|
בפני:
|
כב' השופטת שושנה שטמר – אב"ד
כב' השופט סארי ג'יוסי
כב' השופט חננאל שרעבי
|
|
המערערים:
|
1. נ' ש'
2. י' ש'
3. ה' ש' ל'
4. ט' מ'
ע"י ב"כ עו"ד א. אבריאל ואח'
|
|
נגד
|
|
המשיבה:
|
ל' ש'
ע"י ב"כ עו"ד ש. זוהר וא. ריכטר
|
| |
|
|
ערעור מיום 25/11/2014 על פסק דין מיום 20/10/2014 של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שלי אייזנברג) בתיק תמ"ש 46185-06-12; תמ"ש 2622-09-12
השופט חננאל שרעבי:
- עסקינן בערעור על סוגייה אחת בפסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שלי אייזנברג) ) בתמ"ש 46185-06-12 מיום 20.10.2014, הנוגע לחשבון בנק משותף למנוחה ש' צ' ז"ל (להלן: "המנוחה") ולמשיבה בבנק הפועלים, סניף XXX (X) חשבון מספר ***** (להלן: "החשבון המשותף"), אודותיה נקבע (סעיף 29 לפסק הדין) כדלקמן:
"29. אשר על כן, ניתן פס"ד הצהרתי לפיו בצירוף הנתבעת לחשבון הבנק של המנוחה, הפכה הנתבעת לבעלים של מחצית מהכספים שבחשבון. בהתאם אני מורה כי מחצית הכספים אשר היו מצויים בחשבון בנק הפועלים בסניף XXX (X) מס' חשבון ***** ביום פטירת המנוחה, הינם כספיה של הנתבעת. המחצית השנייה של הכספים נופלת בגדר נכסי עיזבון המנוחה ותתחלק בין יורשיה עפ"י דין, כפי שנקבעו בצו הירושה שניתן בעניין עזבון המנוחה. על בנק הפועלים לפעול לחלוקת הכספים בהתאם להוראות פסק הדין מבלי לחייב כל הצדדים בהגעה פיזית יחד לסניף הבנק".
רקע ותוכן פסק הדין קמא
- המנוחה הלכה לבית עולמה ביום XXX, ולא הותירה אחריה צאצאים וצוואה.
- המערערים והמשיבה הם יורשיה על פי דין של המנוחה בחלקים שווים, בהתאם לצו ירושה מיום ***.
המערערים הם ארבעת אחייניה של המנוחה, ילדי אחיה המנוח י' ש' ז"ל, והמשיבה היא אחותה.
- בין הצדדים התנהלו תביעות הדדיות הנוגעות לעזבון המנוחה, כשבמוקד המחלוקת הם כספים רבים (כעשרה מליון ש"ח) אשר היו מצויים בחשבון המשותף בעת פטירת המנוחה.
המשיבה צורפה כשותפה לחשבון המשותף, סמוך לפני פטירת המנוחה (כפי שיפורט להלן), והשאלה (שבמחלוקת) שעמדה לדיון בפני בית המשפט קמא היתה – האם צירופה של המשיבה לחשבון המשותף כשותפה, מזכה אותה במחצית מהכספים שבחשבון מכוח השותפות, או שמא מדובר בצירוף שנעשה מחמת נוחות או תחת השפעה בלתי הוגנת.
- אין מחלוקת, ולכך הסכימה גם המשיבה (סעיף 18 לפסק הדין), כי מחצית מכספי החשבון המשותף הם חלקי מנכסי העיזבון. המחלוקת התמקדה במחצית מכספי החשבון, שלגירסת המשיבה ניתן לה על ידי המנוחה כמתנה לאלתר בעת צירופה כשותפה לחשבון המשותף.
- לאחר שמיעת ראיות, במסגרתן נשמעו גם עדויותיהם של שני עובדי סניף הבנק בו מצוי החשבון המשותף (פקידת הבנק הגב' ק' ש' ומנהל הסניף מר א' ר'), הסיקה השופטת קמא וקבעה כדלקמן:
א. הוכח בפניה כי המנוחה גמרה בדעתה ליתן למשיבה מחצית מכספי החשבון במתנה עם צירופה כשותפה לחשבון המשותף, עוד בחיי המנוחה.
ב. הוכח בפניה כי רצונה המפורש של המנוחה אינו מתיישב עם טענות המערערים, לפיהן צירוף המשיבה לחשבון המשותף, נעשה למען נוחות המנוחה בהיותה בפני משבר בריאותי, חוסר עצמאות ומטעמי נוחות.
ג. לא הוכחה טענת המערערים להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוחה שהוביל להוספתה כשותפה בחשבון המשותף, אלא כי המנוחה התכוונה להעניק לאחותה המשיבה מחצית מהכספים בחשבון הבנק על דרך צירופה לחשבון כשותפה, מרצון טוב וחופשי ומבלי שהושפעה על ידי מאן דהוא לבצע זאת.
ד. היא דחתה את טענת התובעים כי אף אם ניתן לראות במחצית מהכספים שבחשבון הבנק המשותף כמתנה למשיבה, אזי עולה מן הראיות כי מדובר בכספים שהמנוחה התכוונה להעניק למשיבה לאחר אריכות ימיה.
לפיכך, מדובר בפעולה משפטית בטלה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965. (להלן: "חוק הירושה").
השופטת קמא השתכנעה כי עם צירופה של המשיבה לחשבון המשותף, התכוונה המנוחה ליתן לה מתנה בחיים לאלתר של מחצית מהכספים שבחשבון המשותף.
- לאור כל האמור לעיל, הצהירה השופטת קמא בסעיף 29 לפסק הדין את שצוטט בסעיף 1 לעיל, שתמציתו, כי עם צירוף המשיבה לחשבון הבנק המשותף, הפכה היא לבעלים של מחצית מהכספים שבחשבון המשותף.
טענות המערערים בערעור, בהסתמך על הודעת הערעור ועיקרי הטיעון
- מדגישים המערערים בפתח הודעת הערעור ועיקרי הטיעון מטעמם כדלקמן:
א. הערעור הוא על המסקנה המשפטית הנובעת מהעדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא. הם אינם חולקים על העדויות עצמן ו/או מהימנותן. ההיפך – הם טוענים כי העדויות כפי שנשמעו היה בהם כדי להוביל למסקנה משפטית הפוכה מזו שבית משפט קמא הגיע אליה.
