אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור על החלטה הדוחה תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו - ברשות בלבד

ערעור על החלטה הדוחה תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו - ברשות בלבד

תאריך פרסום : 26/09/2006 | גרסת הדפסה
בש"א
בית המשפט העליון
4936-06,4959-06
25/09/2006
בפני השופט:
הנשיאה ד' ביניש

- נגד -
התובע:
1. אלי ארוך
2. ג'ני ארוך

עו"ד פלדמן מושיק
הנתבע:
1. כלל פיננסים ניהול בע"מ
2. כלל פיננסים בטוחה ניהול השקעות בע"מ

עו"ד כספי רם
פסק-דין

           בפניי שני ערעורים על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום 22.5.06. בהחלטתה, קבעה הרשמת שניים: ראשית, כי הדרך הראויה להשגה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרתו נדחתה תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו, היא בקשת רשות ערעור ולא ערעור. זאת, בהתבסס על פרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). שנית, ראתה הרשמת ליתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור כאמור. שני הצדדים מערערים בפניי על החלטת הרשמת, וערעוריהם יידונו במאוחד.

עיקרי העובדות וההליכים

1.        בין הצדדים בפניי נתגלעה מחלוקת בנוגע לתיק ניירות ערך שניהלו המשיבים בבש"א 4959/06 (להלן: המשיבים) אצל המערערות בבש"א הנ"ל (להלן: המערערות). בטרם נתבררה המחלוקת לגופו של עניין, נחתם בין הצדדים הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, במסגרתו נקבע מנגנון בוררות ליישוב הסכסוך. לקראת סיום הליך הבוררות, לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בכתב לבורר אולם בטרם ניתן פסק הבורר, ביטלו המערערות את ההסכם עקב הטענה כי הופר על-ידי המשיבים. המערערות פנו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה במסגרתה ביקשו סעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם הבוררות ובדבר העברת הדיון ממסגרת של בוררות לבית-המשפט האזרחי. המערערות ביססו את תובענתן על שלוש עילות מרכזיות: ראשית, אין חולק כי המשיב הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשורה של עבירות שעיקרן מעשי איומים והטרדה שביצע כנגד המערערות, באי כוחן והעדים מטעמן במסגרת הליכי הבוררות. לטענת המערערות, בכך הפר המשיב את סעיף 7 להסכם הבוררות, אשר אסר עליו לבצע כנגד המערערות כל פעולה שיש בה פגיעה ישירה או עקיפה בגוף, בבריאות, בשם הטוב, בכבוד או במוניטין שלהן או של עובדיהן. לפי הטענה, מדובר בהפרה יסודית של הסכם הבוררות המובילה לביטולו ומצדיקה את העברת הסכסוך ממסגרת של בוררות לבית-המשפט האזרחי. שנית, לטענת המערערות נפל פגם מהותי בניהול הבוררות המתבטא, בין היתר, בקשר שבין הבורר לבין אחד מעדי המשיבים; בתחושת הבורר כי הוא מאוים על-ידי המשיב; בהודעת המשיב כי הבורר הוזמן כעד אופי בהליך הפלילי שהתנהל נגדו; וכן בקבלת מכתבים על-ידי המשיב ואי העברתם לידי המערערות. שלישית, לטענת המערערות, תנאי מהותי בהסכם הבוררות קבע כי על הבורר למנות מומחה בתחום המעו"ף, ואילו הבורר הסתפק בשמיעת מומחים מטעם שני הצדדים. לפי הטענה, פגם זה יורד לשורש העניין ומפקיע את הסכם הבוררות ואת ההליך כולו.

           בית-המשפט המחוזי (השופטת יהודית שבח) דחה את תובענת המערערות. בפסק-הדין נקבע כי מעשי האיומים וההטרדה בהם הורשע המשיב חמורים וראויים לכל גינוי, אולם אין בהם כדי להוביל לתוצאה המכריזה על ביטול הסכם הבוררות והפסקת ההליך. אשר לעילות האחרות שהעלו המערערות בתובענתן - קבע בית-המשפט כי דינן להתברר במסגרת תובענה לביטול פסק בורר, וכי אין בהן כדי להשפיע על תוקפו החוזי של הסכם הבוררות. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה כי הבוררות התנהלה במשך ארבע שנים והגיעה אותה עת לשלב הסיכומים, ראה בית-המשפט לדחות את התובענה לביטול ההסכם.  

           על פסק-הדין האמור הגישו המערערות ערעור לבית-משפט זה בתוך המועד החוקי לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). במקביל להגשת הערעור, הגישו המערערות בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וציינו כי בקשה זו מוגשת "מחמת הזהירות בלבד". המערערות ביקשו כי שאלת ההליך המתאים לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי תיוותר להכרעה במסגרת הדיון בערעור לגופו.

           ביום 9.4.06 החליטה הרשמת ש' ליבוביץ כי לצורך מתן החלטה בבקשת המערערות להארכת מועד, נדרשת הכרעה בשאלה המקדמית בדבר הדרך הראויה לתקיפת פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי- ערעור בזכות או ערעור הטעון רשות. בהתאם לכך, התבקשה עמדת הצדדים בעניין הנדון.

