1.התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב הפחתות שכר שלא כדין ואי תשלום השכר החודשי המוסכם, חסרים בהפרשות סוציאליות ואי תשלום בונוסים ולתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עריכת שימוע למראית עין ועגמת נפש.
הצדדים
2.הנתבעת - חברת נירלט בע"מ, הינה חברה העוסקת בשיווק וייצור צבעים, טייחים דקורטיביים ומוצרי איטום.
3.התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1.1.2001 ועד ליום 6.12.2010, בתפקיד אחראי על תחום היצירה של טקסטורות ושיווק טייחים וצבעים ייחודיים, אחראי על תחום ההדרכה במקצועות הצביעה והעיצוב, פיתוח חנויות, שיווק למגזר בנה ביתך וביצוע פרוייקטים בתחום הצביעה.
לפני תחילת עבודתו בנתבעת, היה התובע בעל שליטה בשתי חברות: חברת נדיר צבעים בע"מ (להלן: "נדיר") וחברת ג'י.אם. פיינט שופ בע"מ, שעיקר עיסוקה היה בהפעלת חנות "פיינט מג'יק".
ביום 5.12.2000 רכשה חברת בת של הנתבעת, חברת אורבונד שיווק בע"מ, מהתובע ,את פעילותן של שתי החברות בהתאם להסכם הרכישה שנחתם בין הצדדים (להלן: "הסכם הרכישה", צורף כנספח ג' לתצהיר התובע).
בסמוך לאחר חתימת הסכם הרכישה, חתמו התובע והנתבעת, ביום 31.12.2000, על הסכם עבודה (להלן: "הסכם העבודה", צורף כנספח ד' לתצהיר התובע).
טענות הצדדים
4.לטענת התובע, הנתבעת הפרה במשך שנים ובאופן שיטתי את הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, תוך הפרת חובת תום הלב, עשיית עושר שלא במשפט, הטעייה עד כדי מרמה ויצירת מיצגי שווא.
לטענתו, הסכם העבודה מיום 31.12.00 נחתם על רקע הסכם רכישת החברות שהיו בבעלותו ובקשתה של הנתבעת שהוא ישמש כאחראי על התחומים המפורטים בהסכם.
לטענתו, בהסכם העבודה הוסכם על שכר עבודה של 38,000 ש"ח ברוטו, תנאים סוציאליים, ובונוסים הנגזרים "מסך מכירות שנתי", כשבסעיף 10.2 להסכם נקבע במפורש כי לא יהיה תוקף לכל שינוי בהסכם אלא אם הוא נעשה בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים.
התובע טען כי במהלך שנת 2006 או בסמוך לכך, הוא הבחין ששכרו אינו תואם את השכר שהוסכם. כך למשל, בתקופה שמחודש 11/2001 – 3/2002 שולם לו שכר חודשי בסך 34,200 ש"ח, בחודשים 4/2002 – 10/2002 שולם לו שכר בסך 36,100 ש"ח, בחודשים 3/2003 – 8/2003 שולם לו שכר בסך 34,261 ש"ח ומחודש 1/2005 – 3/2010 שולם לו שכר בסך 35,321 ש"ח.
לטענתו, כל פניותיו לנתבעת בעניין אי תשלום השכר שהוסכם הושבו בהבטחות כי העניין יתוקן וכי הנתבעת רוצה לנהל עמו מו"מ אודות הסכם העסקה חדש, דבר אשר נגרר חודשים ושנים.
בפועל ,שכרו לא תוקן והנתבעת ניסתה לנהל עימו מו"מ שכל מטרתו להצר את צעדיו, לפגוע בשכרו ולשחרר אותה מתשלום הבונוסים ומאחר והמו"מ לא הבשיל לכדי הסכם, פעלה הנתבעת לפטרו.
לטענת התובע, בגין הפחתות השכר ואי תשלום הפרשי השכר החודשי נגרם לו נזק נומינאלי בסך של 242,264 ש"ח ברוטו, שלטענתו יש לחייב את הנתבעת בתשלומו.
כמו כן לטענתו, מאחר ושיעור ההפרשות לקופות הגמל והפנסיה נגזרו מהשכר החודשי והנתבעת לא שילמה את מלוא השכר בהתאם להסכם העבודה, הרי שלא הופרשו עבורו מלוא הזכויות הסוציאליות ועל כן הוא זכאי, לטענתו, להפרשי פיצויים והפרשות לפנסיה בסך של 179,547 ש"ח.
מעבר לאמור, לטענת התובע, על פי הסכם העבודה, הוא היה זכאי לתשלום בונוסים בגין מכירות שהנתבעת תבצע ב"מוצרי נדיר" והחברה אמורה היתה לפתוח את ספריה בפניו לצורך חישוב העמלות בהתאם לנוסחה שסוכמה בין הצדדים.
התובע טען כי הנתבעת הוליכה אותו שולל וגרמה לו להאמין כי "מוצרי נדיר" שהוחדרו לשוק עקב עבודה מאומצת שלו, לא הגיעו להיקף מכירות המצדיק את תשלום הבונוסים ורק בסמוך לפיטוריו, נתברר לו בשיחה אקראית עם עובד הנתבעת, כי הנהלת הנתבעת רימתה אותו.
לטענתו, כשביקש לעיין בספרי החברה נדחה בלך ושוב ומעולם לא הוצגו בפניו הדוחות הכספיים ו/או כרטיסי הנהלת החשבונות של החברה, בהתאם להתחייבות בהסכם. בכך פעלה הנתבעת בחוסר תום לב, הציגה בפניו מצגי שווא והפרה באופן יסודי את הוראות ההסכם.
לאור האמור, התובע העמיד את סכום התביעה לתשלום הבונוסים המגיעים לו על סך של 1,500,000 ש"ח.
מעבר לאמור, התובע טען כי נוכח סירובו לחתום על הסכם העבודה החדש תוך ויתור גורף על זכויותיו, בחרה הנתבעת, לאחר 10 שנים בהן השקיע ימים כלילות ועבד תחת שלושה מנכ"לים שונים מבלי שהועלתה כל טענה כלפיו, "לתפור" לו טענות שונות במטרה לפטרו, והעלתה לראשונה במכתב הזימון לשימוע טענות המטילות דופי בהבנתו את צרכי החברה ואת מתכונת העסקתו ובהחלטתו לעמוד על זכויותיו.
לטענתו, לאחר שבחר להגיב בכתב על מכתב הזימון לשימוע וטען בתגובתו כי ממילא אין מדובר בשימוע כן ואמיתי מאחר וההחלטה על סיום העסקתו התקבלה עוד קודם לכן, לא איחרה להגיע ההודעה על הפסקת עבודתו, דבר המלמד כי אכן זימונו לשימוע היה למראית עין בלבד על מנת לשמש ככיסוי לחובה המשפטית החלה על הנתבעת.
לאור האמור, לטענתו, מאחר והליך השימוע נערך למראית עין בלבד ופיטוריו נעשו שלא כדין, בחוסר תום לב ובשל מניעים זרים שאינם קשורים אליו או לעבודתו, ונוכח עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו עקב פיטוריו, הוא זכאי לתשלום פיצויים בגובה 10 משכורות בסך של 380,000 ש"ח.
5.הנתבעת טענה, ראשית, להתיישנות כל תביעותיו של התובע הנוגעות לשנים 2001-2005, כשלטענתה אין לקבל את טענת התובע כאילו אי תשלום מלוא שכרו התגלה לו רק במהלך שנת 2006, שכן במהלך תקופת עבודתו הוא היה חשוף לכל המידע והנתונים הרלוונטיים.
בנוסף טענה הנתבעת כי בהתאם לסעיף 5.6 להסכם העבודה, זכאות התובע לקבלת הבונוסים הנטענים על ידו מוגבלת לתקופה שבין השנים 2001-2006 כך שגם בעניין זה חלקה הארי של התביעה התיישן.
לטענת הנתבעת, התובע ביקש ששכרו החודשי יעמוד על 18,000 ש"ח נטו והיא נענתה לבקשתו, ובהתאם נקבע בסעיף 5.1 להסכם העבודה כי שכרו החודשי יעמוד על 38,000 ש"ח ברוטו, שבאותה העת היה שווה לשכר הנטו שהוסכם.
על פי הנטען, במהלך השנים 2001-2003 חלה הרעה משמעותית בתוצאות הכספיות שלה ועל כן היא החליטה לבצע הפחתת שכר רוחבית ופומבית לעובדים בעלי שכר גבוה, לרבות התובע, כשבפועל היא ביצעה החזרים רטרואקטיביים מדי כמה חודשים. בנוסף, היא ביצעה התאמות של שכר התובע לתוספת היוקר ולשינויים מיסויים, כשהתאמות אלו נעשו על פי סיכום בין הצדדים ובידיעתו המלאה של התובע.
באשר לרכיב הבונוס, הנתבעת טענה כי זכאות התובע לבונוסים הוגבלה לשנים 2001-2006 וכי התובע לא עמד בתנאי הזכאות שהוגדרו בהסכם, שכן סך המכירות של "מוצרי נדיר" לא עבר את הסף הנדרש.
הנתבעת טענה כי לא הטעתה את התובע, לא הציגה בפניו מצגי שווא ולא ניסתה להסוות את "מוצרי נדיר" וכי במשך כל תקופת עבודתו, הוא היה מודע וחשוף לכל הנתונים הרלוונטיים.
