אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור על חומרת העונש בעבירות הריגה וסחיטה ואיומים

ערעור על חומרת העונש בעבירות הריגה וסחיטה ואיומים

תאריך פרסום : 14/11/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
5961-05,7881-05,7890-05
05/11/2007
בפני השופט:
1. א' א' לוי
2. א' רובינשטיין
3. ח' מלצר


- נגד -
התובע:
1. ע"פ 5961/05: אסמאעיל סמחאת
2. ע"פ 7881/05: מוחמד עבדאללה
3. ע"פ 7890/05: אברהים עבד אל חלים

עו"ד פלאח באסל
עו"ד יוסף רוטמן
עו"ד אריה ליכט
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד דפנה פינקלשטיין
פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.        הערעורים שבפנינו עוסקים באירוע אלים וחמור במיוחד שהתרחש בתאריך 20.10.04, בשעות הלילה, במפעל בקרית-אתא. בעליו של המפעל, כמאל חדרי (להלן: המנוח) נהג ללון בעסקו, אף שהוא תושב עזה. על פי גרסת המערערים - איסמעיל סמחאת, מוחמד עבדאללה, אברהים עבד אלחלים - היה המנוח חייב כסף לאחר - מובדא זיידאן, ולגביית חוב זה הם הגיעו בליל האירוע למפעל, יחד עם אדם נוסף בשם אחמד עאלם. איסמעיל הודיע למנוח כי מעתה זהו "חוב שלו", ואיים עליו כי אם לא יפרע אותו הוא וחבריו ייטלו רכוש מהמפעל. כמו כן, דרש איסמעיל מהמנוח לתת להם כסף כדי לממן את נסיעתם. משהחל הויכוח עם המנוח, יצא אחמד עאלם אל מחוץ לחדר, ובהמשך גמרו שלושת האחרים אומר להכות את קורבנם כדי להניעו למלא אחר דרישותיהם.

           איסמעיל ומוחמד דקרו את המנוח באמצעות סכינים שאחזו בידיהם, בעוד שאיברהים "הסתפק" בהכאתו. בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו של איסמעיל נטען, כי הוא ומוחמד "דקרו את המנוח באמצעות הסכינים מספר פעמים בירכיים ובחזה" (סעיף 8 לכתב האישום), ולפני שנמלט מהזירה ניסה איסמעיל לדקור אותו בשנית בחזהו (סעיף 9). בכתב האישום המתוקן שהוגש בנפרד כנגד מוחמד ואברהים, היתה גרסה שונה מעט. נטען, כי מוחמד דקר את המנוח בירכיים בלבד, בעוד שכל הדקירות בבית החזה היו מעשה ידיו של איסמעיל (ראו סעיפים 8 ו-9 בכתב-האישום המצורף לע"פ 7890/05). בשני כתבי האישום נקבע כי מותו של המנוח נגרם מנזק חמור ללב.

2.        כל המערערים הודו בעובדות אשר יוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו איסמעיל ומוחמד בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בעוד שאברהים הורשע בעבירה של סיוע להריגה. כמו כן, הורשעו המערערים בעבירה של סחיטה באיומים ובכוח, לפי סעיף 427 ו-428 לחוק העונשין. בחודש מאי 2005 נדון איסמעיל ל-15 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי. בחודש יולי 2005 ניתן גזר-הדין בעניינם של מוחמד ואיברהים. הראשון נדון ל-13 וחצי שנות מאסר, שנה וחצי מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי בן 5 חודשים שעמד נגדו, במצטבר. איברהים נדון ל-7 וחצי שנות מאסר ושנה וחצי מאסר על-תנאי.

           המערערים משיגים בפנינו על העונשים שהושתו עליהם.

3.        איסמעיל טען כי נגרר לאירוע על ידי חבריו אשר ביקשו לגבות את החוב מהמנוח. ובאשר לעונש נטען, כי בית המשפט החמיר עמו משלא נתן משקל הולם לעדותם של עדי האופי, להודייתו בעובדות, ולהסכם הסולחה שנערך בין המשפחות וכלל פיצוי כספי נכבד. לבסוף, טען איסמעיל, כי העונש שהושת עליו היה חמור באופן משמעותי וללא הצדקה מזה שהושת על שותפיו.

           בערעורו של מוחמד נטען, כי הוא דקר את המנוח בירכיים בלבד, ועל כן מותו של המנוח לא נגרם מידיו. ועוד נטען, כי לאירוע האלים לא קדם תכנון מוקדם, ולמעשה הניסיון לגבות את החוב נבע מרצונם של בני החבורה לממן בילוי בעיר כרמיאל. כמו כן, טען מוחמד, כי המנוח שהיה גדול מימדים, תרם להסלמת האירוע כאשר גילה התנגדות והפך שולחן. לבסוף, נטען כי מוחמד לא החזיק בסכין וממילא לא דקר את המנוח, אלא הסתפק בהכאתו בלבד וזו לא היתה כרוכה בנזק לקורבן. כן נטען, כי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת, במיוחד נוכח הסולחה שנערכה בין הצדדים והפיצוי ששולם בגדרה.

