מבוא
פסק דין זה עניינו כתב תביעה שהגיש מר יוני גבאי (להלן: "התובע") בחודש ספטמבר 2014, לאחר סיום עבודתו באולם אירועים הידוע בשם "אולמי קיסר" המצוי ברח' יצחק סלמה 1 בבאר שבע (להלן: "אולם האירועים"). על פי התביעה עבד התובע באולם האירועים מחודש 5/05 ועד חודש 3/14; תקופה במהלכה התחלפו החברות אשר הפעילו את אולם האירועים. בתביעה ביקש התובע זכויות מכוח העסקתו באולם האירועים ובכלל זה פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר והעדר הודעה לעובד על תנאי העסקה, פיצוי בגין אי העברת כספים שנוכו מהשכר לצורך קרן פנסיה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, החזר נסיעות, דמי הבראה, פדיון חופשה, ניכויי שכר ושכר עבודה.
התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 אשר העסיקה את התובע החל מיום 1/5/13 ועד לחודש 3/14 וכן כנגד בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת 1 וכן כנגד הבעלים של חברות קודמות שהעסיקו את התובע. סה"כ ביקש התובע בתביעתו, לחייב את הנתבעים יחד ולחוד, בתשלום סכום כולל של 203,720 ₪.
את פסק הדין נפתח בהצגת הצדדים ומיד לאחר מכן בתיאור עילות התביעה. בסיומו של השלב האמור, ניגש לבחינת עילות התביעה השונות בסדר הצגתן בהמשך פסק דין זה.
הצדדים
1.התובע, תושב באר שבע, החל עבודתו בתפקיד מלצר באולם האירועים, ובהמשך מונה לתפקיד מלצר ראשי.
2.הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ אשר הפעילה בתקופה הרלוונטית את אולם האירועים והעסיקה את התובע החל מיום 1/5/13 ועד לחודש 3/14.
3.הנתבע 2 – מר אליהו זינו היה בעל מניות ומנהל בחברת קינג פיתוח ושכר א. י. בע"מ (להלן: "חברת קינג") אשר העסיקה התובע עד ליום 31/3/08; וכן החזיק במניות בחברת קיסר אירועים בע"מ (להלן:"חברת קיסר") ובחברת הורדוס אירועים וכנסים בע"מ (להלן: "חברת הורדוס"), וזאת עד אוגוסט 2006.
4.הנתבע 3 – מר זינו יעקב היה בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, אשר הפעילה את אולם האירועים כאמור החל מיום 1/5/13.
5.התובע טוען כי עבד באולם האירועים בתקופה שמחודש 5/05 ועד לחודש 3/14 וחלה רציפות בתקופת העסקתו. מנגד, הנתבעת חלקה על תקופת העבודה הנטענת וטענה כי אין לראות בה כתקופה רציפה.
6.יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בחודש 3/14.
7.על רקע האמור לעיל, נפנה להצגת עילות התביעה השונות.
התביעה
8.בתביעה נשוא פסק דין זה, טען התובע לזכויות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה בענף אולמות אירועים (להלן: "צו ההרחבה"). על פי התביעה לא שולמו לתובע זכויותיו כדין בתקופת העסקתו באולם האירועים ובסיומה, כדלקמן:
תביעות שעילתן סיומם של יחסי עובד מעסיק ועניינן פיצויי פיטורים ודמי פדיון חופשה.
תביעות לשכר ואלה כוללות את – התביעה לשכר עבודה וניכויי שכר.
תביעות לזכויות נילוות והן התביעות ל: קצובת הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, פיצוי בגין אי העברת כספים שנוכו מהשכר לצורך קרן פנסיה.
תביעה לפיצויים במסגרתה ביקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר והעדר הסכם עבודה/הודעה לעובד על תנאי ההעסקה.
9.בכתב התביעה הוסיף התובע וטען לקיומן של נסיבות בהן יש לייחס את חובות אולם האירועים בו הועסק לאורך תקופת העבודה, לבעלי המניות באותן חברות, הנתבעים 2 ו-3, שהיו מעורבים בהפעלת אולם האירועים. מכאן העתירה להרמת מסך ההתאגדות וחיובם של הנתבעים כולם יחד ולחוד בחובות הנובעים מהעסקתו באולם האירועים (להלן: "הטענה להרמת מסך").
10.על מנת להימנע מכפילות מיותרת, בשלב זה של פסק הדין לא יפורטו טענות התובע בעילות התביעה השונות ותשובת הנתבעים לנטען בידי התובע.
העדים
11.מטעם התובע העידו התובע בעצמו וכן רעייתו, גב' רחל גבאי. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 והנתבע 3.
תקופת העבודה של התובע באולם האירועים, היקף משרתו ושכרו הקובע
12.התובע טען כי בינו לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעסיק והיחסים האמורים התקיימו ברציפות כמשמעות המונח בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, החל מיום 1/5/05 ועד ליום 17/3/14.
התובע הוסיף וטען כי החל את עבודתו בתפקיד מלצר, זאת בעוד שהיה קטין ביום 1/5/05, כשאת שכרו הוא מקבל מחברת הורדוס. בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, החזיק הנתבע 2 במניות בחברת הורדוס הנ"ל, והיה דירקטור בה וזאת עד 8/06. הנתבע 2 אף הודה בעת עדותו בעובדות אלה, נוכח המסמכים שהוצגו בפניו (ת/70 – ת/71).
התובע התגייס לצה"ל, בסמוך ליום 28/2/06, ונאלץ בהתחלה, להפסיק את עבודתו. עוד במהלך השירות הצבאי, החל מיום 1/8/06, חזר התובע לעבודה באולם האירועים כשאת שכרו הוא מקבל מחברת קינג. אליבא דתובע, הנתבע 2 היה כל העת הבעלים והרוח החיה של אולם האירועים קיסר, והתובע קיבל את שכרו מחב' קינג עד ליום 31/3/2008.
התובע הוסיף וטען כי התברר לו שהנתבע 2 לא דיווח, באמצעות החברות, על העסקתו למוסד לביטוח לאומי. לטענת התובע לא היו כל הפסקות בעבודתו החל מ-8/06, בעת שקיבל את משכורתו מחברת קינג.
