מריסאת נ' מדינת ישראל-משרד הרווחה והשירותים החברתיים ואח'

1.בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 4.12.18 (תיק ע"ע 15664-10-17), אשר ניתן במסגרת ערעור על פסק הדין של מותב של בית הדין בראשותי מיום 13.8.17, הורה בית הדין להחזיר את העניין לבית דין זה בנקודה אחת.

נאמר על כך בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה כך:

"אשר לעניינו של המערער 3, בית הדין האזורי דחה את תביעתו לתשלום מענק פרישה לאחר שקבע כי מדובר בעילה נזיקית שאינה בסמכותו העניינית של בית הדין.

אשר לדעתנו, מעיון בכתב התביעה עולה כי המערער טען שלא הוסבר לו מהי משמעות עיתוי החתימה על מסמכי הפרישה (טרם הגיעו לגיל 60) שאז היה מקבל מענק פרישה בסך 155,000 במקום 115,000 ₪ אותם קיבל בפועל. בהמשך כתב התביעה טען המערער כי "מדובר באי גילוי עובדות שהיה על הנתבעת לגלותן – ועל כן הטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג -1973, חוסר תום לב במשא ומתן לקראת הסכם פרישה או הסכם עבודה, בניגוד לסעיפים 12 ו-39 לחוק האמור" (סעיפים 18.2 – 18.3 לכתב התביעה). נוכח הגדרת עילת התביעה כחוזית בכתב התביעה סבורים כי ענין זה מצוי בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ואין המדובר בתובע שבחר לאפיין את תביעתו כנזיקית. משבית הדין דחה את התביעה בעילה זו מהטעם של העדר סמכות עניינית הרי שאין מנוס מהחזרת הענין לבית הדין האזורי לצורך השלמת הבירור וההכרעה בהתאם לשיקול דעתו. נציין כי במהלך הדיון הפנה ב"כ המדינה למכתבה של גב' אוריה שבח סגנית מנהלת אגף משאבי אנוש מיום 1.2.01, אשר נשלח למערער 3, ממנו עולה כי התקיימו מספר פגישות בנוגע לפרישתו של המערער 3. יחד עם זאת, לא ניתן להסיק ממנו מה היה תוכנן של הפגישות בהיבט של עיתוי החתימה על מסמכי הפרישה והשלכת העיתוי על גובה המענק. נציין כי חוסר בהירות זה נותר גם במסגרת הערתו של בית הדין בפסק הדין שנאמרה למעלה מן הצורך. משכך, ערעורו הפרטני של המערער 3 מתקבל חלקית, במובן זה שרכיב תביעתו לתשלום מענק פרישה מוחזר להכרעתו של בית הדין האזורי".

2.בהחלטה מיום 13.1.19 הובהר כי דחיית רכיב התביעה של מענק פרישה נעשה בפסק הדין לאחר שמיעת ראיות (ולא כטענה מקדמית "על הסף"), לכן ההכרעה תהיה בהתאם לראיות שנשמעו בהליך.

בדיון מיום 27.3.19 נשמעו סיכומי ב"כ הצדדים. ב"כ הצדדים הסכימו כי פסק הדין המשלים יינתן על ידי כדן יחיד.

3. להלן עיקר טענות ב"כ התובע

א. אין בכתב ההגנה שום גרסה לגבי עילת התביעה ואין הכחשה, אלא טענת חוסר סמכות וטענת שיהוי.

ב. הנתבעת לא הביאה עדות של העדה הנחוצה,גב' טלי יוגב, ומשכך חזקה שהיא לא הייתה תומכת בגרסת הנתבעת.

ג. לא הוכחש שלא הוסבר לתובע לגבי משמעות החתימה.

ד. אמנם גם גב' אודליה דרייגור לא הובאה לעדות אבל המסמך שהוגש (נספח י' לתצהירי הנתבעת) אומר באופן חד משמעי בנושא המענקים "על פי חוזר 5/2010, ביטול משרה, מענק עד 155,000 ₪". התובע ביקש לשקול את ההצעה ועד שהסתיימו ההליכים הוא עבר את גיל 60. לא נאמר לו כלל כי אם לא יפרוש לפני גיל 60 הוא לא יהיה זכאי למענק בסך של 155,000 ₪.

ה. המדינה הפרה את החובה המוגברת שלה לפעול כלפי התובע בתום לב ועל כן זכאי התובע למענק.

4.אלה עיקר טענות ב"כ הנתבעת

• בסיכום השיחה מיום 2.8.11 נכתב מפורשות "מענק עד 155,000 ₪", ובמסגרת הסיכום הופיע תאריך הלידה של התובע.

• לא הייתה כל הטעיה כלפי התובע, לא בדרך של פעולה אקטיבית ולא בדרך של מחדל.

