אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור על הרשעה בגין עבירות תעבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו

ערעור על הרשעה בגין עבירות תעבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו

תאריך פרסום : 31/10/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
7546-06
31/10/2007
בפני השופט:
1. המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. א' גרוניס
3. י' אלון


- נגד -
התובע:
תייסיר אבו סבית
עו"ד ר' עזריאלנט
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד י' חמודות
פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.        עניינו של הערעור שבפנינו נסוב, בעיקרו, סביב זיהויו של המערער כמי שביצע מספר עבירות תוך שהוא נוהג ברכב מסוים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו, והן: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ברכב שרישיונו פקע לפני יותר מששה חודשים, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח. בגין העבירות בהן הורשע נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 4 שנים, שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, ופסילה מהחזקת או קבלת רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים, החל מתום מאסרו. כמו כן הופעלו מאסרים מותנים אשר היו תלויים ועומדים כנגד המערער בגין הרשעות קודמות, כך שנוספו למערער 19 חודשי מאסר בפועל, ובסך הכל 67 חודשי מאסר בפועל. הערעור שבפנינו הינו על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין.

2.        בכתב האישום אשר הוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי ביום 23.2.05 נהג המערער ברחוב מסוים בבאר שבע ברכב מסוג טויוטה קארינה (להלן - הרכב). רכב זה שייך למערער, ולא היה מורשה בנסיעה מיום 9.9.04. כן נטען כי למערער אין ולא היה מעולם רישיון נהיגה, וכי במועד האירוע נשוא כתב האישום היה הוא פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה על פי החלטת בית משפט מיום 2.5.02. השוטרים אבי קטורזה, לירן אוזן ואביגיל חבאז (להלן בהתאמה - קטורזה, אוזן וחבאז), אשר נסעו אותה עת בניידת משטרה גלויה, הבחינו ברכב. לאחר שבדקו את מספר הרישוי של הרכב במסוף המשטרתי אשר בניידת, החליטו לעוצרו לבדיקה. כתב האישום ממשיך ומתאר כי המערער החנה את הרכב באלכסון למדרכה, כך שחזיתו צמודה אליה. ניידת המשטרה נעצרה מאחורי הרכב, תוך שהיא חוסמת את יציאתו אל הכביש. השוטרים קטורזה ואוזן ניגשו אל הרכב משני עבריו, וניסו לפתוח את דלתות הרכב, אולם לא הצליחו. במקביל, החלה השוטרת חבאז לרדת מניידת המשטרה דרך דלתה הימנית הקדמית של הניידת, אשר הייתה פתוחה למחצה. המערער, לפי כתב האישום, החל לנסוע לאחור באופן פתאומי, היישר לעבר דלתה הימנית של ניידת המשטרה, ולעבר חבאז. קטורזה ירה ירייה אחת לעבר הרכב, אולם המערער המשיך להאיץ את רכבו, ופגע בעוצמה בדלת הניידת. חבאז הצליחה לזנק לתוך הניידת לפני שהרכב פגע בדלת הניידת, ובכך נמנעה פגיעה בה. לאחר שפגע המערער בניידת המשטרה, החל להאיץ את רכבו קדימה, לעברם של קטורזה ואוזן. בשל הסכנה לחייהם ירו קטורזה ואוזן לעבר הרכב ומשלא עצר נאלצו לקפוץ לצדדים, במטרה להימנע מדריסה על ידי הרכב. המערער, כך נטען, עלה עם הרכב על המדרכה, ונסע לעברם של מספר הולכי רגל אשר שהו על המדרכה. גם הולכי רגל אלה נאלצו לקפוץ הצידה, וכך נמנעה פגיעה בהם. המערער המשיך בנסיעתו לעבר שולחנות של קיוסק אשר היו על המדרכה, עקף אותם, ירד לכביש והחל להימלט בנסיעה מהירה. השוטרים החלו לרדוף אחריו, אולם לא הצליחו לעצרו והוא נמלט. בגין המעשים המתוארים הואשם המערער בעבירות בהן הורשע בסופו של דבר בגדרה של הכרעת הדין.