           ביום 22.5.06 נתנה הרשמת החלטתה בשאלת דרך ההשגה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וכן בבקשה להארכת מועד. אשר לסוגיה הראשונה-  דנה הרשמת בפרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובע כי החלטה של בית-משפט "לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות בלבד. מנימוקים עליהם נעמוד להלן, קבעה הרשמת כי בנסיבות העניין, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הדן בבקשה למתן סעד הצהרתי שעניינו ביטול הסכם בוררות עקב הפרתו, מהווה פסק-דין "לפי חוק זה" כמשמעותו בסעיף 38 לחוק. בהתאם לכך, קבעה הרשמת כי הדרך לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי היא באמצעות הגשתה של בקשת רשות ערעור. נוכח מסקנה זו, נדרשה הרשמת לבקשת המערערות להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. בעניין זה, קבעה הרשמת כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. זאת נוכח אי הבהירות שהיתה קיימת מלכתחילה לגבי תחולת סעיף 38 לחוק הבוררות על המקרה הנדון; בהתחשב בכך שהמשיבים לא הסתמכו על האיחור שחל בהגשת ההליך ולפיכך עוצמת הפגיעה בצפייתם לסופיות ההליך היא נמוכה; וכן בשים לב לכך שאין לשלול את סיכויי ההליך בשלב זה ולצורך הבקשה להארכת מועד. בהתאם לכל אלה, קבעה הרשמת כי המערערות יגישו בקשת רשות לערער תוך 7 ימים מעת המצאת החלטתה וכי הערעור שהגישו יימחק מהמרשם. 

2.        על החלטתה האמורה של הרשמת ערערו שני הצדדים. אשר לערעורן של המערערות בבש"א 4959/06 - טענתן הינה כי הרשמת לא היתה מוסמכת לדון בשאלת תחולתו של סעיף 38 על ההליך הנדון, וכי היה עליה להותיר שאלה זו להכרעת ההרכב שידון בתיק. לגופם של דברים, טענו המערערות כי הרשמת טעתה בפרשנות המרחיבה שנתנה להוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות. לטענתם, הדרך הנכונה לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי היא ערעור בזכות. אשר לערעור המשיבים בבש"א 4936/06 - הרי הוא מופנה כנגד החלטתה של הרשמת ליתן למערערות אורכה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין הנדון.

           בטרם אדון בערעורים שהגישו הצדדים אציין כי ביום 15.3.06 נתן הבורר את הכרעתו בסכסוך שבין הצדדים. המערערות הגישו תובענה לביטול פסק הבורר בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן-הנשיא י' זפט). הדיון בתובענה זו נדחה עד לסיום ההליכים בפני בית-משפט זה בשאלת ביטול הסכם הבוררות בין הצדדים.

הערעור על החלטת הרשמת בעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות

3.        סעיף 38 לחוק הבוררות קובע בזו הלשון:

38. ערעור

"החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו- (ד) לפקודת הרשמים, 1936".

(ההדגשה אינה במקור- ד.ב.)

           המחלוקת בין הצדדים בפניי נסובה על השאלה האם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את תובענת המערערות לביטול הסכם הבוררות בגין הפרתו, מהווה "החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה" כאמור בהוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות. הרשמת השיבה על שאלה זו בחיוב, ולפיכך קבעה כי הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי טעון רשות. כנגד כך מפנות המערערות את ערעורן בפניי.

4.        טענתן הראשונה של המערערות בהקשר זה הינה כי הרשמת לא היתה מוסמכת להכריע בשאלת ההליך הנכון לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיכך החלטתה בטלה מחוסר סמכות. טענה זו דינה להידחות. בית-משפט - ובכלל זה רשם - מוסמך להכריע בכל שאלה שהכרעתה דרושה לצורך פסיקת הדין בעניין שהובא לפניו על-פי סמכותו (ראו והשוו: סעיף 76 בשילוב עם סעיף 104 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984; להלן: חוק בתי המשפט). הרשמת נדרשה לשאלת הדרך הנכונה לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי כשאלה מקדמית במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד שהובאה בפניה על-פי סמכותה (ראו: סעיף 90(3) לחוק בתי המשפט). אשר על כן, היתה הרשמת מוסמכת להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות על נסיבות המקרה דנן.

           יצוין כי בפסק-דינו של השופט ריבלין בע"א 3750/01 גרוס נ' קידר (לא פורסם) - אליו הפנו המערערות בטיעוניהן - אין כדי לסתור את המסקנה האמורה. באותה פרשה לא נקבע דבר בנוגע לסמכות הרשמת לדון בשאלת הליך התקיפה הראוי על פסק-דינו של בית-המשפט קמא. כל שנפסק שם הוא כי בנסיבות אותו עניין, לא היה מקום למחוק את הערעור על הסף שכן מן הראוי היה ששאלת פרשנותו של סעיף 38 לחוק הבוררות תוכרע על-ידי ההרכב שידון בערעור. בעקבות ע"א 3750/01 גרוס הנ"ל, דן בית-משפט זה בהרחבה בשאלת פרשנותה של הוראת-סעיף 38 לחוק (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 אליו נתייחס בהמשך הדברים). אף שפסיקתנו טרם הכריעה ישירות בשאלת תחולתו של סעיף 38 על תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו, יש בהלכה העקרונית שנקבעה בע"א 4886/00 גרוס הנ"ל כדי לסייע במתן מענה לשאלה זו. בהתחשב בכל אלה, אינני רואה להתערב בשיקול-דעתה של הרשמת להכריע באופן מקדמי בשאלת תחולתו של סעיף 38 על ההליך הנדון, מבלי להעביר שאלה זו להכרעת הרכב.

5.        אשר לסוגיה הדיונית גופה - כאמור, השאלה הטעונה הכרעה בפניי הינה האם תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו מהווה "החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק.

           אין ספק כי בעניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית-המשפט (כגון: עיכוב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם בוררות; מינוי בורר; העברת בורר מתפקידו; הפעלת סמכויות עזר על-ידי בית-המשפט; אישור וביטול פסק בורר ועוד עניינים המנויים במפורש בחוק), הכרעתו של בית-המשפט מהווה החלטה "לפי חוק זה", ולפיכך הערעור עליה ברשות בלבד.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