עירית ירושלים נ' כלבו לחומרי בנין – אחים ניסנוב בע"מ ואח'

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג, ס"נ) לדחות את בקשת המבקשת לביטול מינויו של מומחה מטעם בית המשפט ולחלופין לתחום את סמכויותיו.

אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים לתשלום חובות ארנונה עירונית, בגין שטחים שבהם החזיקה משיבה 1, כנטען. בכתב התביעה טענה המבקשת, כי יש לייחס למשיב 2 את חובות משיבה 1, כיוון שהוא בעל שליטה בה, כמשמעות מונח זה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992. בכתב הגנתם טענו המשיבים, בין היתר, כי אין לייחס למשיב 2 את חוב הארנונה בגין שטחים שבהם החזיקה משיבה 1, כיוון שמשיבה 1 היא חברה פעילה שלא העבירה נכסיה ללא תמורה. בהמשך לדברים אלה, הגישה העירייה באישור בית המשפט חוות דעת מומחה מפי רו"ח יואל שלוי, המפרטת את מצבה הכלכלי של משיבה 1 נכון ליום 30.11.09. המשיבים מצידם, הגישו חוות דעת מומחה מאת רו"ח חיים אביטל, שלפיה נכון ליום 31.12.09 מצויה החברה במצב גרעוני. לנוכח המחלוקות שבין מומחי הצדדים הורה בית המשפט ביום 13.1.13 על מינוי רו"ח מומחה מטעם בית המשפט, ובהמשך מינה את רו"ח אבי יהודיוף. המבקשת שיתפה פעולה עם מהלך מינוי המומחה, ואף התייצבה לפגישה במשרדו, אלא שאז ביקשה היא לבטל את המינוי ולחלופין לתחום את סמכויותיו של המומחה.

בהחלטה מיום 16.6.13 קבע בית משפט קמא, כי אין מקום לביטול מינוי המומחה, שעליו הוחלט חמישה חודשים קודם לכן. כן נקבע, כי המומחה יבדוק קיומם של נכסים לחברה בעת הפסקת פעילותה ומה נעשה באותם נכסים.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה טענה המבקשת, כי כיוון שמחוות הדעת של מומחי שני הצדדים עלה, כי במועד שבו הפסיקה משיבה 1 את פעילותה היו לה נכסים, וכיוון ששתי חוות הדעת לא התייחסו לשאלה "לאן הלכו הנכסים" ולא פירטו בעניין מימוש נכסים, אין מקום שהמומחה מטעם בית המשפט יתייחס לשאלה זו. המבקשת הסבירה, כי היא לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה למנות מומחה מטעם בית המשפט, משום שסברה כי זה יתייחס רק לשאלות שעלו בחוות הדעת של מומחי הצדדים. לגישת המבקשת, הואיל והמשיבים לא טענו במסגרת הגנתם, בתצהיריהם או בחוות דעת המומחה מטעמם מה נעשה באותם נכסים שהוכח, כנטען, דבר קיומם בעת הפסקת פעילותה של משיבה 1, אין לאפשר למומחה להתייחס לשאלה זו במסגרת חוות דעתו. החלטת בית משפטו קמא, כך נטען, מאפשרת למשיבים מקצה שיפורים, ופוגעת בזכויותיה הדיוניות של המבקשת. המבקשת הוסיפה, כי היא עומדת על טענתה כי אין צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט ואין צורך בהכבדה כספית על הצדדים, מקום בו אין מחלוקת אמיתית בין נותני חוות הדעת.

אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.

ראשית, אינני סבורה כי ניתן להישמע כעת לטענות המבקשת לעניין עצם מינוי המומחה מטעם בית המשפט. מדובר בהחלטה שהתקבלה עוד בחודש ינואר, בלי שהמבקשת עתרה לביטולה במועד המתאים לכך. במצב זה מדובר בהחלטת ביניים שלא ניתן עוד לערער עליה, עד לאחר שינתן פסק דין בתובענה, והדברים ברורים.

גם בעניין הבקשה לתחום את סמכויותיו של המומחה, אינני סבורה כי נפל פגם בקביעת בית משפט קמא. הבסיס לחיובו של משיב 2 בחוב ארנונה של משיבה 1 מצוי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992. סעיף זה מסמיך רשות מקומית לגבות חוב ארנונה סופי מבעל שליטה בחברה פרטית כאשר מתקיימות לגביו "הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה". סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] מונה שלוש חלופות המהוות נסיבות מיוחדות:

(1)"היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת...".

כתב התביעה מפנה לכל אחת מן החלופות הנזכרות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (סעיף 12 לכתב התביעה). בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, לצורך ייחוס חוב ארנונה של משיבה 1 למשיב 2 על המבקשת להראות כי משיבה 1 העבירה את נכסיה למשיב 2 ללא תמורה או בתמורה חלקית (חלופה 1), או כי משיבה 1 התפרקה או הפסיקה את פעילותה וכי במועד זה היו בידיה נכסים (חלופה 3).

בתצהירו, הכחיש משיב 2, כי משיבה 1 הפסיקה את פעילותה או כי העבירה לידיו נכסים (סעיף 14 לתצהיר). שאלת מועד הפסקת פעילות משיבה 1, מצבת נכסיה במועד זה והאם הועברו נכסים לידי משיב 2, מצויות אפוא בחזית המחלוקת בין הצדדים. על פני הדברים נראה, כי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים אינן מספקות תשובות ברורות לשאלות אלה. כך, חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשת, מתבססת על מאזן בוחן לא מבוקר ליום 30.11.09 ועל דפי חשבון בנק. על יסוד נתונים חלקיים אלה מסיק המומחה, כי קיימת יתרת רווח לחברה במועד מאזן הבוחן. חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים מתבססת אמנם על נתונים שבדו"חות הכספיים המבוקרים של החברה ליום 31.12.09, אך אין בה התייחסות למצבת הנכסים בעת שהחברה הפסיקה את פעילותה. אף שמומחה זה מציין, כי "החברה הפסיקה את פעילותה העיקרית באפריל 2009", חוות הדעת סוקרת את מצבה הכספי של החברה נכון ליום 31.12.09, ומצויין בה כי נכסי החברה הועברו לכיסוי חובותיה.

בית משפט קמא סבר כי תמונה רחבה ומלאה יותר אודות מצבה הפיננסי של משיבה 1 במועדים הרלבנטיים, תסייע לו בהכרעה בדבר תחולת או אי תחולת סעיף 119א(א) על עניינו. לא נראה כי הרחבת יריעת חוות הדעת תפגע בזכויותיה הדיוניות או המהותיות של המבקשת. תוכנה של חוות הדעת אין בו כשלעצמו כדי להרחיב חזית, ובית המשפט יבחר בסופה של דרך באילו נתונים בדבר תנועת נכסים ייעשה שימוש לצורך הכרעתו הסופית בהליך.

אין נראה איפוא כי החלטת בית משפט קמא, על פיה המומחה מטעם בית המשפט יבדוק קיומם של נכסים למשיבה 1 בעת הפסקת פעילותה ומה נעשה באותם נכסים, פוגעת בזכויותיה הדיוניות או המהותיות של המבקשת, ומשאלו פני הדברים, אין הצדקה ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב חשון תשע"ד, 16 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.