אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל

עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 29/11/2020 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
36734-08-16
08/11/2020
בפני השופטת:
אורלי מור-אל

- נגד -
תובעים:
עזבון המנוח פלוני ואח'
עו"ד דוד שרים
נתבעת:
מדינת ישראל
עו"ד אמיר כצנלסון
פסק דין
 

 

 

תביעה זו עניינה בטענה לרשלנות רפואית, הנוגעת לנפילת חולה במהלך אשפוזו בבית החולים. לאחר שהוגשה התביעה הלך המנוח לעולמנו ולפיכך ענייננו בתביעת עזבון ותביעת היורשים.

לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים באתי לידי מסקנה שאין מנוס מן הקביעה, כי הוכח שחלק מן הפעולות של הצוות הרפואי היו רשלניות, דבר שסביר שגרם לנפילתו של המנוח.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

  1. בכתב התביעה נטען, שבית החולים הלל יפה בו טופל המנוח (להלן: "בית החולים"), התרשל בטיפול במנוח וכתוצאה מכך נפל המנוח ונגרם לו שבר בירך, דבר שגרם להיות המנוח במצב סיעודי.

    הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את הרשלנות המיוחסת לה וטענה שהטיפול במנוח היה טיפול סביר, מסור, מקצועי ומיומן.

    כל אחד מהצדדים תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית מטעמו.

  2. בדיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק נשמעו עדויות ילדיו של המנוח ועדויות הצוות הרפואי שטיפל במנוח ובכלל זה עדותו של ד"ר פתחי, אשר שימש כרופא מתמחה במחלקה בה אושפז המנוח וטיפל בו, ד"ר גויכמן אשר שימש כמתמחה במחלקה בה אושפז המנוח וטיפל בו, האחות ספנייב אשר שמשה כאחות במחלקה בה אושפז המנוח ונטלה חלק בטיפול בו ואף הייתה נוכחת בערב בו נפל, והאחות שאולוב שהייתה אחראית משמרת בלילה קודם לנפילת המנוח. כן נשמעו עדויות המומחים מטעם הצדדים – פרופ' יחיאל בר אילן מטעם התובעים ופרופ' משה זוננבליק מטעם הנתבעים.

  3. התובעים טוענים בסיכומיהם שלבית החולים אחריות לנפילתו של המנוח וכי יש לקבוע שנפלו פגמים בכל שלבי הטיפול במנוח החל מקבלתו למחלקה הפנימית בבית החולים, המשך בניהול הטיפול בו, הימנעות משיתוף המשפחה ומסירת מידע, מתן תרופות אסורות במצבו של המנוח, העדר רישום ועוד'. לטענת התובעים, כשלים אלו שנפלו באופן הטיפול במנוח שגרמו לנפילתו.

  4. לדברים אלו משיבה הנתבעת, שבסיכומי התובעים קיימת הרחבת חזית משמעותית מעבר לנטען בכתב התביעה ובחוות הדעת שהוגשה, וכי המשפחה נמנעה מלדווח לצוות הרפואי על מצבו האמיתי של המנוח, דבר שגרם להגדרת המנוח כ"עצמאי". נטען עוד, שהטיפול במנוח היה מיטבי, המנוח התקבל למחלקה על פי הנהלים, נערך אומדן מסוכנות, המנוח ומשפחתו קיבלו הסבר וכאשר הסתבר שקיים שינוי במצבו המנטלי של המנוח, הועבר לחדר קרוב לאחיות וטופל תרופתית ומכאן שנעשה כל שניתן על מנת למנוע את הנפילה ללא הואיל.

  5. אבחן את טענות הצדדים והמחלוקות ביניהם, בהתאם למישורי הרשלנות השונים להם טוענים התובעים, אגב השתלשלות האירועים קודם לנפלה ולאחריה וצמתי המחלוקות בין הצדדים.

    השתלשלות האירועים

  6. המנוח יליד 1927, אב לשישה ילדים. התאשפז בתאריך 11/11/13 ועבר צנתור, לאחר התאוששות מסויימת הועבר להמשך מעקב למחלקה פנימית, שם לדאבון הלב נפל. בפרק זה אתייחס להשתלשלות הכרונית של הדברים כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים, כאשר ראשית יש להתייחס למצבו של המנוח קודם לאשפוז.

    מצבו של המנוח טרם האשפוז

  7. בנוגע למצבו הרפואי קודם לאירועים ובעיקר בנוגע לרמת התפקוד של המנוח נפלה מחלקות בין הצדדים.

    ילדיו של המנוח, טענו שהמנוח תפקד היטב, כמעט באופן עצמאי ואף נהג ללכת למסגד 5 פעמים ביום לבדו.

    הנתבעת הפנתה מנגד למסמכים רפואיים המצביעים על כך שהמנוח סבל מסוכרת בלתי מאוזנת, ממחלת לב איסכמית שנים טרם האירוע, עבר צינתורים בשנים 2003, 2004, 2008 ו- 2010, סבל מיתר לחץ דם, מהיפרליפדמיה מאי ספיקת לב בחומרה בינונית, היה לאחר אירוע מומחי והימרפזיס בחודש דצמבר בשנת 2012, נטל תרופות רבות באופן קבוע ואף נהג לעשן.

    בהתאם למסמכים הרפואיים, בתאריך 6/12/12 אושפז המנוח עקב אירוע מוחי עם שיתוק בפלג גוף שמאל.

    במסמך שכותרתו "סיכום ייעוץ – ייעוץ/טיפול פסיכוסוציאלי" מתאריך 7/12/11 (סומן נ/1), צוין שהמנוח נזקק לעזרה בביצוע פעולות היום יום, בתחילתו של תהליך דמנטי. הוסף שבשיחה עם בנו של המנוח, סיפר הבן שלאחרונה יש ירידה בתפקודו של אביו, קשה לטפל בו, אביו בוכה ברוב הזמן, דמנטי, לא מזהה חלק מבני המשפחה, הם חוששים שאביהם יצא מן הבית ויאבד את הדרך ואשתו ובתו הם המטפלות העיקריות בו. הוסף עוד, שלאחרונה ועם הירידה בתפקוד הקוגניטיבי של המנוח הם אינם מצליחים להתמודד עמו גם פיזי וגם נפשית. המשפחה הופנתה לביטוח הלאומי לצורך קבלת גמלת סיעוד, קבלת אבחון בקופת החולים של פסיכוגריאטר וקבלת טרום סיעוד מחברת הסיעוד.

    במסמך נוסף מתאריך 4/12/12 המתעד ביקורים אצל רופא הקהילה (נ/2), תועד שמדובר בחולה סוכרת, יתר לחץ דם ומחלת לב, סובל מדמנציה סנילית עם אי שקט, חוסר קשר עם הסביבה, שכחה וחוסר יכולת לבצע דברים בסיסיים. בתיעוד קודם מתאריך 23/9/12 תועד שמצבו של המנוח מחמיר עם אי שקט פסיכומוטורי, שכחה ובלבול. בתאריך 18/12/12 תועד שהמנוח הגיע לטיפול עקב "פצע ביד אצל מבוגר מרותק לבית".

  8. התובעים טוענים שמסמכים אלו לא גולו במסגרת גילוי מסמכים ומשכך אין לסמוך עליהם. שעה שהמסמכים צורפו לתיק המוצגים של הנתבעת ללא התנגדות, ושעה שמדובר במסמכים רפואיים של המנוח שאמורים להיות בידיעת המשפחה, גם אם אניח שלא גולו בגילוי מסמכים, איני רואה מניעה מהותית להסתמך עליהם.

  9. בנו של המנוח י' העיד שהמנוח היה איש חזק מאוד חקלאי מהדור הישן ולפני הנפילה כל יום היה הולך 5 פעמים למסגד להתפלל וחוזר, היו לו חברים ודיבר איתם על חקלאות. הבן טען שהיו למנוח בעיות, כמו כל אדם בגילו, ואולם היה עצמאי לכל דבר ועניין. כאשר הוצג לבן החומר הרפואי, טען שהיה מקרה שאבא שלו נפל, והייתה תקופה קצרה של התדרדרות בתפקוד ולאחר מכן חזר לעצמו.

    בנו של המנוח נ' לא זכר מצב שארע לפני שנתיים שהאב לא תפקד וטען שכאשר הוא הביא את המנוח לבית החולים, המנוח הלך על הרגליים. לדבריו, היה מתפקד טוב, הולך 5 פעמים ביום למסגד לבד, מצב הכרתי טוב מאוד. העד הסביר שלא היו משאירים את המנוח לבד בבית, אבל למסגד הלך לבד וגם חצה כבישים.

    גם בנו של המנוח מ' טען שהמנוח היה עצמאי לכל דבר לפני האשפוז והיה הולך חמש פעמים למסגד.

    בתו של המנוח העידה גם היא לפני האשפוז המנוח תפקד ושנתיים לפני כן, נפל הייתה התדרדרות במצבו ולאחר מכן חזר לעצמו.

  10. החומר הרפואי הנוגע למצבו של המנוח טרם האשפוז הוצג לפרופ' בר אילן מומחה התובעים ופרופ' בר אילן התייחס והסביר שגם מחומר זה עולה שלא הומלץ על אפוטרופסות, ולא נקבע שהוא חייב עזרה והשגחה צמודה. המומחה הוסיף שמדובר באדם בן 86 שבחלק מהדברים תפקד טוב, ובחלק לא. עוד הוסיף שעצם הטיפול במנוח באמצעות צנתור מלמד שהוא לא היה רתוק למיטתו כפי שנטען ואף הוא זה שחתם על טופס ההסכמה מדעת – ובמילותיו: "....ברור לכולנו שאם יוכח שהיה רתוק למיטה וסיעודי לחלוטין לפני האירוע כל הדברים הם לא רלוונטיים ואני לא צריך לדאוג לזה, אבל יש איזה שהוא הגיון פנימי בתיק ברגע שמחליטים לצנתר מישהו בסתימות קטנות אז חייב להיות לו איזה שהוא תפקוד כמו שמתאר הבן ולכן יש קהורנטיות גם אם אין לי כלים להוכיח קונססיטנטיות, כוונתי לומר קונססיטנטיות זה איך התיק מתיישב עם עובדות מחוץ לתיק, קהורנטיות שיש בתוך התיק היגיון פנימי. עכשיו מי שלא מתפקד ושהוא סיעודי לא עושים לו את הפרוצדורות האלה. מי שהוא דימנטי לא מחתימים אותו על טופס הסכמה מדעת ברגע שאין לו אפוטרופוס כדין וברגע שמחתימים אותו הרופאים שלו על טופס הסכמה מדעת אז אז (לא ברור) או שהוא אדם כשיר שהפעולה תועיל לו או שהוא אדם בלתי כשיר ויש כאן רשלנות אחרת לגמרי או נוספת" (עמ' 10 לפרוטוקול מתאריך 8/3/20 (להלן: "פרוטוקול-1" שורה 10 ואילך).

