-
לפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום זכויות סוציאליות נוספות (דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, תשלום בעבור שעות נוספות ועודפות) וכן תביעה להחזר הוצאות נסיעה ולתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי קיום שימוע ואי מתן תלושי שכר.
רקע כללי:
-
התובע עבד כנהג בשגרירות נפאל בישראל, החל מחודש יוני 2008 ועד לסיום עבודתו לאחר הגיעו לגיל פרישה בחודש מאי 2014.
-
הנתבעת הינה שגרירות נפאל בישראל.
-
בין הצדדים נערכו מעת לעת הסכמי עבודה שבהם נקבע, בין היתר, כי משרתו של התובע תשתרע על פני 40 שעות בשבוע (5 ימים בשבוע, 8 שעות בכל יום). במהלך תקופת עבודתו עבד התובע שעות עודפות ונוספות ונערך רישום בנוגע לשעות עבודתו שלא הוצג במלואו לבית הדין.
-
מהראיות עולה כי החל מתחילת עבודתו ואילך שולם לתובע מדי חודש בחודשו סכום של 200$ עבור עבודה בשעות נוספות.
-
נוסף לכך עולה מהראיות כי במהלך כל שנות עבודתו, למעט השנתיים האחרונות, לא שולמו לתובע החזרים בגין הוצאות נסיעה מביתו ברמלה למקום העבודה בהרצליה פיתוח. במהלך השנתיים האחרונות לעבודת התובע השתתפה הנתבעת בהוצאות הדלק של התובע. השתתפות זו אף הטיבה עם התובע. שכן, הסכום ששולם עלה על סכום הוצאות הדלק שאותן נדרש התובע להוציא לצורך עבודתו בנתבעת. כך שהתובע זוכה מדי חודש בחודשו בהטבת שכר שאותה העריך בסך של 200 ₪ לחודש. זאת כאמור במהלך שתי שנות עבודתו האחרונות בלבד.
-
שכרו של התובע עמד בתחילה על 1,500$ ולאחר מכן הועלה לסך של 1,600$. מהראיות עולה כי מעבר לשכר זה ולהשתתפות בהוצאות הדלק, כמפורט לעיל, לא שילמה הנתבעת לתובע סכומים נוספים, לרבות תשלומים בעבור הפרשות לפנסיה ולדמי הבראה. בסיום עבודתו אף לא שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים.
-
בחודש נובמבר 2013 הגיע התובע לגיל פרישה (67) כאשר לטענת התובע בחודש מרץ 2014 הודיעה לו הנתבעת על הפסקת עבודתו ללא שימוע וזאת חרף פנייתו אליה בבקשה להמשיך ולעבוד אצלה. כמו כן, הלין התובע על אי מתן הודעה מוקדמת. בעקבות פניה זו ניתנה לתובע הודעה מוקדמת של חודש ימים. עוד טוען התובע כי הטעם להפסקת עבודתו היה נעוץ בכך ששגריר נפאל בישראל ביקש להעסיק אדם מבני משפחתו כנהג אישי וזאת חלף העסקת התובע. התובע אף הוסיף וטען בהקשר זה כי בחודש אפריל 2014 הוא התבקש להמשיך ולעבוד בנתבעת למשך פרק זמן קצר היות ואותו נהג, שבו היה מעוניין בשעתו השגריר טרם הגיע לישראל בשל שביתה שהייתה במשרד החוץ ומשכך הוא המשיך בעבודתו בנתבעת כל עוד הדבר התאים לצרכיה.
-
הנתבעת טענה מנגד כי התובע הוא זה שביקש להאריך את תקופת עבודתו לאחר גיל הפרישה למשך תקופה קצרה ומוגבלת של 3 חודשים בלבד וכי בקשתו נענתה ומשכך יש לדחות את טענותיו בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתו ואי קיום שימוע. עוד ובהמשך לכך טענה הנתבעת כי להחלטה לקבל את בקשת התובע, להאריך את העסקתו ב 3 חודשים נוספים, מעבר לגיל הפרישה, קדמה פגישה של התובע עם נציג השגרירות שבה הובהרו שיקולי הצדדים לכך שלא יתאפשר להעסיק את התובע לאורך זמן מעבר לגיל 67 וכי רק לאור בקשתו נעתרה הנתבעת להארכה קצרה של תקופת ההעסקה.
