אחמד חוסין בשאראת נ' ארבל אביגדור

רקע

1.זוהי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפרת חובת השימוע, דמי הבראה, חופשה שנתית , דמי חגים , פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, הפרשי שכר מינימום, תשלום עבור דמי כלכלה והפרשות לקרן פנסיה.

2.התובע, תושב יריחו, הועסק על ידי הנתבע במשק החקלאי שלו שבמושב משואה בבקעת הירדן.

טענות התובע

3.התובע הועסק אצל הנתבע החל מיום 3.6.1996 ועד לפיטוריו ב- 20.12.2010. הוא הועסק משך ששה ימים בשבוע ושכרו היומי האחרון עמד על סך 65 ₪.

4.לטענת התובע הוא לא קיבל שכר בגובה שכר המינימום, ולא שולמו לו כלל הזכויות הסוציאליות שלהן היה זכאי מכוח היותו עובד ובהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות: דמי הבראה, חופשה שנתית, הפרשות לפנסיה, דמי חגים, והחזר הוצאות נסיעה.

5.הוא פוטר בחודש דצמבר 2010 ללא כל התראה ומבלי שקיבל הודעה מוקדמת ופיצוי פיטורים.

6.לא נמסרה לו הודעה לעובד בגין תנאי העסקתו וכן לא הונפקו לו תלושי שכר במרבית תקופת עבודתו.

טענות הנתבע

7.התובע עזב את מקום עבודתו לתקופה של מעל לשנה בשנים 2008-2009 והצטרף לכוחות הביטחון והמשטרה הפלסטינית ובכך הביא לנתק ביחסי עובד – מעביד בינו לבין הנתבע.

התובע חזר לעבוד בשירות הנתבע בחודש אפריל 2010 והוא התפטר מעבודתו בחודש דצמבר 2010 ולאחר מכן הועסק בתחום מדינת ישראל באמצעות היתרי מסחר, לכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת וממילא לא קוים לו שימוע.

8.התובע לא הועסק במשרה מלאה אלא הועסק על בסיס יומי כ- 6 שעות ביום, בהתאם לצורך של הנתבע בעבודתו במשק. בנוסף, הוא לא עבד באופן קבוע משך ששה ימים ובשל מזג האוויר הקשה באזור, בחודשי הקיץ לא עבד כלל.

9.לתובע שולם שכר מלא. רכיבי התביעה המתייחסים לתקופה שקודם ליום 21.6.08 התיישנו זה מכבר. התובע אינו זכאי לדמי הבראה שכן לא עבד שנה מלאה. התובע אינו זכאי לדמי נסיעות שכן הנתבע העמיד לרשות העובדים לרבות התובע הסעה.

10.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר אודותיו.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר אודותיו.

דיון והכרעה

תקופת ההעסקה

11.בטרם נדרש לרכיבי התביעה לגופם, יש לקבוע את תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע.

בכתב התביעה טען התובע כי החל לעבוד אצל הנתבע בשנת 1996. הנתבע מנגד בכתב ההגנה טען כי לאחר ניתוק יחסי העבודה בשנת 2008-2009 עקב הצטרפותו של התובע לשירות כוחות הביטחון הפלסטינאיים, חזר התובע לעבוד בשירות הנתבעת בחודש אפריל 2010.

בתצהיר מטעמו הצהיר התובע כי לאחר בדיקת המסמכים שלו התברר כי החל עבודתו אצל הנתבע בשנת 2000 ומאז עבד באופן רצוף עד לפיטוריו בחודש דצמבר 2010. עוד הצהיר כי טענת הנתבע לפיה הצטרף לשירות כוחות הביטחון הפלסטינאיים בשנים 2008-2009 הינה שקרית וכי תקופת השירות שלו בכוחות הביטחון הסתיימה בחודש יוני 2000. לראיה צירף אישור כוחות הביטחון (נספח ג' לתצהיר) וכן הפנה להיתרי ההעסקה שהוצאו לו על ידי הנתבע בשנים 2008-2009.

