אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עפ"ת 43868-03-14 מדינת ישראל נ' עוידאת

עפ"ת 43868-03-14 מדינת ישראל נ' עוידאת

תאריך פרסום : 04/08/2015 | גרסת הדפסה
עפ"ת
בית משפט השלום בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
43868-03-14
20/07/2014
בפני סגן הנשיא:
ד"ר אברהם אברהם

- נגד -
מערערים:
מדינת ישראל
משיבים:
מונג'ד עוידאת
פסק דין
 

 

האישום

1. כתב אישום שהוגש נגד המשיב מאשימו בכך, שביום 9.7.2010 נהג באופנוע (בלי רישיון נהיגה) ברשלנות, נכנס לעקומה במהירות בלתי סבירה, איבד שליטה באופנוע, סטה לנתיב הנגדי, הושלך לתעלה צדדית ושב והושלך לכביש. כתוצאה מן התאונה הוא נפגע בגופו. כתב האישום מייחס לו נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק, סטיה מנתיב נסיעה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה ללא רישיון רכב תקף, ונהיגה בלא פוליסת ביטוח בת תוקף.

החלטת בית המשפט קמא

2.בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיב וביטל את כתב האישום מחמת הצדק, בגדרו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החוק). לשיטתו עומדת הגשתו של כתב האישום ב"סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". למסקנה זו בא השופט קמא על רקע העובדה, כי המשיב, בן 30 ביום התאונה, נפגע קשה מאוד בתאונה, ונותר משותק בפלג גופו התחתון. השופט קמא לא יכול היה לראות את התועלת שתצמח לאינטרס הציבורי מהגשתו של כתב אישום בנסיבות אלה, לאחר שהמשיב שילם בגופו על המעשה הנמהר שעשה. "הלב יוצא אל הנאשם ואל מצוקתו הקשה מנשוא", כך מציין השופט קמא ומוסיף, כי לפי ניסיונו – התביעה המשטרתית אינה בוחנת שאלה זו בטרם הגשת כתב האישום, כי אם פועלת "כמעט אוטומטית". משלא הפעילה התביעה שיקול דעת נאות, מחובתו של בית המשפט לבטל את האישום, כך השופט קמא שמוסיף, כי שיקולי הגמול וההתרעה שבענישה אינם תומכים בהעמדת המשיב לדין. המשיב שילם, כאמור, בגופו, ובכך בא שיקול הגמול על סיפוקו. שיקולי ההרתעה אינם ממין העניין, כיוון שהציבור איננו זקוק לענישה של המשיב על מנת להירתע מביצוע עבירות שכאלה, שכן די להיווכח במהות מעשיו של המשיב, ותוצאותיהן הקשות [מבחינתו] בכדי להירתע.

הערעור

3.על החלטה זו משיגה המערערת. היא מתארת את התנהגותו של בית המשפט קמא, שנהג אקטיביות שאינה ראויה, כגון שהפנה את המשיב להגיש בקשה לעיכוב הליכים (שלא נתקבלה) וכד', עד שסופו של יום קיבל את הבקשה לביטולו של כתב האישום. היא מלינה על קביעתו של השופט קמא, לפיה התביעה נוהגת במקרים כגון אלה באוטומטיות, בלא לבחון את האינטרס הציבורי.

4.לגופה של החלטה טוענת המערערת, כי אין עניין לנו בהתנהגות שערורייתית או מפלה של התביעה, ולראיה היא מפנה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שדחה את בקשת המשיב לעיכוב הליכים. טענותיו של המשיב בדבר מצבו הגופני בעקבות התאונה הינן רלוונטיות לגזירת דינו של המשיב, אך לא לשאלה אם להעמידו לדין אם לאו, כך המערערת.

המערערת מוסיפה עוד וקובלת על קביעתו של השופט קמא, כאילו אין לציבור אינטרס בהגשתו של כתב אישום נגד המשיב. היא מצביעה על חומרתן הרבה של העבירות שיוחסו למשיב (נהיגה בלא רישיון, כאשר הוא מעולם לא הוציא רישיון על אופנוע). לכך נוספת העובדה, כי חרף הזמן הקצר בו הוא מחזיק ברישיון (משנת 1998) הוא עבר 14 עבירות, ובהן שלושה מקרים נוספים על נהיגה בלא רישיון.