3.        עובדות האירוע הנזכר אינן שנויות במחלוקת. המערער לא כפר בתיאור האירוע כאמור בכתב האישום. זאת, שכן לטענתו לא הוא שנהג ברכב במועד האירוע, ולפיכך אין לו ידיעה לגבי פרטי המקרה. אכן, המחלוקת הינה לגבי זהותו של המערער כמי שנהג ברכב במועד העבירה. בהכרעת דינו מפרט בית המשפט המחוזי את מסכת העדויות לגבי האירוע נשוא כתב האישום. לאור גדר המחלוקת המצומצם, אין לנו צורך להידרש לכך, כמו גם לטענותיו של המערער לגבי סתירות בעדויותיהם של קטורזה, אוזן וחבאז לגבי פרטי האירוע. מדובר בסתירות לא מהותיות, החסרות כל משמעות לעניין המחלוקת הרלוונטית, ואינן משליכות על מהימנותם של קטורזה ואוזן.

4.        ביום 13.12.04 נחתם על ידי המערער ועל ידי מחמד אבו באדר (להלן - אבו באדר) זכרון דברים, לפיו נרכש הרכב על ידי המערער. בזכרון הדברים נקבע כי הרכב יעבור לרשות המערער ביום 16.12.04. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת דינו כי אבו באדר העיד שהמערער לא שילם את מלוא התמורה עבור הרכב, ולכן לא בוצעה העברת בעלות. על אף שלא שולמה מלוא התמורה, הועבר הרכב לחזקתו של המערער. בעקבות הודעתו של אבו באדר במשטרה הגיע ביום 23.2.05 כוח משטרתי למקום מושבו של שבט המערער. הרכב זוהה חונה בין בתי השבט, כשהוא מכוסה בשמיכות. על הרכב נמצאו סימני חדירה של קליעים והשמשה האחורית הייתה מנופצת, כמו גם אחד החלונות האחוריים.

5.        ביום 17.3.05 נעצר המערער כחשוד בנהיגת הרכב. ביום 21.3.05 נערך למערער מסדר זיהוי במשטרת באר שבע, והוא זוהה על ידי אוזן כמי שנהג ברכב. ביום 25.3.05 הוגש כתב אישום נגד המערער, וביום 9.7.06 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, המרשיעה את המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי התבסס בהכרעתו בעיקר על זיהויו של המערער על ידי אוזן במסגרת מסדר הזיהוי, ועל הקשר של הרכב למערער. לפרטי הכרעת הדין נידרש בהמשך. גזר דינו של המערער ניתן ביום 13.7.06. בערעורו לפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין, חזר המערער על טיעוניו כפי שנטענו בפני הערכאה הדיונית.

6.        עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי עצם זיהויו על ידי אוזן במסדר הזיהוי. כך למשל, מפקפק הוא בכך שאוזן הצליח לראות את פניו של הנהג במהלך האירוע, ותוקף הוא את אמינותו. נטען, שמכיוון שמדובר היה בשעות החשיכה, והרכב לא היה מואר, לא יתכן שאוזן הצליח לזהות את הנהג, אשר נגלה לעיניו לפרק זמן קצר. כן טוען המערער, כי עדותו של אוזן לפיה הצליח לראות את פניו של הנהג ברכב הינה עדות כבושה, שכן לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר האירוע. עובדה זו, לשיטת המערער, הופכת את גרסתו של אוזן ללא אמינה. תימוכין לטענתו מוצא המערער בכך שבמהלך המשפט לא הצליח אוזן לזהות את המערער, אשר ישב באולם בית המשפט, כמי שנהג ברכב. מכיוון שלא חל כל שינוי במראהו של המערער, נטען כי עצם הכישלון בזיהוי בבית המשפט צריך לפגוע באמינותו של הזיהוי שנעשה במסדר הזיהוי. טענה נוספת של המערער הינה, כי אוזן הינו עד מוטה ולא אובייקטיבי. כזכור, במהלך האירוע נשוא כתב האישום ירו אוזן וקטורזה לעבר הרכב. בעקבות בדיקה שנערכה במשטרה, נקבע כי הירי היה בלתי מוצדק, בשל העובדה שנעשה באזור בו היו אזרחים. קטורזה קיבל נזיפה, ואילו אוזן קיבל נזיפה חמורה. לשיטת המערער, עדותו של אוזן אינה אובייקטיבית, מכיוון שהוא רוצה לחפות על הירי בעטיו קיבל נזיפה חמורה, והוא מעוניין לקבל קרדיט על "פיצוח הפשע".

