אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור על הרשעה בגין עבירה רצח בכוונה תחילה

ערעור על הרשעה בגין עבירה רצח בכוונה תחילה

תאריך פרסום : 11/09/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
9604-04
04/09/2007
בפני השופט:
1. כבוד הנשיאה ד' ביניש
2. א' גרוניס
3. ד' חשין


- נגד -
התובע:
מאיר כריכלי
עו"ד אביגדור פלדמן
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד אורי כרמל
פסק-דין

הנשיאה ד' ביניש:

           ביום 18.12.02 נורה מיכאל פפיסמדוב (להלן: המנוח) ביריות אקדח, אשר כעבור זמן גרמו למותו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (השופטים ס' רוטלוי, א' טל, ע' סלומון-צ'רניאק) הרשיע את המערער בביצוע רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכנגד פסק דינו מופנה הערעור שלפנינו. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור הינה האם התגבשה אצל המערער החלטה להמית, כך שמתקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת רצח בכוונה תחילה, או שמא היה זה מעשה המתה המהווה עבירה אחרת.

עיקרי העובדות

1.        להלן עיקרי העובדות, כפי שעולה מהכרעת הדין של בית המשפט קמא. המערער והמנוח היו שניהם מלטשי יהלומים. בין השניים היו יחסי עבודה מאז שנת 1995, ובמסגרתם נהג המנוח להעביר למערער יהלומים עליהם עבד, לשם ביצוע גימורם הסופי. בשנת 2000 אירע אירוע בו היו מעורבים המערער והמנוח (להלן: אירוע האבן), אשר תואר על ידי הצדדים בהסכמה כדלקמן:

"ביום 2.8.00 נעלמה אבן יהלום ששייכת לארז תירוש ושהועברה ממנו למנוח ומהמנוח לנאשם [המערער - ד.ב.] לשם עיבודה. סמוך לאחר האמור ביוזמת חברת הביטוח פתחה חברת חקירות פרטית בחקירת הפרשייה. לאחר שזו חקרה את כל המעורבים לרבות הנאשם והמנוח, הטילה חברת הביטוח בספטמבר 2000 את האחריות להיעלמות האבן לפתחו של הנאשם".

ברקע הדברים נציין עוד כי בשנת 1996 התקיים אירוע קודם במעורבות השניים, במסגרתו נעלמו יהלומים מהמלטשה בה עבדו (ראו תמליל חקירת המערער מיום 18.12.02 (ת/1א'1) (להלן: התמליל מיום 18.12.02), חלק ראשון, בעמ' 46-49).

           מספר חודשים לאחר אירוע האבן עזב המערער את ענף היהלומים, מאחר שהרגיש, לטענתו, כי הכל מפנים כלפיו אצבע מאשימה, והחל לעבוד כנהג מונית. המערער חזר לעבוד בענף שבועות ספורים עובר לאירוע הירי נשוא כתב-האישום. בית המשפט קמא התרשם כי חרף חלוף הזמן וחרף יחסו החיובי של המנוח, אשר ניסה לסייע למערער לחזור לענף היהלומים, נטר המערער טינה למנוח. זאת, מאחר שחשד במנוח ובבעל האבן כי קשרו נגדו קשר והעלילו עליו עלילות, עד שנאלץ לעזוב את ענף היהלומים, ובשל כך נקלע למצב כלכלי קשה.

2.        בבוקר יום 18.12.02 הגיע המערער למקום עבודתו, אך זמן קצר לאחר מכן נסע במונית לדירת הוריו ברמלה, נטל מארון הבגדים את אקדחו של אביו, אשר היה טעון במחסנית, וחזר למקום עבודתו במלטשה שברחוב בצלאל 46 ברמת גן. המערער פנה לחדרו של המנוח במלטשה, בקומה החמישית, ושם, לאחר חילופי דברים קצרים, ירה המערער לעבר המנוח מספר כדורים, עד לריקון המחסנית (מפסק הדין ומטענות הצדדים לא ברור אם מדובר בחמישה או בשבעה כדורים). ארבעה מכדורים אלה פגעו במנוח - בירך, באמה, בלסת ובבטן. על פי עדותו של הפתולוג, ד"ר לוי, לא ניתן לקבוע את סדר הפגיעות (עמ' 91 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא (להלן: הפרוטוקול)). בית המשפט קמא קבע כממצא כי הירי בוצע כאשר המנוח יושב על כסא עבודתו, ואילו המערער עומד מולו. לאחר הירי גרר המערער את המנוח, אשר היה אז עדיין בחיים ובהכרה, אל המסדרון שמחוץ למלטשה. על פי קביעתו של בית המשפט קמא, לאחר שהוציא המערער את המנוח למסדרון, ובעוד האחרון שרוע על הרצפה, בעט בו המערער.