  11. ממכלול העדויות והמסמכים ניתן לקבוע, שהגם קודם לאשפוז סבל המנוח ממחלות רבות, וסביר שהייתה ירידה פיסית ונפשית בתפקודו וכפי שתיארה בתו לא היה נותר לבדו בבית, עדיין, היו לו רמת תפקוד ורמת הבנה בסיסיים. לא נסתרה הטענה שהמנוח היה הולך למסגד לבד, וגם מדברי הבן בשנת 2011, ניתן ללמוד שהמנוח יוצא לבד והילדים חוששים שילך לאבוד. סביר בהחלט שהמנוח נזקק לסיוע בחלק מן הפעולות ואולם ניתן לקבוע, שהוא הגיע לבית החולים כשהוא הולך על רגליו, מסוגל לקום לבד ממיטתו ולא נמצא במצב סיעודי מוחלט. עוד ניתן לקבוע שהמנוח היה כשיר מנטלית לחתום על טופס הסכמה מדעת ומכאן שרופאי בית החולים שטיפלו בו לא סברו שקיימת בעיה של כשירות מנטלית.

    אשפוזו של המנוח ומצבו בעת האשפוז עד להעברתו למחלקה הפנימית

  12. בתאריך 11/11/13 אושפז המנוח במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בשל כאבים בחזה. במהלך בדיקתו נמצא שהמנוח סובל מאוטם בשריר הלב.

  13. בגליון הרפואי, בדף המעקב היומי, בתאריך 12/11/13, צוין, שבלילה התעורר משנתו, ולא ידע היכן הוא נמצא כעבור 5 דקות חזר לעצמו. בהמשך הוסף, שכנראה המנוח סובל ממצב של דמנציה ולפי דבריהם של בניו לא זוכר דברים אחרי 5 דקות ושואל שאלות רבות, לא מתמצא בזמן.

    בגליון הסיעודי במצב הכרה צוין: "בלבול קל", צוין שהמנוח נמצא בסיכון גבוה לנפילה ובהפרעות מנטליות: "חוסר התמצאות, אי שקט פסיכומוטורי ובלבול" – ולגבי מקור המידע צוין – "בן משפחה". בהדרכה צוין ש"המטופל מודע למצבו" ובפירוט: "החולה דמנטי". בסיכום והמלצות להתערבות: "מיטה נמוכה, דפנות מיטה סגורות, פעמון, קרבה לתחנת האחיות".

  14. בתאריך 13/11/13 הוכנס המנוח לניתוח צינתור. המנוח עבר השתלת תומכן. הניתוח עבר בהצלחה. באותו מועד, תועד בדף המעקב היומי שהמנוח מנסה לקום מהמיטה וללכת לשירותים למרות הסברים רבים שיש לו פנרוס. בהמשך צוין שבמשך הלילה סובל מבלבול קל, אי יציבות בהליכה.

  15. בתאריך 14/11/13 הועבר המנוח למחלקה פנימית ד' לצורך המשך טיפול והשגחה. במסגרת מסמך סיכום העברה, צוין שמצבו של החולה בעת קבלתו כלל בין היתר אי שקט פסיכומוטורי, תוך שצוין שהוא מצוי במצב כללי משביע רצון, יציב המודינמית ונשימתית, הועבר לצורך המשך טיפול והשגחה. מבחינה נוירולוגית צוין "בהכרה מלאה, ללא חוסר נוירולוגי גס".

    אשפוז המנוח במחלקה הפנימית עד לנפילה

  16. בתאריך 14/11/13 התקבל המנוח למחלקה הפנימית, במסגרת הבדיקה הגופנית בקבלה הרפואית בבדיקה נוירולוגית תועד: "בהכרה מלאה, התמצאות תקינה בכל המובנים, ללא חסרים נוירולוגיים בבדיקה גסה".

    במסגרת הקבלה הסיעודית, תועד שמקור המידע הוא המטופל ובן משפחה וכי המטופל מלווה בבנו. באומדן סיכון לנפילה צוין שמדובר ברמה 4, המטופל נמצא בסיכון לנפילה (הרמה הגבוהה ביותר). בניידות ותלות צוין: שימוש באביזרי עזר להליכה, חולשה וירידה כללית, יותר משלוש מחלות כלליות. מקור המידע – המטופל ובני משפחה. בהדרכה תועד שהמטופל מודע למצבו וכי ניתנה הדרכה למטופל, למשפחה, אודות סיבת האשפוז, בטיחות המטופל, מבנה ונוהלי המחלקה וכי נמסרו דפי מידע מחלקתיים. ובסיכום והמלצות תועד שבעת הקבלה בהכרה מלאה, עצמאי, התלונן על כאבים בחזה והוסף: "מיטה נמוכה, דפנות מיטה סגורות, פעמון, קרבה לתחנת האחיות".

    בדיווח הסיעודי, תועד שהחולה התלונן על כאבי בטן, טופל תרופתית, וכי הוציא ברנולה על דעת עצמו.

  17. בתאריך 15/11/13, ברשומה הסיעודית צוין, שמתחילת המשמרת החולה באי שקט פסיכומוטורי, קיבל טיפול תרופתי ללא השפעה כלשהי, וקיבל אסיוול בהשפעה טובה. מתחילת המשמרת עקב מצב בלבולי, הועבר לחדר 6 (חדר צמוד לעמדת האחיות). בשעה 08:30 צוין שהחולה במשך הבוקר נינוח ללא תלונות, יציב נשימתית והמודינמית.

    בלילה זה הוגבל המנוח הגבלה פיזית, דהיינו ידיו נקשרו וזאת בשעה 23:45 של יום 14/11/13. התובעים צרפו לתיק בית המשפט תמונות של סימני הקשירה על ידיו של המנוח, כמו כן במסמכי בית החולים קיים תיעוד לקשירה אף שעובדה זו לא צויינה בדיווח הסיעודי. כן אין תיעוד בדיווח הסיעודי כי המשפחה עודכנה במצב.

     

  18. במסגרת "טופס הוראות רופא", קיים רישום של רופא על מתן טיפול תרופתי בתאריך 14/11/13 בשעות 12:00, 14:10, 16:00, 19:00, 22:00 בתאריך 15/11/13 בשעות 4:45, 9:30, 21:15 ובין היתר לצורך טיפול בכאבים והרגעה אך לא קיים רישום המעיד על בדיקה פיזית של המנוח.

    הנפילה

  19. ברשומה הסיעודית בתאריך 15/11/13 בערב בשעה 22:10 דווח כדלקמן: "חולה מבולבל, מסתובב בחדר ונכנס לחדרים הסמוכים וכל פעם מוחזר למיטה. לא מתמצא במקום. סימנים חיוניים יציבים בערב. קיבל טיפול תרופתי. חולה נמצא על הרצפה בחדר הסמוך לחדר שלו. הורם, הוכנס למיטה. לא מתמצא במקום. הורמו דפנות. הושם טלטול. כרגע יורד לצילום אגן כי יש חשד לשבר בצוואר הירך. חולה נראה צולע מלפני הנפילה מתלונן על כאב בירך שמאל".

    מעבר לתיעוד זה של הנפילה לא נרשם דבר, גם לא תועד שהודע למשפחה על נפילתו של המנוח או על מצבו.

    מצבו של המנוח לאחר הנפילה

  20. ברשומה הסיעודית בתאריך 16/11/13 בשעה 06:00 צוין שבמהלך הלילה ישן לסירוגין לא רגוע, צועק, באי שקט מנסה לרדת מהמיטה, קיבל טיפול תרופתי, המשך לילה שקט ונעשו שינויים בתנוחה.

    בשעה 9:15 צוין שבצילום אגן ישנו שבר בפרק ירך שמאל וכי דווח למשפחה לבן.

    צוין שהוזמן ייעוץ אורתופדי, ביעוץ נרשם שבשל מצבו של החולה צריך הערכה לבבית על-ידי קרדיולוג ומרדים.

    בדיקת CT ראש שנעשתה למנוח, העלתה אטרופיה מוחית מרכזית והקפית ללא עדות לדמם תוך גולגלתי, אוטם ישן נרחב מימין.

    נבחנה האפשרות לנתח את המנוח ובין היתר התבקש ייעוץ קרדיולוגי, במסגרתו צוין שככול שינותח חייב לקבל פלביקס לפחות, שכן קיים סיכון גבוה לאוטם שריר לב באם יופסק טיפול זה.

    המנוח עבר הערכה פסיכיאטרית, במסגרתה נקבע שאיננו מסוגל לתת הסכמה מדעת וזקוק למינוי אפוטרופוס. בתאריך 18/11/13 מונה בנו כאפוטרופוס.

    בתאריך 22/11/13 הועבר המנוח למחלקה האורתופדית.

  21. במסגרת אשפוזו של המנוח במחלקה האורתופדית, דווח למשפחת המנוח שבמצבו הנוכחי הסיכון הניתוחי למוות ותחלואה הוא גבוה ביותר, וניתן לטפל בשברים באופן שמרני, כאשר בשלב ראשון הניוד האפשרי הוא בין שכיבה במיטה וישיבה בכיסא, לאחר כ- 3-4 שבועות כאשר הכאבים משתפרים ניתן להתחיל הולכה עם דריכה חלקית. השברים בדרך כלל מתחברים בתוך 6-8 שבועות באופן מלא. הבן שמונה כאפוטרופוס הבין, והביע הסכמה לטיפול שמרני.

  22. המנוח שוחרר בתאריך 28/11/13, לשיקום במרכז גריאטרי.

  23. המנוח אושפז שוב במהלך חודש דצמבר 2013 וינואר 2014 מחשש לאוטם לבבי. במהלך האשפוז בחודש דצמבר 2013 צונתר המנוח שוב. במהלך אשפוז התלונן המנוח על כאבים באזור השבר, הוסבר למשפחה, שכרגע מצבו אינו מאפשר ניתוח אורתופדי. המשפחה סרבה להחזיר את המנוח לשיקום ולפיכך שוחרר לביתו עם המלצה לטיפול פיזיותרפי בבית. בחודש ינואר 2014, התאשפז המנוח שוב עקב כאבים בחזה, המנוח סירב לבצע צינתור, מצבו היה יציב ולכן שוחרר לביתו.

  24. אלו הם עיקרי ההשתלשלות הרפואית בנוגע למצבו של המנוח, כאשר כל אחד מן הצדדים מעלה טענותיו בנוגע להתנהלות הצוות הרפואי מחד והמשפחה מאידך, בניסיון להוכיח את עמדתו. אדון אם כן באחריות לנפילתו של המנוח.

