בסול נ' מועצה מקומית ריינה

1.מבוא ומהלך העניינים בתובענה – התובעת בהליך, הגב' סבאח בסול (להלן: "התובעת"), הינה אלמנתו ויורשתו היחידה של המנוח, מר עדנאן בסול (להלן: "המנוח"). המנוח עבד אצל הנתבעת בהליך, המועצה המקומית ריינה (להלן: "הנתבעת"), בשלל תפקידים, החל משנת 1989 ועד לחודש 11/2013, ובכלל זה בתפקיד ראש המועצה. טענותיו של המנוח מתייחסות לאי-הפרשה לקרן השתלמות על ידי הנתבעת, במועדים שונים במהלך עבודתו אצלה.

2.כתב התביעה הוגש על ידי המנוח, טרם פטירתו. לאחר הגשת כתב ההגנה על ידי הנתבעת, נערך דיון מוקדם בפני כב' הרשמת תלחמי-סוידאן, בו השתתף המנוח. בשלב זה הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, ולאחר מכן המנוח נפטר למרבה הצער. בהמשך, נערכו שני דיוני הוכחות בפנינו – ביום 24.10.2017 וביום 7.2.2018. בשל פטירת המנוח, לא נשמעו בשלב זה עדויות מטעם התובעת. עם זאת, התובעת ביקשה כי תצהירו של המנוח יוותר בתיק בית הדין, ונקבע כי הכרעה בסוגיה זו תיעשה במסגרת פסק הדין. מטעם הנתבעת נשמעה בדיון ההוכחות הראשון עדותו של רו"ח תאופיק סיתאוי (להלן: "רו"ח סיתאוי").

3.בדיון ההוכחות השני העיד עד מטעם התובעת, ואשר זומן דרך מזכירות בית הדין – מר עבדאלקאדר מרעי (להלן: "מר מרעי"), המכהן כסמנכ"ל המגזר הערבי בחברת הלמן-אלדובי בע"מ, אשר רכשה את חברת הדס ארזים קופות גמל בע"מ, שבעבר היתה נקראה בשם הדס מרכנתיל קופות גמל בע"מ (להלן, יחדיו: "הקופה"). מר מרעי עבד גם בחברת הדס בזמנו, ומכהן בתפקידו מאז חודש 1/2008. באשר למנוח, הרי שהוא היה מבוטח בקופה בעת עבודתו בנתבעת. לאחר הדיון, בית הדין הקציב לצדדים פרק זמן להידברות הדדית, ובהתאם לבקשתם. למרבה הצער, פרק הזמן שהוקצב לא נוצל, ועל כן ניתן צו לסיכומים. לאחר שאלה הוגשו, התיק הופנה לכתיבת פסק דין.

4.טענות הצדדים – טענות המנוח – המנוח טען כי הנתבעת לא הפרישה באופן חודשי ועקבי לקרן ההשתלמות שלו, וזאת לאחר שהוא כיהן בנתבעת בשלל תפקידים, ובין היתר כנבחר ציבור וכיו"ר הנתבעת, וזאת במהלך שתי תקופות – בין השנים 2003-1998 (להלן: "התקופה הראשונה") ובשנים 2013-2008 (להלן: "התקופה השניה"). לגבי התקופה הראשונה, המנוח טען תחילה שלא שולם במהלכה דבר. לאחר מכן, נטען כי הכוונה הינה לשנים 2003-2002.

5.לגבי התקופה השניה, המנוח טען שבמהלכה שולמו לו רק חלק מהסכומים, כאשר בתלושי השכר שלו כן נוכו הסכומים (הפרשת עובד), אולם בפועל לא הועבר לקרן החלק שנוכה משכרו, וגם לא החלק שהיה צריך להיות משולם בגין הפרשת המעסיק. עוד טען המנוח, כי בשנת 2010 שילמה לו הנתבעת חלק מהחוב, כאשר שולם לו סך של 105,541.94 ₪, אולם זאת אך ורק בגין החוב של הנתבעת כלפיו לתקופה הראשונה, ולא לגבי התקופה השניה.

6.לשיטתו של המנוח, אותו תשלום מהווה הודאה של הנתבעת בקיום זכות שלו, כאשר הנתבעת ניסתה באופן פסול להכשיר את הכספים אשר שולמו בשנת 2010, על חשבון הכספים השוטפים אשר היו אמורים להינתן באותה עת. זאת ועוד, המנוח טוען כי המקרה חוסה תחת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ולכן לא חלה התיישנות בכל הנוגע לתקופה הראשונה, ומשעה שההודאה של הנתבעת והתשלום בשנת 2010, החלו מחדש את מרוץ ההתיישנות.

7.עוד נטען על ידי המנוח, כי אי הפרשת הכספים במועד על ידי הנתבעת גרמה לו נזקים בגין הפסד התשואה שהייתה מתקבלת במידה והכספים היו מופרשים לקופה במועדן. בנוגע לתקופה השנייה נטען כי זו לא שולמה מעולם. בנוסף, לאחר סיום העסקתו, נטען כי המנוח פנה לנתבעת לשם תשלום זכויותיו, והנתבעת לא הכחישה כי הוא אכן זכאי לאותם הכספים.

8.טענות הנתבעת – הנתבעת הגישה בתחילה כתב הגנה לקוני, וטענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, בין אם כולה ובין אם חלקה. בנוסף נטען, כי הכספים ששולמו בשנת 2010, נסובו בגין החוב לתקופה השנייה. כמו כן, נטען כי בשל השיהוי מצידו של המנוח בהגשת התביעה נגרם נזק ראייתי לנתבעת ועל כן יש להטיל את נטלי ההוכחה והראייה על כתפי המנוח.