3.        נגד המערער הוגש כתב אישום בגין ניסיון לרצח, אולם לאחר שביום 8.1.03 נפטר המנוח מפצעיו, תוקן כתב האישום כך שייחס למערער עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. יצויין כי בסיכומיה בבית המשפט קמא עתרה המדינה להרשיע את המערער, לחלופין, בעבירה של רצח במזיד תוך ביצוע עבירה אחרת של סחיטה באיומים, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, יחד עם סעיף 428 לחוק.

גרסת המערער והכרעת דינו של בית המשפט קמא

4.        לגרסתו של המערער, בבוקר יום האירוע נתקל בדרכו לעבודה באדם המוכר לו מהתעשייה, אם כי אין הוא יודע את שמו, אשר הזהיר אותו מפני התרועעותו עם המנוח, לאחר שזה כבר גנב ממנו פעמיים בעבר. לטענת המערער, שיחה זו היא שהציתה בו את חשדו והניעה את המשך אירועי אותו בוקר. בית המשפט קמא מצא את עדותו של המערער בכל הנוגע לפגישתו עם האלמוני כלא מהימנה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט.

           באשר למטרתו של המערער בבואו לחדרו של המנוח כשהוא חמוש באקדח, גרסתו של המערער, הן בבית המשפט קמא והן בפנינו היתה, כי המערער רצה לאיים על המנוח ולהפחידו, על מנת לגרום לו לספר את האמת באשר לאירוע האבן, וכי לא היתה למערער כוונה להמיתו. המערער טען כי בהתאם לכך, כל הכדורים נורו על ידו לכיוון הרצפה או לכיוון רגליו של המנוח. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער בדבר כיוון הירי, וקבע כי המערער ירה לעבר פלג גופו של המנוח אשר היה מעל לשולחן עבודתו. בית המשפט ביסס מסקנתו זו על העובדה שעל השולחן נמצאו כתמי דמו של המנוח, אשר נטפו מגופו, וכן מאחר שעל שולחן העבודה נמצא מכשיר לליטוש אבנים מסוג דופ צ'סטר (להלן: דופ) שבור, אשר על פי חוות דעתה של מומחית מז"פ (ת/31) אפשר בהחלט שנפגע מקליע או מרסיס קליע.

5.        גרסתו של המערער ביחס לאופן ביצוע הירי לעבר המנוח עברה במהלך חקירתו במשטרה מספר גלגולים, והשתנתה גם בבית המשפט קמא. בתחילה טען המערער כי ירה ירייה אחת ואילו יתר הכדורים נפלטו מהאקדח, מכיוון שמדובר באקדח אוטומטי (ראו: דו"ח הפעולה של רס"ר מילשטיין (ת/7א'); תמליל מיום 18.12.02, חלק ראשון, בעמ' 21, 26, 63; תמליל חקירת המערער מיום 22.12.02 (ת/1ב'1) (להלן: תמליל מיום 22.12.02), חלק ראשון, בעמ' 2; תמליל מיום 22.12.02, חלק שני, בעמ' 13). לעומת זאת, בחקירתו האחרונה במשטרה טען שירה את הכדורים ברצף, מאחר שמדובר באקדח חצי אוטומטי (ראו תמליל חקירת המערער מיום 8.1.03 (ת/1ג'1) (להלן: תמליל מיום 8.1.03), בעמ' 6). בעדותו בבית משפט קמא טען המערער כי הוא חושב שירה מספר כדורים (עמ' 132 לפרוטוקול) אולם אין הוא זוכר מה קרה לאחר שירה את הכדור הראשון (עמ' 138 ו-157 לפרוטוקול). בהמשך עדותו חוזר המערער על גרסתו כי כל הכדורים נורו ברצף (עמ' 139 לפרוטוקול). בית המשפט קמא הסתמך על עדותו ועל חוות דעתו של אבי קאופמן, מומחה מעבדת הנשק במז"פ (ת/15 ו-ת/32), מהן עולה כי באקדח חצי אוטומטי, כמו זה שבו עשה המערער שימוש, אין צורך לדרוך את האקדח בין ביצוע ירי אחד לשני, אולם כל לחיצה על ההדק גורמת לירי של כדור אחד בלבד. כדי לבצע ירי של כדור נוסף, יש להרפות מההדק וללחוץ עליו לחיצה נוספת בחוזק נורמאלי (הפעלת לחץ של בין 1.7 ל-2.2 ק"ג), כאשר פרק הזמן שעובר מרגע הלחיצה על ההדק ועד שהאקדח מוכן לירי נוסף, הוא שבריר שניה. בית המשפט קבע כי בדבריו של קאופמן, אשר היו מהימנים עליו, יש כדי לסתור את טענות הנאשם לפיהן ירה כדור אחד על מנת לגרום למנוח לספר את האמת, ואילו יתר הכדורים נפלטו מאקדחו.