לטענת הנתבעת, במהלך השנים האחרונות לעבודתו, התובע סרב להבין את צרכי הנתבעת, את מתכונת העסקתו ואת חובותיו כלפיה והתעורר אצלה הרושם כי הוא עוסק בעיסוקים אחרים במקביל לעבודתו אצלה. בנוסף, התובע סרב לקבל מרות ארגונית של הממונים עליו והסובבים אותו, דבר שפגע ביחסי העבודה עמו והוביל לקשיים בהתנהלות השוטפת מולו.
על רקע האמור, התקיימו עמו מספר שיחות במהלכן הובהרה לו חומרת התנהגותו וגבולות תפקידו אולם התובע המשיך לנהוג באופן בלתי ראוי כלפי מנהלים, עובדים ויועצים של החברה וכלפי צדדים שלישיים.
משכך, ביום 21.9.2010 נמסרה לו הזמנה לשימוע בה פורטו הטענות כלפיו ונקבעה ישיבת שימוע שנדחתה פעמיים לבקשתו. אלא שעוד לפני קיום השימוע, פנה התובע למנכ"ל הנתבעת בבקשה לבטלו בטענה כי הנתבעת הפיצה כבר בקרב עובדי החברה את כוונתה לסיים העסקתו אצלה ובמקום זאת ביקש להגיב בכתב על הטענות שהועלו כנגדו בהזמנה לשימוע.
הנתבעת אפשרה לתובע להעביר תגובתו בכתב במקום לקיים ישיבת שימוע וביום 6.10.2010, לאחר קבלת התגובה ושקילת הנסיבות, נמסרה לו החלטה מפורטת על סיום העסקתו בחברה החל מיום 5.12.2010, כשעם סיום העסקתו נערך לו גמר חשבון ושולמו לו כל הכספים להם היה זכאי.
לאור האמור, לטענתה, יש לדחות את תביעת התובע במלואה.
תצהירים ועדויות
6.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כמו כן, הוגשו מטעמו תצהירי עדות ראשית של מר רונן כהן, ששימש כמנהל מכירות ארצי בנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה; הגב' לימור שטרית, כלכלנית שערכה טבלאות אקסל של נתוני מכירת מוצרי הנתבעת ואשתו של התובע; הגב' מרים בן עמי, שעבדה כמנהלת משרד בחברת נדיר צבעים בע"מ בין השנים 1997 – 2000 והגב' חדווה עזריאל, שעבדה בחנות פיינט מג'יק בשנים 1997-2000.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר עודד פרנקל, שמשמש כמנכ"ל הנתבעת משנת 2007; מר אלדד בן משה, שמשמש כמנכ"ל קבוצת אינרום תעשיות בע"מ, בעלת השליטה בנתבעת וכיו"ר הנתבעת מחודש 1/2007 ושימש כמנכ"ל הנתבעת מ- 10/2003 ועד 12/2006; מר יהודה קפלון, המשמש כסמנכ"ל התפעול של החברה; מר ערן הרנשטט, שעובד כמנהל טכני בנתבעת משנת 1996; מר עופר חכים, שכיהן כסמנכ"ל הכספים של הנתבעת משנת 1999 ועד 2013; הגב' אדווה בראון, שעבדה בנתבעת בשנים 1992-2012 ומשנת 1998 שימשה כמנהלת המחקר והפיתוח של החברה ושל הגב' אירית גילן, ששימשה משנת 2009 ועד 2012 כסמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי של הנתבעת והיתה ממונה על התובע.
התובע, העדים מטעמו והעדים מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו.
בנוסף העיד מטעם התובע מר יהודה דורון, ששימש כמנכ"ל הנתבעת במועד החתימה על הסכם הרכישה והסכם העבודה עם התובע.
דיון והכרעה
התיישנות
7.הנתבעת טענה להתיישנות חלק ניכר מרכיבי התביעה, משזו הוגשה ביום 15.4.12.
התובע טען כי עובדת אי תשלום שכרו בהתאם להסכם העבודה נודעה לו רק בשנת 2006 או בסמוך לכך וכי יש להאריך בהתאם את תקופת ההתיישנות, כך שלמעשה תביעתו לא התיישנה (ר' סעיף 5.7 לכתב התביעה וסעיף 15.6 לתצהירו).
8.חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין- חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - עשרים וחמש שנה".
בסעיף 6 לחוק נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" ואשר הוגדר בפסיקה כ"כלל הגילוי המאוחר" קובע:
" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
9.בעניין סעיף 8 לחוק נפסק:
"הסעיף מטיל על תובע המבקש לטעון להארכת תקופת ההתיישנות, את הנטל להוכיח שני רכיבים – הן כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה, והן כי הוא לא יכול היה לדעת אותן, ולא יכול היה למנוע אותן גם בזהירות סבירה.
...
בהקשר זה נפסק כי: "האפשרות המיוצגת בס' 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את תחילת המרוץ של ההתיישנות לא נועדה לאפשר לבעל הדין להימנע מכל התעניינות בזכויותיו תוך צפייה, שבכל מועד אפשרי הוא יעלה את הטענה שהוא לא יודע אודות אירוע מסוים כזה או אחר" (ר' ת.א. 2169/02 בלושטיין יואל נ. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, [פורסם בנבו], כב' השופטת דר. פלפל)." (ר' בשא מחוזי (ת"א) 23791/07 שולה בן דוד ואח' נ' אורזי פרחים בעמק חפר בע"מ (10.1.08)).
10.בעניין שבפנינו, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה ואף אם נקבל את טענתו לפיה לא היה מודע לקיומן, אנו סבורים כי אי ידיעתו לא נבעה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן".
ראשית, הנתבעת הציגה מכתבים שנשלחו לעובדי החברה בעניין הפחתות השכר הרוחביות שננקטו בה בשנים 2001-2003 (נספחים 5 ו- 9 לתצהיר מר חכים). הגם שלא הוכח באופן חד משמעי כי מכתבים אלו נמסרו לתובע, משעסקינן בעובד בכיר ומדובר היה במהלך רוחבי שננקט כלפי כל העובדים בעלי השכר הגבוה בחברה, דבר שגם אושר על ידי עד התובע מר רונן כהן בעדותו (פרוט' 15.6.14, עמ' 24, ש' 7-12), יש להניח באופן ברור כי התובע היה מודע למהלך זה, ולכל הפחות היה עליו להיות מודע לו.
11.כמו כן, עדות התובע לפיה לא קיבל במשך חמש שנים תלושי שכר או שום מסמך שקשור לנושא שכרו (ר' פרוט' 24.6.14, עמ' 36, ש' 26- עמ' 37, ש' 16) ולא עשה דבר בנדון אינה סבירה. יש לצפות מאדם במעמדו של התובע, שמכר לנתבעת את הפעילות בשתי חברות שבבעלותו והסכים לעבור ולעבוד בה כשכיר במעמד בכיר, שיהיה מעורה ולו במעט בתנאי העסקתו ובסכומים המשולמים לו ולא יעצום עיניו באשר לזכויותיו במשך חמש שנים, אף אם היה עסוק באותה העת בסגירת הפעילות בחברות שבבעלותו ובהטמעתן בנתבעת, כנטען על ידו.
אין לנו כל ספק כי התובע עשה ימים כלילות על מנת להוכיח את כדאיות העסקה שנערכה בינו לבין הנתבעת, בוודאי בשנים הראשונות שלאחר מכירת החברות שבבעלותו. אולם כל שנדרש ממנו על מנת לבדוק את גובה השכר ששולם לו הוא דרישה לעיון בתלושי השכר או בדיקת תדפיס חשבון הבנק שלו, ואין זה סביר כי במשך חמש שנים תמימות התובע לא טרח להקדיש ולו מספר דקות לעשות כן, כשבהתאם לתלושי השכר, הפחתות השכר ננקטו במשך תקופות ארוכות ולא באופן חד פעמי, כך שדי היה בבחינת שניים-שלושה תלושי שכר על מנת לעמוד על עובדת אי תשלום השכר בהתאם להסכם.
משכך, אנו סבורים כי התובע יכול היה בנקל וודאי "בזהירות סבירה" להיות מודע לעובדת אי תשלום מלוא שכרו במשך השנים.
12.יש להדגיש כי טענת ה"גילוי המאוחר" נטענה רק באשר לעובדת אי תשלום מלוא השכר שסוכם ולא באשר לאי תשלום הבונוס, כשדווקא על פי עדות התובע, בעניין הבונוס הוא פנה לאורך השנים במספר הזדמנויות למר חכים, אלא שזה השיב לו כי הוא אינו זכאי לקבלו (סעיף 8 לתצהירו).
לפיכך, בעניין התביעה לתשלום הבונוסים, אין ספק כי חלה התיישנות בהתאם להוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות.
13.לאור כל האמור, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי יש להחיל במקרה דנן את "כלל הגילוי המאוחר" המאריך את תקופת ההתיישנות, לא העניין תשלום שכרו ולא בעניין תשלום יתר זכויותיו, ועל כן, משתביעתו הוגשה ביום 15.4.2012, תביעותיו להפרשי שכר, הפרשות סוציאליות ותשלום בונוסים התיישנו בכל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 15.4.2005.
הפרשי שכר
14.ביום 31.12.2000 נחתם הסכם עבודה אישי בין התובע לבין הנתבעת (צורף כנספח ד' לתצהיר התובע).