12.בדיון ההוכחות נשאל התובע לגבי מועד תחילת העסקתו ובתשובה ענה:

" התחלתי לעבוד בשנת 96, ב- 2000 עזבתי ואחר כך מהצבא סירבו אותי בגלל שאני עובד אצלו... עבדתי איתו מ- 96 עד 2000 ומ – 2000 עד 2010 ". (עמ' 6 ש' 8-14).

13.בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד למועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב –2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) נדרש מעסיק למסור לעובדו, לא יאוחר מ- 30 ימים מיום תחילת העסקתו, הודעה בכתב ובה פירוט תנאי העבודה, וביניהם גם מועד תחילת ההעסקה.

בהליך זה וחרף טענות הנתבע כי התובע החל לעבוד אצלו באפריל 2010, לא הוצגו בתיק הסכמי עבודה או הודעה על תנאי עבודה.

בהתאם לאמור בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, בהליכים בהם תנאי העבודה (לרבות מועד התחלת ההעסקה) שנוי במחלוקת בין הצדדים, ולא נמסרה הודעה לעובד, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר אותו עניין השנוי במחלוקת. ומכאן – שנטל ההוכחה לעניין תקופת ההעסקה, מוטל על המעסיק הוא הנתבע.

14.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו, כי יש לקבל את גרסת התובע באשר לתקופת העסקתו אשר קיבלה ביטוי במסמך חיצוני דוגמת תלושי השכר.

בתלושי השכר מצוין כי מועד תחילת העסקת התובע הוא בשנת 2000. בחקירתו הנגדית אף אישר הנתבע את אמיתות תלושי השכר:

"ש. מפנה לתלושי השכר שנמצאים בכתב ההגנה ותסתכל על מועד תחילת העבודה כתוב בשנת 2000 מה אתה אומר על זה?

ת. אם יש תלוש אז זה אמיתי " . (עמ' 9 ש' 18-20).

בהתאם לפסיקה, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי מיום 25.11.08; דב"ע נה/3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ מיום 1.5.96; דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19).

15.יצוין עוד כי הנתבע הציג תיק ניכויים לשנת 2014 להוכחת תקופת עבודתו. הנתבע יכול היה להציג תיק ניכויים לשנים קודמות ולהוכיח כי בשנים 2008-2009 חל נתק ביחסי העבודה.

עוד נוסיף כי מאישור כוחות הביטחון שצרף התובע לתצהירו עולה כי התובע סיים שירותו בכוחות הביטחון הפלסטינאיים בחודש יוני 2000 ומאז לא היה ביחסים עם כוחות אלו.

16.נוכח האמור אנו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבע הייתה מחודש יוני 2000 ועד לחודש דצמבר 2010.

נסיבות סיום יחסי העבודה

17.היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא כי: "הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני" (דב"ע לו/1-3 זמל הרמן נ' דואיב גילה, פד"ע א' 18; דב"ע ל/3-18 נח בנצלוביץ נ' "אתא" בע"מ, פד"ע ב' 41), וכי הצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר (דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שינין, פד"ע כב, 271; בג"צ 566/76 אלקו נ' ביה"ד הארצי וההסתדרות הכללית, פ"ד לא (2) 197).

במקרה דנן, לצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות הפסקת העבודה.

18.בכתב התביעה טען התובע כי סולק מהעבודה והתבקש שלא לחזור "כי לא נשאר לו מקום שם וזאת בטענה כי הופחת היקף העבודה אצל הנתבע" וזאת ללא הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לו שימוע. התובע אינו מציין מהו המועד בו פוטר ובידי מי.

בתצהיר מטעמו ציין כי פוטר באופן משפיל על ידי הנתבע:

"כתוצאה מוויכוח שהיה ביני לבינו עת שהודעתי לו כי אין ביכולתי להמשיך לעבוד בצורה זו ואני רוצה לקבל את הזכויות המגיעות לי... ".