    סוגיית האחריות לנפילתו של המנוח  דיון והכרעה

  25. נדמה שלא יכול להיות חולק שבית-חולים חב חובת זהירות מושגית כלפי חולים ומאושפזים תחת חסותו. אף לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות הקונקרטית של בית החולים להשגיח על החולים המאושפזים בין כותלי בית החולים ולנקוט בכל אמצעי סביר למנוע את נפילתם בעת אשפוזם. כמובן שאין משמעות הדבר שצריך להעמיד איש צוות ליד מיטתו של כל חולה, אלא מצופה שינקטו אמצעים סבירים בלבד. כמו כן, ראוי להדגיש כבר כאן שאין לבחון את הדברים בדיעבד מהחדר הממוזג, אלא לשקול את הפעולות וההתנהלות בזמן אמת, תוך התחשבות בעומס, בסדרי עדיפויות, באמצעים ובאפשרויות הפעולה של הצוות המטפל.

    על מנת להכריע האם קיימת אחריות, יש לבחון האם הופרה חובת הזהירות, כאשר בפסיקה התייחס בית המשפט לכך שתופעת הנפילות של מאושפזים בבתי החולים היא תופעה רווחת ובמקרים בהם נמצאו כשלים, ראה בית המשפט לחייב את המוסדות הרפואיים (ראו לדוגמא פסקי דין בהם חוייבו בתי חולים אגב נפילת חולה: ת"א (ירושלים) 1180/04 עזבון המנוחה זוהרה נגד המרכז הרפואי שערי צדק (6/1/2008); ת"א (תל-אביב) 37479/05 עזבון מזל סייג נגד בית הורים רחל ליצ'יק (12/3/12); ת"א (ירושלים) 1549/96 עזבון המנוחה לוי פנינה נגד הסתדרות מדיצינית הדסה (11/1/1998); רע"א 5486/12 זניאדה נגד בית חולים אלישע (6/9/12); ת"א 4080/08 שארט נ' מדינת ישראל (6/10/11); ת"א עזבון המנוח כהנא נ' רמב"ם (26/2/2009); ת"א (ירושלים) מלכה נ' בית חולים שערי צדק (11/8/08); ת"א 60756-01-17 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (24/9/19); ת"א (חי') פלוני כיורש עזבון פלונית נ' מדינת ישראל (22/10/19)).

  26. פרופ' בר אילן מומחה התובעים, הסביר בחוות דעתו ועדותו שלשיטתו נפלו שורת כשלים שהביאו לנפילתו של המנוח, כאשר העיקריים שבהם, הם מתן תרופות שגרמו או החמירו את הבלבול לצד הימנעות מהדרכת המשפחה וגיוסה להשגחה על המטופל ובלשונו "נתנו לו תרופות שאסור היה לתת לו התרופות האלה גרמו או החמירו לבילבול תחת התרופות האלה צריך השגחה אישית צמודה לא אמרו למשפחה השגחה אישית צמודה ולסיכום הבן אמרו לו לא להיות נוכח ובגלל זה הוא נפל, זה כל הנרטיב של חוות דעתי" (פרוטוקול-1, עמ' 23 שורה 18 ואילך) ובהמשך הוסיף: "...כל התיק הזה עומד לדעתי בעיקרו של דבר התרופות שניתנו לו ללא הערכה ללא תוכנית ונגד ההוראות... גם אם החליטו לתת אותם שלא צימדו אליו אדם תחת התרופות האלה באקטיב דלירם חייב מישהו צמוד לידו..." (שם, עמ' 25, שורה 11).

  27. מומחה הנתבעים פרופ' זוננבליק, עמד בחוות דעתו על כך שנפילות בבתי חולים ובמוסדות הן תופעה שכיחה, כאשר במחקרים נמצא ש- 3%-20% מחולים מאושפזים נופלים לפחות פעם אחת במהלך אשפוזם. המומחה עומד על כך שבעשור האחרון גובשו הנחיות של משרד הבריאות, אך לא ניתן למנוע את הנפילות באופן מוחלט. בין הגורמים לנפילות מונה פרופ' זוננבליק גיל מתקדם, ירידה קוגנטיבית ומצב בלבולי בחולה (דלריום). לשיטתו במצב של דליריום פרט לשיפור בתנאים הסביבתיים נדרשת שמירה פרטנית תוך הרגעת החולה והקניית בטחון. באשר לשמירה פרטנית מציין המומחה, כי זו אינה משגת במציאות הקיימת ונדרשת מעורבות והתגייסות בני משפחה לסייע בשמירה על החולה. מבין האמצעים שיש בהם כדי לסייע, מציין המומחה את העברת החולה בסמוך לחדר האחיות, הרמת דפנות המיטה וקשירת החולה כאשר בנוגע לשניים האחרונים מציין, כי במחקרים נמצא ששימוש זה אינו נכון ובפועל הרמת דפנות המיטה הם סוג של קשירה ואינם מוצדקים מבחינה אתית. לשיטתו, הנטייה כיום בעולם הינה הפחתת קשירות החולה לצורותיהם השונות מאחר ומעלות שכיחות לנפילות, זיהומים, אגיטציה, ירידה קוגנטיבית ואף מוות.

    באשר לעניינו של המנוח, סבור המומחה שהמנוח טופל היטב, הועבר בסמוך לחדר האחיות, טופל בטיפול תרופתי סביר בהיותו בודד ללא נוכחות בן משפחה ואף הוסיף שהטיפול התרופתי שניתן קודם לנפילה, ניתן כשעה קודם לכן, והריכוז של התרופה בדם בשלב זה צפוי להיות עדיין נמוך והסבירות שהתרופה השפיעה בשלב זה על המנוח עד כדי נפילה, היא נמוכה.

  28. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענות בנוגע להרחבת חזית באשר לשלל טענות שהעלו התובעים ובכלל זה המשמעות שיש לייחס לקשירת המנוח, הקשר בין הטיפול במנוח ובין מותו, טענות בנוגע לאי הקצאת שמירה פרטנית על המנוח, אי בדיקת המנוח לפני ואחרי נפילתו ועוד' – עיון בכתב התביעה, מעלה שהתובעים טענות לקשת מעשים רשלניים רחבה מספיק לכלול את כל הטענות שהתחדדו לאחר שמיעת הראיות. סוגיית התנהלות הצוות הרפואי עמדה במרכז טענות התובעים ואין לצפות שבכתב התביעה יועלו ניאונסים דקים, אליהם הייתה התייחסות בהוכחות. באשר לסוגיית ההגבלה הפיזית, דווקא מומחה הנתבעים הוא זה שהתייחס לעניין במסגרת חוות דעתו, ומשכך, מה לנתבעת להלין בהקשר זה? מכל מקום, כפי שיפורט להלן הכרעתי מבוססת בעיקרה על הפעולות והמחדלים של הצוות הרפואי בערב הנפילה, אירועים שללא ספק היו בליבת המחלוקת ואין בדיון ובהכרעה בהם משום הרחבת חזית.

  29. לאחר שבחנתי את מלוא העדויות שנשמעו לפני, את החומר הרפואי, את חוות הדעת ועדויות המומחים, באתי לכדי מסקנה, שלא נעשה די על מנת למנוע את נפילתו של המנוח – הלכה למעשה, ההשתלשלות מלמדת שנפילת המנוח הייתה בבחינת כרוניקה צפויה, בשים לב לאירועי הלילה הקודם ואירועי הלילה בו ארעה הנפילה מבלי שנעשה די על מנת לערב את המשפחה לגייס אותה לשמירה ולטיפול במנוח ולמנוע את קימת המנוח שוב ושוב מהמיטה.

    אשוב ואדגיש שבחינת הדברים נעשתה בזהירות הראויה, תוך הכרה ומודעות לעומס הרב שמוטל על כתפי הצוות הרפואי וגם תוך נכונות לקבל שלא כל הנאמר והנעשה נכתב ברשומות הרפואיות והסיעודיות. על אף האמור, לא ניתן להתעלם מאי ביצוע ותיעוד פעולות בסיסיות פשוטות שיכלו בסבירות גדולה למנוע את הנפילה.

  30. על פי החומר הרפואי, לא יכול להיות ספק, שבשעות שקדמו לנפילה, בעת שהותו של המנוח במחלקה הפנימית הוא היה שרוי במצב של בלבול חריף, דליריום, שדרש הרגעה תרופתית והשגחה.

    פרטתי לעיל, את מצבו של המנוח בעת קבלתו למחלקת קרדיולוגיה, כאשר כבר אז, תועדו בלבול, חוסר התמצאות, אי שקט פסיכומוטורי והמנוח הוגדר כדמנטי, כן תועד חוסר הבנה של הוראות אגב רצון חוזר ונשנה לקום לשירותים. גם המשפחה מסרה אותה עת על מצב בלבולי. אמנם במסמכים אלה, קיימת סתירה פנימית בציון מקביל שהמנוח מודע למצבו וקיבל הסברים, אך סביר יותר שהתיאורים המפורטים הם אלה ששיקפו את מצבו. ההערכה שם הייתה שקיימת סכנת נפילה ויש צורך במיטה נמוכה, הרמת דפנות וקרבה לחדר האחיות.

    כמפורט עוד לעיל, בעת מעבר המנוח למחלקה הפנימית, הוא הוגדר תחילה כעצמאי ואולם כבר בערב הראשון של אשפוזו (ערב קודם לנפילה) היה ברור שהמנוח במצב של דלריום, דבר שדרש טיפול תרופתי וגם הגבלה פיזית.

    האחות שאולוב אחראית המשמרת באותו הערב תארה בעדותה את שהתרחש "וכפי שאני רואה את זה, המטופל באמת כמו שאני רושמת, באי שקט פסיכו מוטורי, ... אנחנו מעבירים אותו מאגף של עצמאים... ששם הוא היה בעקבות קבלתו, שאז הוא היה עצמאי והכול, אבל משהו קרה באותו לילה, והבן אדם היה באי שקט, וסיכן את עצמו, היה מבולבל, העברתי אותו מולי, מול התחנה, שראיתי אותו 24 שעות, והגבלנו אותו בידיים, בשביל שלא ייפול וישבור לעצמו משהו. ..אני חייבת כל הזמן לציין שראיתי את זה, והתרתי את הקשירות, וראיתי שאין פצעים או משהו, ושוב הגבלתי אותו, אם היה צורך, כל שעתיים, אני שם כל הזמן, אבל כל שעתיים לפי הנוהל, אני חייבת להגיע ולציין שהייתי שם, ובדקתי שהידיים שלו בסדר, שהמטופל הוא בסדר" (פרוטוקול מתאריך 10/6/20 (להלן: "פרוטוקול 2" עמ' 52 שורה 2 ואילך).