9.בנוסף, נטען כי הנתבעת אינה חייבת למנוח מאומה, שכן היא הפרישה למנוח את כל הסכומים המגיעים לו, ואף העבירה את הכספים לקופה כנדרש, אבל הקופה לא שייכה אותם למנוח. הנתבעת אף טענה להשתק מצידו של המנוח, שכן בעבר הגישו הקרנות השונות בשם עובדי הנתבעת, לרבות המנוח, תביעות נגד הנתבעת, בגין אותה עילה ואותן התקופות אשר אותן תובע המנוח, ולכן יש לראות בכך מעשה בי-דין והשתק.

10.בהמשך לכתב ההגנה הלקוני שהוגש מטעמה, כאמור לעיל, גם בדיון המוקדם שנערך בהליך, ציין בא-כוחה "שעדיין אין ברשותי נתונים לאיזה תקופה שייך הסכום שהופרש ב-2010...". עוד הוא ציין, כי "הדברים עדיין נמצאים בבדיקתו של רואה החשבון ואין בידיי כרגע תשובות סופיות. אני אפנה למועצה בהקדם ואגיש הודעה בה אודיע מתי תסתיים הבדיקה של רואה החשבון". גם לאחר הדיון המוקדם, הנתבעת התעכבה זמן רב בהעברת תשובות לבית הדין. קרי, גרסתה של הנתבעת התגבשה למעשה רק במהלך ניהול ההליך, ואף עברה תהפוכות שונות, וכפי שנראה בהמשך פסק הדין.

11.תגובת המנוח לטענות הנתבעת – בתשובה לטענות הנתבעת, נטען מצד המנוח כי טענותיה של הנתבעת מראות כי היא מודה למעשה שהיה לה חוב כלפיו, אך הוא שולם. על כן, יש לראות בכך כטענת הודעה והדחה וכטענת "פרעתי", ולאור זאת יש להטיל את נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת. עוד נטען, כי טענת הנתבעת כי הכספים ששולמו בשנת 2010 נסובו על התקופה השנייה, היתה בשינוי חזית ממה שנטען על ידה במסגרת התצהירים.

12.עוד נטען על ידי המנוח, כי הנתבעת לא הוכיחה שהתשלום בשנת 2010 התייחס לתקופה השנייה. בנוגע לטענת השיהוי שאותה העלתה הנתבעת, נטען כי הנתבעת לא ביססה אותה ולא פירטה בנוגע לנזק הראייתי שנגרם לה. ביחס לטענת הנתבעת באשר להעברת הכספים לקופה, ואי-שיוכם על שמו, טען המנוח כי לא הוצגה ראייה אשר תתמוך בכך שהכספים שהועברו, אכן הועברו בסופו של דבר אליו, ולא רק לקופה. כלומר, היה על הנתבעת להוכיח כי אכן חלק מהסכום הכללי אשר הועבר לקופה, הגיע בסופו של דבר אליו – דבר שלא הוכח.

13.לשיטתו של המנוח, טענותיו מקבלות משנה תוקף, משעה שבמכתב שנשלח מהנתבעת לקופה ביום 1.12.2009, נכתב כי אין לכלול את המנוח ברשימות של התשלומים מצידה של הנתבעת אל הקרן, הואיל ויש לו הוראת קבע. בנוסף, היות שהנתבעת לא צירפה את רשימות העובדים שבגינם כן בוצעה הפרשה באותה עת, יש לראות במסמך זה כמסמך הפועל לרעתה. באשר לטענת מעשה בית דין, הרי שלא הוצגה כל ראייה לכך כי אכן קיים מעשה בי-דין בעניינו של המנוח. בנוסף נטען, כי הקופה לא פתחה בהליך כלשהו בשמו של המנוח.

14.הכרעה במחלוקות שבין הצדדים – באשר למחלוקת הראשונה בין הצדדים – האם בוצעו הפרשות על ידי הנתבעת לקרן השתלמות בגין עבודתו של המנוח בתקופה השניה – אחת מהמחלוקות שבין הצדדים הינה לגבי השאלה האם נערכו הפרשות כלשהן משכרו של המנוח לקרן ההשתלמות, בגין תקופת העבודה השניה. המנוח צירף לתיק בית הדין את דו"חות הקרן לגבי חלק השנים הרלוונטיות לגבי התקופה השניה, מהם ניתן לראות, כדלקמן:

א.המנוח לא צירף דו"חות לשנים 2008 ו-2009.

ב.בשנת 2010 בוצעה על ידי הנתבעת הפרשה לקרן של המנוח בסך של 100,541.94 ₪, בחודש 8/2010 ובחודש 10/2010 (כאמור לעיל, בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי תשלומים אלה, ובמחלוקת ספציפית זו נדון מאוחר יותר);

ג.בשנת 2011 כלל לא בוצעה הפרשה לקרן;

ד.בשנת 2012 בוצעה הפרשה לקרן בסך של 30,112.43 ₪;

ה.בשנת 2013 בוצעה הפרשה לקרן בסך של 29,600.30 ₪.

15.לעומת טענותיו של המנוח, טענה הנתבעת כזכור, כי היא שילמה בצורה מלאה ושלמה את ההפרשות לקרן ההשתלמות של המנוח, בתקופה השניה. רו"ח סיתאוי העיד בתצהירו, מטעם הנתבעת, כי "עפ"י נתוני מערך השכר במועצה, בשנים 12/2008 עד 11/2013, הופרש בתלושי השכר של התובע ונוכה ממנו עבור קרן השתלמות בקופת הדס מרכנתיל ארזים, את הסכומים הבאים..." (כאשר בשלב זה פורטה בתצהירו טבלה של כל התשלומים שבוצעו).

16.עוד טען רו"ח סיתאוי, כדלקמן:

"המועצה שילמה לקופת הדס מרכנתיל ארזים את כל הסכומים המגיעים לתובע עבור התקופה הנ"ל, קרי בין השנים 12/2008 עד 11/2013... הקרן קיבלה את הכספים, אך לא שייכה אותם במלואם לתובע, ובשל כך מופיע בקרן שכביכול לא הסכומים הנ"ל הופרשו לקרן, ועל התובע לבקש מהקרן לפעול לשיוך הכספים על שמו כמתחייב... המועצה הפרישה לקופת הדס מרכנתיל ארזים את כל הכספים המגיעים לתובע בגין קרן השתלמות כמתחייב, וכי היא אינה חייבת לו מאומה."