התובע ציין כי החל מיום 1/4/08 ועד ליום 30/4/13 קיבל את שכרו מחברת קיסר אירועים בע"מ ח.פ. 512703661 (להלן: "חברת קיסר"), שהפעילה את אולם האירועים. התובע מציין כי גם חברת קיסר הוקמה על ידי נתבע 2 בשנת 1998 והייתה בבעלותו הכמעט בלעדית (99.99% מהון המניות). גם כאן, לטענת התובע, לא דיווחה חברת קיסר אירועים, במשך 8 חודשים, על עבודתו בשירותה, למוסד לביטוח לאומי.
התובע מוסיף כי החל מיום 1/5/13 ועד לניתוק היחסים – 3/14, קיבל את שכרו מהנתבעת 1.
התובע מדגיש כי עבד משך כל תקופת העסקתו באותו "מקום עבודה", דהיינו באותו אולם אירועים, כשהרוח הפעילה והמרכזית בכל החברות היה הנתבע 2, כאשר שמו המסחרי של האולם נותר כל העת אותו הדבר – "אולמי קיסר". כמו כן, מציין התובע, כי לאורך כל תקופת עבודתו, מי שנתן לו את ההוראות ומי שפעל כמנהל אולם האירועים, ומי שסגר איתו את תנאי העסקתו, היה הנתבע מס' 2.
13.הנתבעים חלקו על תקופת עבודתו ורציפות העסקתו של התובע. לטענתם, עבודתו של התובע בתחום המלצרות בחברת הורדוס הממוקם באזור אחר בבאר שבע (דרך חברון 4), ונוהל על ידי גורמים אשר בינם לבין הנתבעים או האולם נשוא התביעה, אין דבר, למעט בעלות חלקית של אחיו של נתבע 2 במניות חברת הורדוס.
החל מיום 1/8/06 החל התובע לעבוד כמלצר באולם האירועים קיסר, כאשר עבודתו מתבצעת תוך כדי שירותו הצבאי, לסירוגין, כאשר התובע הפסיק עבודתו באולם חדשות לבקרים, תוך שהוא עובר מעבודה אחת לאחרת ו/או מפסיק עבודתו לתקופות שונות ובהן תקופות בנות 6 חודשים, ואף עובד במקביל במקומות עבודה שונים. כך לאחר שני חודשי עבודה בלבד הפסיק התובע את עבודתו למשך 12 חודשים והחל לעבוד באולם קיסר רק ביום 1/10/07, כאשר הפסקה זו מנתקת לחלוטין את יחסי העבודה בין התובע לנתבעים.
התובע הפסיק עבודתו פעם נוספת, למשך 6 חודשים רצופים גם ביום 30/11/08, כאשר הפסקה זו מנתקת לחלוטין את יחסי העבודה בין התובע לנתבעים. כל זאת ניתן ללמוד מתוך דו"ח דיווח תקופות עבודה של המוסד לביטוח לאומי.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי תביעת התובע ככל והיא נוגעת לתקופה הקודמת ליום 1/10/107 – התיישנה, ומכאן כי דינה להימחק מכתב התביעה.
במצב דברים זה, טוענים הנתבעים כי יש לדון בתביעת התובע ככל שהיא נוגעת לתקופה שמיום 1/6/09 עד לחודש 3/14.
14.לחיזוק טענתו של התובע, הפנה את תשומת לבו של בית הדין לתלושים ת/33 – ת/34 אשר צורפו לכתב התביעה. לטענת התובע, מעיון בנתונים המצטברים שבתלושים עולה כי הסכום המצטבר ששולם לו כמשכורות, מביא לפער של 15,000 ₪ בין התשלומים שמצויינים במוצג ת/33, לבין התשלומים המצטברים שבמוצג ת/34, כאשר הפער מורכב מ-5,000 ₪ עבור חודש יולי 2012 ופעמיים 5,000 ₪ בגין שכרו בחודשים מאי – יוני 2012, שנטען לגביהם שבחודשים אלה לא עבד.
זאת ועוד, טוען התובע, כי גם לגבי החודשים נובמבר 2008 – מאי 2009, שלגביהם נטען כי לא עבד, הוכיח התובע ששכרו שולם במזומן, כאמור בתדפיסי החשבון שסומנו כמוצג ת/64 ושצורפו לתצהיר עדותו הראשית. התובע מציין בנקודה זו, כי מתצהיריהם של הנתבעים 2 ו-3 (סעיף 15 סייפא לתצהירים), ניתן לראות שהם לא שללו כי המדובר בכספים ששולמו לתובע בגין שכרו, ולראות בכך ראשית הודאה בעניין זה.
15.התובע טען בתביעתו ובתצהיר עדותו כי לא נחתם עימו הסכם עבודה ואף לא נמסרה לו הודעה על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב – 2002, על דברים אלו חזר בעדותו בפנינו (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 12, ש' 5-10).
16.הנתבעת טענה מנגד, כמפורט בסעיף 40.2 לכתב ההגנה, כי בין הצדדים נחתם הסכם עבודה, אולם ההסכם איננו בידי הנתבעת עקב חילופי החברות ואובדן מסמכים בארכיון הנתבעת. כאן המקום לציין כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה, בעת עדותו של הנתבע 3 בפנינו, כאשר נשאל היכן הסכם העבודה, ציין את הדברים הבאים "כמו שאמרנו ההסכם היה בעל פה, אף פעם לא עשינו הסכם עם אף עובד. הכל היה בעל פה" (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 20, ש' 26).
גם נתבע 2 העיד בעניין זה "לא עשיתי מעולם והיו לי למעלה מ-1000 עובדים, לא עשיתי הסכם אחד" (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 18, ש' 14-15).
17.מעבר לסתירות והבקיעים שבגירסת הנתבעים לעניין הסכם עבודה, הרי שאין חולק כי לא הוצג לבית הדין הסכם עבודה ואף לא הוצגה בפני בית הדין הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד.
18.כידוע, חוק הודעה לעובד מטיל חובה על המעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה וכן להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.
הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו. לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה, ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה.
הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, הפרת החוק מעבירה את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תקופת העבודה, תנאי העבודה וכדו' (ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ' 133, וכן ראה ע"ע (ארצי) 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ, (מיום 3/5/11)).