ב. אין מחלוקת כי מדובר בחשבון משותף, ואין ערעור על קביעת השופטת קמא כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה על המנוחה שהובילה להכנסתה של המשיבה כשותפה לחשבון המשותף.
המחלוקת היא, האם המשיבה הוכיחה את טענתה, כי עם צירופה כשותפה לחשבון המשותף, התכוונה המנוחה ליתן לה מתנה לאלתר; או שמא התכוונה המנוחה ליתן למשיבה מתנה (מחצית מכספי החשבון המשותף) רק לאחר פטירתה (שהיא פעולה בטלה, שכן היא בניגוד לסעיף 8(ב) לחוק הירושה).
- טוענים המערערים כי עיון מדוקדק בעדויות שנשמעו בבית המשפט קמא מלמד בצורה ברורה וחד משמעית כי המנוחה לא התכוונה ליתן מתנה בחיים, לאלתר, למשיבה מחצית מהכספים בחשבון המשותף עם צירופה לחשבון זה, אלא רק לאחר פטירתה (המערערים ציטטו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמם קטעים מתוך עדויות שנשמעו בבית משפט קמא מהן ניתן להסיק מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיעה השופטת קמא, והיא – כוונת המנוחה ליתן מחצית מהכספים שבחשבון המשותף במתנה למשיבה רק לאחר פטירתה).
- עוד טוענים המערערים כי חיזוק למסקנה זו, בדבר כוונתה של המנוחה ליתן למשיבה מחצית מכספי החשבון המשותף במתנה רק לאחר פטירתה, ניתן לקבל ממעשיה ו/או התנהגותה של המשיבה כדלקמן:
א. כפי שאף צוין בפסק הדין, המשיבה הגישה לרשם הירושות בקשה כוזבת לצו ירושה אודות עזבון המנוחה, בה היא מעלימה את זכותם של המערערים לרשת את עזבון המנוחה. בכך, למעשה, ניתן ללמוד על הלך רוחה של המשיבה, לפיו לא היה לה כל בטחון כי המבקשת נתנה לה כספים כלשהם מהחשבון המשותף במתנה לאלתר, שאם לא כן, מדוע היה לה צורך להגיש בקשה שקרית למתן צו ירושה תוך העלמת חלקם של המערערים כיורשים!
ב. המשיבה לא פעלה בחשבון לאחר הכנסתה כשותפה כל עוד המנוחה היתה בחיים, ולא עשתה במחצית הכספים שבחשבון המשותף כבשלה. צירופה לחשבון נעשה כיומיים לפני כניסת המנוחה לניתוח. הדבר תואם את המסקנה כי הדבר נעשה כתחליף (שלא על פי הדין) לצוואה, ולא כמתנה בחיים.
- לכן סבורים המערערים כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי כל תכולת החשבון המשותף נכון ליום פטירת המנוחה (על פירותיו), ולא רק מחצית ממנו, צריך להיות מחולק בהתאם לצו הירושה, בין היורשים על פי דין.
ככל ונמשכו כספים על ידי המשיבה לאחר פסק הדין קמא, יש להורות שסכום זה יוחזר לחשבון המשותף בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, על מנת לאפשר חלוקה בהתאם לצו הירושה.
- כן מבקשים המערערים לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בשתי הערכאות.
טענות המשיבה בערעור בהתאם לעיקרי הטיעון מטעמה
- המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור מהטעמים הבאים:
א. הכרעת בית המשפט קמא היא בשאלה עובדתית, בדבר רצון המנוחה להעניק למשיבה בעלות בחשבון הבנק המשותף.
השופטת קמא, בהסתמך על ראיות ששמעה, קבעה כי הוכח רצונה של המנוחה להעניק מתנה לאלתר במחצית מכספי החשבון המשותף.
אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים, ואין הדבר כן במקרה דנן.
ב. ציטוטים מתוך עדויות שנשמעו, כפי שהופיעו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המערערים, לא הובנו או הוצאו מהקשרם. הכוונה הברורה של ציטוטים אלה, היא כי המנוחה לא רצתה שכספים אלה יפלו בידי המערערים ולכן נתנה אותם במתנה לאלתר למשיבה.
דיון והכרעה
- כדי לעשות סדר בדברים אציין מספר נתונים עובדתיים רלוונטיים, כדלקמן:
א. אין מדובר בחשבון משותף שנפתח מלכתחילה על שם המנוחה והמשיבה, אלא בחשבון שנפתח מלכתחילה על שם המנוחה בלבד שנים רבות טרם צירופה של המשיבה כשותפה לחשבון (ראה עדותה של פקידת הבנק הגב' ק' ש' עמ' 8 לפרוט', ש' 8-20).
ב. המנוחה צירפה את המשיבה כשותפה לחשבון, בהתאם לטופס עדכון פרטי חשבון בעלים מקושרים (צורף כנספח לתיק המוצגים מטעם המערערים) ביום 19.7.10, הכולל סעיף "אריכות ימים" (שעל מהותו נעמוד להלן).
ג. כמפורט בכתב ההגנה שהגישה המשיבה בבית המשפט קמא (צורף לתיק המוצגים מטעם המערערים) בחודש יולי 2010, נמצא ממצא פתולוגי אצל המנוחה במעי הגס. בעקבות זאת, נקבע כי המנוחה צריכה לעבור ניתוח בדחיפות והיא הוזמנה לניתוח בבית החולים רמב"ם ליום X.
בפסק הדין נקבע כי המנוחה עברה את הניתוח ביום Y (עמ' 6 לפסה"ד, ש' 2).
טרם הניתוח אושפזה המנוחה במחלקה הפנימית של בית החולים רמב"ם ביום ****.
ד. בעת פטירת המנוחה היה בחשבון המשותף סך של כ- 10,000,000 ₪, (ראה סעיפים 13 לכתב התביעה קמא ו-35 לכתב ההגנה קמא), ואולי יותר. נקודה זו לא הובהרה עד תום בפסק הדין קמא, אם כי הדבר אינו נחוץ לצורך הכרעה, שכן בירור הסכומים לצורך חלוקה יכול להיעשות עצמאית ע"י הצדדים בקלות יחסית, על ידי עיון בדפי חשבון הבנק של החשבון המשותף נכון ליום פטירת המנוחה (ואפילו על פי שעת הפטירה).