17.בחקירתו הנגדית, חזר רו"ח סיתאוי על גרסתו, ושב וציין ש"... [ו]בתקופה מ- 12/2008 עד 11/2013, קיים בתלושי השכר ניכוי והפרשה לקרן השתלמות", וכן "בתקופה השנייה אנו רואים בכרטסת וגם בהעברות ולאחר שעיינתי בהן במועצה, שאכן מעבירים בתקופה השנייה את הכספים". עם זאת, ראוי לציין כבר עתה, כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם דו"חות קרן ההשתלמות של המנוח, ואשר צורפו לתיק בית הדין, מהם עולה כי כמעט ולא היתה הפרשה בפועל לגבי התקופה השניה.

18.כלומר, תלושי השכר של המנוח, בוודאי שאין בהם ראיה משמעותית לכך שאכן הכספים הועברו לידי הקרן בפועל. לאור תמיהה זאת, בשלב זה נשאל רו"ח סיתאוי את השאלה הבאה, כדלקמן: "אתה מצרף בעצמך מסמכים שאומרים אחרת ממה שציינת לעיל. על פי דו"חות של הדס ארזים, אנו רואים שבחלק מהחודשים אין העברות בכלל, יש חודשים בשנים המאוחרות שמדי כל כמה חודשים לכאורה משולם תשלום אחד עבור מספר חודשים, כיצד אתה מסביר את זה?".

19.בשל חשיבות הדברים, נביא להלן את תשובתו בהרחבה:

"אסביר בקצרה לגבי התנהלות תשלומי קרנות השתלמות וקופות גמל במועצות, עד שנת 2016 הרשויות המקומיות העבירו את הכספים לקופות ולקרנות לחשבון ספציפי של אותה קופה וקרן ולא לחשבונות העמיתים ישירות והקופות היו מקבלות מהמועצה רשימות עם שמות שסה"כ ההעברה מתאימה לרשימה ומשייכים ידנית על ידי הקופה, את הסכומים לעמיתים. משנת 2016 חלה רפורמה בעניין הזה והרשויות המקומיות חויבו לשלם את הקופות ואת הקרנות בתשלומי מסב ישירות לחשבונות העובדים, כדי למנוע הצטברות כספים בקופות ואי שיוכם בזמן. במקרה הספציפי הזה, שולמו כספים על ידי הנתבעת שכוללת את יו"ר ושאר העובדים, לפי מסמכי המועצה וקופת הדס מרכנתיל (הלמן אלדובי היום), לא שייכו את הכספים בזמן ולכן הדו"חות השנתיים שקיבלו העובדים היו בחסר ויש כספים שעדיין לא חולקו. אני מדבר על מצב הדברים עד מועד הבדיקה שלי והכנת התצהיר שלי. אני לא יודע אם הבדיקה הזאת רלבנטית גם לגבי המנוח. ייתכן שיש כספים שלא שויכו עד היום.

ש: האם יכול להיות שהנתבעת שטעתה בעבר טעתה שוב ושייכה את התובע?

ת: אני מניח שבאופן ספציפי לגבי המנוח, לאחר שהטעות תוקנה על ידי הקרן, הנושא לא חזר על עצמו.

ש: לאיזה טעות אתה מתכוון?

ת: אני מתכוון לטעות בשיוך הכספים של הקרן."

20.כן ראו הדברים הבאים, שגם הם נאמרו על ידו בחקירתו הנגדית: "... בתקופה השנייה, היה ניכוי ותשלום בזמן. אני מדגיש עם זאת שבתקופה השנייה אכן היה ניכוי ותשלום מצד הנתבעת אך לראש המועצה שהוא המנוח, בחודשים הראשונים לא הופקד בשל טעות בשיוך הכספים כי שייכו את הכספים לראש המועצה הקודם לו, אך שולם לו בתשלום אחד עבור כל החודשים בתאריך 07/09/2010, עבור כל התקופה שעד 06/2010".

21.הנה כי כן, הגם שרו"ח סיתאוי התייחס לטעות שלכאורה בוצעה על ידי הקרן בשיוך הכספים עבור המנוח, הרי שבמקביל הוא ציין שהוא "... לא יודע אם הבדיקה הזאת רלבנטית גם לגבי המנוח". לכל היותר, הוא אמר ש"ייתכן" שיש כספים שלא שויכו על שם המנוח, עד עצם היום הזה. בנוסף, הוא "מניח" שבאופן ספציפי לגבי המנוח, כי לאחר שהטעות תוקנה על ידי הקרן, שהנושא לא חזר על עצמו.

22.כלומר, ברור כי רו"ח סיתאוי לא העיד בביטחון ובוודאות ומתוך ידיעה ברורה לגבי עניינו של המנוח. על כן, טענתו של רו"ח סיתאוי לגבי טעות לכאורה של הקרן בשיוך הכספים של המנוח ("הקרן קיבלה את הכספים, אך לא שייכה אותם במלואם לתובע"), הינה טענה שדינה להידחות, ואנו מסיקים כבר עתה, כי טענת הנתבעת לגבי הטעות בשיוך בכספי המנוח על ידי הקרן, לא הוכחה כלל. עוד נציין בהקשר זה, כי טענתו של רו"ח סיתאוי ממילא לא גובתה כל ראיה אובייקטיבית, או עדות אחרת מלבדו.

23.לעומת טענותיו של רו"ח סיתאוי, מחקירתו הנגדית של מר מרעי התברר כי לא היתה כל טעות של הקרן בשיוך הכספים על שמו של המנוח. אלא, שהתברר כי הנתבעת, לאחר שהפרישה כספים לקרן ההשתלמות על שמו של המנוח, ביקשה בזמנו להחזיר אליה את הכספים שהופרשו על ידה, בחזרה מהקרן. נזכיר, כי מר מרעי הינו כזכור סמנכ"ל המגזר הערבי בחברת הלמן-אלדובי, ויש לראותו לטעמנו כעד אובייקטיבי ונטול פניות, ומה גם שהוא אף העיד כי הוא עצמו טיפל אישית בחוב הנטען של הנתבעת לתקופה הרלוונטית.