בסעיף 5.1 להסכם העבודה נקבע:
"... החברה תשלם לעובד משכורת חודשית (ברוטו) בסך 38,000 ש"ח ("שכר העובד")..."
בסעיף 10.2 להסכם נקבע כך:
"... הסכם זה ממצה את היחסים המשפטיים בין הצדדים... לכל שינוי להסכם זה לא יהא תוקף אלא אם נעשה בכתב ונחתם כדין על ידי שני הצדדים..."
הנתבעת טענה כי סוכם עם התובע על שכר נטו בסך 18,000 ש"ח (סעיף 12 לתצהיר מר חכים) וכדבריו בחקירתו הנגדית - "זו היתה עובדה ידועה ששכר הנטו שלו הוא 18,000 ש"ח..." (עמ' 81 לפרוט', ש' 14-16).
עם זאת, הנתבעת לא הציגה כל מסמך בכתב שיש בו כדי לתמוך בטענה זו, חרף הוראות ההסכם הקובעות כי כל שינוי הינו חסר תוקף אלא אם כן ייעשה בכתב וייחתם על ידי שני הצדדים.
15.אין חולק כי בפועל, במשך מרבית תקופת העסקת התובע, שכרו ברוטו לא עמד על סך של 38,000 ש"ח כי אם על סכומים נמוכים יותר. כך למשל, בתקופה שמחודש 11/2001 – 3/2002 שולם לו שכר חודשי בסך 34,200 ש"ח, בחודשים 4/2002 – 10/2002 שולם לו שכר בסך 36,100 ש"ח, בחודשים 3/2003 – 8/2003 שולם שכר בסך 34,261 ש"ח ומחודש 1/2005 – 3/2010 שולם לו שכר בסך 35,321 ש"ח.
16.הנתבעת טענה כי הפחתת שכרו של התובע היתה חלק מהפחתת שכר רוחבית לעובדים בעלי שכר גבוה שננקטה בחברה, בשל הרעה שהיתה באותה העת בתוצאות הכספיות שלה (סעיף 15 לתצהיר מר חכים) וכי ההפחתות נעשו בידיעת התובע.
לטענתה, היא הודיעה לעובדיה על הפחתות השכר הצפויות ואף צירפה העתקים מהודעות שלכאורה נמסרו לעובדי החברה (נספחים 5, 9 לתצהיר מר חכים), אולם התובע טען בתוקף כי לא ידע על הפחתות אלו והנתבעת לא הוכיחה בכל אופן כי ההודעות נמסרו לו באופן אישי.
17.בהתאם לנתונים ותלושי השכר שהוצגו, הנתבעת ביצעה החזרי שכר רטרואקטיביים לתובע במשכורת חודש נובמבר 2002 ובחודש ספטמבר 2003 (ר' נספחים 6, 10 לתצהיר מר חכים) ומחודש ספטמבר 2003 ועד לחודש 12/2004 שולם לתובע שכר בהתאם להסכם העבודה ואף מעט מעל לקבוע בו (38,156 ש"ח).
החל מחודש ינואר 2005 ועד לחודש מרץ 2010 הופחת שוב שכרו של התובע ועמד על 35,321 ש"ח בלבד.
מר חכים הסביר כי ההפחתה האמורה בשכר בוצעה בשל שינויים שחלו במדרגות המס לעובדים, שגרמו לכך ששכר הנטו של התובע עמד על למעלה מ- 20,000 ש"ח, סכום גבוה משמעותית משכר הנטו שלטענתו סוכם בין הצדדים, מבלי שהיה שינוי כלשהו במתכונת העסקתו, ועל כן, הנתבעת לא ראתה כל הצדקה להעלות בחזרה את שכר התובע (סעיפים 17-18 לתצהירו).
משכך, על פי עדותו של מר חכים, הוא קיים עם התובע לקראת סוף שנת 2004 מספר שיחות, במהלכן הבהיר לו כי בכוונת הנתבעת לבצע את ההתאמה הנדרשת בשכר הברוטו שישולם לו החל מחודש ינואר 2005, וההתאמה נעשתה בידיעתו המלאה וללא כל טרוניה מצידו (סעיפים 19, 21 לתצהירו).
18.הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לקיום השיחות האמורות עם התובע ולהסכמתו להפחתת שכרו, כשכמפורט לעיל, בהסכם העבודה נרשם במפורש כי "לכל שינוי להסכם זה לא יהא תוקף אלא אם נעשה בכתב ונחתם כדין על ידי שני הצדדים".
בנסיבות אלו, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע ידע או הסכים לשינוי תנאי העסקתו ולהפחתת שכרו, כשהתובע מצידו טען כי לא ידע על ההפחתות בשכרו וכי רק במהלך שנת 2006 או בסמוך לכך, הבחין כי השכר שמשולם לו אינו תואם את השכר שהוסכם.
בנוסף, על פי עדותו, כשפנה לנתבעת לבירור העניין, היא העלתה בפניו אמתלות שונות והתחייבה כי העניין יתוקן וכי ישולמו לו הפרשי השכר במלואם.
בפועל, אין מחלוקת כי העניין לא תוקן וכי שכרו של התובע המשיך לעמוד על 35,321 ש"ח עד לסיום העסקתו.
19.התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי השכר שלא שולמו לו במשך כל תקופת העסקתו. ברם, משקבענו כי חלה התיישנות על תביעותיו לכספים בגין התקופה שקדמה ליום 15.4.2005, יש לבחון את זכאותו להפרשי שכר ממועד זה ואילך.
20.בהתאם לתחשיב שנערך על ידי התובע, כמפורט בטבלה שצורפה לתצהירו (נספח כ"ב לתצהיר), תחשיב הגיוני שתואם את הנתונים שהוצגו ואת תלושי השכר, התובע זכאי להפרשי שכר מיום 15.4.2005 ועד לחודש 12/2010 בסך של 180,832 ש"ח (הפרש של 2,679 ש"ח לכל חודש).
21.באשר לפיצויי הלנה – לא מצאנו כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה, עקב מחלוקת כנה בדבר שיעור שכרו של התובע ואנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (1.2.2008) ועד למועד התשלום בפועל.
הפרשי הפרשות סוציאליות
22.סעיפים 6.6 ו- 6.7 להסכם העבודה קובעים את שיעורי ההפרשות שעל הנתבעת היה להפריש לחברת הביטוח (לביטוח מנהלים) ולקרן השתלמות.
בהתאם להוראות ההסכם, על הנתבעת היה להפריש עבור התובע 13.33% מהשכר החודשי עבור גמל ופיצויי פיטורים ו- 2.5% בגין ביטוח אבדן כושר עבודה, דהיינו 15.83% מהשכר החודשי.
23.מאחר והשכר ששולם לתובע בפועל היה נמוך מהשכר שהוגדר בהסכם העבודה וההפרשות נגזרו מהשכר החודשי ששולם לו, הרי שלא הופרשו עבור התובע מלוא ההפרשות הסוציאליות הנדרשות.
נוכח מסקנתנו כי לתובע שולם שכר בחסר בסך של 180,832 ש"ח, מיום 15.4.05 ועד לסיום העסקתו, בכפוף לתקופת ההתיישנות, הרי שיש לגזור מסכום זה גם את יתרת ההפרשות שהיה על הנתבעת להפריש עבורו לחברת הביטוח.
מאחר ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, אין עוד אפשרות להורות לנתבעת להפריש עבור התובע את הכספים לחברת הביטוח והתובע זכאי לפיצוי שגובהו כגובה הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש עבורו.
התובע זכאי, אפוא, לפיצוי בגין אי הפרשה מלאה לחברת הביטוח בסך של 28,626 ש"ח (180,832 ש"ח X 15.83%).
24.גם ברכיב זה אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה עקב מחלוקת כנה בדבר שיעור שכרו של התובע, ועל כן, הסכום הנ"ל יישא אף הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה (1.2.2008) ועד למועד התשלום בפועל.
25.בהתאם לסעיף 6.7 להסכם העבודה, על הנתבעת היה להפריש לקרן השתלמות סכום השווה ל- 7.5% מהשכר החודשי, שעד לתקרת השכר המוכרת לעניין זה כהוצאה לצרכי מס.
תקרת השכר המוכרת, נכון לתקופה הרלוונטית לתביעה, עומדת על 15,712 ש"ח, כשבהתאם לנתונים המופיעים בתלושי השכר ואישור התשלומים והניכויים (במקום טפסי 106) שצורפו לתיק, הנתבעת הפרישה את מלוא הסכומים הנדרשים לקרן השתלמות.
משכך, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף מעבר לכספים שהופרשו כבר עבור התובע לקרן השתלמות.
התביעה לתשלום בונוסים
26.בסעיפים 5.6 – 5.7 להסכם העבודה, נקבע כי התובע זכאי לתשלום "בונוס" ו"בונוס נוסף" בהתאם לנוסחאות שפורטו שם.
בהתאם לסעיפים הנ"ל, זכאות התובע לקבלת הבונוסים הוגבלה בזמן – הזכאות ל"בונוס" לפי סעיף 5.6 הוגבלה לשנים הקלנדריות 2001-2006 (חודש אפריל 2007 נקבע כמועד לבחינת הזכאות ולתשלום הבונוס בלבד).