- השופטת קמא, בסעיפים 16 עד 20 לפסק הדין, סקרה את הפסיקה הנוגעת לחשבון משותף בין צדדים, סקירה שאף מקובלת על ידי המערערים (סעיף 2 להודעת הערעור ולעיקרי הטיעון מטעם המערערים), ואף מקובלת עלי, שתמציתה כדלקמן:
א. יש להבחין בין חשבון בנק שנפתח מראש כחשבון משותף על ידי שני צדדים, לבין חשבון בנק שנפתח באופן בלעדי על ידי צד אחד, אליו צורף בהמשך בעלים נוסף. לעניין זה קיימת חזקה כי כספים המצויים בחשבון בנק משותף שנפתח כמשותף מראשיתו, הינם בבעלות משותפת של השותפים לחשבון, אלא אם יוכח אחרת.
מאידך, לקביעת בעלות שותף שצורף לחשבון, בכספים שהופקדו בחשבון טרם הצירוף, דרושה הוכחה חד משמעית בדבר גמירות הדעת של בעל החשבון המקורי, כמעניק מתנה בחיים לאותו שותף שצורף לחשבון .
ב. נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת של בעל החשבון המקורי המנוח בהענקת מחצית הכספים שבחשבון כמתנה לאלתר לשותף המצטרף, מוטל על כתפי השותף המצטרף, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט מחמיר בהוכחות הדרושות לביסוס כוונת בעל החשבון המקורי המנוח.
ראה לעניין זה (פסיקה שאף צויינה על ידי השופטת קמא בפסק הדין) :
ע"א. 679/76 סלי נגד שפר פד"י לב(2), 785.
ע"א 268/81 ברעם נגד גרטי פד"י לח(2), 47.
ת"ע (ת"א) 5280/00 עזבון המנוח טטנבוים יונה – דוד ז"ל נגד ארזי חיים (פורסם בנבו).
תמ"ש 41584-12-12 א.ב. נגד י.כ. (פורסם בנבו).
- כן ראוי לצטט את דבריו של כב' השופט בך בע"א 268/81, אותו אף ציטטה השופטת קמא בסעיף 19 לפסק דינה, ציטוט שאף המערערים חזרו עליו בסעיף 5 להודעת הערעור ולעיקרי הטיעון מטעמם, שמפאת חשיבותם להכרעה בערעור זה, נצטט אותם אף אנו, כדלקמן:
"אין לשלול את האפשרות, שבעל חשבון בנק, המצרף אחר כשותף לאותו חשבון, אכן עושה זאת מתוך כוונה להעניק לאותו שותף מתנה לאלתר של מחצית הכספים באותו חשבון בהתאם ליתרה בחשבון, כפי שתהיה מזמן לזמן. אולם בית המשפט לא יקבע זאת כעובדה, אלא אם כן מצביע חומר הראיות בבירור על קיום כוונה כזאת. עדיף, שכוונה זו תוכח על ידי מסמכים בכתב, אך בהעדר מסמך ניתן לקבוע ממצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות. אולם בית המשפט יצדק בסירובו להסיק את המסקנה האמורה, כאשר חומר הראיות מצביע על אפשרויות אחרות, המתקבלות על הדעת לא פחות, ובמיוחד כאשר עולה מההוכחות... שסביר להניח, כי בעל החשבון רצה להטיב עם 'המקבל' לאחר פטירתו של בעל החשבון בלבד" (ציטוט מעמ' 52 לפסק הדין שם).
- כאמור, המערערים אינם חולקים על העדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא או על מהימנותן, אלא על המסקנה שהסיקה השופטת מעדויות אלה.
ככל שנשתכנע כי כך הוא הדבר, כי אז יש לומר שאין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, וכלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות לא ימנע התערבות במסקנותיו של בית המשפט קמא במקרה כזה.
נצטט בנדון מדבריו של כב' השופט עמית בע"פ 8146/09 אלי אבשלום נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו), שאמנם נאמרו במסגרת ערעור פלילי, אך תוכן דבריו טובים גם לערעור אזרחי, (והוא מסתמך בקביעותיו שם גם על ערעורים אזרחיים), כדלקמן:
"כלל אי ההתערבות (בממצאי עובדה ומהימנות – ח.ש.) אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אעשה כמיטב יכולתי לקבץ את החריגים מארבע כנפות הפסיקה ולהביאם בתמצית בפני הקורא...
( - ) כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות ...
( - ) כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד עיריית מעלה אדומים...).
( - ) כאשר ממצאי ערכאה הדיונית מבוססים על ראיות בכתב, תמליל קלטת... או התרשמות מחפץ... כאשר נטען לחיקוי ולהעתקה של מוצר או מדגם שניתן להציגם גם בפני ערכאת הערעור...
( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות..." (כב' השופט עמית ציין עוד מספר חריגים, שמפאת הקיצור נשמיטם שכן אינם רלוונטיים לענייננו).
- במקרה דנן כאמור, השופטת קמא, לנוכח הראיות שעמדו בפניה, הגיעה למסקנה הבאה
המפורטת בסעיף 20 בפסק הדין, כדלקמן:
"20. אקדים אחרית לראשית ואומר כי מחומר הראיות שהונח בפניי שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה כי כוונתה של המנוחה היתה, להעניק לה במתנה מחצית מהכספים שבחשבון הבנק, על דרך השותפות. כלל הראיות שהונחו בפני מבססות את גמירות דעתה של המנוחה כמצוות סעיף 2 לחוק המתנה...".
נזכיר כי סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה"), עוסק ב"מתנה לאלתר", וקובע כדלקמן:
"מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם דבר ניתן במתנה".
הוסיפה וציינה כב' השופטת קמא בסעיף 19 סיפא לפסק הדין כי:
"בעניין גרטי נפסק כי גמירות הדעת של מעניק המתנה צריך להשתקף באופן ברור וחד משמעי מחומר הראיות.
אני כאמור מסכים לקביעה זו, תוך הותרת השאלה בה נדון להלן, האם מסקנתה של השופטת קמא אכן משתקפת באופן ברור וחד משמעי מחומר הראיות שעמד בפניה?
- מסקנתה של השופטת קמא כי המשיבה עמדה בנטל הראייה המוגבר המוטל על כתפיה התבססה רובה ככולה, על עדויות פקידת הבנק הגב' ק' ש' ומנהל סניף הבנק מר א' ר', שהיו מעורבים מטעם הבנק בהליך צירוף המשיבה כשותפה לחשבון .
