1.ד"ר חנאן קרינאוי (להלן: "התובע") הועסק כרופא מתמחה בבריאות הציבור על ידי מדינת ישראל-משרד הבריאות (להלן: "הנתבעת") בלשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע, מחודש יוני 2004 ועד לחודש יוני 2012.
2.בחודש ינואר 2014 הוגשה התביעה מושא פסק דין זה. בתביעה טען התובע, כי במהלך תקופת הקשר ביצע כוננויות במסגרת היחידה בה עבד ובגינן לא קיבל תמורה, כמתחייב מההסכמים הקיבוציים והוראות התקשי"ר המגדירים את תנאי שכרו כרופא מתמחה המועסק בנתבעת.
3.על פי כתב התביעה, התובע ביצע במהלך השנים 2004-2012, 739 כוננויות; ובגינן הוא זכאי לשכר בסכום כולל של 260,112 ₪. לטענת התובע, בנוסף לתשלום השכר יש לחייב את הנתבעת בפיצוי על הלנת שכר בסכום של 884,380 ₪.
4.בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענות הגנה במספר מישורים כדלקמן:
א.במישור הדיוני: טענה הנתבעת כי זכותו של התובע לתבוע תוספת כוננות מוגבלת לתקופה של 12 חודשים שלפני מועד הגשת הבקשה לתשלום. בנוסף טענה הנתבעת להתיישנות התביעה המתייחסת לתקופה שלפני פברואר 2007, מכוח דיני ההתיישנות הכלליים.
ב.במישור המהותי, טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה לגופה בנימוק המובא להלן:
"מוכחש הנטען בסעיפים 9-39 לכתב התביעה. תשלום עבור כוננות איננו חלק מהשכר והוא מותנה בביצוע ודיווח בהתאם, מוכחשת זכאות התובע לתשלום כוננות משלא תמך התובע תביעה זו במסמך המעיד על ביצוע ודיווח כאמור" סעיף 3 לכתב ההגנה.
ג.לצד הטענה במישור המהותי, טענה הנתבעת טענת קיזוז.
בהקשר זה נטען בכתב ההגנה כי במהלך תקופת הקשר שילמה הנתבעת לתובע שתי תוספות: תוספת 15% ותוספת 42% שלא היה זכאי להן כרופא מינהל המתמחה בבריאות הציבור. בהתאם ועל פי גרסת הנתבעת, שולם לתובע בטעות שכר ביתר בסכום של 239,229 ₪, שאותו יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע.
דיון והכרעה:
5.על רקע האמור לעיל ניגש לבחינת תביעת התובע וזאת נעשה בסדר הבא: את הדיון בתביעה נפתח בהצגת המסגרת העובדתית לטענות שבפנינו ובכלל זה לטענה לביצוע הכוננויות בפועל, כנטען בכתב התביעה; למען הסר ספק, תחת ראש פרק זה נתייחס הן לעובדות שאינן במחלוקת והן למסקנות עובדתיות מתוך העדויות שלפנינו. בתום שלב הבירור העובדתי, נעבור לטענות הנתבעת במישור הדיוני – הטענה להגבלת זכות התביעה לתקופה של 12 חודשים שמיום הגשת הבקשה לתשלומי שכר רטרואקטיבית; והטענה מכוח דיני ההתיישנות הכלליים. בשלב שלאחריו נבחן את התביעה בפן המהותי. את הדיון בפסק הדין נסיים בטענת הנתבעת לקיזוז.
העובדות:
6.התובע התקבל לעבודה בנתבעת כמתמחה ברפואת בריאות הציבור בספטמבר 2004. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בסוף יוני 2012.
7.בעת קבלתו של התובע לעבודה, חתם האחרון על הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה והודעה על שינוי.
בהודעה בדבר פירוט תנאי העבודה צוינו הפרטים הבאים: תיאור המשרה, פרטי הממונה, ותחת תנאי השכר - תשלום משכורת חודשית בדירוג רופאים.