    בפועל, ילדיו של המנוח תעדו למחרת היום תמונות ברורות של חבלות על ידיו, שלא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמדובר בחבלות שהן תוצאה של קשירה, והאחות שאולוב התקשתה תחילה להסכים עם התמונות שמתעדות את החבלות בידיו של המנוח בעקבות הקשירה ואולם הסבירה: "עכשיו הבן אדם היה באי שקט, אני מניחה שהוא יכול היה למשוך את זה, ולפצוע את עצמו, זה אחד הסיבות שאנחנו מגבילים אותם" (שם, עמ' 52, שורה 29 ואילך). העדה הסבירה שעל מנת לקשור לא צריך הוראה של רופא, זו סמכות של אחות אחראית ב- 24 שעות של המשמרת והיא זו שראתה ליתן את ההוראה לדבריה: "במיוחד כשהוא מולי, מול התחנה, שזה אומר שהוא בסיכון לנפילה, בסיכון לעוד הרבה דברים, במיוחד שהוא באי שקט ואני לא יודעת מאיפה זה בא, אני לא עושה את כל הבירורים שיש בעולם באמצע הלילה, כמו סי טי למשל, כמו עוד משהו, יכול להיות שחולה מפתח משהו, אבל קרוב לוודאי, לא הגענו, אני לא זוכרת את המקרה הזה, בסדר? אז אני מניחה שהייתי עושה משהו במידה והיה צורך. בשלב הזה כנראה הסתפקנו בהגבלה, לתת לו משהו להרגעה ולהעביר את הלילה, כי מבחינה המודינמית, כמו שרשמתי, הוא היה בסדר, סטורציה שמורה, ועובדה התרופה פעלה והמטופל נרגע במשך כל הלילה" (שם עמ' 54 שורה 16 ואילך).

    העדה השיבה שאינה זוכרת אם צלצלה למשפחה ומסרה שקשרה את המנוח, ואולם השיבה שזה בדרך כלל מה שעושים. כאשר נשאלה מדוע זה לא מתועד, השיבה: "כנראה שפספסתי את הקטע הזה, בסדר? הלילות שלנו, אני בפנימית, מאוד פעילים, לא תמיד אני מספיקה, לפעמים הדיווח שלי הוא על רגל אחת כי יש לי אחיות וכל מיני, אנחנו 4 אחיות על 60 מטופלים לפעמים. אז אם אני מפספסת משהו, קורה. העיקר שטיפלתי במטופל. בדיווח לפעמים יש דברים שמתפספסים, מודה. כמו לדווח שהתקשרתי למשפחה למרות ש-99.9 כן צלצלתי למשפחה" (שם, עמ' 55 שורה 17 ואילך). ובהמשך: "אני עוד פעם עונה לך, אתה מדבר איתי על אירוע שקרה לפני שנים, אני לא זוכרת את המטופל, אני יכולה לדבר רק על עצמי בלבד, ואני לא זוכרת אם צלצלתי, למרות שאמרתי לך שוב, פעם עשירית, שקרוב לוודאי שצלצלנו למשפחה, אני שומעת אין סוף פעמים שהם לא באים בלילה, הם יבואו בבוקר, זה מה שאני שומעת בדרך כלל. ואז, אם אני שומעת תשובה כזאת אני אומרת להם, אז תדעו, שמעכשיו אני מגבילה אותו, וכך אנחנו מגבילים את המטופלים. מה קרה אחריי? אין לי מושג. הלוואי והיה לי תשובה, אני גם לא זוכרת, כן? זה הכי מצחיק שאני עכשיו, אני מסתמכת על מה שהבנות רשמו, אני לא זוכרת את המקרה, אני מדברת על מה שבדרך כלל מקובל לעשות, זה מה שמקובל, ואני מניחה שככה גם פעלתי, שצלצלתי למשפחה בלילה. אני אף פעם לא אגביל מטופל, לפני שאני אתקשר, אני אגביל, ובמקביל אני אתקשר למשפחה. בדרך כלל זה מה שקורה בפועל. מה שעשו אחריי, אין לי מושג, הלכתי הביתה" (שם עמ' 58 שורה 8 ואילך).

    משפחתו של המנוח העידה, שכלל לא דווח להם על קשירת המנוח, ומכל מקום כאשר שאלו לילה לאחר מכן אם יש צורך להישאר עמו, נענו שאין צורך.

  31. ביום שלאחר מכן, יום הנפילה, סבל המנוח מכאבי בטן, קיבל טיפול תרופתי, ובשעות הלילה, כפי שתואר על ידי האחות דדון, בדיווח שלאחר מכן - "חולה מבולבל, מסתובב בחדר ונכנס לחדרים הסמוכים וכל פעם מוחזר למיטה. לא מתמצא במקום. סימנים חיוניים יציבים בערב. קיבל טיפול תרופתי. חולה נמצא על הרצפה בחדר הסמוך לחדר שלו. הורם, הוכנס למיטה. לא מתמצא במקום. הורמו דפנות. הושם טלטול. כרגע יורד לצילום אגן כי יש חשד לשבר בצוואר הירך. חולה נראה צולע מלפני הנפילה מתלונן על כאב בירך שמאל".

    הווה אומר, קודם לנפילה, קיימת התרחשות בגדרה, החולה מבולבל, מסתובב בחדר ונכנס לחדרים הסמוכים כל פעם מוחזר למיטה לא מתמצא במקום, ובתגובה החולה קיבל טיפול הרגעתי כשעה קודם לנפילה, ואולם הדבר לא סייע, שכן החולה נמצא על הרצפה בחדר הסמוך לשלו.

    גם בשלב זה, כאשר קיימת התרחשות דרמטית של חולה שיוצא ומוחזר למיטה כאשר הכתובת וסכנת הנפילה כבר מוחשית וממשית שהרי החולה לא נשמע להוראות, הוא מבולבל וכנראה לא מתמצא בזמן ובמקום ולא מקשיב להוראות שכן הוא יוצא מחדרו שוב ושוב - אין כל תיעוד שהדבר דווח למשפחה בזמן אמת וכי נדרשו להגיע לסייע. גם אין הפעלת שיקול דעת, האם להגביל פיזית את החולה בין בהרמת דפנות המיטה ובין בקשירה. התגובה היחידה, היא מתן טיפול תרופתי, ככל הנראה מתוך תקווה שהדבר ירגיע את המנוח וימנע את השיטוט בחדרים. תקווה שלמרבה הצער התבדתה.

    האחות דדון נשאלה האם היה הגיון לטלפן למשפחה, והשיבה בהגינותה, שהיה הגיון כזה. או אז נשאלה האחות דדון: "היה היגיון, ולמרות זאת זה לא נעשה?" והשיבה: "כן, לא כתוב שזה נעשה" (שם עמ' 35 שורה 1 ואילך). העדה גם לא ידעה לומר אם צלצלה למשפחה לאחר הנפילה. למרות שהשיבה, שהיו אמורים להתקשר לאחר הנפילה. העדה אישרה שתמיד צריך לערב יותר את המשפחה. העדה לא ידעה לומר אם ביקשו מבן משפחה להישאר, והשיבה שלפעמים זה מתועד ולפעמים לא. לדבריה: "בן אדם כזה, בן אדם כזה מבולבל, ושיכול ליפול, ונפל, כן עדיף, כן, עדיף ש, כן אנחנו מבקשים מאחד לפחות שיישאר, אבל לא, לא תמיד יכולים" (שם עמ' 44 שורה 33 ואילך).

  32. בהקשר זה, בנו של המנוח י' טען שהוא ביקש להשאר אצל אביו, אבל אמרו לו: "אין צורך אנחנו נשמור עליו אתה יכול ללכת הביתה והלכתי הביתה" (פרוטוקול-1, עמ' 55, שורה 5). אשר למצבו של האב באותו הערב השיב העד: "היה רגוע, ישב במיטה, מאוד רגוע, הוא היה תרופות כנראה קשות או משהו כזה. היה מתקשר, היה מדבר יפה מאוד חלק אבל את יודעת הוא ישנוני כזה, כאילו הוא רוצה לישון" (שם עמ' 55 שורה 33 ואילך).

    בנו של המנוח נ' השיב שהיה עם המנוח בערב הנפילה, המנוח היה צלול, דיבר איתו, הבין מה אמרו לו והם הלכו בתשע וחצי, כי זה היה סיום הביקור ואפילו ביקשו להשאר אצלו והאחות אמרה שלא צריך. העד הבהיר שלא אסרו עליהם להישאר, והיו מקרים שישן איתו בבית החולים, הוא יודע שמותר לישון בבית החולים ושאל אם צריך להשאר. העד נשאל האם לא חשב מעצמו להשאר והשיב שלא שעזב אותו במצב בסדר גמור. לדבריו, המנוח היה קם והולך לשירותים כאשר היה מאושפז, נעזר במקל. העד נשאל אם לא חשב שהמנוח יפול והשיב: "לא, לא, לא חשבתי על זה, למה אני יודע שאם צריך עזרה הוא מצלצל בפעמון ומגיעה האחות והיא הייתה עוזרת לו" (שם, עמ' 75 שורה 13). ואולם טען שלא היה פעמון בחדר הוא היה מנותק לגמרי.

  33. שני המומחים הסכימו, שבמצב המתואר של המנוח, כאשר הוא מבולבל, תחת תרופות ולא ממלא אחר הוראות, היה צריך מישהו צמוד אליו, מומחה התביעה, פרופ' בר אילן הסביר ש"המישהו הצמוד הזה יכול להיות כוח עזר, יכול להיות אחות, הרבה פעמים בני משפחה מתגייסים, זאת הנורמה וזה עדיף כי כאשר יש פנים מוכרות וזה מופיע בספרות שציטטתי אז הרבה פחות מנסים לקום, רוב האירועים הללו כולל האירוע הנוכחי כנראה שהוא רצה לקום ולצאת לשירותים אז לא משאירים את האנשים האלה לבד" (פרוטוקול-1, עמ' 27, שורה 9).

    מומחה ההגנה, פרופ' זוננבליק, נשאל אודות גרסת המשפחה, ששאלה את הצוות האם נדרשת שמירה והאם להשאר בלילה, והשיבו להם אין צורך אנחנו משגיחים והשיב: "אם המחלקה חשה שמדובר במצב שהיא חוששת שהדליריום יחזור הם היו צריכים להגיד להם להישאר...אני כרוטינה ממליץ לכל המשפחות בגילאים האלה מחלה חריפה שיהיה מישהו ליד החולה" (פרוטוקול-1, עמ' 86, שורה 21 ואילך).

    האחות שאולוב העידה, שקיימת בבית החולים אפשרות של הזמנת שמירה מיוחדת צמודה ואולם ברי שהדבר לא נעשה כשגרה.