ציינה השופטת קמא בפסק הדין כי "שני עובדי הבנק העידו באופן אובייקטיבי אודות נסיבות הצירוף. עדויותיהם היו קוהרנטיות, מהימנות והתיישבו עם גירסתה של הנתבעת (המשיבה דנן – ח.ש.) לאופן התנהלות המנוחה ונסיבות הצירוף. כן ראוי לציין כי שני העדים הינם העדים היחידים שהיה להם עניין בתוצאות ההליך, הם ניטרליים ומעדויותיהם כצד שלישי, חף מאינטרסים, ניתנה לבית המשפט ההזדמנות ללמוד אודות גמירות דעתה של המנוחה וכוונותיה בסמוך לאשפוזה בבית החולים" (ציטוט מתוך סעיף 21 לפסק הדין).
הוסיפה וציינה השופטת קמא כי - "עדותם של עובדי הבנק שופכת אור על כוונות המנוחה לצרף את הנתבעת לחשבון הבנק. רצונה הברור שב והתברר לעיל מפורשות כמתואר בעדויותיהם. פקידת הבנק הגיעה לביתה של המנוחה עם טפסים לחתימתה המייפים את כוחה של הנתבעת. לאחר שקיבלה הסבר מפורט על השלכות יפוי הכח, הבהירה המנוחה כי אינה מעוניינת במתן יפוי כח לאחותה, אלא בצירופה לחשבון, לשם כך נדרשה פקידת הבנק לשוב על עקבותיה ולערוך טפסים חדשים לצירוף הנתבעת לחשבון הבנק. הוראות אלו שניתנו לפקידי הבנק מאת המנוחה אינן מותירות מקום לספק באשר לכוונתה והבנתה של המנוחה את משמעויות צירופה של הנתבעת כשותפה לחשבון. הנסיבות כפי שתוארו ע"י עובדי הבנק מלמדות כי פעולות אלו נעשו תוך הפעלת שיקול דעת, מודעות ומרצונה החופשי של המנוחה תוך הבנה מלאה של השלכות הפעולה.
התבטאויותיה של המנוחה אשר לחשש מפני העתיד לבוא, כפי שעלו בשיחותיה עם פקידת הבנק ועם מנהל הבנק מתיישבות עם אופן פעולותיה. התרשמתי כי הדברים נאמרו לכל אחד מעובדי הבנק בנפרד באופן שאיננו משתמע לשתי פנים. עובדי הבנק נקטו משנה זהירות נוכח שיעור הכספים שהתנהלו בחשבון הבנק, באופן שמתיישב עם העובדה כי בתחילה התכוננו להחתים את המנוחה על טפסים של יפוי כח, ורק לאחר שהמנוחה הבהירה את כוונתה, נערכו טפסים שונים לצירוף לחשבון משותף. מכל אלו עולה בבירור גמירות דעתה של המנוחה, ולכן יש לראות באקט הצירוף משום הענקת מתנה עוד בחייה לידי הנתבעת, באופן מודע ורצוני" (ציטוט מתוך סעיף 22 לפסק הדין קמא).
- השופטת קמא דחתה את טענת המערערים (התובעים בפניה) כי המנוחה לא התכוונה לתת למשיבה מתנה לאלתר אלא רק לאחר אריכות ימיה, ולפיכך מדובר בפעולה משפטית בטלה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה.
נצטט מתוך סעיף 28 לפסק הדין את דברי השופטת קמא בסוגייה זו, כדלקמן:
"דין הטענה להדחות.
הכספים בחשבון הבנק הוענקו לנתבעת עוד בחייה של המנוחה, מתוך רצון לשתף את הנתבעת בכספים שעמדו לרשות המנוחה, ולהעניק לה את השליטה בכספים אלו לא רק לעתיד לבוא אלא מעתה ואילך. משכך מדובר בהוראה תקפה וחוקית. מניתוח העדויות שלעיל ומכלל החומר שבפניי לא מצאתי כי רצונה של המנוחה היה להעניק לנתבעת את הכספים רק לאחר מותה, אלא מהעת הזו ולכל העתיד לבוא (ראה לעניין זה חקירתו של מנהל הבנק שצוטטה בהרחבה). לא מצאתי כי האופן בו בחרה המנוחה לפעול ע"י צירופה של הנתבעת לחשבון, הינו בבחינת מתנה לאחר המוות שככזו תהא בטלה עפ"י סעיף 8(ב) לחוק הירושה.
כן יש להדגיש, אין לראות בעובדה שהנתבעת לא משכה כספים מהחשבון באופן מיידי כדי לבסס הטענה, כי מדובר במתנה שתינתן לנתבעת לאחר מות המנוחה בלבד. העובדה כי הנתבעת בחרה שלא לעשות שימוש בזכותה בטרם נפטרה המנוחה, לא מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר במתנה לאחר מיתה, כי אם מבחירה חופשית שעשתה הנתבעת. עצם צירופה למעשה העניק לה מתן זכות מיידית למשוך את הכספים, פעולה אשר המנוחה היתה מודעת להשלכותיה ובכל זאת בחרה לבצעה. כוונתה של המנוחה לא רק שנובעת מהתבטאויותיה אלא שהיתה מלווה במעשה אקטיבי והוא הצירוף. בנסיבות אלו מדובר במתנה שהוענקה לנתבעת עוד בחייה של המנוחה מתוך כוונה לשתפה בזכויות הקיימות בהווה ובעתיד"
- נבחן כעת את טענת המערערים בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, כי מהעדויות שנשמעו, עולה תמונה אחרת שאינה משתמעת לשני פנים, על כך שהמנוחה, בבקשתה לצרף את המשיבה לחשבונה בבנק הפועלים (החשבון המשותף), לא התכוונה ליתן לה מתנה בחיים, לאלתר, אלא במטרה וכדי שלאחר אריכות ימיה תקבל את תכולת החשבון.
ככל שהמערערים יצליחו לשכנע כי אפשרות כזאת עולה מהעדויות שנשמעו בבית המשפט קמא, בצורה "מתקבלת על הדעת לא פחות" (לשון ביהמ"ש בע"א 268/81 המצוטט לעיל) מהאפשרות שמדובר במתנה לחיים ולאלתר, ממילא יהיה מקום להתערב בהחלטת השופטת קמא, לנוכח ההלכה הקיימת לעניין צירוף שותף לחשבון קיים (ראה סעיפים 15 - 16 לעיל).