בחקירתו הנגדית נשאל לגבי פיטוריו והשיב:

"הוא אמר לי אני לא רוצה עובדים". (עמ' 7 ש' 26).

19.הנתבע מנגד טוען כי התובע עזב את העבודה ביוזמתו לטובת עבודה בתחומי מדינת ישראל.

20.במקרה בו חלוקים ביניהם הצדדים באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים, כפי שנפסק: "כשמדובר בפיטורים, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לקיומם" (דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, מיום25.6.97; דב"ע נד/3-129 משה ענבר נ' איתן הראל ואח', מיום 20.7.95).

בענייננו לא רק שמטעם התובע ניתנו גרסאות סותרות באשר לנסיבות פיטוריו, הוא אף לא הביא כל ראיה להוכחת גרסתו כי פוטר. אשר על כן התביעה לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי עריכת שימוע – נדחית.

פדיון חופשה ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

21.בדיון שהתקיים ביום 30.3.16 הודיע ב"כ התובע כי הוא מבקש למחוק את התביעה לפיצוי בגין הפרת החובה למסור הודעה לעובד ואת התביעה לפדיון חופשה שנתית.

משכך אין מקום לדון ברכיבי תביעה אלה.

מתכונת העבודה ושכר העבודה של התובע

22.בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועיות, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית. החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה, חלה על כל מי מעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.

23.בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, הן כנוסחו טרם תיקון 24 והן לאחר תיקון 24, נקבע שעל מעביד לנהל פנקס שכר ולרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצויינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.

24.אף לפי סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987, הנטל להוכיח את תשלום מלוא שכר המינימום מוטל על הנתבע. ראו בהקשר זה גם ע"ע 1160-05-11 כהן נ' יעקובוב (מיום 6.6.2013), שם חזר בית הדין הארצי על ההלכה ולפיה בהיעדר פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום על פי החוק. (ראו גם: ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה מיום 1.6.04).

25.בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל הראיה מוטל על המעסיק. הפרת מחויבות המעסיק לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה המבוצעות ע"י עובדיו, למסור לעובד פירוט שכר ולהעלות על הכתב את תנאי עבודתו בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד, מעבירה אל המעסיק את נטל הראייה להוכיח את היקף משרתו של העובד (ע"ע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות שירות ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ מיום 28.3.12).

26.כללו של דבר: על פי הוראות חוק שכר מינימום, תיקון 24 לחוק הגנת השכר והפסיקה, על המעסיק מוטל הנטל להוכיח את היקף עבודתו של העובד ותשלום מלוא השכר שמגיע לו.

27.התובע טען הן בכתב התביעה והן בתצהירו, כי היה עובד בדרך כלל 6-7 ימים בשבוע ובתמורה שולם לו שכר של 65 ₪ ליום. גם בחקירתו הנגדית העיד התובע כי החל משנת 2000 ועד שנת 2010 השתכר סך של 65 ₪ ליום (עמ' 7 ש' 17-18).

28.בכתב ההגנה טען הנתבע כי " התובע עבד מספר שעות ליום, מספר ימים בחודש ושכרו היה בהתאם לשכר המינימום השעתי הנהוג". כן נטען כי התובע קיבל מדי חודש תלושי שכר שהונפקו לו ושיקפו את תקופת עבודתו, שעות עבודתו ושכרו.

בתצהיר מטעמו העיד הנתבע כי התובע ככל שעבד במשק שלו עבד מספר שעות מצומצם שהגיע לכדי 5.5 עד 6 שעות לכל יותר.

29.בדיון שהתקיים ביום 30.3.16 אישר ב"כ הנתבע כי קיימים יומני עבודה. עוד הוסיף כי למעשה התובע עבד כפועל אצל "ראיס", היומנים מנוהלים בין הנתבע לראיס ולא שולמה כלל משכורת לתובע אלא דרך הראיס – 90 ₪ ליום עבור 6 שעות. (עמ' 2 ש' 15-16).