• לפי הכתוב בסיכום שיחה, התובע ביקש להתייעץ ועל כן הוא פרש לאחר שהגיע לגיל 60.

• התובע לא הביא כל ראיה על כך שהמדינה התנהלה כלפיו בחוסר תום לב.

   

  5.מענק פרישה

   

  התובע הוא יליד 12.11.51. נאמר בכתב התביעה (סעיף 18) כי לקראת יום הולדתו ה-60, כשלושה חודשים לאחר שנסגר מעון "יסמין" שבו עבד, הוצע לו לפרוש, תוך הסבר שהוא יקבל מענק בסך 155,000 ₪. אולם, מאחר שהפרישה יצאה לפועל אחרי שהתובע הגיע לגיל 60 הוא קיבל סך של 115,000 ₪ בלבד בגין מענק פרישה.

   

  התובע טען לאי גילוי עובדות והטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), חוסר תום לב במשא ומתן לקראת הפרישה והפרת חובות מנהליות של הנתבעת כמעסיקה ורשות ציבורית.

   

  הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לסעד המבוקש (סעיף 81 לכתב ההגנה). נאמר כי בפגישה שערכה הממונה על מעונות חסות הנוער, גב' טלי יוגב, עם שלושת התובעים, הם פירטו את כוונותיהם בעת סגירת המעון והתובע התעניין בהצעה לשיבוצו במעון גילעם הסמוך למקום מגוריו. כך שבעת פרישתו הוא קיבל את המענק שהגיע לו לפי גילו (60).

   

  דיון והכרעה

   

  6.אין חולק כי התובע פרש בפועל משירותו בנתבעת אחר שהוא הגיע לגיל 60 (ביום 12.11.11) וקיבל מענק פרישה בסך 115,000 ₪. אילו היה פורש בגיל 59 הוא היה מקבל בסך 155,000 ₪.

   

  ביום 11.4.11 נערכה שיחה בין התובעים ובין גורמים שונים של הנתבעת (גב' תמי סליימן, מנהלת אגף משאבי אנוש; גב' אוריה שבח, סגנית מנהלת אגף משאבי אנוש; גב' טלי יוגב, הממונה על המעונות רשות חסות הנער וגב' רחל ערבוק – מרכזת (משאבי אנוש).

  בסיכום הפגישה (נת/12) נכתב בנוגע לתובע:

  "ב.מר עלי מריסאת – בן 50 נכנס לשירות ב- 1.4.79, מתגורר בשפרעם.

  בעבר עם סיום קורס מדריכים ביקש לעבוד בגילעם.

  מוצע – להשתבץ במעון גילעם כמדריך חינוכי. תתקיים פגישה עם עדנה שמש ועם יענקל'ה כהן מנהל מעון גילעם".

   

  יצוין שבגיל של התובע דאז נפלה טעות, הוא היה בן 59 ולא בן 50 כפי שנכתב.

  במסמך ""סיכום דברים מפגישה שהתקיימה בתאריך 2.8.11 במעון "עתידות"" תועדה פגישה שהתקיימה בין התובע ובין גב' אודליה דרייגור, מנהלת ענף משאבי אנוש.

   

  לגבי התובע נאמר:

  "מר מריסאת יליד 12.11.1951...

  2. בשל העובדה כי מעון "יסמין" ייסגר בתאריך 1.8.2011 בא המשרד בדין ודברים עם העובד לסיום העסקתו בתאריך 31.8.2011 בתאנים מועדים בביטול משרה. 3. בפגישה, פורטו בפני מר מריסאת זכויותיו הפנסיוניות והתנאים המועדיפם להם יהא זכאי לאחר חתימתו על טופס "הסכמת עובד לפרישה" ולאחר אישור המנהלת המשרד ונציבות שירות המדינה...מענקים: על פי חוזר 5/2010 בביטול משרה: מענק עד 155,000 ₪, 12 חודשי הסתגלות. הכל, בכפוף לאישור המנהלת המשרד ונציבות שירות המדינה. בסיכום עם העובד ביקש כשבוע לחשוב על התנותים שנמסרו לו. העובד לא חתם על כל מסמך, קיבל לידיו את כל המסמכים הדרושים בליווי הסבר למילויים".

   

  המסמכים התקבלו, ונציגות הנתבעת אשר ערכו אותם (גב' טלי יוגב וגב' אודליה דרייגור) לא הוזמנו להעיד. על כן, יש לקבל אותם כמשקפים את עיקר הדברים שנאמרו באותן הישיבות. מהם עולה כי הוסבר לתובע שהוא יכול לפרוש תוך זכאות למענק, אך לא נאמר לו בשום דרך שאם הוא יעבור את גיל 60 הוא יקבל מענק בסך של 115,000 ₪ בלבד, ולעומת זאת יקבל בסך 155,000 ₪ אם הפרישה תהיה לפני כן. ההסבר היה קריטי מאחר שהתובע התקרב לאותו הגיל (60).