-
להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.
זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים.
-
כפי האמור, אין חולק על כך שהתובע סיים את עבודתו לאחר גיל פרישה. בנסיבות אלה ולפי סעיף 11 (ח) לחוק פיצוי פיטורים התובע היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וזאת ללא כל קשר לנסיבות סיום יחסי העבודה. כמו כן אין חולק על כך כי הנתבעת לא שילמה לתובע כל תשלום בעבור פיצויי פיטורים כאשר טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת ביחס לרכיב זה - כמו גם ביחס ליתר הרכיבים הנוגעים לתשלום זכויות סוציאליות הייתה - כי השכר שהוסכם עם התובע היה גבוה משכר המינימום שהיה השכר המקובל בנתבעת וכי שכר זה גילם בתוכו את מלוא הזכויות הסוציאליות שהגיעו לתובע. משמע – לשיטתה של הנתבעת הנחת המוצא הייתה כי מעבר לסכום המוסכם היא לא תידרש לשלם לתובע דבר.
-
נראה כי אין צורך להכביר מילים על מנת לדחות טענה זו. שכן, מדובר בזכויות קוגנטיות אשר אין ניתן לכלול אותן בשכר הכולל אלא בכפוף להוראות המפורשות בדין או בפסיקה. אשר לפיצויי הפיטורים הרי שנקבע בסעיף 28 לחוק פיצוי פיטורים כי התנאי להכללת סכום הפיצויים בשכר הכולל הינו קיומו של "הסכם בין מעסיק לבין עובד שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך... ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים". במקרה זה לא נטען ולא הוכח כי התקיימו התנאים הנקובים בסעיף 28הנ"ל לצורך הכללת סכום פיצויי הפיטורים בשכר העבודה הכולל.
-
לאור האמור, משהתובע סיים עבודתו בנתבעת לאחר גיל הפרישה, באופן המזכה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 (ח) לחוק פיצויי פיטורים ומשאין לכלול את פיצויי הפיטורים בשכר הכולל של התובע, כמוסבר לעיל, הרי שהתובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, בהתאם לסכום הנתבע ובהיעדר תחשיב נגדי בסך של 35,460 ₪.
-
אשר לדרישה לתשלום פיצוי הלנה, הרי שלאור המחלוקות שבין הצדדים ולאור עקרונות המידתיות נראה יש כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בסך של 5,000 ₪ מעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק.
זכאות התובע לתשלום דמי הבראה והפרשות לקרן פנסיה
-
אין חולק כי הנתבעת לא שילמה לתובע, כתשלום נפרד מעבר לשכר העבודה הרגיל, דמי הבראה ואין חולק אף על כך שהנתבעת לא הפרישה לתובע הפרשות לקרן הפנסיה.
-
לעניין התביעה לתשלום דמי ההבראה נראה לי כי יש לדחות את טענת הנתבעת שעליה כבר עמדתי לעיל, לפיה תשלום זה נכלל בשכר הכולל של התובע וזאת מאחר ועל פי הפסיקה התנאי להכללת רכיב דמי הבראה בשכר הכולל הינו – קיומה של הסכמה מפורשת שבין הצדדים בעניין זה (ר' תב"ע 1-7/שן אליקים הדי נ' אוריינט קולור, פד"ע כג 45 (1991); דב"ע 63-3071 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב מ 71). זאת שעה שבהסכמי העבודה שנערכו עם התובע אין כל התייחסות לסוגיה זו של הכללת תשלום דמי הבראה בשכר הכולל. משכך התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בהתאם לסכום הנתבע ובהיעדר תחשיב נגדי בסך של 5,236 ₪.
