אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור על פטור ממזונות קטינים ועל חיוב במזונות האישה

ערעור על פטור ממזונות קטינים ועל חיוב במזונות האישה

תאריך פרסום : 27/11/2012 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי ירושלים
8458-05-12
20/11/2012
בפני השופט:
1. תמר בזק רפפורט
2. דוד מינץ
3. משה בר-עם


- נגד -
התובע:
1. מ' ח'
2. ע' ח'
3. ע' ח'

עו"ד חסן אגבאריה
הנתבע:
ס' ח'
עו"ד שריף אשרף
פסק-דין

השופט ד' מינץ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מ' הכהן) מיום 22.03.12 בתמ"ש 36107-04-10 במסגרתו פטר בית המשפט את המשיב מלשאת במזונות שני בניו הקטינים וחייב אותו לשאת במזונות אשתו בסך של 700 ש"ח לחודש.

1.         מערערת 1 הינה אשתו של המשיב (להלן: "המערערת") ומערערים 2 ו-3 הינם בניו. מערער 2 הינו יליד 11.08.94 ומערער 3 הינו יליד 14.10.96 (להלן ביחד הם יכונו: "הילדים"). נכון להיום, אפוא, מערער 2 הינו בגיר. המערערת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1976 ולהם 11 ילדים משותפים. בני הזוג וילדיהם בני הדת המוסלמית. המערערים הגישו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים כנגד המשיב בגין מזונותיהם. ביום 29.05.11 פסק בית המשפט לענייני משפחה מזונות זמניים בסך 1,000 ש"ח לחודש עבור המערערת ו-900 ש"ח לחודש עבור כל אחד משני הילדים החל מיום 29.05.11. לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט פטר, כאמור, את המשיב מתשלום מזונות הילדים וחייב אותו לשאת אך במזונות המערערת בסך של 700 ש"ח לחודש.

2.         בית המשפט השתית את פסקו על גרסת המשיב כי בניו ובנותיו הבגירים מעבירים למערערת כספים מידי חודש בחודשו עבור משק הבית ועל כך ששני הילדים, חרף היותם קטינים (בשעת ההתדיינות), עובדים ומשתכרים למחייתם. בית המשפט אף קבע כי נמצא כי המשיב אינו נושא במאומה לטובת משק הבית מלבד תשלומי הארנונה.

3.       המערערים משיגים על פסק הדין וטוענים כי בית המשפט לא נימק את פסק דינו. מפסק הדין ניתן ללמוד כי בית משפט קמא לא הסתמך, לא על הדין השרעי שהוא הדין הדתי החל על הצדדים ולא על הדין האזרחי. עוד לטענת המערערים העובדה ששני הילדים עובדים למחייתם היא פרי מעלליו של המשיב אשר הוציא אותם בכוח מספסל הלימודים על מנת שאלו יפרנסו אותו. ברם, לפי הדין השרעי, עול פרנסת הילדים עודנו מוטל על כתפי האב, כולל גם עול חינוכם ולימודם. אדרבה, לטענת המערערים קביעת בית המשפט לפיה המשיב איננו נושא בהוצאות אחזקת הבית, למעט תשלומי הארנונה, עומדת לו לרועץ וממנה היה צריך להסיק שהיה מקום לחייב את המשיב בתשלום מלא של מזונותיהם. אך, אף אם יש מקום לסבור שלפי הדין השרעי לא חלה על המשיב חובה לזון את בניו בשל כך שהם משתכרים למחייתם, הרי שהדין האזרחי, קרי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") מורה על חיוב האב במזונות ילדיו והוא אינו נפטר מחיובו לזון את בניו אך בשל כך שהם עובדים.