7.        בעדותו בפני בית המשפט המחוזי העיד אוזן כי הצליח לזהות את הנהג בשלב בו ניסה לפתוח את דלת הרכב. לדבריו, הפנה אליו הנהג את מבטו למשך כשנייה-שנייה וחצי. בהמשך ציין אוזן כי אינו זוכר את משך הזמן המדויק, שהיה בין שנייה לחמש שניות. גם קטורזה, אשר לא הצליח לראות את פניו של הנהג, ציין בהודעתו מיום האירוע כי הנהג הפנה את מבטו לעבר אוזן. זאת ועוד, בעדותו בפני הקצין אשר מונה לבדוק את היריות, ציין אוזן כי החשוד הפנה אליו את מבטו. לאור האמור, אין ממש בטענת המערער לפיה גרסתו של אוזן באשר לזיהוי הנהג הינה כבושה, שכן אפשרות הזיהוי על ידי אוזן עולה במפורש מן החומר. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי עדותו של אוזן לא הצביעה על כל להיטות לזהות את הנהג, כפי שנטען על ידי המערער. להיפך, הייתה זו עדות מאופקת ושקולה. בהמשך מציין בית המשפט כי התרשם באופן חיובי מדרכו הזהירה של אוזן בבואו למסור פרטים הקשורים בדרך הזיהוי של המערער. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים, ולפיכך אף אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לגבי מהימנותו של אוזן. טענות המערער לפיהן לא הצליח אוזן להבחין בפניו של הנהג, וכי היה הוא מעוניין לרצות את מפקדיו ובכך לחפות על הנזיפה החמורה שקיבל, אין להן על מה לסמוך. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי אין להתעלם מכך שאוזן לא זיהה את המערער בין כותלי בית המשפט, דבר המהווה כרסום מסוים באמינות הזיהוי (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1021 (2003)). אולם, כרסום זה אינו מבטל את ערכו הראייתי של הזיהוי. בענייננו, נתמך הזיהוי בראיות נוספות, ובראשן הראיות המצביעות על הקשר של המערער לרכב, אליהן נתייחס בהמשך. משכך, מהווה הוא בסיס איתן להרשעה (ראו למשל, ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849). יוער, כי בין המשתתפים במסדר הזיהוי היו גם קרובי משפחה של המערער, ובהם שניים מאחיו, אשר בית המשפט ציין כי להם דמיון חזותי רב למערער. אוזן זיהה את המערער בוודאות גבוהה ביותר. לזיהוי שכזה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ערך ראייתי נכבד. לסיכום, טענותיו של המערער המופנות כנגד עצם זיהויו במסדר הזיהוי - נדחות.

8.        טענה נוספת של המערער מופנית כלפי פגמים, לכאורה, אשר נפלו במסדר הזיהוי. לטענת המערער, נחשף הוא כבול באזיקים לעיניו של אוזן, וזאת עוד בטרם נערך המסדר. המערער, לגרסתו, ניסה לומר זאת לשוטר אשר ערך את המסדר, אולם נתבקש לשתוק, ולכן טען זאת בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בעת גביית הודעתו לאחר המסדר.  גם לטענה זו נדרש בית המשפט המחוזי באריכות, וקביעותיו מבוססות על התרשמותו מן העדים. אוזן הכחיש באופן חד משמעי כי נוצר קשר עין בינו לבין המערער, ובית המשפט אף ציין כי עדותו מהימנה בעיניו. מעדותו של השוטר האחראי על מסדר הזיהוי, אשר נמצאה אמינה על ידי בית המשפט, עולה כי נשמרה הפרדה מוחלטת בין אוזן למערער. מנגד, עדותו של המערער לא נמצאה אמינה בעיני בית המשפט. לאור כל האמור, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא נוצר קשר עין בין אוזן למערער. עיקרם של דברים, מדובר בעימות בין שתי גרסאות, אשר ראוי לו שיוכרע על סמך התרשמותה של הערכאה הדיונית מאמינותם של העדים. מלבד טענה זו העלה המערער טענות לגבי פגמים נוספים אשר נפלו, לטענתו, במסדר הזיהוי. בטענות אלה אין ממש, והן נדחות.