6.        בית המשפט קמא התייחס לשתי שאלות שעלו עקב התנהגותו של המערער במסדרון. השאלה הראשונה היתה מטרת הוצאתו של המנוח למסדרון. בעניין זה טען המערער כי מטרתו היתה לקבל סיוע מהנוכחים במלטשה ולהזעיק עזרה למנוח, וכי משיצא למסדרון קרא לשכנים להזעיק אמבולנס או משטרה (ראו עמ' 132 לפרוטוקול). לעומת זאת, מעדותם של כמה מעובדי המלטשות הסמוכות עלה כי בעודו במסדרון, התריס המערער כנגד המנוח כי גנב את האבן והרס את משפחתו, ולעומת זאת איש מהם לא ציין כי המערער ביקש לקרוא לעזרה. בית המשפט קבע כי דבריהם של עדי התביעה מהימנים עליו, וכי אין הוא מאמין למערער, שהוציא את המנוח למסדרון על מנת שתוגש לו עזרה. השאלה השניה בה דן בית המשפט היתה עדותם של כמה מעובדי המלטשות הסמוכות, כי בעודו במסדרון בעט המערער במנוח. המערער גרס כי בעת שניסה להוציא את המנוח החוצה כדי לעזור לו, המנוח השתולל, וכי יתכן שנתן לו מכה על מנת לגרום לו להפסיק להשתולל, אך הכחיש כי בעט במנוח. גם בעניין זה קיבל בית המשפט את עדותם של עדי התביעה כמהימנה, וקבע כי המערער אכן בעט במנוח במסדרון, וכי בעיטות אלה היוו את המשך האלימות החמורה, בה נהג המערער כלפי המנוח במלטשה.

7.        הסוגיה העיקרית במישור המשפטי אשר עמדה להכרעת בית המשפט קמא, כמו גם זו העומדת במרכז הערעור, היתה אם התגבשה אצל המערער ההחלטה להמית, אשר נדרשת לשם קיומה של כוונה תחילה, על פי סעיף 301 לחוק העונשין. כאמור, גרסת המערער היתה כי התכוון לגרום למנוח להודות שגנב את האבן והעליל עלילות על המערער, ולא לגרום למותו.

           כמפורט לעיל, בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער באשר לאופן ביצוע הירי ולכיוון אליו נורו היריות, ואף לא באשר להתנהגותו במסדרון, לאחר ביצוע הירי. בהתאם לקביעותיו אלה, דחה בית המשפט גם את טענת המערער, כי לא התכוון לגרום למותו של המנוח, אלא התכוון רק לגרום למנוח להודות במעשיו. לגישת בית המשפט קמא, לו זו אכן היתה מטרתו של המערער, לא היה מצטייד באקדח ולא היה יורה במנוח מספר יריות לכיוון מרכז גופו. בית המשפט הוסיף כי אף אם הפגיעות בפלג גופו העליון של המנוח בוצעו כשזה כבר היה שרוע על הרצפה, כטענת המערער, אין בכך כדי לבסס את גרסתו שלא התכוון לפגוע במנוח, שכן המערער לחץ על ההדק לפני כל ירייה, לא פעל כאוטומט והיריות לא נפלטו מאקדחו. בית המשפט קבע כי אין בעובדה שהמערער הגיע למלטשה לאור יום, מבלי להסוות את זהותו, כדי לשנות את מסקנתו בדבר קיומה של כוונה להמית, שכן התנהגותו זו של המערער נבעה מיצר הנקמה שבער בו. בית המשפט הוסיף כי אף לו היה מקבל את דברי המערער, כי התכוון לגרום למנוח להודות במעשיו, הרי משנוכח המערער כי אין הוא משיג את מטרתו באיומי אקדח, החליט להמית את המנוח כמימוש יצר הנקמה שבער בליבו. בית המשפט אף התייחס למבחני העזר, אשר אומצו בפסיקה, על מנת לסייע בקביעה האם התקיימה אצל המבצע החלטה להמית, ובהם הכלי בו נעשה שימוש לביצוע המעשה; טיב הפגיעה; ריבוי הפגיעות; ומקום הפגיעה. בית המשפט קבע כי שימוש בכל אחד ממבחני עזר אלה מביא למסקנה חד משמעית לפיה המערער חזה את מותו של המנוח ורצה בו. בית המשפט ציין כי מסקנה זו מתחזקת נוכח התנהגותו של המערער לאחר ביצוע הירי, אשר המשיך לבטא את רצונו להמית את המנוח בבעיטות שבעט בו בעוד המנוח שוכב פצוע על רצפת המסדרון. נוכח מסקנותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

הטענות בערעור

8.        בערעור שבפנינו חזר המערער על טענתו העיקרית כי לא התגבשה בו החלטה להמית את המנוח. לטענתו, כוונתו היתה רק לאיים על המנוח, ומשכך לא התקיימה הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם גיבוש היסוד הנפשי בעבירת רצח בכוונה תחילה.