24.בעדותו התייחס מר מרעי למכתבו מיום 1.12.2009 של מר ניעמה עראם, חשב השכר של הנתבעת, ואשר נשלח לקרן, ובו צוין בין היתר, כי המועצה מבקשת "... החזרת כספים עבור עדנאן בסול". במכתב נוסף מטעם אותו הגורם, מאותו היום, צוין כי "... הריני מבקש בזאת להוציא את שם העובד עדנאן בסול מס' ת.ז. XXXXXX ולהחזיר את הסכומים...", כאשר המכתב מפרט החזר של סכומים בגין החודשים 3/2009 ו-5-8/2008.

25.לשיטתו של מר מרעי, מכתבים אלה מעידים כי "[ש]המועצה טעתה שהכניסה את השם של עדנאן בסול ז"ל לרשימות הפיזור, כי זו טעות של המועצה. הם ביקשו שאנו נחזיר את הכספים ששולמו בגינו". בנוסף, כאשר מר מרעי נשאל "אני מבין שהם ביקשו לקבל את הכספים בחזרה?" הוא השיב כי "כך כתוב במכתב. לשאלת בית הדין, האם הם קיבלו, אני משיב שברור כי ברגע שהם מבקשים אנו מחזירים, אי אפשר לייחס תשלום שוטף ולייחסו לחוב, ככל שקיים".

26.על כן, גם לאור עדות מהימנה ואובייקטיבית זו, עולה כי טענת הטעות/איחור בשיוך, שהועלתה על ידי הנתבעת, אין לה כל תימוכין. משכך, אנו מקבלים במלואה את טענת התובעת ביחס לכך בסיכומיה. ומה גם, שנציין שוב כי ממילא לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבעת, כי אכן בוצעה הפרשה כלשהי מצידה לזכות המנוח, בשנים 2013-2008 (מלבד שני התשלומים החד-פעמיים בשנת 2010, ואליהם נתייחס בהמשך פסק הדין).

27.בנוסף, מר מרעי הכחיש את חלוקת השנים שציין רו"ח סיתאוי, שטען כזכור שעד שנת 2016 הכספים היו מועברים על ידי המעסיקים לחשבון כללי של הקרן, וזו היתה משייכת אותם ספציפית לכל עובד/עמית בקרן, ומאז אותה השנה הסכום מועבר ישירות לחשבון של כל עובד. בעניין זה נשאל מר מרעי כך: "תאשר שלפני שנת 2016 בעצם הרשויות המקומיות היו מעבירות אליכם כספים לחשבון ספציפי של הקרן, ולאחר שאתם מקבלים רשימות אתם עושים חלוקה לפי כל עובד ועובד?". בתשובתו, הוא הכחיש טענה זו, וציין כי "זה גם היום עובד ככה. חלוקת השנים לא רלבנטית. כלל הכספים נכנסים לחשבון מעבר שלנו ואנו משייכים את הכספים לכל עובד. היום השיוך הוא אוטומטי ובעבר הוא היה ידני".

28.בדומה, טענה נוספת של רו"ח סיתאוי, ולפיה הכספים טרם שויכו גם במועד שבו ניתן תצהירו ("על התובע לבקש מהקרן לפעול לשיוך הכספים על שמו כמתחייב"), גם היא נשמטה, שכן מר מרעי הסביר כי לא יכול להיות מצב שבו ישנם עדיין כספים כלשהם שנמצאים בחשבון "מעבר" כלשהו בקרן, וטרם שויכו על שם המנוח. נציין כי גם כאן, טענה זו של רו"ח סיתאוי ממילא לא גובתה כל ראיה אובייקטיבית או בעדות אחרת מלבדו.

29.לבסוף, כאשר נשאל מר מרעי על ידי בא-כוח הנתבעת, האם הוא יכול לאשר שהנתבעת העבירה את כל הכספים למנוח בגין השנים 2013-2008, הוא ציין שהוא אינו יודע. בהמשך תשובתו, כאשר הוצג בפניו תצהירו של רו"ח סיתאוי, הוא ציין ש"אלו רשימות של הנתבעת. אני לא יכול לאשר אם זה הגיע אלינו או לאו. צריך לקחת את הרשימה וללכת לבדוק האם הכסף הזה נכנס לחשבונו אם לאו. כי הרשימה לא מציינת לאיפה נכנס הכסף". למותר לציין כי הנתבעת לא הוכיחה דבר בהקשר זה, כאמור לעיל.

30.המחלוקת השניה בין הצדדים – האם הכספים שהופרשו על ידי הנתבעת בשנת 2010 לקרן, הופרשו על חשבון התקופה הראשונה, או שמא על חשבון התקופה השניה – אין חולק כי בשנת 2010 שילמה הנתבעת למנוח, באמצעות העברה לקרן, סך של 105,541.94 ₪, בשתי פעימות ואשר בוצעו בחודש 8/2010 ובחודש 10/2010. בכלל זה, בחודש 8/2010 בוצע על ידי הנתבעת תשלום בסך של 36,749.29 ₪, ולאחר מכן בחודש 10/2010 בוצע על ידי הנתבעת תשלום נוסף בסך של 63,792.65 ₪. תשלומים אלה צוינו בדו"חות קרן ההשתלמות של המנוח.

31.כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביחס לשאלה האם תשלומים אלה בוצעו בגין החוב לתקופה הראשונה (עבודתו של המנוח בשנים 2003-1998) – וכל זאת כפי טענת המנוח בעניין זה, או שמא בגין החוב לתקופה השניה (עבודתו של המנוח בשנים 2013-2008) – וכל זאת כפי טענתה של הנתבעת בעניין זה. בנקודה זו בחרנו לדחות בחלקה את טענת הנתבעת ולקבל בחלקה את עמדת המנוח, ולקבוע כי רק אחד מהתשלומים שבוצעו בשנת 2010, והוא התשלום שבוצע בחודש 8/2010, בוצע בגין החוב לתקופה הראשונה.