9.        המערער טען כי ביום האירוע היה בראש העין, ורעה את צאנו. מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי המערער מסר מספר גרסאות באשר לשהייתו בראש העין, לא מסר פרטים של ממש לגבי התאריכים המדויקים בהם שהה שם, סתר את עצמו לגבי מועדי שהייתו, ונמנע מלהצביע על עדים שיוכלו לתמוך בטענת האליבי שלו. בעניין זה קבע בית המשפט כי "גרסת האליבי לה טוען הנאשם אינה ראויה לאמון כלשהו, ולפיכך אין בה כדי לעורר ספק סביר כי הנאשם שהה במקום לו טען בחקירתו". דברים אלה מקובלים עליי. לטענת המערער, התביעה נמנעה מלבדוק את טענת האליבי שלו. טענה זו, בכל הכבוד, אינה ברורה. המערער בא בטענות לפיהן במועד החקירה לא נחקר אחיו מאג'ד אבו סבית (להלן - מאג'ד), והחוקרים אף לא טרחו לשאול אותו עצמו מי יכול לאשר את דבריו. אין לקבל טענות אלו. טענת האליבי נטענה בעלמא. המערער לא ציין בעדותו כי היה בראש העין עם מאן דהוא אשר יכול לאשר זאת, והסתפק באמירה כללית. כיצד ניתן לבוא בטענות אל המשטרה, על שלא שאלה את המערער מי יכול לאשר את דבריו? הרי אך טבעי שלו היה קיים אדם כזה, היה המערער מציין זאת בהזדמנות הראשונה. זאת ועוד, מאג'ד נחקר במהלך המשפט, והעיד שאין הוא זוכר היכן היה המערער במועד העבירה, קרי ביום 23.2.05. אולם, לטענת המערער אין בכך די, שכן אילו נחקר בסמוך לאירוע ייתכן שהיה זוכר. אף טענה זו נדחית.

10.      מקבץ טענות נוסף של המערער עוסק במחדלים אשר נפלו לטענתו בחקירה, אשר הייתה מוטה ולא אובייקטיבית. כך למשל, לטענת המערער היה מקום לחקור את האזרחים אשר שהו במקום האירוע, ואמורים היו לראות את פניו של נהג הרכב שעה שזה שועט לעברם. אזרחים אלה לא נחקרו. כמו כן מצביע המערער על מספר פעולות נוספות אותן היה על המשטרה לבצע. לשיטת המערער, לו ננקטו פעולות אלה היה בכוחן לנקותו מן האשמה המיוחסת לו. אף אם נניח כי אכן נפלו מחדלים מסוימים בחקירה, ואינני מביע כל דעה בעניין, אין בכך כדי לסייע למערער. אכן, לעיתים יכולים מחדלי חקירה להוביל לזיכויו של נאשם (ראו, ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06)). אולם, עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מהווה טעם מספיק לזיכויו של נאשם. על בית המשפט לבחון, האם המחדלים הנטענים מעוררים ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם (ראו למשל, ע"פ 4414/05 אבו חטב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.06)). השאלה אינה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא האם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.99)). בענייננו, לא מצאתי ממש בטענות המערער לגבי מחדלי החקירה. לא ניתן לומר, כי הפעולות עליהן מצביע המערער היו מניבות ראיות רלוונטיות. בכל מקרה, אין לנו צורך לקבוע דבר בעניין זה. למחדלי החקירה הנטענים אין נפקות לגבי הראיות אשר שימשו כבסיס להרשעת המערער, ולא מתעורר ספק סביר באשר לאשמתו.