  34. אשר לשאלה מה בדיוק הוסבר למשפחה מלכתחילה, הרי שכפי שפורט לעיל עם קבלת המטופל למחלקה הפנימית תועדו לכאורה הסברים למטופל ולמשפחה וחלוקת דפי מידע ואולם לא פורטו פרטי ההסברים, למי מבני המשפחה ניתנו, האם ניתן הסבר לעניין נפילות, האם המשפחה התבקשה להתגייס לשמירת המנוח. כל שקיים בתיעוד הרפואי, הוא מלל המופק אוטומטי במסמכים של מתן הסברים, בנוסח החוזר על עצמו.

    לענייננו חשוב שהאפשרות של הזעקת המשפחה בערב הנפילה, שימת מישהו ליד המנוח בינתיים, או הצורך בשמירה רצופה כאשר מדובר בחולה שקם שוב ושוב מהמיטה כלל לא עלה הפרק. גם אין כל תיעוד שאירועי הלילה הקודם, לרבות ההגבלה הפיזית של המנוח דווחו למשפחה. מעדויות המשפחה שלא נסתרו עולה, שבערב הנפילה הם נוכחו במצב רגוע יחסית של המנוח בערב (שעה שהמנוח היה תחת השפעת טיפול תרופתי משמעותי) ומכאן שלא יכלו להעלות על דעתם את הצורך להשאר לידו להשגחה, כאשר שאלו אם יש צורך בכך נענו בשלילה.

    פרופ' זוננבליק נשאל האם הגיוני לא לעדכן המשפחה על החמרת מצבו המנטלי של המנוח והשיב: "תראה, השתנו דברים בין 2015 ל-2020. הם השתנו אולי ב-2012, 2013, 2014 כל בית חולים בהתאם לדברים שלו, אני מאמין שהיום הם כבר יפנו אולי, בדרך כלל רצוי כשאתה קושר חולה רצוי שהמשפחה תדע שקשרת את החולה ואם תשאל למה אז תסביר ואז אתה נכנס לדו שיח, הדו שיח כולל כמובן..." (פרוטוקול-1, עמ' 98, שורה 2).

    ובהמשך -  

    "העד, מר זוננבליק:אנחנו יודעים שהיו פה כמה אירועים של בלבול, אני מניח שמה שקרה הוא היה מבולבל, נתנו לו את התרופות וכדי שהוא לא יקפוץ מהמיטה קשרו לו את הידיים.

    כב' הש' מור-אל:השאלה אם בשלב הזה לא כדאי להתקשר למשפחה ולהגיד להם תקשיבו המצב הוא ככה וככה אולי תבואו.

    העד, מר זוננבליק:ראוי הרבה יותר לדבר עם המשפחות,

    כב' הש' מור-אל:כי יש משפחה.

    העד, מר זוננבליק:אין שאלה.

    כב' הש' מור-אל:יש משפחה תומכת.

    העד, מר זוננבליק:ראוי לדבר, ראוי לדבר עם המשפחות. ראוי לדבר עם המשפחות". (שם, עמ' 98, שורה 16 ואילך).

    ד"ר גויכמן שהיה הרופא המתמחה האחראי במשמרת ערב קודם לנפילה בה נקשר המנוח, השיב שככל שהמנוח היה קשור, אז נראה לו שהוא נתן את ההוראה והסביר: "אני חושב שאם יש סכנה לנפילה ואין קרובי משפחה שיכולים להשגיח על המטופל כדי למנוע נפילות במיוחד אחרי שהוא יצא מצנתור ומקבל מדללי דם או סכנה גבוה לדמם אז יש היגיון לקשור". (שם, עמ' 138, שורה 1 ואילך). בהמשך השיב, שאם נתן הוראה לקשור, אז ככל הנראה עשה הערכה והניח שהוא בסכנה גבוהה לנפילות וכנראה שצדק שיום לאחר מכן נפל. וכאשר נשאל היכן הרישום שהתקשרו למשפחה והשיב שבדרך כלל האחיות מתקשרות וזה לא אומר כלום אם לא כתוב. לאחר מכן הוסיף: "אני חושב שכן צריך לדווח וכן צריך לבקש עזרה מהמשפחה ואני לא יכול להגיד האם התקשרנו למשפחה כי אני לא זוכר בדרך כלל מתקשרים והאחיות מתקשרות גם" (שם עמ' 139 שורה 20 ואילך).

  35. הנה כי כן, בחינת הדברים עד כה, מעלה שבענייננו, זוהתה סכנת נפילה של המנוח, זוהה דיליריום עד כדי צורך במתן טיפול תרופתי וקשירה ערב קודם לנפילה, בערב הנפילה עצמו זוהתה התנהגות מסוכנות ואולם בשום שלב פרט למתן טיפול תרופתי (שאליו אתייחס בהמשך), לא נעשו פעולות נוספות ובראש ובראשונה עדכון המשפחה וגיוסה לשמירה על המנוח, הרמת דפנות המיטה, או אפילו הגבלה פיזית של המנוח בערב הנפילה עד לבוא המשפחה, על אף שאין ספק שאמצעי זה אמור להיות אמצעי אחרון ואולם יש נסיבות שהוא בבחינת "הכרח בל יגונה".

    הנתבעת מבחינתה לא טרחה להוכיח אילו הנחיות ניתנו למשפחה ולמי ניתנו ומתוך התשובות שכן ניתנו על ידי האחיות והצוות הרפואי קשה שלא להתרשם, שהמשפחה לא הועמדה על משמעות מצבו הבלבולי של המנוח והצורך לשהות לצידו. נהפוך הוא, למשפחה נמסר המסר שאין צורך שישהו ליד המנוח, המשפחה ראתה את המנוח במצב רגוע ולא העריכה מה יכול להתרחש שעות לאחר מכן.

    הנתק מן המשפחה במהלך האשפוז מורגש גם לאחר הנפילה, כאשר מתוך התיעוד עולה שהודע למשפחה על הנפילה רק למחרת בתשע בבוקר, כאשר הנפילה הייתה, לפי הערכה, בין השעות 21:00 ל- 22:00 בערב.

    בהקשר זה לא למותר להביא את דבריו של פרופ' זוננבליק: "אני מעדיף שבן משפחה יהיה כך נהגתי במשפחתי כדי למנוע את הקשירות. תאמין לי, רק בשביל זה ישנו בבית החולים לא בשביל משהו אחר". (עמ' 97, שורות 22-23), ואכן סביר שלו היה נמסר המידע והצורך גם למשפחת המנוח הם היו נותרים לידו.

  36. גם בהינתן הלחץ הרב בו נמצא הצוות הרפואי והמציאות לפיה לא כל דבר ניתן לרשום ברשומה הרפואית, קשה שלא להתרשם, שההתנהלות בעניינו של המנוח לא עמדה במבחן הסבירות. הפעולה של עדכון המשפחה אודות מצבו של המנוח והצורך המיידי של שהיית מי מבני המשפחה לצדו היא פעולה קצרה והכרחית וכך גם התיעוד של אותה פעולה. ניתן להעריך במידה רבה של וודאות שלו הייתה נערכת שיחה כזו עם המשפחה היא הייתה מתועדת ולו בדיעבד בשים לב שהמנוח אכן נפל.

    הכשל בהקשר זה, הוא כשל חמור, שיש בו כשלעצמו כדי להקים אחריות על בית החולים מבלי להתייחס לטענות הנוספות שהועלו. שעה שמסתמן שבית החולים לא עשה את כל הנדרש על מנת למנוע את הנפילה ושעה שמסתמן שבמצבו הבריאותי והמנטלי של המנוח בזמן אמת ניתן היה לעשות יותר, באמצעים זולים ופשוטים, מתבקשת המסקנה שבית החולים הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.

    באמור עד כאן, אין משום קביעה שבכל מקרה יש להגביל את ניידות החולה על מנת למנוע כל אפשרות לנפילה או ללוותו 24 שעות ביממה. סכנת נפילה או החלקה קיימת בכל מקום בהיותה מסיכוני היום-יום, אך כאשר אדם מצוי בבית-החולים בשל מצב בריאותי לא תקין, ובנסיבות שיש בהן להעיד שקיימת סכנת נפילה בעת האשפוז, על בית החולים לשכנע שנשקלו כל השיקולים הרלבנטיים, ננקטו כל האמצעים הנדרשים, נעשתה הערכת ניידות וניתנה הדרכה נכונה ומספקת למנוח ולמשפחתו לאורך כל האשפוז. הנתבעת טענה, שהמנוח הועבר סמוך לחדר האחיות וטופל תרופתית אולם בכך אין די, שעה שהוכח שהמנוח הצליח לקום שוב ושוב מהמיטה ולשהות בחדרים הסמוכים עד לנפילה.

  37. עיקר טענת הנתבעת הייתה שהמשפחה הסתירה מידע מהצוות הרפואי לנוכח מצבו הרפואי של המנוח קודם לאירועים, ובכך גרמה להגדרתו כעצמאי. לאור ההשתלשלות שתוארה לעיל, ניתן לקבוע, שכבר באשפוז במחלקה הקרדיולוגית, תועד מצבו הנפשי והתפקודי של המנוח לאשורו וזאת מפי המשפחה שאף טרחה לציין שהמנוח שוכח כל דבר שאומרים לו לאחר 5 דקות. יתירה מזו, גם אם לכתחילה הוגדר המנוח כעצמאי, הרי עדי הנתבעת עצמה טענו שלאחר שנוכחו במצב דלריום בו מצוי המנוח הועבר המנוח לחדר סמוך לאחיות טופל תרופתית והוגבל פיזית וזאת בלילה לפני נפילתו. בלילה שלאחר מכן, נוכח הצוות המטפל בכל שהמנוח שב וקם ממיטתו מסתובב בחדרו ובחדרים הסמוכים, המנוח הוחזר למיטה ואולם שב וקם ונפל. משכך, מצבו הבלבולי של המנוח לא היה בבחינת חידוש לצוות הרפואי. הצוות הרפואי של המנוח היה מודע היטב למצב לרבות להתנהגות לפיה המנוח שב וקם מהמיטה והלך לחדרים סמוכים ובכל זאת לא נעשה המינימום הנדרש מלבד מתן טיפול תרופתי נוסף והחזרתו למיטה. בשים לב שהמנוח שב וקם מן המיטה ניתן היה להניח שהחזרתו למיטה לא תסייע להשאירו שם. המינימום של הרמת דפנות המיטה אפילו הוא לא נעשה.

    מומחה הנתבעת התייחס בחוות דעתו לכך שהגבלה פיזית של מאושפזים, בקשירה ובהרמת דפנות מיטה לא אתית ויכולה להזיק, ואולם כאן מדובר באמצעי הכרחי, לפרק זמן מוגבל עד שהמנוח ירגע בשעות הלילה כאשר המנוח אמור לישון, כאשר הצוות במחלקה מצומצם ולא יכול לספק שמירה רציפה. בנסיבות אלה - לבטח מדובר באמצעי סביר. אפילו ברישום הסיעודי נכתב שיש סכנת נפילה וצורך בהרמת דפנות המיטה, הצוות לא ביצע את ההמלצות שהוא עצמו כתב.