הזכאות לקבלת "הבונוס הנוסף" לפי סעיף 5.7 להסכם הוגבלה לשנים 2001 – 2004.
משכך, התביעה ל"בונוס הנוסף" התיישנה במלואה ואת התביעה לתשלום ה"בונוס" לפי סעיף 5.6 להסכם יש לבחון לגבי התקופה שמיום 15.4.05 ועד לתום שנת 2006 בלבד.
27.על פי לשון ההסכם, הזכאות לבונוס נבחנת בהתאם למכירות "מוצרי נדיר" כשסף המכירות שנקבע עמד על 10 מליון ש"ח (סעיף 32 לתצהיר מר חכים וסעיף 5.6 להסכם).
"מוצרי נדיר" הוגדרו בסעיף 5.6 להסכם, כך:
"מוצרי נדיר – משמעם (i) מוצרי חברת לה פארג'; וכן, (ii) המוצרים אשר נמכרו עד למועד חתימת הסכם הרכישה על ידי החברות לרבות מוצרים חליפיים אשר יווצרו על ידי החברה; וכן (iii) מוצרים אשר ימכרו על ידי החברה תחת המותג "אנג'לו", וכן מוצרים אשר ימכרו על ידי החברה תחת מותג אחר ("המותג האחר"), לאחר שקודם לכן, במהלך השנים הרלוונטיות, נמכרו תחת המותג "אנג'לו", וכן המוצרים אשר ימכרו תחת המותג האחר; (vi) כל מוצר אחר עליו יוסכם בין הצדדים".
להסכם לא צורפה רשימה מסודרת של המוצרים המשתייכים לקטגוריית "מוצרי נדיר" ולמעשה מדובר בהגדרה לא ברורה, אשר היא שגרמה למחלוקת שבפנינו.
28.בעוד התובע טען לרשימה ארוכה של מוצרים הנכנסים להגדרת "מוצרי נדיר" באופן שסך מכירותיהם במשך השנים עלה בהרבה על הסף שנקבע בהסכם, הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בסף המכירות שנקבע באף לא אחת מהשנים שנקבעו בהסכם וכי חלק מהמוצרים הנטענים על ידו אינם משתייכים לקטגוריית "מוצרי נדיר". לטענתה, התובע מנסה לנצל לרעה את ההגדרה שנקבעה ולנכס לעצמו מוצרים שהיו קיימים בנתבעת עוד טרם רכישת "נדיר" ומוצרים שפותחו על בסיס ידע וטכנולוגיה שנצברו במחלקת המחקר והפיתוח של הנתבעת, ללא כל קשר למוצרים שהועברו אליה עם החתימה על הסכם הרכישה.
29.נקדים ונבהיר כי בניגוד לנטען על ידי התובע, הנטל להוכחת השתייכותם של המוצרים לקטגוריית "מוצרי נדיר" מוטל עליו ולא על הנתבעת.
התובע טען כי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת מכוח דוקטרינת "הידיעה המיוחדת", משלטענתו, נתוני הנהלת החשבונות של החברה והיקף מכירות "מוצרי נדיר" היו מצויים בידיעתה הייחודית והבלעדית, כשהנתבעת הפרה את ההסכם "הפרה יסודית" בכך שלא חשפה בפניו את כלל נתוני הנהלת החשבונות של מכירות "מוצרי נדיר", השמידה את הנתונים ביחס לשנים 2001-2003 ולא הציגה בפניו או בפני בית הדין את הנתונים באשר לשנים 2004-2007.
30.ראשית, יש להבהיר כי בסעיף 5.6 להסכם העבודה נקבע כי "כמות מוצרי נדיר... תיקבע על פי הדוחות הכספיים המבוקרים של החברה לאותה שנה, ואם טרם נחתמו או אם הדוחות אינם מפרטים את מכירות מוצרי נדיר כפריט נפרד – על פי ספרי הנהלת החשבונות של החברה".
הסעיף מפרט את האופן בו תבחן זכאות התובע לתשלום הבונוס על בסיס מכירות "מוצרי נדיר" ולא מצויינת בו כל התחייבות של החברה להעביר לתובע את כלל מסמכי הנהלת החשבונות הנוגעים למוצרים. התובע לא הוכיח אפוא כי הנתבעת הפרה התחייבות חוזית כלשהי להעברת המסמכים לידיו וודאי שלא הוכיח כי הנתבעת הפרה את הוראות ההסכם "הפרה יסודית".
31.שנית, הנתבעת טענה כי במשך כל השנים היתה לתובע גישה למידע הנוגע למכירות מוצרי החברה (סעיפים 39-40 לתצהיר מר חכים, עמ' 85 לפרוט', ש' 1-10, סעיף 8 לתצהיר מר פרנקל).
גם בן דודו של התובע, ששימש כמנהל מכירות ארצי של הנתבעת בתקופה הרלוונטית העיד כי הוא ידע את נתוני המכירות של מוצרי החברה (פרוט' 15.6.14, עמ' 16, ש' 15-17) כך שלתובע ודאי היתה גישה לנתונים, לכל הפחות דרכו.
32.התובע נשאל בעניין זה והשיב כך:
"ש. בדוחות כספיים 01' שפורסמו ב- 02 כמה הגיע לך בונוס?
ת. לא הראו לי, עופר חכים כל פעם שבאתי אליו טען בעל פה שלא הגעתי ליעד. נראה שנה הבאה.
ש. וזה סיפק אותך?
ת. יש לי 6 שנים הסכם. נירלט ואני בתוכה. רץ עושה עבודה כדי לקדם את נירלט. יהיה בשנה הבאה.
ש. ולא ביקשת לראות כמה מוצרי נדיר נמכרו?
ת. לא הסכים להראות לי מעולם. עופר חכים לא הסכים להראות לי מסמך וחצי מסמך שהיה מחויב על פי ההסכם..." (פרוט' 24.6.14, עמ' 44, ש' 5 – 11).
טענת התובע לפיה במשך 6 שנים סרב מר חכים להראות לו את הנתונים והמסמכים הרלוונטיים לצורך חישוב הבונוסים, שעמדו על עשרות ומאות אלפי דולרים – תמורה משמעותית ביותר שנקבעה בהסכם ההעסקה, והוא קיבל כך את תשובתו בהכנעה והמשיך לעבוד ימים כלילות למען החברה, אינה סבירה בעינינו.
33.עצם פניותיו של התובע למר חכים פעם אחר פעם בעניין זה (ולאחר מכן למר פרנקל) מעידה על כך שהתובע לא שקט על שמריו ודרש פעם אחר פעם לבחון את זכאותו לתשלום בונוס בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם.
לא מדובר בענייננו בעובד חלש שאינו מודע לזכויותיו וחושש להעלות דרישותיו אל מול המעסיק ואיננו מקבלים את טענתו לפיה הסתפק בתשובה לאקונית בעל פה, מבלי שתתאפשר לו כל גישה לנתונים הרלוונטיים.
המסקנה המתבקשת היא כי אחת מהשתיים:
א. לתובע ניתנה גישה לנתונים הרלוונטיים בזמן אמת, כנטען על ידי הנתבעת.
ב. התובע בעצמו סבר כי לא עמד בתנאי הזכאות לבונוס ועל כן, קיבל את תשובתו של מר חכים בהבנה ולא התעקש לראות את הנתונים.
34.בנסיבות אלו ולאור הוראות החוק, הנתבעת לא היתה מחוייבת לשמור את נתוני הנהלת החשבונות מעבר לשבע שנים אחורנית (ר' לעניין זה סעיף 25(ג) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ג – 1973), אף אם התובע פנה במשך השנים מפעם לפעם בטענה כי הוא זכאי לבונוסים, כך שאין לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת פעלה בניגוד לחובתה על פי חוק, וודאי שלא הוכח כי הנתבעת השמידה באופן מכוון את הנתונים לשנים 2001-2003 או התרשלה באי שמירתם.
מר חכים הבהיר כי הנתבעת מקפידה לשמור על מסמכיה למשך 7 שנים בהתאם להוראות החוק היות ומשאבי המחשב הם מוגבלים ולא ניתן לשמור נתונים למשך זמן בלתי מוגבל, כשבכל שנה הם מוחקים את הנתונים של השנה השמינית אחורנית (עמ' 88 לפרוט' 15.1.15, ש' 1-7). הנתבעת פעלה אפוא כדין והתובע אינו יכול לבוא בטענות במסגרת תביעה שהגיש בשנת 2012 באשר לאי שמירת נתונים הנוגעים לשנים 2001-2003.
יש לציין כי בקשת התובע לגילוי דוחות ונתוני מכירות לשנים 2001-2003 נבחנה כבר במסגרת הליך גילוי המסמכים שהתקיים בתיק, ולאור המצאת דוחות כספיים מבוקרים לשנים 2001-2007 ודוחות מכירה שנתיים לשנים 2004-2007 לתובע , והצהרתו של מר חכים לפיה אין בידי הנתבעת נתוני מכירות/כרטסת הנהלת חשבונות לשנים 2001-2003 ואין אפשרות לשחזרם, קבע בית הדין בהחלטתו מיום 11.8.13 כי "בכך יצאה הנתבעת ידי חובתה".