4.         מדרך הטבע המשיב נתלה בפסק דינו של בית משפט קמא. הוא ציין כי הוא אדם מבוגר, דל אמצעים, אינו עובד וחי אך על קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתו, גם לא היה מקום לחייב אותו במזונות המערערת, שכן מדובר באישה אשר הילדים הבגירים שלה דואגים לכלכלתה בנוסף להכנסה נוספת משלה. מדובר גם באישה מורדת אשר גרמה לבידודו של המשיב ממשפחתו. לטענתו, הדין השרעי יוצא מנקודת ההנחה כי יש לספק לילדים אך רמת חיים מינימאלית והכרחית. צרכים אלו הם משלושה סוגים: כלכלה (מזון); ביגוד (כולל הנעלה); ומדור. הואיל ושני הילדים עובדים ומשתכרים למחייתם, והם מספקים לעצמם את שלושת רכיבי המזונות, הרי שאין מקום לחייב את המשיב לשאת בתשלום כלשהו. הוא הדין לגבי המערערת, שכן גם היא באה על סיפוקה מילדיה הבוגרים, המעבירים לה כספים מידי חודש בחודשו עבור משק הבית וכלכלתה. המשיב הוסיף כי שני הילדים אף תמכו בעמדתו בבית משפט קמא ועמדו לצידו ומסרו מטעמם תצהירים המאמתים את גרסתו לפיה כל אחד מהם מעביר למערערת סך של 1,000 ש"ח מידי חודש בחודשו וכי הם משתמשים ביתרת השתכרותם לצרכיהם הפרטיים.

דין הערעור להידחות.

5.         סעיף 3(א) לחוק מורה כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחול על מזונות אלה". סעיף 3(ב) לחוק קובע כי "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". ככלל, נפסק כי יש לפרש את סעיף 3(ב) ככזה שאינו בא לשנות את הדין האישי המהותי. לאמור, במקרים בהם יוצר הדין האישי זיקת חובה עקרונית במזונות בין ההורה לבין הקטין, אין לפנות להוראותיו של סעיף 3(ב), אלא יש לפסוק את המזונות לפי הדין האישי כאמור בסעיף 3(א) לחוק. לכן, גם אם חובת תשלום המזונות העקרונית מוקפאת, מושהית או מתבטלת בשל קיומן של נסיבות עובדתיות נתונות המסייגות את הפעלתה של החובה העקרונית, עדיין אין לפנות להוראת סעיף 3(ב) לחוק (ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 606; עמ"ש (מחוזי-י-ם) 47454-01-12 ת' ש' נ' א' ש', 5.04.12). במקרה זה, אין מחלוקת כי הדין האישי, שהוא במקרה זה הדין השרעי, יוצר זיקת חובה עקרונית במזונות בין המשיב לילדים אלא שהנסיבות הספציפיות פוטרות את המשיב, לטענתו, לפי הדין החל עליו. פסק הדין בע"א 3077/90 בעניין פלונית, אליו הפנה ב"כ המערערים, עוסק במקרה בו הדין האישי לא יצר זיקת חובה עקרונית במזונות, בשל העובדה כי לפי הדין השרעי אין אב חייב במזונות ילדו שנולד מחוץ לנישואין כנסיבות אותו מקרה, ובכך שונה הוא מענייננו. משכך, אין להיזקק להוראת סעיף 3(ב) לחוק כי אם לדין האישי החל במקרה זה לפי הוראת סעיף 3(א) לחוק.  