  38. התביעה מוסיפה וטוענת שהטיפול התרופתי שקיבל המנוח הוא כשלעצמו היה בו כדי להגביל את הבלבול ודרש השגחה צמודה. בהקשר זה, האריך מומחה התביעה בחוות דעתו וגם מומחה ההגנה התייחס לכך.

    על אף הנתח הנכבד שהנושא תפס בסיכומי הצדדים, איני רואה להאריך בהקשר זה נוכח הקביעות לעיל, ואולם קשה להתעלם מעדותו של מומחה הנתבעת, שאמנם ניסה להגן בחצי פה על המינון התרופתי שקיבל המנוח ואולם השיב שהוא עצמו לא נותן 5 מ"ג מורפיום, אלא בדרך כלל 2.5 מ"ג והוסיף על הטיפול הרפואי "הוא לא היה מיטבי, זה לא הטיפול שנותנים את הוליום שהוא המקום הראשון זה לא אבל אמרתי לא הוא היה בעייתי, עומד על זה בכל תוקף" (פרוטוקול 1, עמ' 111, שורה 19).

    ד"ר פתחי שרשם לתובע את האסיוול קודם לנפילה, הסביר, שעשה זאת על סמך זה שבלילה קודם הוא נרגע וישן בבוקר, וכאשר נאמר לו שהמנוח היה קשור לילה קודם ולא באמת נרגע השיב: "אני אומר שלפי הרשומה כתוב שהחולה נרגע אחרי אסיבל אז כנראה הפעלתי שיקול דעת רפואי שלי ולכן נתתי את האסיבל ולא משהו אחר" (שם עמ' 150 שורה 15 ואילך).

    ד"ר פתחי נשאל היכן תיעד את שיקול הדעת והשיב "אולי תיעדתי ואולי לא אני לא יודע אחרי 22 שעות של עבודה כן? שאני ערני ויש לי קבלות מהמיון ואני משגיח על 40 מטופלים במחלקה אז אם לא תיעדתי אז אני לא חושב שיש.. אני יכול להרשות לעצמי אם יש לי מקרים יותר רציניים ולא היה לי זמן לתעד ואולי שכחתי, אני גם בן אדם. מבחינתי אני אטפל במטופלים שמה במחלקה ולהציל מישהו במחלקה יותר חשוב לי מלתעד אם לא תיעדתי אני לא יודע ואני לא זוכר כלום ..." (שם עמ' 150, שורה 22 ואילך).

    חשוב לציין שעניין קשירת המנוח בלילה הקודם לא מתועד בדיווח הסיעודי, אלא בטופס נפרד המיועד לכך, ומשכך, לא ברור האם ד"ר פתחי היה מודע לכך והאם בגדר שיקול דעתו נתן את הדעת לכך שעה שרשם את הטיפול הרפואי שרשם.

  39. סבורני שסוגיית הטיפול התרופתי אינה מכריעה בהליך זה, גם אם אניח שיום קודם וביום הנפילה עצמו, ניתן טיפול תרופתי שהגביר את הבלבול, וגם אם אניח שטיפול זה לא היה מיטבי, כפי שהסכים מומחה ההגנה עצמו, כפי שקבעתי, במקרה דנן בזמן אמת סמוך לנפילה, צריך היה להיות ברור לצוות הרפואי שאין די בטיפול תרופתי, שהמנוח קם שוב ושוב מהמיטה וחובה היה לנקוט באמצעים נוספים על מנת להגן על המנוח ולדאוג שהצפוי לא יתממש.

  40. התובעים העלו עוד טענות רבות בנוגע לכך שהמנוח לא נבדק במהלך שהותו במחלקה הפנימית, בהעדר תיעוד על בדיקות כאלה, כאשר כל שקיים הוא מתן הוראות לטיפול תרופתי על ידי הצוות הרפואי. ד"ר גויכמן שטיפל במנוח במשמרת הקודמת למשמרת בה נפל, אישר בעדותו שבמחלקה יש ביקור בוקר, מקבלים החלטות על החולה, ואז בודקים את החולה בביקור. אם קורה משהו במהלך המשמרת, מי שבודק זה רופא תורן. ד"ר גויכמן העיד שטיפל במנוח בתאריך 15/11 יום הנפילה ובדק אותו עקב כאבי בטן ואולם לא יכל להצביע על המקום בו נרשמו ממצאי הבדיקה והסביר ש "אוקיי אז במחלקה הפנימית חוץ ממטופל אחד יש עוד 42 לפעמים עוד 50 אנשים שבו זמנית אתה שוכח לכתוב או שאתה דוחה את זה ושוכח לכתוב וזה קורה, כן, זה יכול להיות" (פרוטוקול-2 עמ' 128 שורה 26 ואילך). ד"ר גויכמן הסביר שבדק את החולה ויכול שלא רשם בפולו אפ, ורשם רק טיפול. ד"ר גויכמן אישר שרשם למנוח 3 פעמים תרופות והסביר את העדר ממצאי הבדיקה "אוקיי, אני אנסה להסביר שיש 40 אנשים במחלקה ועשר קבלות במהלך הלילה ורופא אחד במחלקה ואתה בודק בו זמנית 16 חולים לפעמים פולו אפים מתפספסים וזה מה שקורה... כי דברים, פרטים קטנים..., פרטים קטנים מקובל לא לכתוב... יכול להיות שזה לא ממש תקין אבל זאת המציאות" (שם עמ' 134, שורה 22 ואילך). ובהמשך – "אוקיי. אני, זה מה שאני אומר עכשיו שאני שלחתי אותו לצילום בטן ורשמתי לו הפניה ונתתי לו טיפול בספזמליטיקה ומשככי כאב זה בגלל שהוא התלונן על כאבי בטן, איפה הרישום של הבדיקה? אני לא יודע, יכול להיות שכמו שאני אמרתי, יכול להיות ששכחתי לרשום, יכול להיות שהמחשב לא עבד באותו זמן או איזה תקלה במערכת הממוחשבת, יכול להיות שכתבתי פולו אפ בדף שהלך לאיבוד, הרבה אפשרויות ואני לענות לך חד משמעית אני לא יכול" (עמ' 143, שורה 27 ואילך).

    הלחץ הקיים במחלקות הפנימיות ידוע וגם תואר על ידי אנשי הצוות הרפואי במקרה זה, שוב ושוב ואולם קשה להשלים עם העדר תיעוד שיטתי, דבר שמביא לכך שלא ניתן לעקוב אחר ממצאים שנמצאו בבדיקות קודמות ומשכך יכול להקים סכנה לפגיעה בחולה. כך לדוגמא, ד"ר גויכמן והצוות הסיעודי לא עדכנו ברשומה את עצם הקשירה של המנוח, לא תעדו את הממצאים בבדיקה הרפואית ומכאן הרופא שבא במשמרת שלאחר מכן ד"ר פתחי, סבר לתומו שמתן אסיוול ערב קודם הביא לתוצאה טובה ולא ידע כלל שהמנוח נקשר.

    מומחה הנתבעות נשאל על כך בעדותו והשיב -

    "ש:הבנתי. עכשיו תגיד לי איך אנחנו יכולים לדעת מי ניהל את המקרה הזה? אם אין רישום של אחות או של, סליחה, אם אין רישום של רופא אפילו פעם אחת בארבעה ימים האלה מי ניהל את המקרה?

    ת:אם משרד הבריאות היה מבקש ממני לעבור על התיק אני לא יודע אם הייתי עונה אבל אין לי תשובה.

    ש:אין לך תשובה?

    ת:אין לי תשובה, אני לא יודע.

    ש:אבל ברור שאם אין הוראה שלרופא ואין בדיקה רפואית אז כנראה שמי שניהל את התיק, את המקרה הזה זה לא רופא כי אין שם תיעוד.

    ת:תראה מה שאני יכול להגיד לך ניהול תיק נדמה לי,

    ש:ניהול מקרה.

    עו"ד כצנלסון:חברי מסתכל ב-484 גברתי.

    העד, מר זוננבליק: לא, ניהול מקרה אני חושב שהוא דרישה של משרד הבריאות רק שזה יהיה כתוב אבל זה עסק של שנה שנתיים אבל זה לא אומר שמה שאתה מתאר הוא היה תקין, הוא לא היה תקין ורק לא בטוח שהוא היה". (עמ' 101 פרוטוקול 1 – שורה 30 ואילך).

  41. לאמור בהקשר זה אין קשר ישיר לנפילת המנוח ואולם מצטיירת התנהלות של העדר תיעוד מספק, העדר עדכון מספיק ברשומות והעדר קשר מספק עם המשפחה, כמו גם הימנעות מנקיטת אמצעים פשוטים שהיה בהם כדי להקטין את סכנת הנפילה - התנהלות שסביר שתרמה לבסוף לתוצאה העגומה של נפילת המנוח.

  42. ניתן לסכם ולקבוע שבית-החולים יכול וצריך היה לפעול כבית-חולים סביר, ואם היה נוקט באמצעי זהירות בסיסיים ביותר, סביר להניח שהייתה נמנעת נפילת המנוח. בכלל זה יידוע ואזהרת בני משפחת המנוח, הדרכתם לשהות ליד המנוח בכל עת, וכמובן מתן האפשרות לעשות כן. בנוסף, בנסיבות שתוארו לא מופרך לסבור שסגירת הדפנות המיטה הייתה יכולה דווקא לסייע. ניתן היה לשקול שימוש באופציה של שמירה רצופה עד שתגיע המשפחה או אפילו קשירת המנוח כפי שנעשה בלילה קודם ככל שהיה בכך כדי למנוע את הנפילה, נדמה שהתועלת הייתה עולה על הנזק והפגיעה במנוח הייתה נמנעת. נפילות של מטופלים בגדר אשפוז הינן אירוע צפוי, ובמקרה דנן הכתובת הייתה על הקיר כאשר המנוח קם שוב ושוב ממיטתו והוחזר למיטה. הסתפקות במתן תרופת הרגעה, לא היה בה די בנסיבות, מה גם שאפשר שתרופה זו כשלעצמה הוסיפה לבלבול של המנוח.