-
אשר לתשלום הפרשות לפנסיה הרי שהתובע היה זכאי, החל מיום 1.1.09 ואילך, לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה בעניין תשלום פנסיה חובה כאשר מהראיות עולה - ועל כך אף אין מחלוקת למעשה - כי הנתבעת לא הפרישה את סכום ההפרשות המתחייב מצו זה. לאור זאת יש לקבל רכיב תביעה זה, בהתאם לנתבע בכתב התביעה ובהיעדר תחשיב נגדי, בסך של 9,866.4 ₪.
זכאות התובע לתשלום הוצאות נסיעה
-
כפי שהוסבר לעיל, הנתבעת לא שילמה לתובע כל תשלום בעבור החזר הוצאות נסיעה מביתו ברמלה למקום העבודה בהרצליה פיתוח, למעט במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו. שנתיים שבמהלכן שולם לתובע תשלום בעבור השתתפות בהוצאות דלק שעלה בכ- 200 ₪ לערך על הוצאות הנסיעה של התובע.
-
בנסיבות אלה יש לקבל את תביעתו של התובע לתשלום החזר הוצאות נסיעה המתייחסת לכל תקופת עבודתו, למעט השנתיים האחרונות בסך של 14,100 ₪ וזאת, בהיעדר תחשיב נגדי (סכום אשר חושב על פי עלות חופשי חודשי כפול מספר חודשי העבודה). מנגד יש לדחות את טענת הנתבעת שלפיה יש לקזז מסכום הוצאות הנסיעה לו זכאי התובע את הסכום ששילמה לטענתה ביתר במהלך שתי שנות העבודה האחרונות. זאת מאחר ויש לראות בסכום ששולם במהלך תקופה זו הטבה שאותה קיבל התובע ללא תנאי בדומה להעלאה בשכר. לעניין זה אין לי אלא להפנות לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה שממנה עולה כי אין המעסיק רשאי לקזז סכומים ששילם ביודעין ביתר במהלך תקופת העבודה כל אימת שהעובד תובע קבלת זכויות קוגנטיות שלא שולמו במהלך תקופת העבודה (ר' דב"ע נד/3-48 אבירם מזרה נ' ענת ימין).
זכאות התובע לתשלום בעבור שעות עודפות ונוספות
-
גרסת התובע, כפי שהיא נטענה בכתב התביעה ובתצהיר התובע הייתה כי הוא עבד שעות נוספות רבות מבלי ששולם לו מלוא הסכום המתחייב תמורתן. עוד טען התובע כי מאחר והיקף משרתו היה 40 שעות בשבוע (8 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע), הרי שהוא היה זכאי לקבל על כל שעה ראשונה, שמעבר למכסת 8 השעות הללו, תשלום בגין "שעה עודפת" ועל השעות שמעבר לכך תשלום בעבור שעות נוספות. התובע ציין בכתב התביעה כי הוא מעמיד את תביעתו עבור שעות עודפות על 10 שעות בחודש ואת תביעתו בגין שעות נוספות על 10 שעות חודשיות. עם זאת התובע לא התייחס במסגרת הסעיף שבו עתר לתשלום שעות עודפות ושעות נוספות לסכום הגלובלי ששולם לו בעבור שעות נוספות בסך של 200$. במסגרת הסיכומים טען אמנם התובע כי החישוב שנעשה בסעיף 22 לכתב התביעה היה לאחר קיזוז השעות הנוספות המגולמות בתשלום הגלובלי של 200$ (18 שעות נוספות להערכתו) אלא שלטעמי יש קושי להבין זאת מתוך החישוב המופיע בכתב התביעה. במיוחד שעה שהתובע עצמו העיד בהגינותו כי אכן שולם לו סכום של 200$ עבור שעות נוספות.
-
בנסיבות אלה ומאחר והתובע העריך את גובה התמורה הכוללת שאותה קיבל בעבור עבודה בשעות נוספות כתשלום בעבור שעות נוספות גלובליות בסכום של כ 50,000 ₪ הרי שיש לקזז סכום זה מסכום התביעה לתשלום שעות עודפות ונוספות ולפסוק לתובע בגין רכיב זה סך של 5,657 ₪ בלבד.