תולדות ההגנה מן הצדק

5.כפי שנוכחנו לראות, במרכזה של מחלוקת בין בעלי הדין עומדת טענת המשיב בדבר "הגנה מן הצדק". לא אכביר מילים בתולדותיה של הגנה זו (למעוניינים, ראו נא י' נקדימון הגנה מן הצדק (מהדורה שניה, 2009)). עם זאת, תמציתם של דברים צריכה לענייננו, ואותה אנסה ליתן עתה.

6.ההכרה העקרונית של ההלכה הפסוקה בטענת ההגנה מן הצדק נעשתה בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 798 (1978). אלא שמשך כעשרים שנה לא התפתחה ההלכה לבד מן ההכרה בה (ולא נמצא מקרה מתאים להפעלתה). אבן הדרך הבאה בהתפתחות ההלכה אנו מוצאים בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 221 (1996), ששב והכיר בקיומה של ההגנה, תוך שהוא קובע להפעלתה מבחן צר: "המבחן הקובע... הוא ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שישבה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם..." (שם, ע' 370).

7.אבן דרך נוספת בהתפתחותה של ההגנה בהלכה מצינו ב ע"פ 4866/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005), שקבע מבחן תלת־שלבי בהחלתה של ההגנה: בשלב ראשון על בית המשפט לזהות את הפגם שנפל בהליך שננקט נגד הנאשם, ולאמוד את עוצמתו. אם נמצא קיומו של פגם שכזה יעבור בית המשפט לשלב שני, ובו יערוך איזון בין האינטרסים השונים, ובסופו יקבע האם בפגמים שנמצאו בשלב הראשון יש משום "פגיעה חריפה" בתחושת הצדק וההגינות. אם נמצאה פגיעה שכזו בתחושת הצדק וההגינות יעבור בית המשפט לשלב השלישי, ובו יבחן איזהו הסעד הראוי לתיתו בנסיבות העניין (ביטול כתב האישום או חלקים ממנו, הקלה עם הנאשם בענישתו, ועוד כיו"ב).

8.בשנת 2007 עוגנה ההגנה ההלכתית בסעיף 149(10) לחוק, הנותן בידי הנאשם לטעון, כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". כארבעה חדשים אחרי חקיקת החוק קבע בית המשפט העליון, בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' מרגלית (4.9.07), כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שפותחה בפסיקת בית המשפט העליון, עוגנה בחקיקה, והוסיף כי "המבחנים שנקבעו בפסק דין בורוביץ' ימשיכו, אם כן, להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה". ציון דרך נוסף מצינו בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (21.10.07), שם נקבע (מפי כב' השופטת ד' ברלינר):

"עם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, הפכה ההגנה מן הצדק מדוקטרינה הילכתית לדוקטרינה המוכרת ומעוגנת בספר החוקים. מהלך זה מעורר את השאלה כיצד משפיע התיקון לחוק על היקפה ואופיה של ההגנה מן הצדק, כפי שזו עוצבה בפסיקה עד כה. לעניין פרשנותו של המבחן שנקבע בתיקון לחוק, נכונו לנו, ללא ספק, עוד עלילות רבות והדעת נותנת כי הפסיקה תאמר את דברה. עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ."

9.הסיפא שבדברים אלה של כב' השופטת ברלינר מכוונים לבחינה התלת־שלבית אותה הזכרנו מעלה בתמצית. בדרך זו עלינו ללכת, בבואנו לבחון את תחולתה של ההגנה בעניין שלפנינו. לשם כך ראוי לנו כי נעמיק קמעא בשיקולים השונים הצריכים בשלבים השונים של הבדיקה, כפי שנפרשו בעניין בורוביץ', לאמור:

"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית־המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית־המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית־המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום־לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית־המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית־המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב־האישום. בין היתר, עשוי בית־המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית־המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים."

מן הכלל אל הפרט

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