30.בחקירתו הנגדית שוב טען הנתבע כי התובע לא קיבל ממנו כלום, כי הוא הנפיק לתובע תלוש שכר אבל היה משלם לראיס. (עמ' 12 ש' 3-4).

31.בענייננו הוצגו ארבעה תלושי שכר בלבד לחודשים ספטמבר עד דצמבר 2010. בכל התלושים הללו מצוין כי התובע עבד 10 ימים, 75.38 שעות, השתכר סך 20.7 ₪ לשעה ומשכורתו הייתה בסך 1,889 ₪.

32.שעה שלאור מגבלת ההתיישנות תקופת העבודה הרלוונטית להכרעה הינה מחודש יוני 2008 ועד דצמבר 2010 הרי שלגבי מרבית התקופה הרלוונטית חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, אשר נכנס לתוקפו בראשית חודש פברואר 2009.

הנתבע לא הציג פנקס עבודה או יומני עבודה (מול התובע או מול הראיס) ואף לא תלושי שכר למרבית תקופת עבודת התובע (למעט ארבעה חודשים).

גם התלושים שהוצגו אינם מתיישבים עם הגרסה לפיה שילם לראיס 90 ₪ ליום עבור 6 שעות.

33.ונדגיש. טענת הנתבע כי התובע הועסק בעצם על ידי הראיס ולא ישירות על ידו, הועלתה לראשונה בשלב קדם המשפט. בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמו לא חלק הנתבע על קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין התובע ואף ציין למשל:

"התובע הועסק בשירותי תקופות קצרות ..." (סעיף 10 לתצהיר).

34.בנסיבות המתוארות אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה עבד משרה מלאה והשתכר סך של 65 ₪ ליום.

הפרשי שכר מינימום

35.כאמור לעיל, ובכפוף למגבלת ההתיישנות, זכאי התובע להפרשי שכר מינימום לתקופה שמחודש יוני 2008 ועד לחודש דצמבר 2010 לפי החישוב הבא :

(154.01 שכר מינימום יומי – 65 ₪) X 23 ימים בממוצע X 30חודשים = 61,416 ₪.

דמי הבראה

36.בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות זכאי התובע ל- 10 ימי הבראה בשנה . לפיכך בגין השנתיים האחרונות לעבודתו זכאי התובע לדמי הבראה בסך 7,020 ₪ (351 ₪ ליום).

דמי חגים

37.לטענת התובע הוא זכאי לתשלום דמי חגים בסך כולל של 4,008 ₪ בעבור 10 ימים בשנה על בסיס שכר מינימום יומי ₪ בגין 30 חודשי עבודה (בכפוף למגבלת ההתיישנות).

38.בהתאם לסעיף 28(א) לצו ההרחבה, זכאי התובע לקבל שכר יום עבודה רגיל בעבור 10 ימי חג בשנה.

הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי שילם לתובע דמי חגים בהתאם לצו ההרחבה ובהתאם לפסיקה.

39.אשר על כן זכאי התובע לתשלום ימי החג באופן יחסי לעבודתו לפי החישוב של 154.01 ₪ ליום X 10 X 30/12 = 3,850 ₪.

נסיעות

40.התובע טען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות נסיעתו היומיות במונית שעמדו על 20 ש"ח ליום ובסה"כ עתר לתשלום 13,800 ₪.

הנתבע טען כי התובע הגיע לעבודה בהסעה על ידי מסיע מטעמו אשר לו שולמו דמי נסיעות במקובץ עבור כלל העובדים.

41.בחקירתו הנגדית הודה התובע כי בחלק מהימים היה מגיע בהסעה עם אחיו כשלטענתו היה משלם לו 20 ₪ עבור נסיעה (עמ' 7 ש' 12-13).

42.הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל (דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלבד מיום 10.9.96).