19.מאחר ולא ניתנה לתובע הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד, עובר הנטל להוכיח את תקופת עבודתו של התובע לכתפי הנתבעים, זאת תוך שימת דגש לכך שהתובע הציג מסמכים (ת/33 – ת/34 ות-64) אשר יש בהם כדי לסתור את טענת הנתבעים לעניין תקופת עבודתו באולם האירועים ואי רציפות בעבודתו.
הנתבעים נמנעו מלהביא ראיות, מעבר לתלושי השכר, כדי להוכיח באמצעותם את תקופת עבודתו של התובע. הנתבעים לא הציגו רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה ואף לא הוכיחו כי הם ניהלו רישום כאמור, בהתאם לחובה המוטלת עליהם כאמור בסעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. יש לדחות מכל וכל את טענת הנתבעים כי הסכם העבודה וכן מסמכים נוספים אינם נמצאים בידיהם, עקב חילופי החברות ואובדן מסמכים בארכיון הנתבעת. כפי שפירטנו לעיל, מצאנו סתירות מהותיות בין האמור בכתב ההגנה של הנתבעים (סעיף 40.2 לכתב ההגנה), לבין האמור בעדותם של הנתבעים 2 ו-3, משכך טענה זו של הנתבעים דינה להידחות מאחר ואינה אמינה עלינו ומכל מקום אינה עומדת בדרישות הדין.
"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה" (ע"פ 728/84 שמעון חרמון – מ"י, פד"י מא(3) 617).
20.יחד עם זאת, מצאנו לקבל את טענת הנתבעים להתיישנות, שכן התביעה הוגשה לבית הדין בחודש 9/14, ועל כן תביעת התובע הנוגעת לתקופה הקודמת ליום 1/10/07 – התיישנה.
21.כללו של דבר, מצאנו כי התובע עבד באופן רצוף החל מיום 1/10/07 ועד למועד סיום עבודתו - ביום 17/3/14. גם לעניין מועד סיום עבודתו של התובע לא הציגו הנתבעים ראיות ועל כן אנו מקבלים את טענת התובע כי סיים עבודתו ביום 17/3/14.
22.באשר להיקף משרתו של התובע - נציין כי עדותו של התובע בכל הנוגע להיקף משרתו, גם היא לא נסתרה על ידי הנתבעים. התובע העיד כי עבד כ-6 ימים בשבוע, 18-20 ימים בכל חודש וציין כי היו כ-20-25 אירועים בחודש ובהתאם לעדותו שעות עבודתו עמדו על 9-10 שעות ביום (פרוטוקול הדיון מיום 1/7/15, עמ' 12, ש' 23-28; עמ' 15, ש' 8-12). התובע טען כי שכרו הקובע היה 5,000 ₪ (נטו) בחודש ובערכי ברוטו שכרו עמד על 5,200 ₪ לחודש.
23.כפי שציינו סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, קובע כי כאשר שנויות במחלוקת שעות העבודה והיקף משרתו של העובד, תהא חובת ההוכחה על המעסיק, ואם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.
הנתבעים כאמור לא הגישו דיווחי נוכחות של התובע ואף לא דיווחי שעות חלקיים. לפיכך, דין טענותיהם של הנתבעים בהקשר זה, כי התובע עבד במשרה חלקית כמלצר החל מיום 1/8/06 בהיקף משרה שאיננו עולה על 20% (סעיף 10 לכתב ההגנה) , לא הוכחה על ידם. משהנתבעים לא הציגו רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה, אזי אנו מקבלים את טענות התובע לעניין היקף משרתו כנטען על ידו בכתב התביעה.
גם לגבי השכר הקובע, משלא ניתנה לתובע הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד, עובר הנטל לנתבעים לסתור את טענת התובע. הנתבעים לא הציגו פנקס שכר או כל ראיה אחרת כדי לסתור טענת התובע. על כן, אנו מקבלים טענת התובע כי שכרו הקובע עמד על 5,200 ₪ (ברוטו) לחודש.
התביעה לשכר עבודה
24.התובע טוען בתביעתו כי בסמוך לחודש 1/14, משהנתבעת לא שילמה לו שכר של חודש 12/13 וכשהיה זקוק לכסף נוכח נישואיו המתוכננים פנה התובע לנתבע 2 וביקש שישולמו זכויותיו. הנתבע 2 השיב לו כי מצבה הכלכלי של הנתבעת קשה ובשלב זה אין אפשרות לשלם לו את שכרו ועליו להמתין זמן נוסף של כשבועיים. משהנתבע 2 לא ענה לטלפונים של התובע, פנתה אשתו של התובע אל הנתבע 2 טלפונית, דרשה ששכרו של התובע ישולם, תוך שהבהירה כי היא עומדת להתחתן עם התובע והם זקוקים לכסף.
התובע טוען כי רק בסוף חודש 2/14 קיבל סך של 3,000 ₪ במזומן על חשבון שכר 12/13. לטענת התובע ביום 17/3/14, לאחר שגם שכר חודש פברואר 2014 לא שולם, פנה ביחד עם רעייתו לנתבע 2 והודיע לו כי בנסיבות אלה הוא מתפטר.
25.מנגד, טענו הנתבעים, כי התובע הגיש תביעתו מתוך כוונה להימנע מלשלם עבור חתונתו שנערכה באולמי קיסר ביום 11/3/14, והתובע לא שילם את חובו עבור האירוע בסך 128,000 ₪. משכורותיו של התובע שולמו במלואן, התובע קיבל את משכורתו עבור החודשים ינואר, פברואר במזומן. הנתבעת טרם שילמה את שכרו של התובע בגין חודש 3/14 וזאת בגין 4 ימי עבודה (בסך 770 ₪), ויש לקזז את שווי ההודעה המוקדמת שלא ניתנה על ידי התובע מסך זה.
26.הנטל להוכיח ביצוע תשלומים במסגרת "טענת פרעתי", מוטל על המעסיק הטוען אותה. זאת כטענת "הודאה והדחה", משטוען המעסיק כי שילם את שכרו של העובד, מועבר אליו הנטל להוכיח כי אכן פרע את חובו לעובדו (ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 300218/98 מירב טויטו – מליסיה וינטוסה, עבודה ארצי כרך לג (9), 28; ע"ע 415/99 (ארצי) נחום ירדנאי – דגש תוכנה ומחשבים בע"מ).