35.לאור כל האמור, איננו מקבלים את טענת התובע בדבר העברת נטל ההוכחה לנתבעת מכוח דוקטרינת "הידיעה המיוחדת". התובע לא הוכיח כי נתוני הנהלת החשבונות של החברה בכל הנוגע למכירות "מוצרי נדיר" היו מצויים בידיעתה הייחודית של הנתבעת, לא הוכיח כי הנתבעת הפרה את ההסכם "הפרה יסודית" באי חשיפת נתוני הנהלת החשבונות של מכירות "מוצרי נדיר", וכאמור, הנתבעת העבירה לתובע את נתוני המכירות לשנים 2004-2007 שנותרו בחזקתה ולא הוכח כי הנתונים לשנים 2001-2003 הושמדו במכוון.
יש לבחון אפוא, האם התובע עמד בנטל להוכיח את השתייכותם של המוצרים הנטענים על ידו לקטגוריית "מוצרי נדיר" ואת עמידתו בתנאי הזכאות לתשלום הבונוס בשנים הרלוונטיות.
36.מעדותו של מר פרנקל עולה כי עוד בשנת 2010, בעקבות פניות חוזרות ונשנות של התובע אליו בעניין הבונוסים, הוא ביקש ממנו להעלות על הכתב את טיעוניו ולהציג בפניו את נתוני המכירות של "מוצרי נדיר" (סעיף 10 לתצהיר מר פרנקל).
בתגובה העביר התובע למר פרנקל טבלה ובה פירוט של 31 "מוצרי נדיר" ונתוני המכירות שלהם נכון לשנת 2006 (הטבלה צורפה כנספח יא לתצהיר התובע). יש לציין כי בהסבר שצורף לטבלה, ציין התובע כי רוב נתוני המכירות המופיעים בטבלה הינם "נתונים מהמערכת", דבר המעיד על כך שהועברו אליו נתוני המכירות הרלוונטיים ל"מוצרי נדיר", לכל הפחות לשנת 2006.
מר פרנקל העביר את הטבלה למר חכים וביקש ממנו כי יציג בסמוך לנתונים שהוצגו על ידי התובע את הנתונים שעלו בבדיקתו. על פי עדותם של מר חכים ומר פרנקל, הם סברו כבר אז כי התובע מבקש לנכס לעצמו מוצרים שאינם משתייכים לקטגוריית "מוצרי נדיר" והעריך ביתר את נתוני המכירות.
37.בהתאם לנתונים המופיעים בשתי הטבלאות משנת 2010, התובע טען כי היקף מכירות "מוצרי נדיר" עמד בשנת 2006 ע"ס של 24.44 מליון ש"ח, בעוד על פי הנתונים שהוצגו על ידי מר חכים, היקף המכירות של "מוצרי נדיר" עמד ע"ס 8.243 מליון ש"ח בלבד, סך הנמוך מסך מכירות הבסיס (ר' סעיפים 14-15 ונספח 2 לתצהיר מר פרנקל , סעיפים 57-59 ונספח 12 לתצהיר מר חכים).
במסגרת התביעה טען התובע לרשימה של כ- 60 מוצרים הנכללים בקטגוריית "מוצרי נדיר" (ר' נספח כד' לתצהירו, נספח ב' לתצהיר הגב' שטרית), והגדיל את סכום המכירות הנטען לסך של 25,622,014 ש"ח, כשאף התובע עצמו הודה בחקירתו כי הרשימה המופיעה בטבלה משנת 2010 מצומצמת יותר מזו שצורפה לתביעה (ר' פרוט' 24.6.14, עמ' 45, ש' 8-11). התובע לא סיפק הסבר הגיוני לשוני מהותי זה בין רשימות המוצרים.
38.בנסיבות בהן הצדדים חלקו עוד בשנת 2010 על זהות המוצרים הנכללים בהגדרת "מוצרי נדיר" וודאי שהובהר לתובע כי קיימת מחלוקת מהותית בעניין זה לאחר הגשת התביעה, שומא היה עליו להביא חוות דעת מומחה מטעמו, שיש בה כדי להסביר מדוע כל אחד ואחד מהמוצרים הנזכרים בטבלה, אשר אינם מוסכמים על הצדדים, משתייכים לקטגוריה.
התובע לא עשה כן והסתפק בצירוף רשימת המוצרים ובעדויות מטעמו, אשר אף לא אחת מהן מהווה עדות מומחה ואף עלו בהן סתירות ואי דיוקים.
הנתבעת מצידה הציגה עמדה ברורה באשר לאלו מוצרים נכללים לשיטתה בהגדרת "מוצרי נדיר" ואלו לא (ר' סעיפים 27-33 לתצהיר מר קפלון, סעיפים 65-70 לתצהיר מר חכים) וכפי שיפורט להלן, לא מצאנו כי התובע עמד בנטל לסתור את עמדתה.
39.על פי עדותו של מר חכים, עם רכישת חברת נדיר בשנת 2000 הוא פתח קבוצה במערכת "קוביה" (מערכת ממוחשבת בה מרכזת הנתבעת את נתוני המכירות של מוצריה) שכונתה "מוצרי נדיר" על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר חישוב רכיב הבונוס בהתאם להסכם העבודה. לקטגוריה זו הוא שייך את כלל המוצרים שנמכרו על ידי נדיר קודם לרכישת החברות ויובאו על ידה ומוצרים שיוצרו בנתבעת כמוצרים "חליפיים" ל"מוצרי נדיר" לאחר רכישת הפעילות. (סעיף 43 לתצהירו, עמ' 85 לפרוט' 5.1.15, ש' 7-30).
40.מר חכים, שעל פי עדותו היה שותף למשא ומתן שנוהל עם התובע, היה מעורב בגיבוש ההבנות המסחריות בין הצדדים, וכפי הנראה גם היה שותף לניסוח הגדרת "מוצרי נדיר" שבסעיף 5.6 להסכם, העיד בדבר כוונת הצדדים המקורית בעת ניסוח ההסכם.
על פי עדותו, ב"מוצרי לפארג'" הכוונה היתה למוצר הווגה שיובא מצרפת, ב"מוצרים חליפיים" הכוונה היתה למוצרים שיובאו מחו"ל על ידי התובע במסגרת "נדיר" וייצרו אותם בנתבעת על בסיס אותן פורמולציות, ולגבי מוצרי "אנג'לו" טען כי הוא אינו מכיר מוצרים אלו (פרוט' 5.1.15, עמ' 86, ש' 6-23). גם יתר עדי הנתבעת העידו כי הם אינם מכירים או אינם יכולים לפרט את "מוצרי אנג'לו/ מיכלאנג'לו" (ר' עדות הגב' בראון, פרוט' 24.6.14, עמ' 66, ש' 11, עדות מר בן משה, עמ' 57, ש' 5-6, עדות מר פרנקל, פרוט' 27.1.15, עמ' 99, ש' 16-18).
באשר להגדרת "המותג האחר", לא הובהר למה היתה הכוונה ולא הובאה כל ראיה המסבירה את משמעות מותג זה.
41.המוצר העיקרי לגביו עלתה מחלוקת באשר להשתייכותו לקטגוריית "מוצרי נדיר" , אשר גם היקף מכירותיו היה הגבוה ביותר בטבלאות, הינו מוצר ה – M-200.
התובע טען כי מוצר ה- M-200 פותח על ידו במעבדה בשנים 2000-2001 לדרישת הקבלן דידי שליט, בפרוייקט שבוצע על ידי חברת "נדיר" באוניברסיטת חיפה וכי ה-M-200 החליף את ה"ווגה" של חברת נדיר כשעל פי בקשתו של מנכ"ל הנתבעת דאז, מר אודי דורון, הוא שיפר אותו בגוונים שונים וכיו"ב (ר' סעיף 6 לתצהירו, עמ' 9).
התובע לא הציג כל מסמך או עדות, לרבות עדותו של הקבלן, שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו בדבר נסיבות פיתוח מוצר ה- M-200, כשמר אודי דורון, שזומן להעיד מטעמו טען כי הוא אינו זוכר ספציפית שביקש מהתובע לפתח את מוצר M-200 (פרוט' 15.6.14, עמ' 12, ש' 25 – עמ' 13, ש' 1).
הנתבעת, מנגד, טענה כי מוצר ה- M-200 פותח על ידה בשנת 2004 על בסיס סדרת מוצרים קיימת (מוצרים בעלי שם דומה – M-50, M-75, M-100), בהסתמך על ידע וטכנולוגיה שהיו מצויים בידיה עוד קודם לרכישת חברת "נדיר".
42.יש להבהיר כי הגב' בראון, מנהלת המחקר והפיתוח של החברה, שהינה בעלת השכלה בתחום הכימיה, העידה כי התובע לא היה בעל השכלה או ידע טכנולוגי/הנדסי הדרוש על מנת ליטול חלק בפיתוח הטכנולוגי במעבדה ולא היה מעורב בתהליכי הפיתוח במעבדה (ס' 6-7 לתצהירה). על פי עדותה, התובע היה מעורב בפיתוח מוצרים רק במובן השיווקי והציע רעיונות לפיתוח מוצרים או אפקטים שונים תוך הגדרת המוצר בעיקר מבחינת הנראות שלו, אולם ההחלטה הסופית בדבר ייצורו או פיתוחו התקבלה על ידה, בהתחשב בשיקולים נוספים (סעיף 5 לתצהירה). דברים אלו אושרו גם על ידי מר קפלון ומר הרנשטט בעדותם.