כתב ההגנה מטעם המשיבה בבית המשפט קמא
- על מנת לבחון את גירסת המשיבה לסיבת צירופה כשותפה לחשבון המנוחה, נתבונן ראשית לכל בגירסתה כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה שהגישה בתיק קמא.
בסעיף 23 לכתב ההגנה ציינה המשיבה:
"מספר ימים לפני האישפוז אמרה המנוחה לנתבעת כי היא רוצה לתת לנתבעת את כל כספה אם חס וחלילה היא לא תרפא. הנתבעת אמרה לה כי אין צורך בכך כיוון שהיא מאמינה באמונה שלמה כי היא תחלים. המנוחה ענתה שאם חס וחלילה יקרה לה משהו, היא רוצה שכל כספה יעבור לנתבעת. לשם כך היא ביקשה שהנתבעת תהיה שותפתה בחשבונות הבנק. המנוחה כמו גם הנתבעת הבינו שעצם צירוף הנתבעת לחשבון המנוחה יהיה בו כדי שכל החשבון יעבור על שם הנתבעת אם המנוחה תמות חלילה".
המשיבה תמכה את כתב הגנתה בתצהיר מיום 22.8.2012, בו ציינה, בין היתר כי "כל האמור בסעיפים 8 – 29 אמת וידוע לי מידיעה אישית".
כתב ההגנה והתצהיר התומך צורפו לתיק המוצגים מטעם המערערים.
הדברים בסעיף 23 לכתב ההגנה ברורים וחד משמעיים, ואינם מלמדים על מתנה לאלתר אלא על כוונת המנוחה ליתן מתנה למשיבה מחצית מכספי החשבון כמתנה לאחר פטירה. היות והדברים גם מפורטים ומפורשים במסגרת כתב ההגנה שהגישה המשיבה, יש לכאורה מקום לראות בהם כהודאת בעל דין של המשיבה, כי כך היו פני הדברים, וזה היה רצונה וכוונתה של המנוחה בצרפה את המשיבה כשותפה לחשבון המשותף.
(לעניין אמירת בעל דין בכתב ההגנה, שיכולה לשמש כהודאת בעל דין, ראה ע"א 283/88 המזרח שירות לביטוח בע"מ נגד חנוכה מומן - פד"י מה(2), 777, סעיף 7 לפסה"ד).
תצהיר עדותה הראשית של המשיבה מיום 11.7.13, בבית המשפט קמא
- גם בסעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית של המשיבה מיום 11.7.13, היא שבה וציינה דברים דומים לאמור בסעיף 23 לכתב ההגנה, כדלקמן:
"מספר ימים לפני האשפוז אמרה לי המנוחה כי היא רוצה לתת לי את כל כספה ורכושה (לרבות הדירה והכספת) אם חס וחלילה היא לא תרפא. אני אמרתי לה כי אין צורך בכך כיוון שאני מאמינה באמונה שלמה כי היא תחלים. המנוחה ענתה שאם חס וחלילה יקרה לה משהו, היא רוצה שכל כספה יעבור אלי.
לשם כך היא ביקשה שאני אהיה שותפתה בחשבונות הבנק. המנוחה ואני הבנו שעצם צירופי לחשבון המנוחה יהיה בו כדי שכל החשבון יעבור על שמי אם המנוחה תמות חלילה".
גם מסעיף זה לתצהירה של המשיבה עולה לכאורה ברורות כי צירופה לחשבון הבנק של המנוחה לא נעשה במטרה ליתן לה מתנה לאלתר, אלא מתנה לאחר אריכות ימיה של המנוחה.
כשנשאלה המשיבה אודות תוכנו של סעיף 17 לתצהירה, השיבה שתוכנו נכון (עמ' 26 לפרוט', ש' 22).
נשאלה המשיבה – האם משמעות הדבר שהמנוחה התכוונה שאחרי מותה מחצית הכספים בחשבון יועבר אליה, והשיבה:
"אחרי 120 אמרה לי ולמנהל הבנק לפני, שכל החשבון וכל הכספים יועברו אוטומטית לאחותי" (עמ' 26 לפרוט', ש' 24-25).
במילים אחרות, גם בחקירתה הנגדית המשיבה אישרה את שציינה בסעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית, כי כוונת המנוחה היתה ליתן לה מחצית מהכספים שבחשבון המשותף רק לאחר אריכות ימיה וככל "שיקרה לה משהו" בניתוח.
- למעשה האמור לעיל בסעיף 17 של המשיבה, גם תואם את דבריה בישיבת קדם המשפט בתיק קמא מיום 2.5.13, שהתקיימה בנוכחות המערערים, המשיבה ובאי כוחם.
בישיבה זו ציינה המשיבה, בין היתר כדלקמן:
"...אחותי נתנה לי הוראות ואני חייבת לקיים. הכסף בבנק אני הייתי שם, היא טלפנה למנהל הבנק ואמרה לו, אני רוצה אך ורק שאחותי תהיה היורשת..." (עמ' 6 לפרוט', ש' 20 – 22).
לכאורה, גם מדבריה אלה של המשיבה עולה ברורות כי כוונת המנוחה בצירופה את המשיבה כשותפה לחשבון המשותף, לא היה לשם מתן מתנה בחיים ולאלתר, אלא רק לאחר אריכות ימיה של המנוחה, ולא קודם לכן.
עדותה של פקידת הבנק הגב' ק' ש'
- גם פקידת הבנק, הגב' ק' ש', אשר על עדותה (ועל עדות מנהל הסניף) סמך בית המשפט קמא את מסקנותיו, ציינה בעדותה מיום 8.4.14, כדלקמן:
"לשאלת בית המשפט, המנוחה לאחר ששמעה את הסבריי בטלפון ביקשה לבצע פעולה של מתן יפוי כח לאחותה והלכתי להחתים אותה על מסמכים... הסברתי לה מה המשמעות בין יפוי כח לבין בעלים שהיא תדע על מה היא חותמת... ואמרה לי שהיא מתכוונת לבעלים, היא רוצה בעלים ולא יפוי כח. היא רוצה שאחותה תטפל בחשבון ואם יקרה משהו שהכל יהיה על שמה..." (עמ' 10 לפרוט', ש' 6 – 11).
לכאורה, גם מעדותה זו של פקידת הבנק עולה כי כוונת המנוחה, בצירופה של המשיבה כשותפה לחשבון המשותף, לא נועדה לשם מתן מתנה לאלתר, אלא רק אם חלילה יקרה לה משהו (היתה צפויה להיכנס לניתוח כפי שעולה מסדר הדברים שפורט לעיל).