27.טענת הנתבעים, כי שכר עבודתו של התובע עבור החודשים 1/14 ו-2/14 שולם לתובע במזומן – לא הוכחה.
28.הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא בכתב לתמוך בטענת "פרעתי" שנטענה על ידם. במסגרת עדותו של הנתבע 2, ציין כי ניהל יומן, בכתב ידו, לגבי תשלומים ששולמו לתובע במזומן. אולם, יומן זה לא הוצג לבית הדין (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 19, ש' 26-28).
בשולי הדברים, נציין כי הנתבעים חזרו וטענו כי התובע נותר חייב להם 128,000 ₪ בגין אירוע החתונה שקיים באולם האירועים. משמיעת הראיות למדנו כי בנוגע לטענה זו של הנתבעים, מתנהל הליך נפרד בבית משפט השלום בדימונה, ובכל מקרה לא מצאנו כל קשר בין הזכויות המגיעות לתובע כעובד ושלא שולמו לו כאמור, לבין טענת החוב הנ"ל.
29.כללו של דבר - משהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה של טענת "פרעתי", מסקנתנו היא כי התובע זכאי לשכר עבודתו בסך של 15,100 ₪, כמפורט בסעיף 23 לכתב התביעה, סכום אשר לא נסתר ע"י הנתבעים.
ניכויי שכר
30.התובע טען כי במהלך שנת 2012, ולמשך 3 חודשים, הופחת שלא כדין, סך של 500 ₪ נטו מכל משכורת שהועברה לו. התובע הבהיר כי ההפחתה בוצעה לעובדים רבים באולם האירועים, אם לא לכולם.
31.במסגרת עדותו של התובע בפנינו נשאל לגבי ניכויי השכר בשנת 2012, התובע אישר כי אכן ניכו לו שכר בסכום של 500 ₪ לחודש למשך 3 חודשים ובסך הכל 1,500 ₪, כאשר הניכויים בוצעו לכלל העובדים ולא רק לתובע. בתשובה לשאלה מדוע לא דרש את החזרת הניכויים במשך שנתיים, השיב התובע "אתה פונה לאלי פעם אחת, פעם שנייה אתה חושב שהוא סוגר את זה, חוץ מזה אם אלי אמר שצריך להוריד, מי אני שאני צריך להתווכח איתו" (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 16, ש' 12-22).
32.במסגרת עדותו של הנתבע 2, נמצאו תימוכין לגירסת התובע, הנתבע 2 מסר בעדותו כי בשנת 2012 אולם האירועים נקלע לקשיים כלכליים (פרוטוקול מיום 1/7/14, עמ' 18, ש' 22-27).
בהמשך עדותו של הנתבע 2, בתשובה לשאלת ב"כ התובע לעניין ניכוי השכר במשך 3 חודשים, מסר את הדברים הבאים: "הבחור כל כסף שהורדנו החזרנו לו אותו במזומן, שקל אחד לא ירד מ-5,000 ₪ יש לי יומן בכתב ידי עם ההפרשות וההשלמות והוא התעקש, הוא לא רצה לקחת את השיק, וכשלקח אותו השלמתי לו ל-5,000 ₪, לא היה מצב שהוא קיבל פחות מ-5,000 ₪, אותו לא עניין" (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 26-28).
33.כמפורט לעיל, הנתבעים לא הציגו פנקס שכר על מנת לתמוך את טענתם כי כל כסף שנוכה משכרו של התובע הושב לו במזומן. הנתבע 2 טען כי הוא ניהל יומן בכתב ידו עם ההפרשות וההשלמות, אולם הנתבעים לא הציגו יומן זה במסגרת הראיות שצירפו לתיק בית הדין.
34.משלא סתרו הנתבעים את טענת התובע לניכויי שכר בסך 1,500 ₪ במצטבר, יש לקבל את התביעה ברכיב זה, ואנו פוסקים סכום זה לזכות התובע.
נסיבות סיום העבודה
35.התובע טען כי התפטר מעבודתו ביום 17/3/14 עקב הרעת תנאים, קרי התפטרות בדין מפוטר, כאשר עיקר ההרעה עניינה בהלנת שכר מתמשכת ובאי תשלום שכרו. התובע טוען כי התפטר לאחר שפנה לנתבע 2 מספר פעמים בדרישה לסילוק חובו כלפיו, התובע טוען כי התריע על ההרעה בתנאים, ביקש כי תתוקן ההפרה וישולמו הכספים המגיעים לו, וקיבל תשובות כי מצבו הכלכלי של העסק אינו מאפשר תשלום השכר. ביום ,17/3/14 לאחר שלא קיבל את שכרו המלא עבור חודש 12/13, 1/14 וכן שכר חודש 2/14, התייצב עם רעייתו אצל הנתבע 2 והודיע לו כי בנסיבות אלה הוא נאלץ לסיים עבודתו, התובע הוסיף וציין כי העמיד את עצמו לרשות העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אך בפועל הוא לא נקרא לעבודה.
36.הנתבעים טענו כי התובע עזב את עבודתו תוך נטישת מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת. התובע לא התריע בפני הנתבעת על רצונו לעזוב ו/או על פגיעה בזכויותיו ולא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן ו/או להשלים את הזכויות שנפגעו לשיטתו. בנסיבות אלה, אין לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר ומכאן כי התובע איננו זכאי לפיצויי פיטורים.
37.כאמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי יש ממש בטענת התובע לפיה הנתבעת הלינה ולא שילמה את שכרו עבור החודשים 12/13 – 3/14.
38.סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), קובע כי:
"אם התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".
נטל ההוכחה בדבר תחולת הסעיף המקנה כאמור זכות לפיצויי פיטורים כאשר מדובר בהתפטרות מחמת הרעת תנאים, מוטל על התובע (דב"ע (ארצי) מח/3-159 שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290 (1989)).
ככלל נפסק, כי נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן אי קיום הוראות חוקי מגן וזכויות סוציאליות שונות, שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה המשפיעים על העובד הבודד (ע"ע (ארצי) 271/00 אמ"י מתו"ם – אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ – אברהם (לא פורסם) 10/2/04)).