הגב' בראון שעבדה בנתבעת זמן רב לפני רכישת חברת "נדיר", העידה כי מוצר ה- M-200 אינו מוצר חדש שפותח על ידי התובע במעבדה, כי אם מוצר שפותח על בסיס סדרת מוצרי הציפוי החיצוני האקרילי של הנתבעת, שפותחה על ידה לאחר רכישת חברת "קניטיקס" עוד בשנת 1996, כשסדרת המוצרים אליה השתייך מוצר זה כללה תחילה את המוצר M-25 ובהמשך את המוצרים M-50, M-75 ו- M-100. על פי עדותה, כל המוצרים הנ"ל יוצרו על בסיס אותה טכנולוגיה קיימת ששימשה לייצור כלל המוצרים האקריליים בנתבעת (סעיפים 10 – 13 לתצהירה).
43.מחשבוניות ודוחות תנועה ומלאי שצורפו לתצהירי עדי הנתבעת עולה כי המוצרים M-50 ו- M-100 נמכרו בחברה כבר בשנים 1998 – 1999, עוד קודם לרכישת חברת נדיר (ר' נספחים 1 ו- 2 לתצהיר מר קפלון, עמ' 72 לפרוט' 5.1.15, ש' 20-22, ס' 14-15 לתצהיר הגב' בראון).
גם התובע אישר בעדותו כי מוצרים אלו היו בנתבעת לפני שחברת נדיר נרכשה על ידה (פרוט' 24.6.15, עמ' 42, ש' 21 – עמ' 43, ש' 1).
כמו כן, על פי העדויות, הן של עדי הנתבעת והן של עדי התובע, מוצר ה- M-200 נוצר בעקבות הצורך במוצר בעל טקסטורה גסה יותר מזו של מוצר ה-M-100 ׁ (ס' 10, 16 לתצהיר מר קפלון, ס' 5-12 לתצהיר מר הרנשטט, פרוט' 15.6.15, עדות מר רונן כהן, עמ' 19, ש' 20-22, עדות הגב' עזריאל, עמ' 28, ש' 25-26, עדות הגב' בן עמי, עמ' 35, ש' 25).
מעבר לאמור, מעדויות עדי הנתבעת וממסמכים שצורפו לתצהיריהם עולה כי מוצר ה- M-200 יוצר רק בשנת 2004 וכי מר הרנשטט היה הפרוייקטור של המוצר ומי שהגה את הרעיון לפיתוחו. כך עולה מדו"ח תנועה ומלאי למחסן משנת 2004 ומסיכום ישיבת צוות פיתוח מיום 26.1.04 שם צויין במפורש: "צבעוני M-200 – המוצר יחליף את M-75. ערן הרנשטט פרויקטור. יש לתאם עם התפעול מלאי ויצור" (ר' סעיף 15 לתצהיר מר קפלון, נספחים 3 ו- 4 לתצהירו, סעיף 14 לתצהיר הגב' בראון ונספח 1 לתצהירה, סעיף 12 לתצהיר מר הרנשטט).
44.גם טענת התובע לפיה ה- M-200 הינו "מוצר חלופי" למוצר הווגה לא הוכחה בכל אופן, כאשר עדי הנתבעת הבהירו כי מדובר במוצרים שונים, שאין ביניהם דמיון, המשמשים למטרה שונה ומבוססים על טכנולוגיה שונה. על פי עדותם, בעוד הווגה הינו טיח מינרלי המשווק כאבקה ממנו ניתן להכין מספר טקסטורות, מוצר ה- M-200 הינו ציפוי אקרילי גמיש, המשווק כחומר רטוב וניתן להפיק ממנו רק טקסטורה אחת, שאינה דומה לטקסטורות המופקות מהווגה (סעיף 16 לתצהיר הגב' בראון, סעיפים 20-21 לתצהיר מר קפלון, סעיפים 15-17 לתצהיר מר הרנשטט, עמ' 90, ש' 25-26, עמ' 91, ש' 17-26).
יש לציין כי שלושת עדי התובע אישרו כי מדובר במוצרים שונים, האחד מינרלי והשני אקרילי (ר' עדות מר כהן, פרוט' 15.6.14, עמ' 18, ש'23 – 28, עמ' 19, ש' 5 -8, עמ' 20, ש' 4-26, עדות הגב' עזריאל, עמ' 28, ש' 25 – עמ' 29, ש' 4, עדות הגב' בן עמי, עמ' 34, ש' 4-7).
45.לאור כל האמור, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מוצר ה- M-200 פותח או יוצר על ידו, כשמהעדויות עולה התמונה כי מוצר זה פותח על בסיס סדרת מוצרים שהיתה קיימת כבר בנתבעת עוד קודם לרכישת החברות שבבעלותו.
משכך, שוכנענו כי אין מקום לכלול את מוצר ה- M-200 תחת קטגוריית "מוצרי נדיר" ועל כן, התובע לא הוכיח זכאותו לבונוס בגין מכירות מוצר זה.
46.התובע גם לא עמד בנטל להוכיח כי מוצר ה- AC-100 נכלל בקטגוריית "מוצרי נדיר". ראשית יש לציין כי מוצר זה לא נכלל בטבלה שהכין התובע בשנת 2010, כפי שהתובע עצמו אישר בחקירתו (ר' עמ' 45 לפרוט' 24.6.14, ש' 10-11), כך שבזמן אמת, התובע לא טען לזכאותו לבונוס בגין מוצר זה.
שנית, על פי עדויות עדי הנתבעת, מוצר זה יוצר על ידי הנתבעת עוד בחודש יוני 2000, כחצי שנה לפני רכישת החברות מהתובע. עובדה זו נתמכת בדו"ח תנועה ומלאי שהופק למוצר זה וממסמך פנימי שנערך על ידי הגב' בראון מיום 18.12.01 שם דובר על הוזלת מוצר זה (ר' סעיף 24 ונספח 5 לתצהיר מר קפלון). הגב' בראון העידה כי אין למוצר זה שם חליפי וכי הוא יוצר "יותר קרוב" לשנת 2000 (פרוט' 24.6.14, עמ' 68, ש' 4-12).
יש לציין כי גם מר רונן כהן אישר בעדותו כי ייתכן שמוצר זה נוצר עוד בחודש יוני 2000 וכי הוא אינו זוכר מי היה הפרוייקטור שלו (פרוט' 15.6.14, עמ' 21, ש' 10 – עמ' 22, ש'4).
עדותה של הגב' בן עמי בעניין מוצר זה לא היתה ברורה ואחידה. תחילה טענה כי מוצר זה היווה תחליף למוצר ה- QE, לאחר מכן טענה כי המוצר יוצר בשנת 2005. בהמשך אישרה כי ייתכן ויוצר ונמכר בשנת 2000 אולם "השביחו" אותו לרמה של ה QE, ובהמשך נטען כי היה מוצר בשם זה בנירלט שכמעט ולא נמכר והתובע "שיפר" אותו ( עמ' 36, ש' 13 – 25, עמ' 38, ש' 21 – עמ' 39, ש' 3).
התובע, כאמור, לא הביא כל עדות סדורה, מסמך בכתב או חוות דעת מומחה שיש בה כדי להוכיח באופן פוזיטיבי כי מוצר ה- AC-100 השתייך לקטגוריית "מוצרי נדיר".
47.ויובהר, הנתבעת טענה וטענה זו מקובלת עלינו, כי גם אם התובע היה שותף לפיתוח מוצר כזה או אחר לאחר רכישת החברות ממנו, הדבר נעשה כחלק מעבודתו כשכיר בחברה, בגינה הוא קיבל שכר מלא, ועל כן, הוא אינו זכאי לקבל תשלום נוסף בגין פיתוח כאמור, ככל שהיה.
לאור האמור, התובע לא הוכיח זכאותו לבונוס גם על בסיס מכירות מוצר ה- AC-100.
48.האמור נכון גם באשר למוצרים נוספים שהתובע טען כי יש לשייכם לקטגוריית "מוצרי נדיר".
כך למשל, עדי הנתבעת טענו כי התובע אינו זכאי לתשלום בונוס בגין מכירות מוצר "בגר" שהיה קיים בנתבעת עוד קודם לרכישת חברת "נדיר", כפי שגם עולה מדו"ח תנועה ומלאי משנת 1997, המעיד כי כבר בשנה זו נמכר מוצר זה (סעיף 25 ונספח 6 לתצהיר מר קפלון, סעיף 53 לתצהיר מר חכים).
גם לגבי מוצר בשם "דזירה" העיד מר חכים כי הוא נרכש על ידי הנתבעת מאחד מלקוחותיה בשם "מעודד צבעים", שקיבל עמלה בגין מכירותיו לאורך השנים. הנתבעת צירפה קבלות המעידות על תשלום העמלות הנטענות (ר' סעיף 58.2 לתצהיר מר חכים, נספח 11 לתצהירו).
גם באשר למוצרי חברת פרסקו נטען כי מדובר בסדרת מוצרים שהנתבעת רכשה בשנת 2006 את זכויות השיווק והמכירות שלהם ישירות מחברה זו, תוך תשלום תמורה ישירה (סעיף 58.1 לתצהיר מר חכים, עמ' 87 לפרוט', ש' 28-29, סעיף 27.2.3 לתצהיר מר קפלון).