           המערער חוזר וטוען כי כל היריות נורו על ידו אל מתחת לשולחן שלפניו ישב המנוח, לכיוון רגליו, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם כוונת קטילה. לשיטת המערער, היריה הראשונה פגעה בירכו של המנוח, אשר ישב על כסא עבודתו, ועקב כך נרתע המנוח בניסיון להתחמק מהירי ונפל על הרצפה. המערער, אשר לא ראה שהמנוח נופל, המשיך וירה את כל הכדורים ברצף אחד לעבר הרצפה, כך שהמנוח נפגע ביתר אברי גופו, מבלי שלמערער היתה כוונה לבצע ירי לעבר איברים חיוניים. לטענת המערער, גירסה זו מתיישבת עם סימני הירי בזירת האירוע, שכן כל סימני הקליעים נמצאו על הרצפה או סנטימטרים בודדים מעליה. מוסיף המערער וטוען כי גירסתו מתיישבת אף עם ממצאיו של הפתולוג, אשר חוות דעתו שוללת כל אפשרות שהמנוח נורה ונפגע בחזהו ובסנטרו בעודו ישוב על כסאו, כטענת המדינה. לשיטת המערער, העובדה שבעדותו הצהיר הפתולוג כי אין הוא יכול לשלול את תיזת ההגנה באשר לאירוע, די בה כדי לשלול את תיזת התביעה. כן מציין המערער כי על פי ממצאי הנתיחה, תעלת הקליע אשר פגע בבטנו של המנוח, ואשר הביא בסופו של דבר למותו, וכן תעלת הקליע אשר פגע בלסתו, עוברות מצידו האחורי של גופו לצידו הקדמי. לטענתו, עובדה זו מובילה למסקנה כי הפגיעה הקטלנית התרחשה כאשר המנוח שוכב על הרצפה, וצדודיתו מופנית כלפי המערער, וזאת בניגוד לתיזת המדינה, לפיה הכדורים נורו לעבר פלג גופו העליון של המנוח, בעודו יושב על כסאו. עוד טוען המערער בהקשר זה כי שגה בית המשפט ואף חרג מסמכותו כאשר סמך על התרשמותו העצמית מהתמונות שצולמו בזירת האירועים, בקובעו כי דם נטף מגופו של המנוח על השולחן, באופן המעיד על כך שנורה בפלג גופו העליון בעודו יושב. המערער מדגיש כי בית המשפט הגיע למסקנתו זו אף על פי שלא הובאה בפניו כל עדות שבמומחיות בנוגע לפיזור כתמי הדם. לשיטת המערער יכולים להיות תרחישים אחרים המסבירים את כתמי הדם על השולחן. גם באשר למכשיר הדופ, מדגיש המערער כי מומחי מז"פ קבעו אך שקיימת אפשרות שהדופ נשבר מפגיעת קליע, וחרף זאת בית המשפט התבסס על הפגיעה בו כאינדיקציה נוספת לכך שהמערער כיוון את הירי אל מעל השולחן. המערער טוען עוד כי יש בממצאי הזירה ובממצאים הפתולוגיים כדי לעורר ספק וכי קיימת אפשרות שגרסת המערער משקפת את המציאות. משהוכח, לשיטתו, כי המערער כיוון את היריות כלפי מטה, הרי שנשללת חזקת הכוונה, המחזיקה אדם כמי שמתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בא-כוח המערער טוען כי במקרה דנא אין לייחס למספר היריות שנורו משקל בקביעת קיומה של החלטה להמית, מאחר שמדובר באקדח חצי אוטומטי, אשר אין צורך לדרוך אותו לאחר כל יריה, וניתן לירות את כל הכדורים במחסנית על ידי סידרת לחיצות קלות, שביניהן מרווח של חלקיק שניה. מוסיף הסנגור וטוען כי מאחר שהאקדח מחייב לחיצה קלה מאד על ההדק לשם ביצוע יריה, קל להבין שהמערער, אשר מעולם לא עשה שימוש באקדח, לא הרגיש בלחץ הקל כל כך שהפעיל, כמעט מבלי משים, על ההדק הרגיש, ולכן סבר כי האקדח הוא אוטומטי (ראו פסקה 156 להודעת הערעור). בא-כוח המערער גורס כי אף על פי שלכלי הקטילה ולאופן הקטילה יש משקל ניכר בקביעה אם התקיימה החלטה להמית, אין ליתן לנסיבות אלה משקל מוחלט, ואין בהן כדי לבסס כוונת קטילה סובייקטיבית, מקום שבו עולה מן הראיות אפשרות סבירה אחרת, המעוררת ספק בדבר קיום ההחלטה להמית.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