העובדה כי המנוחה בחרה בצירוף המשיבה כשותפה בחשבון ולא הסתפקה ביפוי כוח לפעול בחשבון, כפי שעולה מעדותה של פקידת הבנק לעיל, אינו סותר ו/או אינו מלמד בהכרח על מתנה בחיים (כפי שסברה לטעמי השופטת קמא בטעות – ראה סעיף 19 לעיל).
יש אפשרות סבירה אחרת, כי המנוחה התכוונה, כעולה מעדות פקידת הבנק דלעיל, להעניק מחצית מהכספים שבחשבון המשותף למשיבה רק לאחר פטירתה.
בלשון המנוחה, כפי שנזכרה על ידי פקידת הבנק בעדותה, רק "אם יקרה משהו", והכוונה ככל שהמנוחה תלך לעולמה בעקבות הניתוח אליו נכנסה בסמוך לצירוף המשיבה כשותפה לחשבון המשותף).
עדותו של מנהל סניף הבנק מר א' ר'
- כאמור, השופטת קמא סמכה מסקנותיה גם על עדותו של מנהל חשבון הבנק בו מתנהל החשבון המשותף מר א' ר'. אולם, עיון מדוקדק בעדותו של מנהל הסניף מיום 8.4.14, איננה מלמדת בהכרח על כוונת המנוחה ליתן למשיבה מתנה לאלתר בעת צירופה כשותפה לחשבון. אמירות מסויימות בעדותו מלמדות לכאורה דווקא על כוונה אחרת.
- בחקירתו הראשית (עמ' 16 לפרוט', ש' 4 – 7), תיאר מנהל הסניף שיחה שהיתה לו עם המנוחה עובר לצירופה של המשיבה לחשבון המשותף, בו היא תיארה לו את שיקוליה בצירוף המשיבה כשותפה לחשבון במילים הבאות:
"...במהלך השיחה צ' ביקשה ממני שבעצם היא עומדת לעבור ניתוח והיא לא יודעת מה יהיה כלשונה. שאלתי אם זה ניתוח של מצב בריאותי קשה והיא אמרה שלא כל כך קשה אבל יחד עם זאת היא ביקשה שעל כל מצב שלא יקרה, היא מבקשת שאנחנו נכניס את אחותה לחשבון".
לכאורה מקטע זה בעדותו של מנהל הסניף עולה, כי המנוחה ביקשה לצרף את אחותה כשותפה לחשבון "על כל מצב שלא יקרה", היינו – אם חלילה לא תשאר בחיים לאחר הניתוח הצפוי. מכאן, לכאורה לא עולה כוונה ליתן מתנה לאלתר למשיבה, אלא רק אם חלילה המנוחה לא תשאר בחיים לאחר הניתוח. קרי – מתנה לאחר מותה.
- בהמשך חקירתו הראשית, ציין מנהל הסניף כדלקמן:
"במהלך אחת השיחות הבהרתי ש... יש שוני בין מיופה כוח לבין שותף בחשבון, מיופה כוח אם בעל החשבון הולך לעולמו אז בטלה הרשאתו של מיופה הכוח. צ' אמרה שהיא לא רוצה את זה. היא רוצה שהיא תהיה שותפה איתה בחשבון שאם יקרה משהו. דיברנו על סעיף אריכות ימים שאומר שמי שנותר בחשבון משותף יכול לפעול בחשבון כרצונו. היא אמרה כן, זה מה שאני רוצה..." (עמ' 16 לפרוט', ש' 11 – 15).
גם קטע זה בעדותו של מנהל הסניף מלמד לכאורה כי כוונת המנוחה בצירוף המשיבה לחשבון המשותף לא היה לשם מתנה לאלתר, אלא על מנת לאפשר לה להמשיך לפעול בחשבון ככל שתלך לעולמה בעקבות הניתוח. קרי מתנה לאחר מותה.
- עוד ציין מנהל הסניף בעדותו כי "...היתה לנו שיחה, סיפרתי שבהתחלה הכנסנו את ל' כמיופת כוח היא אמרה אני לא רוצה זה לא טוב לי כי אם יקרה לי משהו ל' לא תוכל לפעול בחשבון..." (עמ' 16 לפרוט', ש' 30 – 31).
גם מקטע זה בעדותו של מנהל הסניף עולה, לכאורה כי המנוחה לא התכוונה ליתן למשיבה את מחצית הכספים שבחשבון המשותף במתנה לאלתר, אלא רק לאחר אריכות ימיה.
- בחקירתו הנגדית ציין עוד מנהל הסניף כי "היא לא אמרה לי איזה סוג של ניתוח. היא אמרה אני הולכת לניתוח ולא יודעת מה יהיה. שאלתי אם זה ניתוח קשה. היא אמרה, אני רוצה ליתר בטחון שאחותי תהיה שותפה בחשבון שלי" (עמ' 19 לפרוט', ש' 5 – 7).
לכאורה גם מקטע זה בעדות עולה, כי צירוף המשיבה בחשבון כשותפה לא נעשה לשם הקניית מחצית הכספים שבחשבון המשותף במתנה לאלתר, אלא רק "ליתר בטחון" אם המנוחה לא תוותר בחיים לאחר הניתוח.
- מנהל הסניף גם השיב בחקירתו הנגדית, לשאלה - האם בשיחה בינו לבין המנוחה עלה עניין של עריכת צוואה - כדלקמן:
"באותו מועד שאני אמרתי לה של' מורשית ואז דיברנו אם יקרה משהו מה קורה. אני הבהרתי לה שישנם כמה דרכים כדי לסדר את הדברים שאדם רוצה לסדר אחרי מותו. הסברתי לה או שהיא הולכת עכשיו ומסדרת צוואה מסויימת. היא אמרה שנסיבות העניין לא מספיקים. זה לא היה רלוונטי כי בתוך יומיים היא היתה צריכה לעבור ניתוח. אמרתי שהדבר הכי מהיר ואפשרי, אם זה מה שהיא רוצה, זאת הדרך היחידה שהיא יכולה לבטא את מה שהיא רוצה. ואז הכנסנו את ל' כשותפה" (עמ' 19 לפרוט' ש' 9 – 14).
גם מדברים אלה של מנהל הסניף, עולה לכאורה כוונת המנוחה, ליתן מחצית מהכספים שבחשבון המשותף למשיבה, רק לאחר פטירתה.