49.מוצרים נוספים שלטענת עדי הנתבעת אינן משתייכים לקטגוריית "מוצרי נדיר" הינם "לוטוס" ו"גמיש חלק", שעל פי הנטען הינם חלק מקו ציפויים קיים בנתבעת, שאינו קשור לתובע או לידע שהיה מצוי ברשותו או שהובא מחברת נדיר (ר' סעיף 58.3, 65.2.10 לתצהיר מר חכים) ומוצר בשם "לזור בייצ'" (סעיף 65.2.21 לתצהירו).
באשר למוצר "פריימר צבעוני" טענו מר חכים ומר קפלון כי מדובר במוצר שפותח על ידי הנתבעת על סמך ידע ו/או טכנולוגיה שהיו מצויים ברשותה ואשר נמכר על ידה שנים רבות קודם לרכישת חברת נדיר, כשבמועד הרכישה היה לנתבעת "פריימר לצבעוני" שהיה עדיף על זה שהיה לחברת נדיר ועל כן היא המשיכה למכור אותו, כשכל הפיתוחים שנערכו למוצר זה נעשו על בסיס מוצרי הנתבעת (סעיף 74 לתצהיר מר חכים, סעיפים 31-32 לתצהיר מר קפלון).
באשר למוצרים בשם "קסיופאה" ו"ונוס" העיד מר קפלון כי אלו החלו להימכר רק בשנת 2005 או בסמוך לכך, כך שהם לא היו קיימים בעת רכישת החברות (סעיפים 28-29 לתצהירו), כשעל פי עדות מר רונן כהן מדובר במוצרים "חדשניים" "שלא היה משהו דומה לו לפני כן" (עדות מר רונן כהן, פרוט' 15.6.14, עמ' 24, ש' 6, עמ' 25, ש' 3-4), כך שהם גם אינם יכולים להיחשב כמוצרים "חליפיים" למוצר קיים.
50.בנוסף, על פי עדותם של מר חכים ומר קפלון, מספר מוצרים שמופיעים בטבלה שצורפה לתצהיר התובע יוצרו בנתבעת לאחר שנת 2006, דהיינו, לאחר תום תקופת זכאות התובע לבונוס, לדוגמא, פלנאטה ואוניאור מים, שנמכרו רק בשנת 2008, ומטאור, דונות מינרלי, ומרקורי שנמכרו רק בשנת 2009(ס' 65, 73 לתצהיר מר חכים, סעיף 27.2 לתצהיר מר קפלון ונספחים 7-9 לתצהירו). הגב' בן עמי נשאלה באשר למוצר האוניאור והשיבה כי ייתכן והוא החל להימכר ב- 2008 (פרוט' 15.6.14, עמ' 37, ש' 11-12).
התובע לא סתר את העדויות והנתונים שהוצגו על ידי הנתבעת באשר למוצרים האמורים.
51.התובע מבסס את טענתו בדבר זכאותו לבונוסים על הדו"ח שהוכן על ידי הכלכלנית מטעמו, הגב' שטרית, אשר הוברר כי היא אשתו של התובע, כך שאין בדו"ח אובייקטיבי של אשת מקצוע נייטרלית, כי אם בדו"ח של בעלת עניין בתביעה.
יתרה מכך, הגב' שטרית העידה כי לקחה את הנתונים שהופיעו בניירת וסיווגה את המוצרים בהתאם להנחיות התובע, כאשר ההחלטה באם לסווגם כ"מוצרי נדיר" או לא היתה של התובע בלבד ולא שלה (פרוט' 15.6.14, עמ' 26, ש' 1-6). מכאן, שמדובר למעשה בדו"ח שהוכן על ידי התובע עצמו, כשכל מה שעשתה הגב' שטרית הוא הקלדת הנתונים לתוך טבלה.
מעבר לאמור, מר חכים אף הצביע על טעות הקלדה במוצר ה"ווגה" של 300,000 ש"ח והגב' שטרית אישרה כי אכן נפלה טעות בדו"ח (סעיף 72 לתצהיר מר חכים, פרוט' 15.6. 14, עמ' 26, ש' 24 – עמ' 27, ש' 1).
52.מר חכים צירף לתצהירו טבלה שנערכה על ידו ובה ביצע התאמות והפחתות לדו"ח האקסל שנערך על ידי הגב' שטרית, כשעל פי עדותו, הטבלה נערכה בשיתוף עם אגף המכירות של הנתבעת, בהתבסס על הנתונים שהופיעו בדו"ח הגב' שטרית, כשאת הסיווגים של המוצרים הוא לקח מתוך החלוקה המקורית של המוצרים במערכת המחשוב של הנתבעת (סעיף 75 ונספח 14 לתצהירו, פרוט' 5.1.15, עמ' 87, ש' 7 – 22).
מהחישוב שנערך בטבלה נספח 14, עולה כי לאחר ביצוע ההפחתות וההתאמות בדו"ח שנערך על ידי הגב' שטרית, בהתאם לתחשיב שנערך על ידי מר חכים, בשנת 2004 עמדו מכירות "מוצרי נדיר" על 6,881,147 ש"ח, בשנת 2005 עמדו המכירות על 7,336,999 ש"ח ובשנת 2006 עמדו המכירות על 8,640,139 ש"ח.
מכאן, שבהתאם לחישוב שנערך על ידי סמנכ"ל הכספים של הנתבעת, סך מכירות "מוצרי נדיר" בשנים 2004-2006 לא עבר את הסף של 10 מליון ש"ח המהווה תנאי לתשלום בונוס לתובע.
יש לציין כי גם בהתאם לתחשיב שנערך על ידי הגב' שטרית, בשנת 2004, התובע לא היה זכאי לבונוס שכן סך המכירות של "מוצרי נדיר" לא עלה על 10 מליון ש"ח (ר' סעיף 8 לתצהיר הגב' שטרית), כשממילא כפי שקבענו לעיל, התביעה לבונוס בגין שנת 2004 התיישנה זה מכבר.
53.לאור המפורט בהרחבה לעיל, הנתבעת הציגה עדויות סדורות וראיות מזמן אמת שיש בהן כדי לתמוך בגרסתה בדבר השתייכות או אי השתייכות המוצרים השונים לקטגוריית "מוצרי נדיר". התובע לא עמד בנטל לסתור את הנתונים שהוצגו ולהוכיח את טענתו בדבר השתייכות המוצרים הנטענים על ידו לקטגוריה זו, לא באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו ולא בכל דרך אחרת, כשהצגת החומרים בפני העדים במסגרת דיוני הוכחות אינה מספיקה לשם הוכחת טענותיו.
54.משכך, אין לנו אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח את נכונות הטבלאות שהוצגו על ידו ולא עמד בנטל להוכיח כי מכירות "מוצרי נדיר" בשנים 2005 או 2006 עלו על הסף הנדרש של 10 מליון ש"ח, באופן המזכה אותו בבונוסים בהתאם לסעיפים 5.6 או 5.7 להסכם העבודה.
אשר על כן, התביעה לתשלום רכיב הבונוסים – נדחית.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
55.התובע טען כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב וממניעים זרים, בשל סירובו לחתום על הסכם עבודה חדש בו נדרש לוותר על זכויותיו, כשלהחלטה על פיטוריו לא היה כל קשר אליו או לטיב עבודתו. בנוסף טען כי זימונו לשימוע היה למראית עין בלבד, בעוד ההחלטה על סיום העסקתו התקבלה עוד קודם לכן, ועל כן, לאור פיטוריו שלא כדין ועגמת הנפש שנגרמה לו עתר לתשלום פיצוי בגובה עשר משכורות (380,000 ש"ח).
הנתבעת טענה כי ההחלטה לפטר את התובע התקבלה נוכח התנהלותו בשנים האחרונות להעסקתו, שכללה סרוב להפנים את צרכי הנתבעת וחובותיו, עיסוקו בעיסוקים אחרים במקביל לעבודתו אצלה וסרובו לקבל מרות ארגונית של הממונים עליו והסובבים אותו.
לטענת הנתבעת, עוד טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו התקיימו עמו מספר שיחות במהלכן הובהרה לו חומרת התנהגותו וגבולות תפקידו אולם התובע המשיך לנהוג באופן בלתי ראוי כלפי הסובבים אותו עד שהוחלט לזמנו לשימוע טרם סיום העסקתו, עליו התובע ביקש לוותר ותחת זאת ליתן תגובתו בכתב. משכך, לטענתה, פיטורי התובע נעשו ממניעים ענייניים ובהליך תקין.
56.מהעדויות והראיות שהוצגו בפנינו עולה כי בחודשים שקדמו לסיום העסקת התובע, נוהל בינו לבין הנתבעת מו"מ לשם חתימה על הסכם עבודה חדש.
התובע טען כי הנתבעת ניסתה בחוסר תום לב להתעמר בו ולנצל את העובדה שהוא אינו מיוצג משפטית על מנת להחתימו על ההסכם החדש ובכך לקנות את שתיקתו ולגרום לו לוותר על סכומי כסף המגיעים לו (ר' סעיף 11 לתצהיר התובע).
אלא שמהראיות שהוצגו ועדותו של מר עודד פרנקל, עולה כי לתובע הועברה טיוטה של ההסכם החדש לאחר מספר שיחות שקויימו בין השניים ועורך דין מטעם התובע העיר הערות על ההסכם, שבמסגרתן לא עלתה כל טענה באשר לסכומים המצויינים בהסכם שהיו אמורים להיות משולמים לו (ר' סעיפים 32-42 לתצהיר מר פרנקל ונספחים 3-5 לתצהיר). יש לציין כי התובע אישר בחקירתו הנגדית כי ההערות שהועלו על ידי עורך דינו הועברו לאחר התייעצות עימו (פרוט' 24.6.14, עמ' 35, ש' 8-11), כך שהיו מקובלות עליו.