32.בחקירתו של מר מרעי הוא ציין כי הכספים אשר הועברו בשנת 2010 היו "לתקופה שבין 2002-2004". עוד הוא פירט, כי "התנהלה תביעה נגד המועצה בגין שנת 2002 עד שנת 2004 בגין חוב עבור התקופה הזו על ידי בנק מרכנתיל, כשקופת הגמל בשעתו הייתה בבעלותם. כשנכנסנו לנעלי בנק מרכנתיל אנו המשכנו את הטיפול".

33.בהמשך, כאשר מר מרעי נשאל על ידי בא-כוח הנתבעת, האם "[ו]החוב של 2002-2004 מתייחס גם למנוח עדנאן בסול, האם הוא היה בין העובדים שהנתבעת התייחסה אליהם?", הוא השיב בחיוב, ואף הוסיף וציין כי "אם הוא מופיע ברשימה המעודכנת, אז כן. אני מעיין ברשימה המעודכנת ומשיב בחיוב".

34.גם במכתב מטעם הנתבעת עצמה, ואשר נכתב על ידי מר שאוקי פראג – גזבר הנתבעת, שנשלח ביום 24.7.2010 אל הקופה, נכתב כי הנתבעת מבקשת לבצע הפרשה לזכות עובדיה, וכי "ההפרשה בגין תקופת 2002-2004. ההפרשה תבוצע עבור קרן ההשתלמות בלבד". בתחתית המכתב שבנדון אף צוין בכתב-יד, כי המכתב הופנה בתוך הקרן לטיפולה של "עמית". בהודעתה לבית הדין הבהירה הקופה, כי הכוונה הינה לגב' עמית אגמי, שהיתה דאז סמנכ"לית התפעול של הקרן.

35.מכל מקום, באותו מכתב נכתב על ידי נציג הקרן בכתב-יד, ביום 1.8.2010, כדלקמן: "נא להעביר לחשבונות עמיתי המועצה את הסכומים הנמצאים בחשבון השקעות בגין חוב לקרן השתלמות". כלומר, יש להסיק שוב, כי ההפרשה שבוצעה בחודש 8/2010 על ידי הנתבעת לקרן, לא היתה עבור ההפרשות "השוטפות" של המנוח, כי אם עבור חובות עבר ובגין התקופה הראשונה.

36.אנו שבים ומסיקים, כי טענותיה של הנתבעת ביחס לתשלום שבוצע בחודש 8/2010, לא הוכחו. בעניין זה נפנה שוב לדבריו המפורטים של מר מרעי ואשר צוטטו דלעיל, בהיותו גורם אובייקטיבי, וכאשר טענותיו נתמכו גם במסמכים. לעומת זאת, גם רו"ח סיתאוי העיד בפנינו במהלך חקירתו הנגדית, כי "המשרד שאני עובד בו התחיל לעבוד עם הנתבעת כמשרד חיצוני היה בערך בסוף שנת 2010 או בתחילת שנת 2011". כלומר, הוא לא עסק ישירות בנושא התשלום שבוצע על ידי הנתבעת בחודש 8/2010, ואין המדובר בנושא שמצוי בגדר ידיעתו האישית.

37.עם זאת, שונים הם פני הדברים לגבי התשלום שבוצע על ידי הנתבעת בחודש 10/2010. באשר לתשלום זה, רו"ח סיתאוי העיד בפנינו כי "בעניין שיוך ה-63,000 ₪ עבור התקופה השנייה, זה לאחר בדיקתי האישית מול המנוח אשר עבדתי איתו בתחילת דרכי". גרסה זו לא נסתרה, ומה גם שרו"ח סיתאוי עסק בנושא זה אישית. על כן, יש לקבל טענה זו.

38.המחלוקת השלישית  בין הצדדים – האם תקופת העבודה הראשונה התיישנה, והאם התשלום שבוצע בשנת 2010 מאריך את תקופת ההתיישנות, בהיותו "הודאה בקיום זכות" – כאמור לעיל, כבר דחינו את טענת הנתבעת, כי הסכום ששולם על ידה לקרן בחודש 8/2010, נעשה על חשבון התקופה השניה, וקבענו כי תשלום זה נעשה על חשבון התקופה הראשונה. אולם מעבר לכך, המנוח מעלה טענות גם לגבי יתרת התקופה הראשונה, וטען כי כלל התשלום שבוצע על ידי הנתבעת בשנת 2010, היה תשלום חלקי בגין התקופה הראשונה, בגובה של 38% בלבד, וכי על הנתבעת לשלם את יתרת הסכום לגבי התקופה הראשונה.

39.בדיון המוקדם שהתנהל בפני כב' הרשמת תלחמי-סוידאן, בטרם שהמנוח נפטר, הוא טען ופירט כדלקמן:

"החוב בגין השנים 2002 – 2003 כוסה על ידי המועצה בשנת 2010, אז היה למועצה חשב מלווה והגענו לפשרה ושילמנו לכל העובדים כולל אותי קרן השתלמות בשיעור של 38% עבור השנים 2002 עד 2003. עבור השנים 1998 עד 2001 הסכום שולם בזמנו בשוטף. התביעה שלי היא על החסר של 62% שלא שולם עבור השנים 2002 – 2003. לשאלת בית הדין, מדוע חיכיתי הרבה זמן, אני משיב, שב 2010 המועצה הייתה במצב קריטי וגם היה לנו חשב מלווה. אני חתמתי על ההעברה לבנק מרכנתיל בסכום של 38% לכל העובדים כולל אותי. לשאלת בית הדין, אם העובדים האחרים קיבלו את ה-62% אני משיב שלא, זה עניין שלהם. יש כאלה שהלכו והגישו תביעות וקיבלו כסף."