כמצוין לעיל, בנוסף להודעה בדבר פירוט תנאי העבודה, חתם התובע במועד קבלתו לעבודה על הודעת שינוי. זו קובעת כדלקמן:
"מועסק בתפקיד רופא מתמחה בבריה"צ,
זכאי לתוספת 15% ותוספת 42%.
התוספת לא תיראה חלק מהמשכורת לכל דבר ועניין,
לרבות לצרכי הגמלאות ופיצויי פיטורים".
על בסיס האמור, שולם לתובע שכר במהלך תקופת הקשר, הבא לביטוי בתלושי השכר, ובכלל זה תוספת 15% ותוספת 42%.
8.במסגרת עבודתו כרופא מתמחה בבריאות הציבור הוכנס התובע לרשימת הכוננויות של רופאי לשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע. בהקשר זה די להפנות לתיק המוצגים שצירף התובע, הכולל את לוחות הכוננות החל משנת 2004 ועד ליוני 2012; והם הראיה לכך שאכן התובע נכלל ברשימת הרופאים בכוננות במסגרת סידור העבודה הרגיל של רופאי לשכת הבריאות המחוזית.
בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע, הצהיר האחרון כי מילא את חובותיו ככונן, בהתאם לדרישת הממונים ועל פי סידור הכוננות שפורסם מידי חודש. בהקשר לכך הצהיר התובע כי:
"מאחר והתוכנית הוכנה מראש וההצבה נועדה אך לביצוע, ביצוע כוננות ו/או הכוננות, היה בפיקוח ישיר של הממונים וביצוע כוננות דווח במידית לממונים בלשכה" סעיף 7 לתצהיר התובע.
9.הכללתו של התובע ברשימת הכוננות מדברת בעד עצמה והיא מעידה הן על הצורך בהיותו של התובע בכוננות והן על הכללתו במסגרת רשימת הכוננויות של לשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע. לכך יש להוסיף כי על אף והיה בידי הנתבעת להביא לעדות את הממונים על התובע, ובעזרתם לשלול את טענת התובע לפיה ביצע את הכוננויות על פי רשימת הכוננות שפרסמה לשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע - עדות שכזו לא הובאה.
על רקע זה מקובלת עלינו הגרסה העובדתית של התובע, לפיה ביצע בפועל את הכוננויות עליהן הצהיר, הבאות לביטוי ברשימת הכוננות שפרסמה לשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע מידי חודש.
10.בפועל לא הוגש דיווח על ידי גורמי כוח האדם בלשכת הבריאות המחוזית המתייחסת לכוננות שביצע התובע בשגרת העבודה הרגילה. בהתאם לא שולמה לתובע תוספת כוננות על אותן כוננויות שביצע לאורך התקופה מושא התביעה.
11.לאור העובדות לעיל ניגש לבחון את טענות הנתבעת במישור הדיוני – טענת ההתיישנות מכוח דיני ההתיישנות הכלליים והטענה לעניין הגבלת זכות לתקופה של 12 חודשים מיום הגשת הבקשה לתשלום תוספת הכוננות.
טענת ההתיישנות והטענה להגבלת זכות התביעה לשנה:
12.התקשי"ר מגדיר "כוננות" כ"תוספת המשולמת לעובד תמורת נכונותו להעמיד עצמו לרשות המשרד לפרקי זמן שונים, כפי שהוקצו לו, מעבר לשעות העבודה הרגילות". כפועל יוצא, הזכות לתוספת כוננות מתגבשת לעובד בתום החודש בו בוצעה הכוננות.
על רקע זה, עילת התביעה לכוננות נולדת בתום החודש בו בוצעה הכוננות ובהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, החל מרגע זה - נמנית תקופת ההתיישנות. לפיכך, תביעה לכוננות מתיישנת בתום שבע שנים מיום שנולדה.