- בהמשך חקירתו הנגדית עוד ציין מנהל הסניף כדלקמן:
"...אני יכול לומר לכם מה ההתרשמות שלי... אני יכול לשתף שאם הבנתי נכון היא בעצם רצתה שאם יקרה לה משהו, ל' תהיה שותפה. אני הבנתי, היא לא אמרה במפורש, היא אמרה, אני לא רוצה כשאלך לעולמי הכסף ישאר סתם.." (עמ' 20 לפרוט', ש' 27 – 30).
בהמשך אמר מנהל הסניף כי -
"...היא אמרה לי, אני הולכת לניתוח, אני לא יודעת מה יהיה איתי ואני רוצה שתכניסו את אחותי לחשבון. רק לעניין החשבון. כשבא לקוח ומדבר איתך ואומר לך שהוא רוצה שזה יעבור אליה, אני מבין שהיא רוצה שאחותה תירש את הכסף אם יקרה לה משהו" (עמ' 21 לפרוט', ש' 3 – 6).
בהמשך השיב מנהל הסניף, כשנשאל מדוע לא ראה צורך להסביר למנוחה את האפשרות של עריכת צוואה, כדלקמן:
"כשאני הסברתי לה, היא שאלה אותי אם יקרה לי משהו מה קורה אחותי תוכל לפעול. הסברתי לה שאם היא סיעודית אחותה תוכל למשוך כסף ולהביא לה. ואם חלילה היא תלך לעולמה אחותה לא תוכל לעשות כלום. היא אמרה, לא לא לא. אני רוצה שאחותי אם יקרה לי משהו שאחותי תהיה שותפה" (עמ' 21 לפרוט' ש' 10 – 14).
סיכומי המשיבה בבית המשפט קמא מיום 19.6.14
- אם בכל הנ"ל לא סגי כדי ללמדנו לכאורה שמהעדויות שנשמעו, ולא רק עדויות פקידי
הבנק אלא אף מעדותה של המשיבה עצמה, עולה אפשרות סבירה וקרובה כי המנוחה לא
התכוונה ליתן למשיבה מתנה בחיים ולאלתר של מחצית הכספים שבחשבון המשותף עם צירופה לחשבון המשותף, אלא רק לאחר פטירתה, עיון בסיכומי המשיבה, שנערכו והוגשו לאחר שמיעת העדויות, מלמדנו לכאורה ברורות, כי כך הבינה את מצב הדברים גם המשיבה עצמה.
- בסעיף 8 לסיכומיה ציינה המשיבה כדלקמן:
"כפי שיוסבר להלן, מחומר הראיות שעומד בפני ביהמ"ש ברור מעל לכל ספק כי כוונתה של המנוחה היתה כי ברבות הימים אם תלך לבית עולמה לפני ל', יעבור כל רכושה עלי אדמות (דירה, חשבון בנק, כספת וכו') לידי ל', ולצורך כך בתאריך X חתמה על מסמכי בנק על פיהם ל' הפכה לשותפה מלאה בחשבונותיה".
בסעיף 12 לסיכומים ציינה המשיבה כדלקמן:
"כך ודווקא כי האחיות היו כל כך קשורות ומתוך מניעים רגשיים/פסיכולוגיים לא נערכה צוואה... יחד עם זאת, לשתי האחיות היה ברור כי כוונתה של המנוחה היה להעביר את כל רכושה לנתבעת אם חו"ח תלך לעולמה".
בסעיף 58 לסיכומים ציינה המשיבה כדלקמן:
"נובע מן האמור כי כאשר המנוחה חתמה על צירופה של ל' לחשבון היא ראתה בכך חלופה לעריכת צוואה והבינה כי אם חו"ח יקרה לה משהו תהפוך ל' לבעלים הבלעדיים של חשבון הבנק...".
המסקנה העולה לכאורה מהאמור לעיל בסיכומי המשיבה, כי גם המשיבה מסכימה עם ההנחה, שצירופה לחשבון המשותף לא נעשה בכדי לתת לה מתנה לאלתר, אלא כתחליף לצוואה, שיכנס לתוקף עם פטירתה של המנוחה.
- אם נבחן את כל העדויות דלעיל, עליהן עמדנו בסעיפים 22 – 34 לעיל, ושגם עמדו בפני השופטת קמא, קשה שלא להשתכנע, כפי שהשתכנעה אפילו המשיבה עצמה כפי שבא הדבר לידי ביטוי בסיכומיה (סעיף 34 לעיל), שכוונת המנוחה בצירוף המשיבה לחשבון המשותף, לא נעשה על מנת ליתן לה מתנה בחיים, אלא מתנה לאחר פטירה.
- נפנה בנדון לפסיקה שסוכמה בסעיפים 15 – 16 לעיל, נזכיר את נטל הראייה המוגבר המוטל על כתפיה של המשיבה להוכיח את כוונת המנוחה ליתן מתנה לאלתר, נטל שלטעמי לא עמדה בו המשיבה אלא ההיפך - המשיבה עצמה סברה מתחילת ההליך קמא ועד תומו, כעולה מסיכומיה, כי כוונת המנוחה הייתה להעניק לה מחצית מכספי החשבון המשותף במתנה רק לאחר פטירתה (ראה סעיפים 22 עד 24, ו- 33 עד 34 לעיל).
- שוכנעתי גם שזו תמונת המצב שעולה גם מעדויות פקידת הבנק ומנהל סניף הבנק כמפורט בהרחבה בסעיפים 25 עד 32 לעיל.
- נצטט מדבריו של פרופ' בן אוליאל, בספרו דיני בנקאות – חלק כללי, עמ' 191, כדלקמן:
"השאלה העומדת לפתחנו אינה קלה. לדעתנו, פתיחת חשבון משותף היא לבדה אינה מוכיחה דבר בעניין מטרתם של בעלי החשבון בעת כריתת החוזה. פתיחת חשבון משותף היא דרך לניהול משותף של כספים ואינה מצביעה לא על השותפות קניינית בכספים ולא על מטרה אחרת, הן כאשר בעלי החשבון הם בני זוג והן כאשר הם זרים. פתיחת חשבון משותף עלולה לשמש ראיה לאמון הדדי בניהול כספים ולקיומם של עניינים משותפים בין הצדדים לחשבון. לקיומם של חשבון הדדי והרמוניה בין בעלי החשבון יש להעניק את המשקל הרצוי הן ביחסים בין בני זוג והן בין אחרים, אולם, אין בכך כדי להצביע על זכויות קנייניות או אחרות של הצדדים לחשבון".