40.מצידה של הנתבעת, ציין בא-כוחה, כדלקמן: "אני מבקש לציין שבגין תקופות בהם המועצה לא הפרישה לקרן השתלמות, ככל ולא הפרישה, המועצה נתבעה על ידי קרן ההשתלמות לגבי אותן תקופות ושילמה במסגרת הליכי הוצל"פ את כל הסכומים". אומנם, הוא המשיך וטען כי התשלום שבוצע במסגרת אותו הליך משפטי, נעשה על חשבון התקופה השניה. כך או כך, נציין כבר עתה, כי לא הובאו ראיות מצידה של הנתבעת לגבי אותם הליכים משפטיים עלומים, לרבות פרוטוקולים, החלטות, פסקי דין וכיו"ב.

41.מכל מקום, השאלה העולה כעת, הינה האם התשלום שבוצע על ידי הנתבעת בחודש 8/2010, מהווה הודעה בקיום זכות, או טענת הודאה והדחה, אשר מאריכה את תקופת ההתיישנות לגבי התקופה הראשונה. כל זאת, כך שהמנוח רשאי לתבוע את הנתבעת גם בגין השנים 2003-2002. שהרי, אין חולק כי משעה שהתביעה הוגשה בחודש 3/2015, הרי שכל טענה בגין השנים 2003-2002, התיישנה לכאורה זה מכבר.

42.התשתית הנורמטיבית – בחוק ההתיישנות ישנן הוראות המרחיבות את תקופת ההתיישנות במצבים שונים. אחד המצבים בהם מוארכת תקופת ההתיישנות הוא של "הודאה בקיום זכות", כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאמור: "הודאה בקיום זכות - הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודעה שהיה עימה טענת התיישנות".

43.פסיקת בית המשפט העליון הבהירה כי "העיקרון הבסיסי שמגולם בסעיף 9 לחוק הינו עיקרון מניעות, לפיו בעל דין מנוע מלטעון להתיישנות חוב מקום בו הודה באותו חוב קודם לכן באופן ברור ומפורש (בין בכתב ובין בהליך משפטי)". לכך ניתן להוסיף, כי ההודאה הברורה בקיומה של הזכות מאיינת את הקשיים הראייתים העשויים להתעורר עקב חלוף הזמן, שכן הזכות אינה שנויה עוד במחלוקת.

44.ההלכה המנחה בעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות אף נדונה בבית המשפט העליון בעניין פסח משה, שם נקבע, בין היתר, כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך בגדר "הודאה". כן נקבע באותו פסק הדין, כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נפסק, על המסמך להעיד על כך, שהנתבע מודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות.

45.עוד נקבע באשר למשמעות "ההודאה", כי "הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע". כלומר, "כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה".

46.בשים לב לתכליתה של הוראת סעיף 9 שבנדון, הכיר בעבר בית הדין הארצי לעבודה במשלוח טופס 161 וטופס שחרור כספים לקופת גמל בעקבות פסק דין קודם, כ"הודאה בקיום הזכות", המאריכה את מועד ההתיישנות לתביעת פיצויי פיטורים מוגדלים. בנוסף, בית הדין הארצי הכיר ברישום יתרת חופשה שנתית בתלוש השכר כרישום המאריך את מועד ההתיישנות לתביעת פדיון חופשה שנתית. כמו כן נקבע, כי מכתב המודיע לעובדים על ביצוע הפרשות, מאריך את תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9 הנ"ל. מנגד, בית הדין הארצי קבע לאחרונה, כי מסמכי רשות מקומית אינם מהווים בבחינת הודאה "מפורשת וברורה" כלפי חוב לעובד, שכיהן באותו המקרה כראש הרשות, כנדרש לפי ההלכה הפסוקה.

47.מן הכלל אל הפרט – הכרעת בית הדין במחלוקת שבין הצדדים – במקרה שבנדון, יש לקבל את טענת המנוח להארכת תקופת ההתיישנות, אולם רק בחלקה. תחילה, איננו תמימי דעים עם טענתו של המנוח, כי עצם העובדה שהנתבעת שילמה בשנת 2010 סכומים כלשהם, די בה בפני עצמה, כדי להוות "הודאה בקיום זכות" אשר מאריכה את תקופת ההתיישנות, ובכל הקשור לשנים 2003-2002.

48.ביחס לכך, נעיר תחילה כי התשתית העובדתית הספציפית ביחס למנוח ובאשר לשנים 2003-2002, הינה עמומה, ולמעשה המנוח לא הגיש לתיק לבית הדין אף מסמך שנוגע לתקופת עבודתו מהשנים 2003-2002. גם הנתבעת הודיעה לבית הדין, כי לא אותרו מסמכים מאותה התקופה, וזאת מלבד תלושי השכר של המנוח לשנים 1/2000 – 12/2003.

49.טענתו של המנוח ביחס לשנים 2003-2002 למעשה התבססה על כך, כי בשנת 2010 הנתבעת שילמה לקרן 38% מכלל החוב שלה לאותן השנים, כלפי כלל עובדיה, וזאת על בסיס הסכם שנעשה בשלב כלשהו בין הנתבעת לבין הקרן. לשיטתו של המנוח, משעה ששולם לו על ידי הנתבעת סך של כ-105,000 ₪ בשנת 2010, שבוצעו בשני תשלומים כאמור לעיל, הרי שחישוב אריתמטי פשוט מראה כיצד ניתן להגיע ליתרת ה-62%, שהם החוב שנותרה הנתבעת חייבת לו בגין השנים 2003-2002.

