליו החליטה אומץ על ידה לאחר שבחנה אלטרנטיבות שונות ובהן תוכנית ההצרחה. הודעה בדבר הכנתה של תוכנית זו ראתה, כזכור, הוועדה המקומית לנכון לפרסם בעוד הליכי הערר תלויים ועומדים. ועדת הערר התייחסה בהחלטתה לתוכנית ההצרחה ושללה אותה מכל וכל הן בשל כך שהיא כרוכה בשינוי ייעוד אשר כדברי ועדת הערר ספק אם הוא נתון לסמכות הוועדה המקומית, הן בשל כך שהיתכנותו של הפתרון המוצע בתוכנית ההצרחה נמוכה ביותר והן משום שהוא אינו ראוי, לגישתה, מבחינה תכנונית. בהקשר זה אנו רואים לנכון להעיר כי אחר הדברים האלה שנאמרו בהחלטתה של ועדת הערר, ניתן היה לצפות כי הוועדה המקומית תזנח את תוכנית ההצרחה ולא תנסה עוד לקדמה בדרך כלשהיא. לא כך נהגה הוועדה המקומית. שלושה ימים בלבד לאחר מתן החלטתה של ועדת הערר מיהרה הועדה המקומית להפקיד את תוכנית ההצרחה ועל כך יש להצטער. בטיעוניה בפנינו ציינה אמנם ועדת הערר כי ככל שהוברר לה זנחה הוועדה המקומית נכון לעת הזו את תוכנית ההצרחה ואין היא פועלת עוד על פיה. אנו מניחים שכך הוא ומכל מקום ראוי שכך יהיה בבחינת "מוטב מאוחר". במאמר מוסגר נציין כי ההתפתחות המתוארת לעיל בכל הנוגע לתוכנית ההצרחה יש לה לכאורה אחיזה גם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, שם ציין בא כוח הוועדה המקומית כי "ועדת הערר ביטלה את ההחלטה שלנו לפרסם את ההודעה הזו. ההודעה בגין פרסום לפי ס' 77, 78 מבוטלת" (פרוטוקול הדיון מיום 21.3.2012 בעמ' 6 שורות 16-15). בנסיבות אלה, נראה כי המשך שמיעת ההתנגדויות לגבי תוכנית זו, אשר כאמור ראוי לה כי תיזנח, מתייתר אף הוא.

 

17.      סיכומו של דבר - החלטתה של ועדת הערר הינה סבירה בנסיבותיו החריגות של המקרה דנן. היא מבוססת על שיקולים תכנוניים מובהקים אשר נבחנו ביסודיות ובאופן מקצועי על ידי הוועדה והפתרון שאותו מצאה מאזן ככל הניתן בהיבט התכנוני בין האינטרסים המתנגשים שעליהם עמדנו.

 

           לעומת זאת, שונה התרשמותנו מדרך הילוכה של הוועדה המקומית בפרשה זו ולא רק בשל עניין תוכנית ההצרחה הנזכר לעיל. כפי שצוין  תוכנית המתאר התקפה לאזור שבו מצויים המקרקעין קיימת משנת 1990. נוכח הצו לשימוש ארעי במקרקעין לצרכי חניה שהוצא על ידי עיריית ראשון לציון עוד בשנת 2005 למשך חמש שנים, מותר להניח כי הוועדה המקומית הייתה ערה למצוקת החנייה הקיימת באותה שכונה למצער מאז אותה שנה. העירייה אף הוציאה ביום 14.7.2011 צו נוסף לחמש שנים לשימוש ארעי במגרש לצרכי חנייה (כמפורט לעיל צו נוסף זה בוטל על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים ובמסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה העירייה הושגה בין הצדדים הסכמה כי הוא יפקע ביום 1.5.2015 וכי לא יוצאו צווים נוספים דוגמתו לגבי המקרקעין).  משמצוקת החנייה בשכונה המדוברת הייתה עובדה קיימת וידועה לאורך שנים, יש לתהות על כך שהוועדה המקומית לא מצאה לנכון לפתור את הדבר בדרך של הכנת תוכנית מתאימה. תחת זאת בחרה העירייה, כך נראה, בפתרון קל על דרך של הוצאת צווים לשימוש ארעי במקרקעין לתקופות ארוכות אף שפתרון זה הינו פוגעני ובלתי מידתי מבחינתה של נאות מזרחי. התמיהה המתעוררת לנוכח דרך התנהלותה של הוועדה המקומית במקרה דנן מתגברת עוד יותר משהתברר בעקבות החלטתה של ועדת הערר כי נדרשו לוועדה המקומית כשישים ימים בסך הכל לצורך הכנת תוכנית הכוללת פתרון בדרך של הקמת חניון תת קרקעי במקרקעין, המשלב בין זכותה של נאות מזרחי לנצל את מקרקעיה ולבנות בהם ובין הצורך ליתן מענה מסוים בתחומי המקרקעין למצוקת החנייה הקשה שעליה עמדנו.  בנסיבות אלה, ובנוסף לכל סעד אחר העומד לנאות מזרחי לגביו איננו רואים להביע עמדה, ברי כי ככל שהשינוי המוצע בתוכנית המתאר הקיימת יש בו משום פגיעה במקרקעין (וגם בכך איננו נוטעים מסמרות), עומדת לנאות מזרחי ולמשיבה 8 הזכות לתבוע סעד מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (ולעניין זה ראו גם דבריה של באת כוח ועדת הערר בפרוטוקול הדיון מיום 21.3.2012 בעמ' 6 שורות 3-1, בפני בית המשפט קמא).

 

18.      טרם סיום אציין כי עיינו בשני המסמכים שאותם ביקשה נאות מזרחי לצרף למוצגיה בשלב הערעור ולא מצאנו כי יש בהם כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגענו. 

 

           אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ולהשיב על כנה את החלטתה של ועדת הערר. עוד אציע לחבריי כי בנסיבות העניין ונוכח התנהלותה של הוועדה המקומית בפרשה זו לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו.

 

                                                                             ש ו פ ט ת

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

 

           ניתן היום, ‏ד' באב התשע"ד (‏31.7.2014).

 

 

ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט                            ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12082560_V19.doc   מש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