           גם איברהים סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו. הוא שב והפנה לכך שהרשעתו היתה ב"סיוע" בלבד לעבירת ההריגה, תוך שהוא מדגיש שהוא עצמו לא החזיק בכלי נשק כלשהו, ושעה שאיסמעיל דקר את המנוח בלבו, הוא היה כבר בשלב הבריחה לעבר שער המפעל. כמו כן, הופנינו לפסק דין בעניין אחר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בו הושת על העבריין שם עונש קל במידה ניכרת מזה שהושת על איברהים.

4.        הפערים בין עובדותיו של כתב האישום בעניינו של איסמעיל לאלו שנטענו בעניינם של שני שותפיו, הנם בעיתיים, בלשון המעטה. מכתב האישום בעניינם של מוחמד ואיברהים עולה כי היה זה איסמעיל שביצע את הדקירה הקטלנית של המנוח, והוא עשה זאת בשלב בריחתו. מאידך, גרסתה של המשיבה במשפטו של אסמעיל היתה שבשלב הבריחה איסמעיל לא דקר כלל את המנוח, אלא רק "ניסה" לעשות זאת. יתר על כן, מאותו כתב אישום עולה כי גם מוחמד דקר את המנוח בבית החזה, וממילא לא ברור כלל מי ביצע את הדקירה הקטלנית אשר חדרה ללב.

           אנו מתקשים להשלים עם פער זה בעובדות, ואנו מתקשים שבעתיים להבין כיצד נתנה המשיבה לכך את ידה. וזאת יש להדגיש, הפער בין כתבי האישום אינו רק מילולי, אלא נוגע לשאלה המרכזית בפרשה זו - מי דקר את המנוח בלבו. עם זאת, וחרף הקשיים שמעוררת התנהלותם של גורמי התביעה, נראה לנו כי בסופו של יום לא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, כאשר הן אסמאעיל הן מוחמד דקרו את המנוח, זהותו של מי מהם שפגע בלבו הינה משנית מבחינה משפטית. שניהם הודו והורשעו בהריגת המנוח בתורת מבצעים בצוותא, על פי סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. גם על פי כתבי האישום המתוקנים, שניהם כאחד נטלו חלק בדקירות אשר הובילו למותו של המנוח, מי בירך ומי בחזה, והדבר הופך את שניהם - כפי שהודו בעצמם במסגרת הסדר הטיעון - לאחראים ישירים למותו של המנוח.

           כדברי הנשיא א' ברק :

"המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה"

(ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996). ראו גם ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 404-403 (1997); 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, פיסקה 16 (2005)).

           (לעניין ביצוע בצוותא ראו גם: דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1 (1998); ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580 (2002)).

משהורשעו אסמאעיל ומוחמד כבעלי אחריות כוללת להריגה בתורת מבצעים בצוותא, הרי שהם אחראים על כל הדקירות. הנה כי כן, בנסיבות אלו, אף שקיים כאמור הבדל בין תיאור המעשה בכל אחד מכתבי האישום, אין דבר זה, כשלעצמו, מצריך הבחנה בין השניים ככל שהדבר נוגע להרשעתם ולעונשם.

5.        אשר לחומרת העונש, מדובר במערערים אשר חברו יחדיו לסחוט מהמנוח כסף בטענת שווא, ומשגילה המנוח התנגדות, הם נקטו נגדו באלימות מופלגת בחומרתה, שבסופו של יום מצא הקורבן את עצמו מוטל שותת דם עד שנפח את נשמתו.

           התנהגות זו מלמדת עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מהמערערים, סכנה הנלמדת גם מעברם הפלילי הלא מבוטל. יתר על כן, זהו ביטוי נוסף להסלמה הקשה שחלה בהתנהגותם של עבריינים שאינם בוחלים עוד באמצעים, ואף לא בשימוש בנשק קר וחם, כדי לבצע את זממם. נוכח כל אלה, איננו סבורים כי בעונש שנגזר למערערים, אף שאינו קל, גלומה חומרה המצדיקה את התערבותנו. אדרבא, יהא גזר דין זה לנגד עיניהם של עבריינים בכוח, ואולי בכך נצליח למנוע תוצאה כה קשה כמו זו שנתרגשה על ראשו של המנוח.

           אשר על כן, הערעורים נדחים.

           ניתן היום, כ"ד בחשון התשס"ח (05.11.07)

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