עוד נקבע, כי התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר דינה כפיטורים, שכן זכותו היסודית של העובד היא לקבל את שכרו במועד ואין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו במיוחד כאשר קיים חוסר ודאות לגבי מועד תשלום השכר (דב"ע (ארצי) לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי – שוורץ, פד"ע ג 318 (1972)).
בנוסף נקבע כי אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו (ע"ע 24/99 יוסף עתרי – ז.ג. ריהוט עילית בע"מ (לא פורסם)).
לאור האמור לעיל ומשנקבע לא אחת כי קבלת שכר עבודה בעיתו הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים ביחסי עובד-מעסיק והלכה היא, כי עיכוב בשכרו של עובד או פגיעה ברמת השכר, יכולים להביא ל"התפטרות בדין פיטורים" ומששוכנענו כי שכר התובע בתקופה שבין החודשים 12/13 – 3/14, לא שולם, רשאי היה התובע להתפטר בשל הלנת שכרו כאמור. התובע חזר וציין בעדותו בפנינו כי החל מחודש 1/14, לאחר שהיה זקוק לכסף לשם תשלום עבור אירוע החתונה, פנה לא אחת לנתבע 2, אולם לא קיבל מענה אמיתי לדרישתו לקבל את שכר עבודתו. בנסיבות אלה בהן לא שולם שכרו במשך תקופה ארוכה ולאור הלנת השכר המתמשכת, אין לדרוש מהתובע להמשיך לבצע עבודתו כבימים כתיקונם (ראו דב"ע לג/3-12 איליה צ'בוטרו – אטלקה אברהם, פד"ע ד 173).
לפיכך, ולאור נסיבות סיום עבודתו זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים.
39.בהתאם לקביעתנו אזי יש לחשב את תקופת העבודה החל מיום 1/10/07 ועד ליום 17/3/14, ומשנמצא כי התובע התפטר בנסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש כי ימשיך בעבודתו, ומשנמצא כי שכרו הקובע של התובע עמד על 5,200 ₪ (ברוטו) לחודש, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים כדלקמן: 5,200 ₪ x 77.5 חודשים ÷ 12 = 33,583 ₪.
40.באשר לעניין ההודעה המוקדמת, במסגרת סיכומיו ביקש התובע לחייב את הנתבעים במתן הודעה מוקדמת (סעיפים 78-80 לסיכומי התובע). מדובר ברכיב אשר לא נתבע במסגרת כתב התביעה, ובכל מקרה לא שולם בגין רכיב זה אגרה, ועל כן אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת.
41.הנתבעת טענה כי יש לקזז מהתובע דמי הודעה מוקדמת, משזה התפטר ללא הודעה מוקדמת (סעיף 51 לכתב ההגנה). מתוך שמיעת עדות התובע התרשמנו כי הוא הודיע לנתבע 2 על התפטרותו, ומנגד העמיד את עצמו לרשות העבודה, אולם הנתבעים לא קראו לו לעבודה. במסגרת עדותה של רעיית התובע, נשאלה מתי התובע הפסיק להגיע לעבודה, והשיבה כדלקמן: "ב-17/3/14 כשהיינו אצל אלי במשרד, היה דיון ואמר לו שבנסיבות האלה הוא מתפטר. הוא חיכה שיקראו לו במהלך החודש הזה של ההודעה המוקדמת אבל לא קראו לו" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 6-7).
משמצאנו לקבל את גירסת התובע לעניין התפטרותו בדין מפוטר, והתרשמנו כי אכן התובע הודיע לנתבע 2 על התפטרותו ונתן הודעה מוקדמת, גירסה שנתמכה גם בעדות רעיית התובע, ומנגד הנתבעים לא הצליחו לסתור את גרסת התובע, מצאנו כי יש לדחות את טענת הקיזוז לעניין ההודעה המוקדמת.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ופיצוי בגין אי העברת כספים שנוכו משכרו של התובע ולא הועברו לקרן הפנסיה
42.התובע טען כי בהתאם לחובת ביטוח פנסיוני מכוח צווי ההרחבה בענף אולמות שמחה וגני אירועים, החל על מלצרים ועובדי אירועים, עובדים אלו זכאים לקרן פנסיה בשיעור של 12% (6% ע"ח פיצויי פיטורים ו-6% ע"ח תגמולים).
בהמשך לכך, דרש התובע פיצוי עבור אי תשלום זכויות הפנסיה בתקופת עבודתו. התובע טען כי הנתבעת לא העבירה כספים עבורו לחברת הביטוח.
לצורכי חישוב זכויותיו, בשבע השנים לעבודתו, העמיד התובע את שכרו, בהתחשב בשכר המינימום, על הסכומים הבאים: 3,710 ₪ - עבור התקופה שמיום 1/4/07 – 31/3/08 (12 חודשים); 5,200 ₪ - עבור התקופה שמיום 1/4/08 – 17/3/14 (72 חודשים).
על כן התובע דרש עבור רכיב התביעה בגין אי הפרשה לקרן פנסיה סך של 50,252 ₪ (ערכי קרן) שלא הופרשו, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית טען כי הסכום עומד על סך של 56,158 ₪. עוד הוסיף התובע כי נוכח הוראות נציב מס הכנסה לא ניתן כיום להעביר לקרן הפנסיה את ההפרשות ונגרם לו נזק בגין אובדן הזכות לקבלת הטבת מס בשיעור של 35% כך שהסכום המגיע לו עומד על סך של 75,813 ₪.
בנוסף טען התובע כי הנתבעים התנהגו כלפיו בצורה נלוזה, כאשר ניכו ממשכורתו כספים לצורך העברתם לקרן הפנסיה/ביטוח מנהלים, אך בפועל לא העבירו סכומים אלה. בסך הכל ניכו הנתבעים סכום העומד על 7,418 ₪ (ערכי קרן), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן לאור אובדן הזכות לקבלת הטבת המס, זכאי התובע לסך של 9,937 ₪.
43.הנתבעים טענו מנגד, כי תקופת עבודתו הרלוונטית של התובע הינה מיום 1/6/09 ומכאן כי תביעת התובע בגין רכיב ההפרשה לפנסיה יכול להתייחס לכל היותר ל-57 חודשים בלבד. הנתבעים טענו כי התובע תבע את ההפרשות לפיצויים בנוסף לתביעתו לפיצויי פיטורים. על פי חישוביהם של הנתבעים זכאי התובע בגין 57 חודשים לסך של 9,336 ₪.