50.בתצהירו של המנוח נטען לעניין זה, כדלקמן:

"אני מצהיר כי עצמי (בהיותי ראש המועצה בשנת 2010) הוריתי ודאגתי כי המועצה המקומית ריינה תעביר כספים על חשבון התקופה הקודמת של העובדים בכלל ושלי בפרט, כך שמתוך הכספים אשר שולמו, היה סכום של 105,541.94 ₪, סכום אשר מהווה 38% מגובה החוב של המועצה כלפיי. אני מצהיר, כי אני זוכר במדויק את האחוז הנ"ל, היות ועניין התשלום היה מאוד מהותי באותה התקופה, והעברת סכומי כסף רבים לטובת הקופות של העובדים לא היה דבר של מה בכך, אם כי עניין שקיבל את מלוא ההתייחסות במועצה בכלל, וכן בלשכה שלי כראש הרשות בפרט."

51.דא עקא, שבשל פטירתו של המנוח, הרי שהוא לא נחקר בגין טענותיו שבנדון, ועל כן יש ערך ראייתי נמוך מאוד לטענה זו, גם במידה שהתצהיר לא יימשך מתיק בית הדין. עוד נציין, כי טענה זו של המנוח, לא גובתה בכל ראיה אובייקטיבית או אסמכתא שהיא (לרבות "הסכם ה-38%" שנטען לגביו בדיון המוקדם), ומה גם שהתובעת לא העידה כל עד מטעמה, ביחס לכך.

52.עם זאת, בחוות דעתו של רו"ח סיתאוי מטעם הנתבעת, אכן היתה הודאה חלקית בטענותיו של המנוח. בהקשר זה, נשוב ונזכיר כי בשנת 2010 בוצעו לזכות המנוח שני תשלומים מצידה של הנתבעת: תחילה, בחודש 8/2010 – סך של 36,749.29 ₪; ולאחר מכן – בחודש 10/2010 סך של 63,792.65 ₪. באשר לתשלום בחודש 10/2010, רו"ח סיתאוי העיד בפנינו כי "בעניין שיוך ה-63,000 ₪ עבור התקופה השנייה, זה לאחר בדיקתי האישית מול המנוח אשר עבדתי איתו בתחילת דרכי". כפי שכבר ציינו, גרסה זו לא נסתרה, ומה גם שרו"ח סיתאוי עסק בנושא זה אישית. על כן, יש לקבל לטעמנו טענה זו.

53.באשר לתשלום בחודש 8/2010, כבר קבענו כי תשלום זה בוצע על חשבון התקופה הראשונה. לעניין זה ציין רו"ח סיתאוי בחוות דעתו, כדלקמן:

"בשנת 2010 סוכם בין ועד עובדי המועצה לבין המועצה תשלם לקופת הדס מרכנתיל סכום חד פעמי המהווה 38 אחוז מהחובות שלה כלפי חב' הדס מרכנתיל כאמור. בנוגע לתובע, מר עדנאן בסול, סכום החוב של המועצה כלפי קופת הדס מרכנתיל והנוגע לתובע הסתכם בחודש 8/2010 בסך של 68,847.45 (משוערך) וכפועל יוצא מההסכמה הנ"ל עם ועד העובדים, המועצה שילמה לקופת הדס מרכנתיל סך של 36,749.29 ₪ (מהווה 38% מהחוב), וכך נותרה יתרת חוב בסך של 58,386.97 ₪."

54.בעדותו בפנינו רו"ח סיתאוי חזר על האמור בחוות הדעת, וכאשר נשאל "אתה מאשר שבשנת 2010 הנתבעת על פי הטבלה הזאת, שילמה מקצת מהחוב שלה לתובע?", הוא השיב כי "לפי המסמכים שהוצגו בפני, הנתבעת שילמה את החלק של 38% לאחר סיכום עם הקרן, והסכום נכנס לקופת העובד".

55.באשר למסמכי ועמדת הקרן, הרי שבהודעת הקרן שהוגשה לתיק בית הדין, צוין כדלקמן:

"באשר להוראה לצרף את ההסכם לתשלום 38% מגובה החוב של הנתבעת לקופה, הלמן אלדובי תבקש לציין כי לא נחתם עימה הסכם כאמור. במהלך שנת 2010 הדס קיבלה מהחשב המלווה של הנתבעת, מר מאלכ עמרור, בקשה לביצוע חישוב של מלוא החוב, על בסיס רשימת עובדים שהאחרון העביר לה. לאחר חישוב החוב, נתבקשה הנתבעת להעביר להדס סכום של כ-1.5 מיליון ₪ לצורך סילוק סופי ומלא של החוב. דא עקא, בשנת 2012 ועד עובדי הנתבעת הביא לידיעתה של הדס כי רשימת העובדים שעל בסיסה בוצע החישוב שגויה וכי קיימים עובדים נוספים שלא נכללו בה. בהתאם, הורו הנתבעת וועד העובדים שלה לפצל את התשלום שנתקבל אצלה על פי רשימה מעודכנת (רשימה כאמור מצ"ב אף היא להודעה זו), פיצול כאמור, הביא לכך שהסכום שחולק בין העובדים הסתכם בכ-38% אחוזים מהחוב של הנתבעת לקרן ההשתלמות. בהקשר זה, יצוין כי עם היוודע דבר הרשימה השגויה, פעלה הדס וכיון פועלת הלמן-אלדובי בנעליה לגביית החוב הנותר מהנתבעת. לצערה של הלמן-אלדובי, ניסיונות כאמור טרם צלחו."

56.בהתחשב בהודאתה הברורה והמפורשת של הנתבעת, כי בשנת 2010 היא שילמה למנוח בגין החוב כלפיו ובכל הקשור לתקופה הראשונה, סך של 36,749.29 ₪ (סכום המהווה 38% מהחוב), ובהתחשב בעמדת הקרן כאמור לעיל, אנו מסיקים כי אכן נותרה לנתבעת יתרת חוב כלפי המנוח בסך של 58,386.97 ₪. על כן, טענת המנוח באשר לתקופה הראשונה דינה להתקבל חלקית.