11.      כפי שצוין לעיל, ביום 13.12.04 נערך זכרון דברים בין אבו באדר למערער, בו מצוין כי הרכב יעבור לרשות המערער ביום 16.12.04. על אף שהמערער לא שילם את מלוא התמורה עבור הרכב, שוכנע אבו באדר על ידי אדם שלישי, עזיז אבו עיסא (להלן - עזיז), להעביר את הרכב לידי המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הציג מספר גרסאות שונות, במטרה להרחיק את עצמו מכל קשר לעסקת הרכישה ולרכב עצמו. כך טען המערער בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 17.3.05, כי אמו הייתה מעורבת ברכישת הרכב. לאחר מכן שינה את גרסתו, וטען כי אמו לא הייתה מעורבת, וכי אם הוא חתום על זכרון הדברים, משמע שהוא אשר קנה את הרכב. כמו כן טען המערער, כי הרכב שייך למאגר של כלי רכב בו משתמשים כל בני המשפחה. יחד עם זאת, מציין הוא גם כי הרכב נרכש עבור אחותו חנאן. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם הודעתו של עזיז במשטרה, ממנה עולה כי המערער ביקש מעזיז במיוחד לשכנע את אבו באדר למסור לו את הרכב, על אף שטרם שילם את מלוא התמורה. עזיז ציין בהודעתו כי המערער אמר שהוא זקוק לרכב. עניין נוסף נוגע לטענת המערער כי לא נהג ברכב מעולם. ברם, מעדותם של שלושה מעדי התביעה למד בית המשפט אחרת. אין לנו צורך להיכנס לפרטי עדויותיהם. נציין אך שבית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער כי הרכב יועד לשימושם של אחרים, וכי מעולם לא נהג ברכב. בערעורו טוען המערער מספר טענות, המכוונות בעיקרם של דברים נגד התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדי התביעה. לא מצאתי מקום להתערב בכך, שכן המערער לא הצליח לנתק עצמו מזיקה לרכב.

12.      לאור כל האמור לעיל, ובפרט לאור זיהויו של המערער על ידי אוזן במסדר הזיהוי, והקשר של המערער לרכב, הרי שצדק בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. משכך, נדחה ערעורו של המערער על הכרעת הדין.

13.      לחלופין, מבקש המערער להשיג על העונש אשר נגזר עליו. גם בנקודה זו איני רואה לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת כדבר שבשגרה בעונש אשר גוזרת הערכאה הדיונית. ההתערבות מצומצמת למקרים בהם טעתה הערכאה הדיונית בעניין שבדין, או שהעונש שנגזר חורג בצורה קיצונית מן העונשים שמוטלים דרך כלל בנסיבות דומות (למשל, ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98) ורבים אחרים). המקרה דנא אינו מן המקרים הללו. המערער נושא על גבו קופת שרצים נכבדה של סוג עבריינות דומה בו הורשע בעבר. כך, ביום 1.11.99 נדון המערער לעונש מאסר בעבודות שירות בגין עבירה של נהיגה פוחזת, בשל כך שנהג ללא רשיון נהיגה ובמהירות גבוהה, תוך שהוא נמלט מניידות משטרה. מגזר דין נוסף שניתן נגד המערער ביום 2.5.02 עולה כי המערער הודה בכך שנהג ללא רשיון ובמהירות פרועה בכביש היוצא מאילת, תוך ניהול מרדף כשבעקבותיו ניידת משטרה. המערער ניסה לדרדר את הניידת לצד הדרך באמצעות רכבו, ואף נסע בניגוד לכיוון התנועה. ביום 1.7.04 נדון המערער פעם נוספת למאסר בשל עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה פוחזת והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כמו כן, בעברו של המערער הרשעות נוספות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובעבירות בתחום הסמים המסוכנים. בית המשפט המחוזי ציין כי פעם אחר פעם משמיע המערער טיעונים דומים, המתבססים על נסיבותיו האישיות, בבקשה להקל בעונשו. גם בפנינו לא נפקד זכרן של טענות אלה. אולם, המערער חוזר שוב ושוב על דפוס התנהגות מסוכן בכביש, תוך שהוא מסכן את חייהם של המשתמשים בדרך ואת חייו שלו. אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור לגבי גזר הדין נדחה, איפוא.

14.      התוצאה הינה שהן הערעור על הכרעת הדין, והן הערעור על גזר הדין - נדחים.

                                                                             ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:      

           אני מסכים.

                                                                             המשנה לנשיאה

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