תשלום פיצוי לא ממוני בגין אי מתן תלושי שכר והיעדר שימוע
-
התובע עתר לשני סוגי פיצוי לא ממוני: האחד בגין אי מתן תלושי שכר בסך של 15,000 ₪ והשני בגין אי קיום שימוע בסך של 18,000 ₪.
-
אשר לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר הרי שהתובע העיד כי במהלך כל תקופת עבודתו הוא לא קיבל תלושי שכר מהנתבעת. הנתבעת מצדה לא הביאה ראיה ממשית לסתירת טענה זו ולא הציגה לבית הדין תלושי שכר שהופקו עבור התובע. עדות התובע עשתה על בית הדין רושם אמין ולא מצאתי מקום לפקפק בה. בנסיבות אלה הריני מקבלת את גרסת התובע. לאור זאת ולאור הוראות סעיף 26 (א) (ב) לחוק הגנת השכר הריני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין אי מתן תלושי שכר.
-
אשר לתביעה לתשלום פיצוי בגין אי מתן זכות שימוע הרי שגם בהקשר זה מקובלת עלי גרסת התובע כי לא נערך לו שימוע טרם להפסקת עבודתו עם הגיעו לגיל הפרישה. מקובלת עלי גרסת התובע כי הוא היה מעוניין להמשיך לעבוד בנתבעת אולם נכפה עליו להפסיק את עבודתו בשל טעמים שהיו נעוצים בנתבעת ובכלל כך רצונו של השגריר להעסיק נהג אישי אדם המקורב לו. לא למותר לציין כי הנתבעת לא הביאה עדות ישירה לסתירת גרסה זו של התובע.
חרף האמור, אינני סבורה כי במקרה זה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין אי עריכת שימוע. זאת מהטעם שעל פי גרסת התובע ההחלטה להפסיק את עבודתו הייתה נעוצה לא רק בגיל הפרישה אלא גם ברצון של הנתבעת להעסיק עובד אחר תחתיו וליתר דיוק ברצונו של שגריר נפאל להעסיק עובד אחר תחתיו המקורב לו. לעניות דעתי, אין לומר כי מדובר בשיקול זר או לא לגיטימי מה גם שנכון לעת הזו ועל פי ההסדר החוקי הקיים - עצם הגיעו של אדם לגיל מסויים - הוא גיל הפרישה שנקבע על ידי המחוקק - מהווה "שיקול ממין העניין" בכל הנוגע לחיוב העובד לפרוש מעבודתו. זאת נוכח התכליות של גיל הפרישה. משכך נראה כי לו היה נערך לתובע שימוע הרי שקשה לראות את התועלת שבצידו משעה שעולה כי הנתבעת שקלה את האפשרות של הארכת תקופת ההעסקה והחליטה להגבילה מטעמים שונים נוספים וענייניים מעבר לגיל התובע. לא למותר לציין, לצד דברים אלה, כי הנתבעת אף נפרדה מהתובע בצורה מכובדת ואף ציידה אותו במכתב הוקרה והערכה על עבודתו ארוכת השנים.
סוף דבר
-
לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד שבו יומצא לה פסק דין זה, את הסכומים הבאים:
סך של 35,460 ₪ בגין פיצוי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2014 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 5,000 ₪ בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2014 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 5,236 ₪ בגין דמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2014 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 14,100 ש"חי בעבור נסיעות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 9,866 ₪ בגין הפרשות לקרן פנסיה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.2012 (מחצית התקופה הרלוונטית) ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 5,657₪ בגין שעות עודפות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.2011 (מחצית התקופה הרלוונטית) ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 5,000 כפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"א ועד בסך של 6,500 ₪.
נכתב ביום, י"ט אב תשע"ו, (23 אוגוסט 2016), נחתם ביום 23.8.16 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