57.נוסיף ונציין ביחס לכך, כי הנתבעת התעלמה כמעט לחלוטין בתחילת סיכומיה מחקירתו הנגדית של רו"ח סיתאוי, והעניין מעלה תמיהה. בשלב מאוחר יותר בסיכומים, הנתבעת הודתה במפורש, כי ".... נותרה יתרת חוב בסך של 58,386.97 ₪", אולם טענה עוד, כי הסכום כבר נגבה על ידי בנק מרכנתיל (טענה שיש לדחותה, וכפי שנסביר בהמשך פסק הדין), ואף טענה כי סכום זה התיישן (טענה אותה כבר דחינו, כאמור לעיל). נסכם איפוא, כי דין טענותיה בהקשר זה של הנתבעת להידחות, ועולה כי הנתבעת חייבת למנוח סך של 58,386.97 ₪, כאשר סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2010, ועד למועד התשלום בפועל.

58.המחלוקת הרביעית בין הצדדים – האם נגרם לנתבעת נזק ראייתי כלשהו בשל מועד הגשת התביעה – בהתחשב בהודאתה הברורה של הנתבעת לגבי הסכום ששולם בחודש 8/2010, כאמור לעיל, ובכך שרו"ח סיתאוי העיד בפנינו לגבי האופן שבו הוא נעזר במסמכים שונים ואשר שימשו כבסיס לחוות דעתו, ברי כי טענת הנתבעת ביחס לנזק ראייתי כלשהו, אין לה כל מקום. הנתבעת הסתפקה בעניין זה בהעלאת טיעונים כלליים בלבד בסיכומיה, ותוך כדי הפניה לפסיקה בלבד. אולם, לא הובא על ידה כל הסבר ופירוט באשר למהות הפגיעה הראייתית הספציפית שנגרמה לה בגלל השיהוי של המנוח, כטענתה. על כן, אנו דוחים טענה זו.

59.המחלוקת החמישית בין הצדדים – האם יש מעשה בית-דין בגין תביעות קודמות שהוגשו כנגד הנתבעת – הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי "קרנות שונות הגישו בעבר בשם עובדי הנתבעת לרבות התובע תביעות כנגד הנתבעת בגין אותה עילה ובגין אותן תקופות נשוא כתב התביעה וקיבלה לזכותה פסקי דין ופתחה נגד הנתבעת תיקי הוצל"פ המתנהלים עד להיום לגביית הכספים. מכאן, דין התביעה דחייה על הסף מחמת הכפילות ו/או מעשה בי-דין ו/או השתק".

60.גם טענה זו דינה להידחות מכל וכל, ואנו מצטרפים ביחס לכך לטיעוני התובעת בסיכומיה. לא הוכח כלל ועיקר על ידי הנתבעת, בכל ראיה ו/או עדות אובייקטיבית, מהי המהות הספציפית של אותן תביעות, מתי הן הוגשו, על ידי מי ומה נפסק בהן, ובעיקר – האם ומהי הזיקה של כלל הנטען על ידי הנתבעת בפלוגתא זו, כלפי המנוח ובאשר לחובותיה של הנתבעת כלפיו.

61.הסעדים להם זכאית התובעת, כיורשת היחידה של המנוח – מכלל האמור עד כה, עולה כי על הנתבעת לשלם למנוח הן עבור התקופה הראשונה (אולם רק חלק מהסכום שנתבע, היות שרק חלק מטענותיו של המנוח התקבלו) והן עבור התקופה השניה (אולם רק חלק מהסכום שנתבע, היות שרק חלק מטענותיו של המנוח התקבלו).

62.באשר לתקופה הראשונה, כבר פסקנו כי על הנתבעת לשלם למנוח סך של 58,386.97 ₪, כאשר סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2010, ועד למועד התשלום בפועל. באשר לתקופה השניה, הרי שבכתב התביעה נערך תחשיב מדויק, לגבי חודש בחודשו, כאשר הסכום הכולל בגין התקופה השניה הינו בסך של 158,714 ₪. בנוסף, המנוח צירף לתיק בית הדין את דו"חות קרן ההשתלמות, וכן תלושי שכר וכן דו"חות נתוני שכר, שגם בהם יש כדי לבסס את טענותיו.

63.בדיון המוקדם הסביר בא-כוח המנוח כיצד חושבו הסכומים המצוינים בכתב התביעה, כדלקמן: "בתלושי השכר מצוינים הפרשות מטעם המועצה וגם ניכויי עמית שלא הגיעו לקופה, לקחתי את החודשים שלא הייתה בהם הפרשה וכן היה בהם ניכוי שלא הועבר לקופה וככה הגעתי לסכומים אשר מצוינים בכתב התביעה לגבי כל שנה. לגבי סכום התביעה, אני מפנה לסעיף 29 אני חישבתי את הסכומים על פי הטבלאות ויצא את הסכום". מצידה של הנתבעת לא הוצג כל תחשיב נגדי, והנתבעת אף לא הצליחה לסתור את התחשיב שבנדון. על כן, התחשיב שהוצגה בתביעה לגבי התקופה השניה, דינו להתקבל.

64.לסיכום – על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 58,386.97 ₪, כאשר סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2010, ועד למועד התשלום בפועל, וכל זאת בגין התקופה הראשונה. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 158,714 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וכל זאת בגין התקופה השניה. מסכום זה תוכל לנכות הנתבעת את הסכום ששולם למנוח בחודש 10/2010, בסך של 63,792.65 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלום זה, ועד למועד מתן פסק הדין.

65.הוצאות – הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. ההוצאות נפסקו לאחר ששקלנו בחשבון את האופן המכביד שבו התנהלה הנתבעת במהלך ההליך, וזאת באמצעות הגשת בקשות רבות למתן ארכה להגשות תגובותיה, עמדותיה וכיו"ב. בהקשר זה, נקבע במהלך ניהול ההליך במספר החלטות, כי התנהלותה של הנתבעת תבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות בפסק הדין הסופי שיינתן בהליך.

66.ערעור – ניתן לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ' אב תשע"ח (01 אוגוסט 2018), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

_______________ ________________

טל גולן, שופט נציג ציבור עובדים