במידה ולא הוכיח העובד את הוצאותיו, לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם, אם כי נפסק שיש לנהוג בגמישות רבה בדרכי ההוכחה, בעיקר כשברור שהעובד היה זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום העבודה (דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פד"ע כג 409).

43.גרסתו של התובע בעניין זה לא הייתה סדורה. התובע לא הוכיח כמה פעמים בשבוע הגיע לעבודה בהסעה וכמה שילם בעד ההסעה אם בכלל. משכך, התובע לא הוכיח את ההוצאה הנטענת ולא הוכיח זכאותו לדמי נסיעות ודין התביעה ברכיב זה – להידחות.

דמי כלכלה

44.התובע טען כי הוא זכאי לדמי כלכלה בסך 3,000₪ על פי תעריף של 100 ₪ לחודש, לפי 30 חודשי עבודה.

45.מכוח הוראות סעיף 37 ונספח ב' לצו ההרחבה, עובד בענף החקלאות זכאי לדמי כלכלה. עובד בשכר יומי זכאי לדמי כלכלה בשיעור של 4 ₪ ליום עבודה בפועל. יובהר כי הוראות אלו מחייבות את המעסיק בתשלום דמי כלכלה, להבדיל מכלכלה בעין.

46.הזכות לתשלום דמי כלכלה (כמו הזכות למענק שנתי) אינה בגדר זכות נלווית שאינה ברת פדיון בתום יחסי העבודה, מהטעם שהזכות לדמי כלכלה היא זכות להחזר הוצאות הגם שאינה טעונה הוכחת ההוצאה בפועל (ע"ע 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט ואח' נ' ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, מיום 4.4.13 ; ע"ע 629/08 אנדרי אנרה נ' פלסים חברה לפיתוח בניין בע"מ , מיום 6.9.10).

47.בנסיבות אלה, משלא הוכח כי לתובע שולמו דמי כלכלה זכאי התובע לדמי כלכלה בסך של 2,760 ₪ (30 X 23 יום בממוצע x4 ₪).

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

48.על פי סעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות, היה על הנתבע להפריש עבור התובע 6% משכרו הכולל לקרן הפנסיה.

אין חולק כי הנתבע לא עשה כן.

משכך, יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 6,660 ₪ (6% X 3,700 ש"ח X 30חודשים).

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר

49.לטענת התובע הנתבע לא מסר בידיו תלושי שכר כנדרש בחוק בכל תקופת עבודתו ואלו שהונפקו ואשר גולו לראשונה במסגרת הליך גילוי המסמכים אינם עומדים בדרישות החוק.

כנטען בכתב ההגנה , התובע קיבל מדי חודש תלושי שכר ששיקפו את תקופת עבודתו, שעות עבודתו ושכרו (סעיף 24).

50.בסעיף 26א. לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 נקבע כך:

"26א.(א)לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך

אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב) (1)מצא  בית  הדין  לעבודה כי המעסיק לא מסר

לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

(2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

(3)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי [...]".

51.לבד מארבע תלושים לחודשים ספטמבר עד דצמבר 2010 לא הציג הנתבע תלושי שכר ליתרת תקופת עבודתו של התובע. יתרה מכך גם הנתונים המופיעים על גבי תלושי שכר אלה ככל הנראה אינם משקפים את התשלום לתובע בפועל, שעה שהנתבע העיד כי לא שילם לתובע דבר אלא העביר סכום של 90 ₪ ליום לראיס והוא ששילם לתובע.

52.משכך אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצויים לדוגמה, מכוח האמור בסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, בסך של 5,000 ₪.

סיכום

53.הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר מינימום בסך 61,416 ₪.

ב.דמי הבראה בסך 7,020 ₪.

ג.דמי חגים בסך 3,850 ₪.

ד.דמי כלכלה בסך 2,760 ₪.

ה.פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 6,660 ₪.

ו.פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך 5,000 ₪.

סה"כ 86,706 ₪.

לסכום דלעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 7,500 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ז, (06 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.