    אינני מתעלמת מכך, שאין להשית על בית החולים בפרט ועל מערכת הבריאות בכלל, חובות אוטופיות ובלתי סבירות שאין את המשאבים לקיימן ואין יכולת מבחינת כוח האדם לעמוד בהן. ברי שהמשאבים הם מוגבלים, כוח האדם מוגבל ומכלול החובות המוטלות על בית החולים מחייבות איזון ונקיטת אמצעים סבירים בלבד בהתאם לכוח האדם והמשאבים – במקרה דנן, הוכח שניתן היה לנקוט אמצעים סבירים נוספים, מתחייבים כדי להבטיח את שלומו של המנוח, בין במישור התקשורת עם המשפחה, בין במסגרת הדרכת המשפחה שאכן קיימת ורוצה לשהות לצידו של החולה ובין באמצעי הפשוט כל כך של הרמת דפנות המיטה ואולי אף בהעדר ברירה כאמצעי אחרון בבחינת "הכרח בל יגונה" הגבלה פיזית של המנוח. אמצעים אלה, שלא הוכח שבית החולים נקט אותם, אינם מטילים נטל בלתי סביר על המערכת, הם דורשים קצת יותר תשומת לב מהצוות ומתחייבים נוכח מצבו של המנוח. משהופרו חובות זהירות בסיסיות, יש לקבוע שעל בית החולים מוטלת האחריות לנפילתו של המנוח.

    משהוכרעה שאלת האחריות, יש לדון בנזק הנטען.

    שיעור הנזק

  43. המנוח יליד 1927 נפל בתאריך 15/11/13, נפטר בתאריך 16/9/16, היה כבן 89 במועד פטירתו. המנוח נפטר כ- 34 חודשים לאחר אירוע הנפילה.

  44. התובעים טוענים, כי בטרם התאונה, המנוח היה עצמאי לגמרי, היה הולך לבדו חמש פעמים למסגד ואף האח יוסף העיד, ששבוע לפני הצנתור עוד עבד בגינה ועשה גיזום עצים. לאחר התאונה הוחלט לנקוט בטיפול שמרני על מנת שלא לסכן את חייו של המנוח ולטענת התובעים המנוח הפך לסיעודי לגמרי. לטענתם, רוב הזמן היה המנוח מרותק למיטה ודרש טיפול סביב השעון.

    התובעים טוענים לראשי הנזק של הוצאות רפואיות, עזרת צד ג', כאב וסבל ואובדן סיכויי החלמה, קיצור תוחלת חיים, פגיעה באוטונומיה, הוצאות קבורה ומצבה ופיצויים עונשיים – סכום המגיע לכדי 1,733,000 ₪.

  45. הנתבעת טוענת על סמך המסמכים הרפואיים משנת 2011 ו- 2012, שהמנוח כלל לא היה עצמאי, נזקק לעזרה בביצוע משימות היום יום, סבל מדמנציה ומירידה בתפקוד. לטענת הנתבעת, אין יסוד לעדויות ילדיו של המנוח, שהמנוח התאושש לאחר הביקור הרפואי בשנת 2011 ויש לקבוע שתצהיריהם של ילדי המנוח מגמתיים וסותרים את המסמכים הרפואיים. הנתבעת מדגישה, שאותו בן שהיה עם המנוח בביקור הרפואי בשנת 2011, לא הובא להעיד והדבר פועל לחובת התובעים. הנתבעת טוענת עוד שהתובעים בחרו שלא להקטין את הנזק ולא פנו למוסד לביטוח לאומי. הנתבעת מפנה עוד לדברי ביתו של המנוח, שלאחר הנפילה המנוח קיבל עזרה של מספר שעות מן הביטוח מהלאומי.

    לטענת הנתבעת, התובעים לא צרפו כל מסמכים או קבלות המעידים על הוצאותיהם ומשכך לשיטתה לא נגרם לתובעים כל הפסד בתקופה מהנפילה עד למותו של המנוח למעט עזרת צד ג' של הבת ומעט של הבנים, עזרה שניתנה למנוח גם לפני נפילתו.

    הנתבעת מוסיפה שלא נגרם למנוח כל קיצור תוחלת חיים ובהקשר זה מפנה לחוות דעתו של פרופ' זוננבליק, שלנוכח מצבו הרפואי של המנוח תוחלת חייו הייתה קצרה ממילא בשים לב לכך שעבר מספר אירועים קרדיאליים, אירוע מוחי ועוד'. אשר לשבר שנגרם מדגישה הנתבעת שאין עדות לתסחיפי ריאה חוזרים או זיהומים עקב השבר, ולא היה בכך כדי לקצר את תוחלת חייו.

    הנתבעת מדגישה שבהעדר פרטים על סיבת הפטירה של המנוח, סביר לקבוע כפי שקבע המומחה שלשבר לא הייתה השפעה על תוחלת החיים.

    לשיטתה של הנתבעת למעט פיצוי בגין נזק לא ממוני בגובה של 80,000 ₪, אין לפסוק דבר.

  46. אדון בטענות הצדדים.

    מצבו הרפואי של המנוח קודם לתאונה ולאחריה קיצור תוחלת חיים

  47. בשים לב למסמכים הרפואיים המתייחסים למנוח קודם לתאונה, אליהם שבה ומפנה הנתבעת, אכן סביר לקבוע שהייתה ירידה בתפקוד של המנוח עוד בטרם התאונה, כך עולה מדבריו של בנו שלקח אותו לטיפול רפואי בשנת 2011 ולא זומן להעיד, כך גם סביר לקבוע בשים לב לרשימת המחלות מהן סבל ובכלל זה אירוע מוחי, ובעיות לב לא מבוטלות.

    בתו של המנוח העידה שגם טרם התאונה המנוח נזקק לטיפול אותו היא העניקה לו וכי לא היה נשאר לבד בבית, אף שהיה יוצא לבד מהבית למסגד.

    על אף האמור, מעדויות ילדיו, כמו גם מן החומר המסמכים הרפואיים בעת אשפוזו של המנוח, עולה שהמנוח היה כעצמאי יחסית, עובדה היא שגם בערב התאונה הוא קם מהמיטה, והסתובב בחדרים הסמוכים. הווה אומר, המנוח יכל לקום וללכת לבדו ולא ניתן לשלול שקודם לתאונה נהג ללכת למסגד הנמצא בקרבת ביתו.

    הנתבעת לא הצביעה על מסמכים רפואיים נוספים בשנת התאונה המצביעים על ירידה בתפקוד או על מצב סיעודי, וככל שזה היה המצב סביר שהיו מסמכים כאלה. לא ניתן לשלול שכפי שטענו ילדיו של המנוח שבשנת 2011, יכול והייתה תקופה קשה יותר עקב נפילה או בכלל, ממנה התאושש יחסית המנוח.

  48. לאחר התאונה נזקק המנוח לשיקום, כאשר המשפחה החליטה לאחר תקופה קצרה שהמשך השיקום יהא בביתו. זמן קצר לאחר התאונה המנוח נזקק לצינתור נוסף ולאחר מכן אף אושפז פעם נוספת בינואר 2014, ואולם המנוח סרב לצנתור נוסף ולפיכך שוחרר כאשר במסמכים הרפואיים תועד: "שיחה עם החולה סירב לצנתור מתוך מודעות מלאה. לכן לאור סירובו לצינתור חולה אתסמיני הוחלט לשחרור" (עמ' 276 למוצגי התובעים). הווה אומר, גם מאירוע הנפילה, התאושש המנוח לפחות מנטלית, והיה מסוגל ליתן הסכמה מדעת או לסרב מדעת.

  49. מאז ינואר 2014 לא המציאו התובעים חומר רפואי נוסף וסיבת מותו של המנוח כלל לא הובררה. אמנם מומחה התובעים טען בזהירות בסוף חוות דעתו: "בשל המצב המורכב (גיל, מצבים רפואיים שונים ברקע), בלתי ניתן להציג חישוב מתמטי של הנזק. על פי מיטב שיפוטי, בהערכה מאד מאד זהירה ניתן לדבר על קיצור תוחלת חיים של שנתיים" ואולם משלדאבון הלב המנוח אכן נפטר, המומחה לא בדק את המסמכים הרפואיים את סיבת הפטירה והמוות המצער כלל לא נקשר לתאונה.

  50. לעומת מומחה התובעים, מומחה הנתבעים קבע שלו היה נשאל בשנת 2003 כאשר קיים תיעוד ראשון למחלת לב משמעותית על תוחלת חיים צפויה, כאשר גיל המנוח היה 76 ועם מחלות הרקע לבטח הייתה מוערכת בפחות מ- 10 שנים, יום האירוע הנדון. בתקופה זה עבר מספר אירועים קרדיאליים משמעותיים ובנוסף אירוע מוחי שלכולם השפעה על תוחלת החיים. אשר לאירוע התאונה, ציין המומחה, ש"...למרות הניידות שנפגעה אין תעוד רפואי המלמד על השלכות רפואיות על תוחלת החיים של התובע עקב השבר בצוואר הירך. אין עדות לתסחיפי ריאה חוזרים עבר אימובילזציה ואין רתוק למטה עם זהומים קשים עקב השבר. היה צורך בעזרה תפקודית אך לא אירועים להם השפעה על תוחלת החיים. אין פרטים על סיבת הפטירה, אך בכל מקרה הגיע לתוחלת חיים גבוהה מאוד מלאדם עם המחלות ובחומרה שצויינו לעיל ונראה בסבירות גבוהה שלשב בצוואר הירך לא הייתה השפעה על תוחלת החיים".

  51. בהקשר לסוגיית קיצור תוחלת חיים אני מעדיפה את קביעת מומחה הנתבעים. התובעים לא הצביעו על סיבת המוות וכנראה לא בכדי. הימנעות מהבאת ראיה בהקשר זה פועלת נגד התובעים. לא ניתן לטעון ולקבוע קיצור תוחלת חיים כאשר הניזוק נפטר ולא הוכחה כלל סיבת המוות – כך לדוגמא, לו היה מתברר שהמנוח נפטר בתאונת דרכים, ברי שלא ניתן היה לטעון לקיצור תוחלת חיים ולו היה מתברר שנפטר מאירוע מוחי או מדום לב, שהרי שקשירת המוות לתאונה היא עניין שברפואה והיה צורך בחוות דעת רפואית כדי לקבוע זאת. כמפורט כבר לעיל, למנוח היו מחלות רבות חלקן מסכנות חיים והעלאת טענה של קיצור תוחלת חיים בפרט כאשר המוות כבר נגרם מחייבת ראיה ממשית לקשר סיבתי בין התאונה ובין המוות וראיה כזו לא הובאה.

  52. בשים לב לאמור אבחן את ראשי הנזק הנטענים.

    נזק לא ממוני ופגיעה באוטונומיה

     

  53. התובעים טוענים לנזק לא ממוני בשיעור של 600,000 ₪ וכן טענו לסכום נוסף בגין פגיעה באוטונומיה בשיעור של 250,000 ₪.

  54. הנתבעת טוענת שיש לפסוק לכל היותר 80,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ואשר לפגיעה באוטונומיה אין לפסוק דבר.