6.         הדין האישי החל במקרה זה הוא הדין החל על מוסלמים בישראל שהוא הדין השרעי לפי האסכולה הח'נפית. סעיפים 399-395 לקובץ החוקים השרעיים קובעים כי החובה לפרנס את הילדים ולדאוג לצרכיהם רובצת לפתחו של האב, ולפתחו בלבד. באשר להיקף החובה קובע סעיף 365 כי "האב נדרש לדאוג לחינוך בנו כל עוד הוא יכול, ולהקנות לו את הידע, במדע או במקצוע, ולשמור את נכסיו ולדאוג למזונותיו, עד הגיע הזכר למצב בו יכול להשתכר בכוחות עצמו ועד שהנקבה תינשא והאם נדרשת לדאוג לענייני בנה והנקתו בכל אותם מצבים שבהם נדרשת לעשות זאת" ( תמ"ש (חד') 1410/06 ו.ז.מ. נ' מ.מ.ח., 8.07.07). מכאן ש"כאשר הקטין הוא עשיר ואינו נזקק, אם משום שזכה בירושה, או קיבל מתנה גדולה, או זכה בפיס, או זכה בפיצויים על תאונת דרכים שהיה מעורב בה - האב יכול לומר בתגובה לדרישת המזונות מצד הקטין כי הוא זן אותו מהכנסתו, מרכושו" (יעקב מירון, הדין המוסלמי בראייה השוואתית, (ירושלים, תשס"א) 219).

להשלמת התמונה אסקור דיעות שונות בדין העברי בסוגיה זו, כמו גם את הדין החל לפי החוק.

7.         בדין העברי ישנן מספר קטגוריות לחובתו של אב לזון את ילדיו: מלידתן עד גיל שש ("קטני קטנים"); מגיל שש ו"עד שיגדלו" (תקנת אושא); מ"שגדלו" ועד לגיל 15 (תקנת הרבנות הראשית לישראל, תש"ד); וחיוב במזונות ילדים מדין צדקה, מגיל 15 ועד לגיל 18. חיובו של אב כלפי ילדיו שהם בגדר "קטני קטינים" שעה שלילד יש נכסים, שנוי במחלוקת בין הראשונים. דעת הרשב"א ( שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שצ"א) היא כי כל שיש לילד נכסים אין האב חייב לזונו. לעומת זאת המהר"ם מרוטנבורג סבור כי בתקנת אושא זיכו חכמים לילדים את מזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם (הובא ב רא"ש, כתובות, פרק ד', סימן יד). להלכה ( טור ושולחן ערוך, אה"ע, סימן עא, סעיף א) נתקבלה דעתו של המהר"ם מרוטנבורג לפיה חיובו של אב כלפי ילדיו שהם בגדר "קטני קטנים" הוא אבסולוטי, והוא חייב במזונותיהם של ילדיו עד גיל שש אפילו כשאינו אמיד ואפילו כשלידיו יש נכסים שנפלו להם, למשל, מבית אבי אמם, או כשאחר מפרנסם (ראו מנשה שאוה, הדין האישי בישראל (מהדורה רביעית, תשס"א), כרך ראשון, עמ' 271 וההפניות שם).

8.         לעומת זאת, חיוב של אב כלפי ילדיו מגיל שש ו"עד שיגדלו", חיוב שמקורו בתקנת אושא ומדין צדקה, הוא "אלא רק אם אין להם ממה להתפרנס, אבל אם יש להם, האב אינו חייב כלל" (תיק 103/תשי"ז, א' נ' ב', פד"ר ב 65). חיובו של אב במזונות בניו ש"גדלו" עד גיל 15 נקבע בתקנת הרבנות הראשית, תש"ד, שהטילה חיוב עצמאי גמור על האב לזון את ילדיו עד גיל 15. חיוב זה נקבע כחיוב גמור שלא מדין צדקה ובלשון בית הדין הרבני הגדול לערעורים: "...התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואינה מוגבלת, איפוא, על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה.... אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו..." (ציטוט מתוך ספרו של זרח ורהפטיג, אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י (ירושלים, תש"י), עמ' ק"נ, תיק 1/51/707, המובא במסגרת תמ"ש (כ"ס) 28050/04  א. ג נ' א. מ, 20.03.06). ואולם, חרף אמירה זו, קיימת מחלוקת בשאלה האם התקנה קבעה את החיוב עד גיל 15 בדומה לחיוב האב במזונות ילדיו עד גיל 6 ועל כן החיוב הוא אבסולוטי וחל גם מקום בו יש לילד ממה להתפרנס, או שמא הוא זהה לחיוב לפי תקנת אושא ובמקום שלילד יש ממה להתפרנס, האב אינו חייב לזונו. בפסיקת בתי הדין הרבניים רווחת הדעה לפיה אין מקום לחייב אדם במזונות ילדיו לפי תקנת הרבנות הראשית מקום בו לילד יש ממה להתפרנס ( שאוה, בעמ' 282 ואילך). אם כי, בעניין זה לא אביע עמדה, שכן אין הוא נדרש בעניין שלפנינו.