13.בהתאם להלכה שיצאה מבית הדין הארצי להוראות חוק ההתיישנות תוקף מלא בהליכים המתנהלים בתובענות המתבררות בבית הדין לעבודה אשר על כן בהעדר נסיבות המשהות את מרוץ ההתיישנות; התביעה שלפנינו לתוספת כוננות המתייחסת לתקופה שעד וכולל דצמבר 2006 – התיישנה.
14.בענייננו, אין בתצהיר התובע ובסיכומיו כל התייחסות לטענת ההתיישנות, קל וחומר לקיומן של נסיבות המשהות את מרוץ ההתיישנות. בנסיבות אלה, התביעה לכוננות לתקופה שלפני וכולל דצמבר 2006 – נדחית מחמת התיישנות.
15.בכתב ההגנה ובסיכומיה מפנה הנתבעת להוראות החשכ"ל שעניינן תשלומי יתר ותשלומי חסר לעובדים. תוקף ההוראה אליה מפנה הנתבעת, הוא מחודש פברואר 2013. על פי ההוראה אין לשלם שכר המותנה בדיווח של העובד, דוגמת תשלום כוננות, לתקופה שלמעלה מ-12 חודשים לפני מועד הגשת הבקשה לתשלום.
נאמר כאן, שלא מצאנו בסיס, לנקודת המוצא בהוראת החשכ"ל, לפיה תשלום תוספת כוננות מותנה בדיווח של העובד – שכן על פניו, נקודת המוצא אמורה להיות כי מחובתו של המעביד להנהיג הסדרי מעקב על ביצוע הכוננות בפועל על ידי העובד ודיווח ליחידת השכר על הכוננות שבוצעה. לפיכך, אין לראות, בהעדר דיווח על ביצוע הכוננות בפועל על ידי העובד ליחידת השכר – כמחדל של העובד אלא להבדיל, מדובר במחדל של מעביד.
זאת ועוד, אין בכתב ההגנה או בסיכומי הנתבעת כל הפניה למקור הנורמטיבי ומכאן לתוקף הנורמטיבי המחייב של הוראת החשכ"ל, אליה הופנינו. כאשר על פני הדברים ההוראה איננה מעוגנת בהוראת חוק הגנת השכר, ו/או בהוראות התקשי"ר.
16.משלא הביאה הנתבעת את המקור הנורמטיבי להוראת החשכ"ל, שהיא לכשעצמה הוראה טכנית מקצועית, לא ניתן על בסיס הוראת החשכ"ל לבטל את זכותו של התובע לכוננות, מקום שהדין מכיר בזכותו של התובע לכוננות, ואיננו מקים מחסום על מימוש זכות התביעה. אשר על כן, טענת הנתבעת לפיה מוגבל התובע לתבוע כוננות לתקופה של 12 חודשים שלפני פנייתו לתשלום הכוננות – להידחות.
הזכות לכוננות:
17.הוראת התקשי"ר שצוטטה לעיל, מכירה בזכותו של העובד לתשלום בגין כוננות, על כוננות שבוצעה בפועל בהתאם להוראות הממונה. בענייננו, הממונים על התובע במסגרת היחידה בה עבד, הם שקבעו את המועדים בהם נדרש התובע לעמוד בכוננות ואלה באים לידי ביטוי בלוחות הכוננות שצורפו לתיק המוצגים של התובע. כמפורט לעיל, מצאנו כי התובע אכן ביצע בפועל כוננות בהיקף שנדרש ממנו באותן דוחות. הפועל היוצא מכך, לתובע קמה הזכות לכוננות בכפוף לטענת ההתיישנות, בהתאם להוראות התקשי"ר המפנות להסדרים שנקבעו ביחס לרופאים בהסכמים מולם.