  55. אשר לנזק הלא ממוני – לא יכול להיות ספק שנפילתו של המנוח, שבירת הירך, השעות שעברו עליו לאחר הנפילה והמגבלה בניידות שסבל לאחריה, פגעו באיכות חייו לאחר התאונה וגרמו לו לנזק רב, כך במיוחד על רקע מצבו הבריאותי הקודם שהיה לקוי מלכתחילה. מאידך, יש לקחת בחשבון את גילו של המנוח ואת האפשרות שמצבו הבריאותי היה מתדרדר גם ללא קשר לנפילה.

  56. בנסיבות העניין, בשים לב למכלול הנסיבות, לחבלה שנגרמה למנוח, לקורותיו בימים ובחודשים שלאחר מכן, להתדרדרות התפקודית באותם החדשים ולכך שמדובר באדם מבוגר שהפגיעה העכירה את הימים והשנים האחרונות של חייו, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה סכום בשיעור של 90,000 ₪.

    אין מקום לפסוק במקביל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, כפי שבית המשפט העליון חזר והבהיר ממש לאחרונה בפסק הדין בעניין רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות – שירות נשים סוציאלי (11/8/20) פסקה 25 לפסק דינו של השופט עמית.

    עזרת צד שלישי

  57. התובעים טענו שכתוצאה מרשלנות הנתבעת הפך המנוח שהיה עצמאי בכל פעולות היומיום לאדם סיעודי שאינו מסוגל לדאוג לעצמו ונדרש לעזרה 24 שעות ביממה. התובעים טוענים שהמנוח היה משועמם, לא יכל לזוז והפנה כלפיהם דרישות רבות. לטענת התובעים מדובר באדם שהיה עצמאי והפך לסיעודי שנזקק לעזרה 24 שעות מסביב לשעון אותה קיבל מבני המשפחה, ומשכך יש לפסוק 10,000 ₪ לחודש ובסה"כ 340,000 ₪.

  58. הנתבעת טוענת שיש להניח שלאחר ששוחרר מבית החולים נזקק לתמיכה כמקובל, ואולם מדובר באדם בן 86 שגם קודם נזקק לעזרה, והתובעים לא הוכיחו שניתנה עזרה החורגת מן המקובל או שנגרם להם הפסד כלשהו ומשכך אין לפסוק דבר.

  59. כמפורט בחומר הרפואי וכפי שגם עולה מעדות בתו של המנוח שהייתה המטפלת העיקרית בו גם קודם לתאונה נזקק המנוח לסיוע ועזרה, מה גם שהמנוח סבל מחוליים שונים, נכנס ויצא מבתי החולים. לאחר התאונה ללא ספק נפגעה ניידות התובע, הוא התקשה לקום ולתפקד, וללא ספק נדרש לעזרה רבה יותר.

    חשוב לציין שבמהלך אשפוזו של המנוח בחודש דצמבר 2013 כחודש לאחר התאונה, לצורך ביצוע צנתור נוסף, אשפוז במהלכו התלונן על כאבים בשבר, המשפחה סרבה להחזיר את המנוח לשיקום ולפיכך שוחרר לביתו. במסגרת היעוץ הפסיכוסוציאלי צוין שבשיחה עם הבן ונציג קופת חולים, עולה שלמנוח יש 9.75 שעות שבועיות דרך גיל זהב, קופת החולים מוכנה לתת דרך אותה חברה שעתיים נוספות כדי שיהיה כיסוי במהלך היום עד שתתקבל תביעה להחמרת מצב. כמו כן המנוח שוחרר תוך המלצה לטיפול פיזיותרפי בבית (עמ' 300, 301 למוצגי התובעים). באותו אשפוז הוגדר המנוח כסיעודי, וזקוק לעזרה מלאה ב- ADL – הגדרה שלא הייתה קיימת קודם ברישומים, אפילו אלו שהציגה הנתבעת..

    בתו של המנוח העידה, שלאחר הנפילה קיבלו עזרה מהביטוח הלאומי בהתחלה שעתיים ביום ולאחר מכן 4 שעות ביום (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 10/6/20, שורה 26 ואילך).

    ללא ספק חלה התדרדרות במצבו של המנוח לאחר הנפילה, שלפחות חלקה קשורה לחבלה, דבר שהביא לצורך בעזרה מוגברת של בני משפחה, כאשר התקבלה גם עזרה חיצונית וזאת ללא עלות לתובעים. התובעים לא הוכיחו את היקף העזרה שניתן למנוח על ידם וניכר שעיקר העזרה ניתנה על ידי בתו של המנוח שממילא טיפלה בו גם קודם לכן.

    בנסיבות העניין מוצדק לפסוק סכום גלובלי סביר המתיישב עם העזרה העודפת לה נדרש המנוח על ידי בני המשפחה, עקב הפגיעה בתפקודו. אין לקבל את טענת הנתבעת שהתובעים לא עשו להקטנת הנזק בכך שלא פנו למוסד לביטוח לאומי, התובעים יכולים להחליט שהם אלה שרוצים להעניק את העזרה, וככל שאכן עשו כן אין הצדקה לשלול מהם פיצוי, מה שמסתמן שהמנוח קיבל עזרה חלקית מהביטוח הלאומי ואולם אין בכך כדי להפחית מן העומס הנוסף שהוטל על המשפחה.

    בנסיבות העניין, סבורני שסכום של 70,000 ₪ משקף היקף עזרה סביר, בשים לב למצבו הרפואי הכללי של המנוח שאינו קשור לתאונה ומגבלותיו שהיו בלא קשר אליה, ובשים לב שגם לולא התאונה סביר שמצבו היה מתדרדר, נוכח גילו ומחלותיו האחרות ובשים לב לעזרה שקיבל ממקומות אחרים. הסכום הוא מעבר לעזרה חיצונית כלשהי שקיבל מהביטוח הלאומי או עמותות כלשהן.

    הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות לרבות הוצאות קבורה ומצבה

  60. התובעים טענו כי אמנם לא נשמרו קבלות, שכן לא חשבו שיגיעו להתדיינות משפטית ואולם לטענתם נגרמו להם הוצאות לפחות בשיעור של 2,000 ₪ לחודש מאז התאונה. כן מבקשים התובעים הוצאות קבורה ומצבה בסכום של 25,000 ₪.

  61. הנתבעת טוענת שהוצאות התובעים כלל לא הוכחו ואין לפסוק דבר.

  62. התובעים לא הוכיח שנגרמו להם הוצאות כלשהם לאחר התאונה. בפעמיים הבאות שהגיע המנוח לבית החולים הוא הגיע בשל מצב לבו, התובעים לא הראו ולו מרשם או טיפול אחד כלשהו שקשור לתאונה שגרם להם להוצאות. מדובר בנזק מיוחד והנטל על התובעים. העלאת טענות בעלמה אינה תחליף לראיות.

    על אף האמור, בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, וסביר לקבוע שנגרמו אי אלו הוצאות בעקבות מצבו של המנוח לאחר התאונה, בין בשל מגבלת הניידות שלו ובין בשל מצבו וכאביו בשל השבר. בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובלי סביר בשיעור של 6,000 ₪.

    אין הצדקה לפסוק הוצאות קבורה ומצבה שעה שקבעתי שלא הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין התאונה.

    פיצויים עונשיים

  63. לראשונה בסיכומים טענו התובעים שיש לפסוק פיצויים עונשיים בשיעור של 200,000 ₪ וזאת נוכח המחדלים הרשלניים ויחסה המזלזל של הנתבעת למנוח.

  64. פיצויים עונשיים הם ראש נזק שיש לטעון לו בכתב התביעה ולשלם אגרה בגינו שכן לא מדובר בנזק גוף, דבר שלא נעשה ועל כן לא ניתן לדון בטענה. גם לגופו של עניין אין הצדקה לפסוק פיצויים עונשיים במקרה זה. המנוח אושפז, קיבל טיפול רפואי וחייו נצלו לאחר שעבר צנתור. אכן הצוות הרפואי כשל בשמירה על שלומו של המנוח בערב הנפילה ומכאן שהנתבעת חויבה בתשלום פיצוי, אך לא מדובר בהתנהלות שנעשתה בכוונת מכוון על מנת לפגוע במנוח ואף לא מדובר בהתרשלות רבתי. מדובר בצוות רפואי כצוותים רפואיים רבים בבתי החולים בארץ העושה ימים כלילות במחלקות עמוסות לעייפה ובכוח אדם מינימלי, על מנת לטפל בחולים כמיטב יכולתם.

    סוף דבר

  65. שעה שבאתי לידי מסקנה שנפלו כשלים בנוגע למניעת נפילת המנוח, התביעה התקבלה וזאת אף שאין ספק שהצוות הרפואי הטיב את מצבו הבריאותי של המנוח אגב המחלה עמה הגיע לבית החולים.

    ככלל כאשר מדובר בחולה מאושפז, סכנת נפילה היא בבחינת תרחיש צפוי ואמצעים למניעתה ידועים, מותווים בנהלים ודורשים התייחסות דקדקנית מצד הצוות. כמובן שאין להטיל על הצוות חובות ונורמות בלתי סבירות ואין צורך או יכולת לדרוש שמירה קפדנית על כל חולה 24 שעות ביממה.

    התרחשות לפיה חולה בגילו ובמצבו של המנוח נמצא משוטט בחדרים במהלך הלילה ומוחזר שוב ושוב למיטתו מבלי לנקוט אמצעים נוספים שיקטינו את הסיכון פרט לטיפול תרופתי שממילא תחילת השפעתו אורכת זמן ואשר כשלעצמו יכול לגרום לבלבול אצל המנוח אינה התרחשות סבירה. ניתן היה למנוע את נפילת המנוח באמצעים פשוטים, בין בהזעקת המשפחה או בקשה שישהו לצידו מלכתחילה בין באמצעי הפשוט של הרמת דפנות המיטה, שעל אף שיש בכך כדי להגביל את חופש התנועה של המנוח יכל בטווח הקצר לסייע עד להגעת המשפחה, ועד להגבלה פיזית של המנוח שללא ספק צריכה להיות אמצעי אחרון אבל יכול והיא "הכרח בל יגונה" עד לשלב בו הייתה חולפת הסכנה. העדר השיח למול המשפחה, העדר מסירת מידע מלא למשפחה וגיוסם למשימת השמירה על המנוח, כמו גם אי נקיטת האמצעים הפיזיים המתחייבים של הרמת דפנות המיטה, חרץ את גורלו של המנוח שעה שהמנוח קם שוב ושוב מהמיטה והתהלך בחדרים עד לנפילתו.

  66. אחר כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעים, באמצעות בא-כוחם סך של 166,000 ₪, לסכום זה ייווספו החזר הוצאות חוות דעת, שכר עדות המומחה, שכר המתרגם, אגרה כפי ששולמה, הכל בכפוף לקבלות ובצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

     

    ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"א, 08 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