הוסיף וציין פרופ' בן אוליאל בספרו כי (עמ' 186):
"...שותף הטוען כי ניתנה לו במתנה היתרה שבחשבון או חלק ממנה, חייב להוכיח באופן חד משמעי את גמירת דעתו של הנותן על כך. לדעתנו, הוכחה זו אינה קלה כלל ועיקר, וזאת, בין השאר, במקרה שהנותן אינו מגביל את זכויותיו על נשוא המתנה...".
פרופ' בן אוליאל גם עמד על נקודה אחרונה זו במאמרו "הקניית דרך חשבון בנק
משותף" (הפרקליט, כרך ל"ג, עמ' 172, 180), בציינו כדלקמן:
"...אך אמיתות טענות אלה על מתנה בחיים של יתרת החשבון, בחלקה או בשלמותה, מוטלת בספק כאשר בעל החשבון שהפקיד כספים לא הגביל את זכותו הוא להשתמש בהם. בלב העניין נמצא כאן את בעיית נטל ההוכחה על כוונת הצדדים ועל עצם העובדה כי רצונם בוטא בהתאם לחוק הקיים".
- בהשלכה למקרה דנן, מהעדויות דלעיל, לא רק שלא עולה הגבלת זכותה של המנוחה להשתמש ביתרת הכספים שבחשבון עם צירוף המשיבה כשותפה לחשבון המשותף, אלא ההיפך – מהעדויות עולה כי המנוחה השאירה את השליטה בחשבון בידיה, תוך כוונה ליתן את יתרת הכספים בחשבון למשיבה רק לאחר פטירתה.
- גם העובדה שהמנוחה חתמה, עת צירפה את המשיבה כשותפה לחשבון המשותף, על טופס הכולל "סעיף אריכות ימים", מכוחו לאחר מותו של שותף אחד, מוסמך השותף האחר לנהל בעצמו את החשבון ואף הבעלות על היתרה המופקדת תעבור אליו, אין בכדי לגרום להסקה על מתנה לאלתר.
בהתאם לפסיקה ולספרות המשפטית, סעיף כזה עומד בתוקף במישור היחסים שבין בעלי החשבון לבין הבנק, ואף מגן על הבנק בפני תביעות של העזבון במקרה שהוא מעביר כספים אל הצד הנותר בחיים, הגם שאין לצד זה זכות קניינית על הכספים.
יחד עם זאת אין בסעיף זה כדי לגרום להעברת הבעלות על הכספים אל הצד הנותר
בחיים, מכוח היותו מלמד על מתנה בחיים.
גם אין לראות בסעיף זה כמאפשר מתנה לאחר מיתה בניגוד לסעיף 8(ב) לחוק הירושה.
ראה לעניין זה:
פרופ' בן אוליאל, דיני בנקאות – חלק כללי, עמ' 187 – 189 (והפסיקה המצוטטת שם).
- מקרה דוגמת המקרה דנן, כשמהעדויות שנשמעו בו עולה אפשרות סבירה אחרת, כי המנוחה התכוונה להעניק למשיבה מתנה לאחר מותה בצירופה כשותפה לחשבון המשותף, אין להסיק כי המנוחה התכוונה ליתן למשיבה מתנה בחיים לאלתר. במקרה כזה ה"מקבל" (המשיבה במקרה דנן) אינו עומד בנטל הראיה המוגבר המוטל עליו (ראה דבריו של כב' השופט בך בע"א 268/81 המצוטטים בסעיף 16 לעיל).
- כאמור גם סעיף אריכות ימים המופיע בטפסי ההצטרפות של המשיבה לחשבון המשותף, אינו תחליף לצוואה, ואין בו כדי להועיל ולהתגבר על הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה הקובעת כדלקמן:
"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
לו רצתה המנוחה ליתן למשיבה מתנה לאחר מותה היתה צריכה לעשות זאת על דרך של עריכת צוואה, ולא על דרך של צירופה כשותפה לחשבון המשותף.
"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, תשכ"ה – 1965..." (ציטוט מע"א 268/81, עמ' 47).
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור, ולקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל הראייה המוגבר, להוכיח כי המנוחה התכוונה ליתן לה מתנה בחיים, לאלתר, במחצית הכספים שבחשבון המשותף עם צירופה לחשבון כשותפה.
- אדגיש שוב את שציינתי בסעיף 17 לעיל, מדובר בהסקת מסקנה שונה מזו של השופטת קמא, מתוך העדויות והמסמכים שעמדו בפניה (כתב ההגנה, תצהיר עדות ראשית וסיכומי המשיבה).
אין מדובר בהתערבות בממצאי עובדה ו/או מהימנות, אלא קבלת העדויות והמסמכים כמות שהם, והסקת מסקנות מהם.
במצב דברים זה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, וניתן להתערב במסקנות בית המשפט קמא, ככל שערכאת הערעור תסבור כי לא שיקפו את המסקנה המתבקשת מהעדויות והמסמכים שעמדו בפני בית המשפט קמא.
- ככל שחבריי יקבלו המלצתי, המשמעות האופרטיבית היא כדלקמן:
א. כל כספי החשבון המשותף כפי שהיו בו במועד פטירת המנוחה, יחולקו בין יורשים על פי דין (מחצית המערערים ומחצית המשיבה – ראה את סעיף 3 לעיל).
ב. ככל שהמשיבה נטלה כספים מהחשבון המשותף לאחר פטירת המנוחה, תחזיר כספים אלה לחשבון המשותף תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום נטילת הכספים ועד ליום ההחזרה המלאה בפועל.
ג. המשיבה תישא בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורכי דינם, הן בבית משפט קמא והן בגין ערעור זה, בסכום של 20,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה לידי ב"כ המערערים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
השופטת ש' שטמר – אב"ד
אני מסכימה.
השופט סארי ג'יוסי
אני מסכים.
לפיכך, נפסק כמפורט בפסק דינו של השופט ח' שרעבי (וראו ריכוז הקביעות בסעיפים 43-45 לפסק הדין). העירבון בערעור, ככל שהופקד, יוחזר למערערים באמצעות בא-כוחם.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ה, 08 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]
|
|
ס. ג'יוסי, שופט
|
|
ח. שרעבי, שופט
|
ניתן היום, י"ב טבת תשע"ד, 15 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.