   

  7.אשר לחובת היידוע עובד העומד לפני פרישה, קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 42050-05-14 מדינת ישראל – הממונה על הגמלאות נ' פרופ' מנחם שדה, 4.9.16):

   

  "קיימת חשיבות רבה ביידוע עובדים שעומדים לפרוש, ובעיקר עובדים השוקלים לפרוש בפרישה מוקדמת, אודות הנתונים המלאים והמדויקים על גובה הגמלה שעתידה להיות משולמת להם לרבות משכורתם הקובעת וכיצד נקבעה, ולאפשר להם להתייחס לכך - בין בהגשת ערעור בהתאם להוראות החוק (זכות שהוארכה לאחרונה במסגרת תקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התשע"ו – 2016); בין בקבלת החלטה מחודשת על הפרישה ומועדה ככל שזו תלויה בהם עצמם; ובין בדרכים נוספות לפי כל דין.

   

  חובה זו במסירת מידע מלא ומעודכן, וביידוע העובד העומד בפני פרישה על האפשרויות העומדות בפניו, היא חלק בלתי נפרד לטעמנו מחובות תום הלב וההגינות בהן מחויבת המדינה כלפי עובדיה בכובעה הכפול - הן כמעסיקה, והן כאחראית כלפיהם על יישומו של חוק הגמלאות כמרכיב משמעותי בביטחונם הסוציאלי (ומכוח קל וחומר בהתחשב במעמדה הציבורי). הצורך ביידוע אף מקבל משנה תוקף בענייני ביטחון פנסיוני, נוכח פערי המידע והמומחיות והשלכותיה המשמעותיות של הגמלה על חיי האדם (להעדר הבקיאות ברזי שוק ההון ל"צרכן הממוצע" וחשיבות העברתו של מידע פנסיוני מקצועי ראו למשל ב-בג"צ 4350/09 בן דור נ' שר האוצר (12.10.10)".

   

   

  8.מעסיק אשר לא מקיים את חובתו למסירת מידע לעובד שאמור להחליט לגבי תנאי פרישתו, מפר את חובתו המוגברת לקיום חוזה העבודה בתום לב. הדבר נכון ביתר שאת עת מדובר במעסיק ציבורי, או המדינה כמו במקרה שלפנינו.

   

  לעובד יש זכות לדעת מהן זכויותיו בעבודה, קל וחומר לגבי זכויותיו בעת פרישה, שהן הרות גורל לשנים הרבות שבהן יהיה גמלאי. בהתאמה, על המעסיק מוטלת האחריות ליידע את עובדיו בדבר זכויותיהם, וזאת הן מפני שהמעסיק אחראי או שותף לנתינתן ולשמירה עליהן, והן מפני שהמעסיק הוא מקור מהימן ונגיש למכלול זכויותיו של העובד.

  המקור לחובות אלה של המעסיק הוא בסעיף 39 לחוק החוזים – קיום חוזה עבודה בתום לב, מכוחו זכאי הנפגע ל"פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, (ק"ג (ת"א) 43777-05-11 אסתר גור אריה – מדינת ישראל, 25.2.16, מותב בראשות השופטת הבכירה טרכטינגוט).

   

  הנתבעת הפרה את חובתו כלפי התובע עת לא הסבירה לו כי אם הוא לא יחליט על פרישתו עד להגעתו לגיל 60 הוא יקבל 40,000 ₪ פחות בגין מענק פרישה.

  הסעד המגיע לתובע כתוצאה מהפרת חובת תום הלב מטעם המדינה, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, הוא תשלום של פיצוי כספי בשיעור הנזק שנגרם לו.

   

  מאחר שאין מחלוקת כי הנזק שנגרם לתובע הוא בסך של 40,000 ₪, סכום שהיה מקבל אילו היה פורש לפני הגעתו לגיל 60, אני מחייבת את הנתבעת בסכום זה.

   

  אין אני מתעלמת מן העובדה שהתובע קיבל שכר נוסף עד לפרישתו בפועל. אך מדובר בתמורה בגין העבודה שהתובע ביצע בפועל ולכן אין בה כדי להשליך על הסעד שזכאי התובע לקבל.

   

   

   

  9.לסיכום

   

  נוכח האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, מר עלי מריסאת, סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 9.3.14 (מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

   

  כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

   

  10.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

   

  ניתן היום, ח' אייר תשע"ט, (13 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

   

  חתימה