באשר לטענת התובע, כי הנתבעת ניכתה משכרו כספים בגין הפרשות לקרן פנסיה אך בפועל לא העבירה כספים אלו לקרן הפנסיה, טענו הנתבעים כי אכן נמנעו מלהפריש את הכספים שנוכו משכרו של התובע לפנסיה. יחד עם זאת, טענו הנתבעים, כי לתובע שולמו משכורותיו ללא הניכויים, כאשר את הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים לפנסיה דרש התובע לקבל במזומן. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע לא שילם מס כלל ומכאן כי "הטבת המס" לה הוא טוען, חסרת כל משמעות כלכלית.
44.על התובע חלות הוראות צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים בישראל (י"פ 5793 התשס"ה, 9/4/08). צו ההרחבה בענף גני האירועים קובע הסדר פנסיה מיטיב לעובדים בגני אירועים. על פי האמור בצו ההרחבה, השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הינו, שכר העובד ורכיביו כמשמען בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים. בנוסף, על פי האמור בצו ההרחבה, עובד בשכר שעתי יבוטח בקרן פנסיה מקיפה בתום תקופת המתנה בת 12 חודשי עבודה, כאשר בשנה הראשונה מתום תקופת ההמתנה גובה ההפרשות לעובד יהיה 5% לעובד בגין רכיב תגמולים, 5% בגין רכיב תגמולי מעסיק, 5% בגין רכיב פיצויי מעסיק. החל מהשנה השנייה ואילך, שיעור ההפרשות לקרן פנסיה יהיו כדלקמן: עובד – 5.5%, מעסיק – 6%, פיצויים – 6%. שיעור ההפרשות לביטוח מנהלים יהיה: עובד – 5%, מעסיק – 5%, מעסיק פיצויים – 8.333%.
45.בהתאם לכך, זכאי התובע להפרשה פנסיונית בגובה השיעורים הקבועים בצו, אשר תיגזר משכרו של העובד מידי חודש בחודשו, בהתאם לרכיבים הנלקחים בחשבון לתשלום פיצויי פיטורים.
46.כפי שפירטנו לעיל, לעניין היקף משרתו של התובע, מצאנו לקבל את טענת התובע כי הוא עבד בהיקף משרה מלאה, ולא בהיקף משרה חלקית, כפי שטענו הנתבעים.
תחשיבו של התובע לעניין שכרו הקובע לצורך חישוב הפרשות לקרן פנסיה, לא נסתר על ידי הנתבעים. יחד עם זאת קיבלנו את טענת ההתיישנות ומצאנו כי יש לחשב את ההפרשות החל מיום 1/10/07 ועד ליום 17/3/14. לפיכך, לתובע מגיעים הסכומים הבאים, בגין העדר הפרשה לקרן פנסיה:
3,710 ₪ - 1/10/07 – 31/3/08 (6 חודשים) x 6% = 1,336 ₪.
5,200 ₪ - 1/4/08 – 17/3/14 (71.5 חודשים) x 6% = 22,308 ₪.
47.סה"כ התשלומים להם זכאי התובע בגין הפרשות לגמל מעסיק הינם: 23,644 ₪.
48.בנוסף, התובע תבע פיצוי בגין ניכוי כספים ממשכורתו לצורך העברתם לקרן פנסיה, אך בפועל ללא העברת הכספים לקרן הפנסיה.
הנתבעים הודו כי אכן נמנעו מלהפריש את הכספים שנוכו מהתובע לקרן הפנסיה, אולם טענו כי לתובע שולמו משכורותיו ללא הניכויים, כאשר את הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים לפנסיה דרש התובע לקבל במזומן.
49.הנתבע 2 העיד בפנינו כי הכספים שנוכו משכרו של התובע עבור פנסיה, הוחזרו לו במזומן, לעניין זה ציין הנתבע 2 כי ניהל יומן בכתב ידו עם ההפרשות וההשלמות. יומן זה לא הוצג בפנינו כאמור, והנתבעים לא הציגו כל תימוכין לכך שהשלימו לתובע את הכספים שנוכו משכרו, במזומן.
50.על כן מצאנו לקבל את תביעת התובע להשבת כספים שנוכו משכרו עבור פנסיה בסכום כולל של 7,418 ₪ (בערכי קרן).
51.משפסקנו לתובע פיצויי פיטורים, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי גם בגין העדר הפרשות לפיצויים.
דמי הבראה
52.התובע טוען כי הוא זכאי לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו בנתבעת, בסך של 7,420 ₪, על בסיס תעריף של 371 ₪ ליום, עבור 20 ימי הבראה.
53.הנתבעים טענו מנגד כי התובע היה זכאי ל-6 ימי הבראה מידי שנה בשנתיים האחרונות לעבודתו, כאשר התביעה לדמי הבראה בגין השנתיים הקודמות ל-2 שנות עבודתו האחרונות – התיישנה.
התובע דרש ואף קיבל את דמי ההבראה במזומן ואלו שולמו לו במלואם.
54.בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר תשלום הבראה, התשי"ז – 1957, חלה על דרישתו של התובע לדמי הבראה התיישנות לפיה ניתן לתבוע דמי הבראה עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו של התובע. בעבור השנתיים האחרונות לעבודתו זכאי התובע ל-14 ימים. התובע הגיש תביעתו להבראה על בסיס תעריף של 371 ₪ ליום, ולפיכך סכום דמי ההבראה לו זכאי התובע, בהתאם לתעריף זה הינו כדלקמן – 371 ₪ x 14 ימים = 5,194 ₪ למשרה מלאה.
55.הנתבעים טענו כי שילמו לתובע את דמי ההבראה במזומן, אך לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ולא הציגו כל ראיה ואף לא ראשית ראיה לעניין תשלום דמי ההבראה במזומן.
56.על כן, התובע זכאי לסך של 5,194 ₪ בגין דמי הבראה.
פדיון חופשה
57.לטענת התובע זכאי הוא לתשלום עבור פדיון חופשה שנתית בסך 11,600 ₪, לפי הוראות סעיף 36 לצו ההרחבה.