9.         מגיל חמש עשרה ועד גיל שמונה עשרה חיובו של האב הוא מדין צדקה, ובאשר לחיוב בתקופה זו לא מצאתי מחלוקת בדברי הפוסקים כי האב אינו חייב לזון את בנו שעה שיש לבן ממה להתפרנס, אם מתוך נכסיו ואם מתוך עבודתו. עם זאת הפטור קיים רק שעה שלילד יש בפועל מקצוע מתאים ואפשרות להשתכרות די לצרכיו מעבודה המתאימה לכוחותיו הגופניים והנפשיים, אך ברי כי אין לדרוש מילד לעזוב את בית הספר כדי ללכת ולפרנס את עצמו (ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ''ד מח(3) 461; שאוה, בעמ' 296).

10.       לעומת זאת, חיוב מזונות לפי החוק במי שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, וחיובו מכוח סעיף 3(ב) לחוק, הוא חיוב אבסולוטי שאינו תלוי ביכולתם של הקטינים לפרנס את עצמם. מסקנה זו עולה, הן מהוראות סעיף 6 לחוק והן מהשוואת סעיף 3(ב) לחוק המסדיר את חיוב ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, אל מול סעיפים  4(2) ו-5 לאותו חוק המסדירה את חבותם של הורים במזונות ילדיהם הבגירים. בסעיף 5 נקבעו שלושה תנאים בהתקיימם חייב אדם לספק מזונות לבן משפחה לפי סעיף 4, ביניהם ילדיו הבגירים. שלושת התנאים הם: (1) יש בידו של האדם לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו; (2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; (3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 לחוק או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4. תנאים אלו הנדרשים לחיוב הורה במזונות ילדיו הבגירים אינם נדרשים לחיוב הורה במזונות ילדיו הקטינים לפי סעיף 3(ב) ומכאן שחיוב זה קיים גם שעה שבידי הקטין היכולת לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר ( שאוה, כרך שני עמ' 820. וראו גם ע"א 4480/93 בעניין פלוני). 

11.       במקרה זה, כאמור חל הדין השרעי. בהקשר זה המערערים מבקשים כי ניתן את הדעת על חיובו של אב אשר לא מילא את חובתו לדאוג לחינוך בניו והוציאם מספסל הלימודים אל שוק העבודה. מדובר בטענה נכבדה שראויה הייתה לדיון אילו הוכחה, הן מהיבטים של הדין השרעי (והמשפט העברי), והן מהיבטים הנוגעים בתקנת הציבור. ברם, בית משפט קמא לא קבע כי האב הוא זה שאילץ את ילדיו לעבוד ועיון בתיק בית המשפט מלמד כי אף לא הובאה לכך כל ראייה. בנסיבות אלו, אין מקום לסטות מהדין האישי החל במקרה זה על הצדדים ולפיו אין לחייב את המשיב במזונות הילדים שעה שאין מחלוקת כי במועדים הרלוונטיים לפסק הדין של בית משפט קמא הם עבדו והשתכרו למחייתם, ושעה שאין ראיות המצביעות על כך שהם עשו כן שלא מרצונם.   

12.       אמליץ, אפוא, לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ש"ח.

השופטת ת' בזק-רפפורט

אני מסכימה.

השופט מ' בר-עם

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