18.על פי כתב התביעה, זכאי התובע עבור כל כוננות לתמורה השווה לשכר של 10.66 שעות. אין בכתב התביעה או בסיכומי התובע כל הפניה לבסיס החוזי עליו נסמכת הטענה לעניין גובה התמורה לה זכאי התובע, לשיטתו, על כוננות.
19.בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענת התובע ועל אף זאת, לא הובאה גרסה נגדית לסוגיה זו, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר של העד מטעמה.
מאידך, צרפה הנתבעת את ההסדרים הקיבוציים ומהם עולה כי רופא מינהל דוגמת התובע, זכאי ל-6 כוננויות חודשיות אשר תמורתם היה זכאי לשכר של יום עבודה, על פי פקטור של 0.75.
20.בנסיבות הללו, משלא מפנה התובע למקור נורמטיבי המבסס את זכותו לכוננות בתמורה השווה לשכר של 10.66 שעות עבודה – ולאור הכחשות הנתבעת, את טענת התובע לעניין שיעור התמורה לה הוא זכאי על כוננות – אין לנו אלא להפנות לאותן הוראות בהסדרים הקיבוציים ולתלוש השכר שצירף התובע.
21.כאמור, מתוך ההסדרים הקיבוציים עולה כי התובע זכאי על כל כוננות לתמורה בגובה שכר של יום עבודה בפקטור של 0.75. מתלושי השכר שצירף התובע עולה, כי ביולי 2012, מועד סיומם של יחסי עובד מעסיק ערך יום עבודה של התובע עמד על סכום של 225.69 ₪. בהתאם, תמורת כוננות לה זכאי התובע במועד סיום העסקתו בנתבעת, עומד על סכום של 169 ₪ לכוננות.
22.על פי התצהיר המפנה לדוחות התורנות, בתקופה שמינואר 2007 ועד לסיום העסקתו ביולי 2012 ביצע התובע 539 כוננויות; ובהתאם הוא זכאי עבורם לתשלום בסך של 91,091 ₪ (169 ₪ לכוננות כפול 539 כוננויות).
23.נקצר ונאמר, כי אין מקום לטענת התובע לפיצויי הלנה, הן לאור היקף המחלוקת בין הצדדים לעניין עצם זכאותו של התובע לתוספת, והן לאור העובדה כי תשלום עבור הכוננות מותנה בדיווח; ובעניין זה יש מידה מסוימת של אחריות גם על התובע, אשר לא דאג לוודא בזמן אמת כי הוגש דיווח על כוננויות שביצע לגורמי משאבי אנוש, האמונים על תשלום השכר. על רקע זה ומשנפסק לתובע כוננות על בסיס השכר האחרון לסכום שנפסק לתובע - של 91,091 ₪ - יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2012.
טענת הקיזוז:
24.לשיטת הנתבעת, ככל שתתקבל תביעת התובע חלקה או כולה, יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע שכר ששולם לו ביתר; תוספת 15% ותוספת 42% (להלן: "התוספות") ששיעורן המצטבר הממוצע עומד על סך של 3,500 ₪ לחודש; ובסכום כולל של 239,029 ₪.
25.לדעת התובע, אין בסיס לטענות הנתבעת שכן לשיטתו כרופא מינהל, הוא זכאי לתוספות אשר שולמו לו ולרופאים אחרים בתפקיד דומה.
26.התוספות מושא טענת הקיזוז קיבלו ביטוי בהודעת השינוי עליה חתם התובע ואותה ציטטנו לעיל ולפיה הוא זכאי, בנוסף לשכר, לתוספות; אשר שולמו לו ולאחרים במעמדו. על רקע זה ומשאין בפנינו תביעה לתשלום התוספות, אלא תביעה להשבה על דרך קיזוז של התוספת ששולמה לתובע בפועל בטעות, הצורך לבחון את עצם הזכאות של התובע לתוספת מתייתר, שכן ממילא אין הנתבעת רשאית לקזז את השכר ששולם ביתר, לטענתה, ונסביר.