58.הנתבעים טענו מנגד, כי התובע שהה בחופשה בתשלום מידי שנה במשך לא פחות מ-100 ימים בממוצע ומכאן כי לא מגיע לו דבר בגין פדיון חופשה וזאת לאור פעילותו החלקית של אולם האירועים במהלך השנה כאמור.
59.כפי שקבענו, על התובע חלות הוראות צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים בישראל. בהתאם לאמור בצו ההרחבה, זכאי התובע ל-17 ימי חופשה לכל שנה, בגין שלושת השנים האחרונות לעבודתו (סעיף 36 לצו ההרחבה).
60.סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה על פי החוק היא שלוש שנים.
בהתאם להלכה הפסוקה, בעת שנסתיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, התובע זכאי לתבוע את ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה (8/10/07)).
61.הלכה פסוקה היא, כי על המעסיק הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעסיק לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
62.לא מצאנו כי הנתבעים עמדו בנטל האמור. הנתבעים לא הציגו בפנינו פנקס חופשה ובו רישומים מפורטים מטעמם המתייחסים למועדים שבהם התובע יצא לחופשה ואף לא הוכיחו את מספר ימי החופשה שנוצלו בתקופה הרלוונטית לעבודתו של התובע.
63.התובע היה זכאי לפדיון עבור 56 ימי חופשה, ולתשלום בסך כולל של 11,200 ₪.
הוצאות נסיעה
64.לטענת התובע זכאי הוא להחזר הוצאות נסיעה שלא שולמו בסך של 12,936 ₪ (84 חודשים x 154 ₪).
65.מנגד טענו הנתבעים כי התובע הוסע והושב לביתו באופן סדיר על ידי עובדי הנתבעת ומכאן כי אינו זכאי להחזר נסיעות.
לפנים משורת הדין, ואגב עובדיה האחרים, שילמה הנתבעת ו/או קיסר ו/או קינג את מלוא החזרי הנסיעות עד לחודש 10/11 כפי שניתן לראות מתלושי השכר.
משכך, התובע זכאי לכל היותר לתשלום בגין 29 חודשים בלבד.
67.בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה, התובע זכאי להשתתפות עד המקסימום האמור בצו ההרחבה בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל, על פי חישוב תעריפי נסיעות בודדות אך לא יותר משווי כרטיס "חופשי חודשי". עוד קובע צו ההרחבה כי החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו.
68.בענייננו, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי העמידה לרשות התובע הסעה אשר שוללת את זכאותו לדמי נסיעות.
69.התחשיב אותו הציג התובע מבוסס על תעריף עלות כרטיס "חופשי חודשי".
70.מתלושי השכר שצירף התובע עולה כי הנתבעים שילמו לתובע עבור נסיעות עד לחודש 10/11. החל מחודש 11/11 ועד לסיום עבודתו של התובע – 17/3/14, לא שולמו לתובע דמי נסיעות.
71.אשר על כן, התובע זכאי לדמי נסיעה עבור 28.5 חודשים ובסך 4,389 ₪ (28.5 x 154 ₪).
פיצוי בגין העסקת התובע ללא הסכם עבודה/הודעה לעובד על תנאי העסקה
72.לטענת התובע, הועסק על ידי הנתבעים ללא הסכם וללא מתן הודעה על תנאי העסקתו (סעיף 55 לתביעה).
בהתאם לכך, התובע טען כי הנתבעים הפרו את החובה החלה עליהם כאמור בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב – 2002, ולכן לחייב את הנתבעים בסך של 20,000 ₪ בגין הפרה זו.
73.לטענת הנתבעים, הפיצוי הקבוע בחוק עומד על 10,000 ₪ לכל היותר, אשר נתונים לשיקול דעת בית המשפט.
הנתבעת החתימה את התובע על הסכם שכר אולם ההסכמים אינם בידה עקב נסיבות שאינן בשליטת הנתבעת (סעיף 50 לכתב ההגנה).
74.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, שוכנענו כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה. כאמור, מצאנו סתירה של ממש בגרסת הנתבעים, כאשר מחד טענו בכתב ההגנה כי בין הנתבעת לתובע נחתם הסכם עבודה, אולם ההסכם אינו בידה עקב נסיבות שאינן בשליטתה ומאידך סתרו הנתבעים 2 ו-3 בעדותם את הגרסה שבכתב ההגנה.
75.בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד, על המעסיק חלה חובה למסור לעובד, לא יאוחר משלושים יום מתחילת העבודה הודעה בכתב בה יפרט את תנאי העבודה המנויים בסעיף 2 לחוק וכן את אורכו של יום העבודה.
76.בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק לבית הדין לעבודה סמכות לפסוק פיצויים על הפרת חוק זה אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. סעיף 6ב(1) קובע כי: "מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי העבודה בעניינים שבסעיף 2... רשאי הוא לפסוק לעובד בפיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמא).
(2) פיצויים לדוגמא כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר".
77.בענייננו, הנתבעים 2 ו-3 הודו כי אינם נוהגים לערוך הסכם עבודה בכתב עם אף עובד, ובכל מקרה לא הובאה בפנינו כל הוכחה כי נמסרה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו ולא סופק כל הסבר לכך. בהתאם לכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בסך 15,000 ₪. שיקולינו בקביעת סכום זה היו משך ההתנהלות הפסולה של הנתבעים, נסיבותיו האישיות של התובע – גילו וכן תפקידו.
התביעה להרמת מסך
78.בבסיסם של דיני החברות עומד עיקרון האישיות המשפטית העצמית הנפרדת של החברה, מבעלי המניות, ממנהליה ומעובדיה (ראה: סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט-1999 דב"ע נג/3-205, מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז 345). מכוח ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, לא ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות או לאורגנים של החברה אשר פעלו בשמה.
79.עיקרון האישיות העצמאית הנפרדת של החברה בע"מ איננו חזות הכל והוא נסוג באותם מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון זה. במצבים אלה - מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ - מאפשר הדין לייחס את חובות החברה בע"מ לבעלי המניות ולאורגנים של החברה. לעניין זה אבקש להפנות לפסק דינו של כב' השופט צור בע"ע 1452/04, שלמה אביר נ' מנסור חוסן ואח' לפיו:
"דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה... אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה... אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות, שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא צודקות" (ד"ר א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפטי י"ז(1), עמ' 201)" ע"ע 1452/04, שלמה אביר נ' מנסור חוסין ואח' (לא פורסם) פסקה 7 לפסק הדין.