מהאמור עולה, ראשית, כי התובע היה מיוצג על ידי עורך דין שאף העיר הערותיו באשר להסכם החדש ושנית, כי בזמן אמת לא עלתה כל טרוניה מצד התובע בעניין הסכומים הנקובים בהסכם העבודה החדש.
לאור האמור, טענת התובע לפיה הנתבעת התעמרה בו, ניצלה את חולשתו וניהלה עמו מו"מ בחוסר תום לב מתוך נסיון לגרום לו לוותר על זכויותיו אינה מתיישבת עם הראיות.
כמפורט לעיל, התובע היה מיוצג על ידי עורך דין ונראה כי בזמן אמת אף היה נכון לקבל את התנאים הכספיים שהוצעו לו בהסכם העבודה החדש, אולם בסופו של יום המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם חתום.
57.התובע טען כי הנתבעת פיטרה אותו ממניעים זרים, בשל אי הסכמתו לחתום על ההסכם ועמידתו על זכויותיו, ללא כל קשר אליו או לטיב עבודתו, אולם מעדות נציגי הנתבעת עולה כי לכל הפחות במשך החודשים שקדמו לפיטוריו, עלו בעיות שונות הנוגעות לאופן עבודתו ואף התובע עצמו טען להתדרדרות ביחסים בשנים האחרונות להעסקתו (לטענתו בעקבות עזיבתו של בן דודו, רונן כהן, לחברה המתחרה).
עדי הנתבעת העידו כי במהלך השנים האחרונות לעבודתו התובע לא הבין את צרכי החברה, את מתכונת העסקתו ואת חובותיו כלפיה וכי חרף שיחות שקויימו עמו, התברר כי התובע עוסק בעיסוקים אחרים במקביל לעבודתו (ר' סעיפים 45-47 לתצהיר מר פרנקל, עדות הגב' גילן, סעיף 20 לתצהירה, פרוט' 5.1.15, עמ' 76, ש' 28-29).
בנוסף נטען לקשיים בהתנהלות השוטפת מול התובע, שנהג לבקר את התנהלות החברה וסרב לקבל את מרות הממונים עליו (סעיפים 48-50 לתצהיר מר פרנקל).
יש לציין כי גם מר יהודה דורון, שהעיד מטעם התובע, והיה מנהל החברה בשנים הראשונות להעסקת התובע אישר בעדותו כי התובע היה "בנאדם יצירתי, אבל קשה לניהול" (פרוט' 15.6.14, עמ' 6, ש' 13).
58.הן התובע והן הנתבעת ציינו את תערוכת "יפה לך" שהנתבעת ערכה במהלך חודש יולי 2010 כאירוע משמעותי שהוביל לסיום היחסים. על פי עדותו של מר פרנקל ועדותה של הגב' גילן, התובע סרב לשתף פעולה עם גורמי הנתבעת שהיו מעורבים בהפקת התערוכה וסרב לפעול בהתאם להחלטות ניהוליות שונות שהתקבלו, תוך התבטאויות מילוליות בלתי נאותות כלפי חברי הצוות האחרים, ספקים ומעצבים שהשתתפו בתערוכה, קבע "עובדות בשטח" ועשה ככל העולה על רוחו (ר' סעיפים 51-55 לתצהיר מר פרנקל, סעיפים 6-12 לתצהיר הגב' גילן).
הגב' גילן העידה כי העירה לתובע על התנהלותו וכי התובע קיבל בהבנה את הערותיה אולם לא שינה התנהגותו (סעיף 13 לתצהירה, פרוט' 5.1.15, עמ' 77, ש' 19-23).
התובע, מנגד, טען כי באחת מישיבות ההתארגנות לתערוכה נזרקו לעברו הערות בוטות וסקסיסטיות וכי הוא הבין בשלב זה כי העניינים מתדרדרים באופן שיהיה קשה מאוד לעצור אותם וכי "היה ברור שזה הסוף" (ר' סעיף 11 לתצהירו).
יש לציין כי בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הגב' גילן העירה לו שהוא מדבר ומתנהג באופן לא ראוי עם הקולגות שלו (פרוט' 24.6.14, עמ' 47, ש' 1-6).
59.אין חולק, אפוא, כי במהלך החודשים האחרונים להעסקת התובע, ובמיוחד במהלך התערוכה שהתקיימה בחודש יולי 2010, היחסים בין התובע לבין גורמים בנתבעת, לרבות הממונים עליו, היו מתוחים עד שאף התובע עצמו הבין "שזה הסוף", כשעוד קודם לכן הבהיר התובע כי הוא שוקל להפסיק את עבודתו בנתבעת ( ר' למשל מכתבו מיום 19.8.09 - נספח ט' לתצהיר התובע).
על רקע האמור, טענת התובע כאילו להחלטה על סיום העסקתו לא היה כל קשר אליו או לטיב עבודתו, וכל כולה נעוצה היתה בעמידתו על זכויותיו אינה מתיישבת עם העדויות, ושוכנענו כי ההחלטה על סיום ההעסקה התבססה על שיקולים ענייניים הקשורים לאופן עבודתו ויחסיו עם הסובבים אותו, בעיקר בחודשים שקדמו לפיטוריו.
לעניין זה טענת התובע לפיה במשך שנים רבות בהן עבד תחת מספר מנכ"לים לא עלתה כלפיו כל טענה אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, נוכח התמונה העובדתית אשר עלתה לפנינו בהתייחס למספר החודשים שקדמו להחלטה על סיום ההעסקה.
60.מעבר לאמור, שוכנענו גם כי הליך הפיטורים נערך כדין וכי הנתבעת נתנה לתובע הזדמנות אמיתית וכנה להשמיע דבריו טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו.
בהתאם לראיות שהוצגו בפנינו, הנתבעת זימנה את התובע לשיחת שימוע שנקבעה תחילה ליום 26.9.10 ונדחתה פעמיים לבקשתו, ובסופו של דבר התובע בחר שלא להגיע לשיחת השימוע אלא להגיב לטענות שהועלו כנגדו בכתב, משלטענתו הנתבעת קיבלה כבר את ההחלטה על סיום העסקתו, כפי שפורסם בעמודי פייסבוק של עובדי החברה.
לעניין זה, שוכנענו כי הפרסום אליו התייחס התובע היה פרסום בדף הפייסבוק של עובדת שהיתה חברתו ואף העידה מטעמו, הגב' מרים בן עמי, שפוטרה אף היא מהנתבעת, כי לנתבעת לא היה חלק בפרסום זה וכי מר פרנקל אף פעל מיידית להסרתו (ר' סעיפים 61- 63 לתצהיר מר פרנקל וכן נספח 9 לתצהירו).
התובע לא הוכיח אפוא כי הליך השימוע אליו זומן היה למראית עין בלבד וכי הנתבעת היתה "נעולה" מבעוד מועד על החלטתה לפטרו.
לתובע ניתנה הזדמנות להשמיע טיעוניו במסגרת שיחת שימוע כדין והוא זה שבחר לוותר עליה. מכל מקום, התובע הגיב לטענות שהועלו כנגדו בכתב ורק לאחר קבלת תגובתו החליטה הנתבעת, ביום 6.10.10, על סיום העסקתו, כשבהודעת סיום ההעסקה שנכתבה על ידי מר פרנקל, הוא התייחס לטיעונים שהועלו על ידי התובע והגיב עליהם.
61.לפיכך, איננו מקבלים את טענת התובע בדבר פיטורים שלא כדין. שוכנענו כי ההחלטה על סיום העסקתו התקבלה משיקולים ענייניים וכי הליך השימוע בוצע כדין.
62.באשר לטענת התובע בדבר עגמת הנפש שנגרמה לו, אין ספק כי פיטוריו לאחר 10 שנות עבודה מאומצות בהן תרם ממרצו וידיעותיו לחברה, גרמו לו לעגמת נפש. אולם מששוכנענו כי יחסיו של התובע עם הסובבים אותו בנתבעת, לרבות הממונים עליו, לא היו טובים בתקופה האחרונה להעסקתו ואף התובע עצמו שקל לעזוב את עבודתו (ר' נספח ט' לתצהירו) והרגיש "שזה הסוף", נראה כי ברור היה לשני הצדדים כי סיום היחסים הוא צעד מתבקש ואין מדובר בנסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.
63.משכך, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין פיטורים שלא כדין או בגין עגמת נפש.
התביעה ברכיב זה – נדחית.
סוף דבר
64.התביעה מתקבלת בחלקה.
65.בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה את הסכומים הבאים:
-
סך של 180,832 ש"ח כהפרשי שכר עבודה.
-
סך של 28,626 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה מלאה לחברת הביטוח.
הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2008 ועד למועד התשלום בפועל לתובע.
66.בשים לב לתוצאה דלעיל, תישא הנתבעת בשכ"ט ובהוצאות התובע בסך כולל של 25,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.
ניתן היום, 29 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
נציגת ציבור גב' אורית הרצוג, עובדים
|
|
מיכל לויט,שופטת
|
|
נציג ציבור מר איתן ליברוט, מעסיקים
|