27.ראשית נאמר, כי ככל שנראה ב"הודעת השינוי" עליה חתם התובע עם קבלתו לעבודה, ביוני 2004, כחוזה אישי המקנה לתובע את הזכות לתוספות הקבועות בהודעת השינוי, הטעות לה טוענת הנתבעת היא טעות שעליה לא ידע ולא יכול היה התובע לדעת עליה, בעת חתימת החוזה (שהוא בעניינינו הודעת השינוי). זאת משום שזכותו של התובע לאותן תוספות קמה לו על פי הודאת הנתבעת עצמה בהודעת השינוי הקובעת אילו תוספות הוא זכאי בנוסף לשכר על פי דירוג ודרגה.
בנסיבות הללו בהן לא ידע התובע על הטעות ונהנה מתשלום התוספות מכוח החוזה שבין הצדדים, לא ניתן לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעסיק, לבקש את ביטול החוזה ולדרוש שכר ששולם ביתר בטענה של טעות.
28.ככל שהטענת הנתבעת היא כי ה"חוזה" שבין התובע לנתבעת הוא כזה המפנה להוראות ההסכמים וההסדרים הקיבוציים על פיהם נקבע שכרם ותנאי העסקתם של רופאים בשירות המדינה, דרישת הנתבעת להחזר התוספות בנימוק כי לתובע שולמו תוספות בניגוד לאותם הסכמים והסדרים קיבוציים - מעוגנת בהוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 הקובע כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין... טובת הנאה... (להלן - הזוכה) שבא לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכייה".
29.לצד ההוראה בסעיף 1 ל חוק עשיית עושר הקובע עיקרון של השבה לטובת הנאה שהתקבלה אצל "הזוכה" כהגדרתו בחוק האמור, שלא על פי זכות שבדין, קובע החוק סמכות לפטור מחובת ההשבה, בין היתר, בשל נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת.
30.בפסק הדין בעניין קרן מחקרים רפואיים התייחס בית הדין הארצי לסמכותו של בית הדין לפתור זוכה מחובת השבת שכר שולם לעובדת בטעות וביתר, מחמת "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בית הדין הארצי קבע, כי העובדה שמדובר בשכר המשמש לצרכי מחיה שוטפים, תוך ידיעה של העובד כי הוא זכאי לשכר האמור, מצדיקים מתן פטור מחובת השבה.
31.כך בענייננו, לא ניתן לפנות לתובע בחובת השבת התוספות, גם אם שולמו לו שלא על פי הוראות ההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים על רופאי מינהל במדינה – מקום שהתוספות שולמו לו במסגרת השכר השוטף על יסוד מצג לפיו הוא זכאי לתוספות אלו.
32.לטעמנו העובדה כי דרישת ההשבה עלתה במסגרת קיזוז, איננה הופכת את ההשבה ל"השבה צודקת". בהקשר זה די לומר כי הנתבעת חייבת לנהוג באופן שוויוני ואחיד כלפי כל ציבור הרופאים אשר לטענתה נהנה מהתוספות ובנסיבות הללו, משאין בפנינו כל עדות לדרישה להחזר הכספים מהרופאים האחרים להם שולם השכר בטעות, העובדה שהתובע עומד על זכויותיו לקבלת תשלום הכוננות שביצע – איננה נימוק לבוא איתו בחשבון בדרישה להשבה שאלמלא עמד על זכויותיו, לא הייתה באה לעולם.
סוף דבר:
33.מהמקובץ עולה, כי על הנתבעת לשלם לתובע כוננות בסך של של 91,091 ₪ - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2012.
משהתקבלה התביעה תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
34.הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.
ניתן היום, ז' סיוון תשע"ו, (13 יוני 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
יהודה גנץ, נציג ציבור
|
|
משה טוינה, שופט
|
|
מר אסי פידל, נציג ציבור
|