80.בפסק הדין בתיק 1201/00, יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, עמד כב' השופט צור על מעמדם המיוחד של עובדי החברה בתוך קבוצת הנושים של החברה בע"מ. בהקשר זה נאמר שם כי:
"העובד אינו "נושה וולנטרי", אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה – בין אם אישי הוא או קיבוצי – אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה" (להלן: "פסק דין ערב חדש").
81.ובהמשך לדברים אלה בפסק הדין ערב חדש מתייחס כב' השופט צור למשמעות המשפטית הנובעת ממעמדם המיוחד של העובדים בתוך כלל נושי החברה; בעת הדיון בהרמת מסך ההתאגדות. לעניין זה נקבע שם:
"... עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד, קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק, לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו, אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם, תוך שהם מעמידים את עובדיהם – לעיתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתיעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, על בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו (הדגשה שלי-ט.מ.)". פסקה 23 לפסק דין ערב חדש.
82.בע"ע 150/07, ח.א. בוני חיפה נ' עמאר חורי, חזר בית הדין הארצי מפי כב' השופטת רוזנפלד על השימוש בעיקרון תום הלב כעיקרון מרכזי בשעת בחינת סוגיית הרמת מסך ההתאגדות ביחסים שבין בעלי החברה ומנהליה – לעובדיה. מפסק הדין עולה, כי הפרת חובת תום הלב מצידם של אלה שפעלו בשם החברה בהעסקת העובד, היא לכשעצמה יכולה לשמש כבסיס מספיק לחיובם האישי בהתחייבויות שנטלה על עצמה החברה המעסיקה.
83.על רקע האמור נפנה לבירור העובדות מכוחן מבקש התובע לייחס לנתבעים 2 ו-3 את החובות הנובעות מהעסקתו על ידי חברות שהתחלפו בהפעלת אולם האירועים, בתקופת העבודה נשוא התביעה.
84.מעיון בת/61 דו"ח רשם החברות של חברת קינג, עולה כי הנתבע 2 הוכרז כחייב מוגבל.
משמיעת העדויות ומהתרשמותנו ממכלול הראיות, מצאנו כי הנתבע 2 הוא זה שהיה "הרוח החיה" והמנהל האמיתי של אולם האירועים "קיסר", לאורך כל תקופת עבודתו של התובע.
לעניין זה די להפנות לסתירות שבין האמור בכתב ההגנה לעדות הנתבע 2. הוכח בעדות הנתבע 2 כי בניגוד לטענות הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיריהם, נתבע 2 היה הבעלים של החברות שהעסיקו את התובע, למעט הנתבעת 1 (פרוטוקול מיום 1/7/15, עמ' 17, ש' 22 – עמ' 18, ש1 14).
85.גרסתו של התובע כי הנתבע 2 היה המנהל והדמות המרכזית באולם האירועים והוא היה הרוח הפעילה והמרכזית בכל החברות שהפעילו את אולם האירועים, לא נסתרה על ידי הנתבעים (סעיפים 20-28 לתצהיר התובע).
86.הפעילות באולם האירועים התנהלה תחת מטריה של חברות בע"מ אשר התחלפו מעת לעת בפרקי זמן משתנים. החברות המפעילות, באמצעותן מועסקים העובדים באולם וביניהם התובע, הן כשלעצמן חסרות רכוש.
המעבר מחברה לחברה נעשה כאשר החברה המפעילה הייתה נקלעת לקשיים כספיים. כך אישר בעדותו הנתבע 2, מר אליהו זינו:
"... אני הקמתי את קיסר מרכז אירועים, היתה לי עסקה כושלת עם נוגה נדלן שפשטה את הרגל, נכנסתי להסתבכות כלכלית קשה ברמה של 24-25 מיליון ₪ והעברתי את החברה לחתני בשנת 2003 אם אני לא טועה. נוגה נדל"ן קרסה וזה השליך עלי ישירות. העברתי את החברה והניהול והמניות לחתני והתעסקתי במלחמה שנקראת נוגה נדל"ן. כמובן שזה לא צלח, הכל התמוטט".
(עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 4-8).
ובהמשך:
"... לאחר 2012 שהיו קשיים כלכליים נתנו לו מזומנים או שיקים של לקוחות."
(עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 22-23).
בתשובה לשאלת ב"כ התובע, האם התקבלו כספים בעת מעבר מחברה לחברה, השיב הנתבע 2:
"לא. הכל נעשה במסגרת משפחתית... שכן החברות שלקחו את הפעילות לקחו את הזכויות כמו גם את החובות."
(עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 2-3).
87.המעבר בין החברות המפעילות את אולם האירועים לא לווה בהליך מסודר של העברת העובדים מחברה לחברה, כך לדוגמא, לא נטען בפנינו ולא הוכח כי בזמן שהתחלפו החברות במקום העבודה, הוסדרו זכויותיו של התובע בפנינו בעת המעבר; ראה עדות הנתבע 3, לפיה מחודש 5/13 ניהלה את האולם הנתבעת 1, ולגרסתו "מה שהיה לאחור לא עניין אותי, מה שעניין אותי זה מ-5/13" (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 21-22).
88.התנהלות זו – תחלופה של חברות בע"מ באותו מקום עבודה – תוך התעלמות מהסדרת זכויות העובדים בעקבות שינוי המעביד הפורמאלי – יוצרת מסך של ערפל בזיהוי המעסיק ופוגעת ביכולתו של העובד לממש את זכויותיו בסיום תקופת העסקתו באולם.
מציאות זו קיבלה ביטוי בעדותו של הנתבע 3, בעת שהשיב שאולם האירועים נסגר והפעילות הועברה(נמכרה) לאחרים, ולא נותרו כספים או רכוש לנתבעת (עמ' 20, ש' 31 – עמ' 21, ש' 5).
89.הוא שנאמר, דרך ההתנהלות של הנתבעים, שהתווה הנתבע 2, יצרה הפרדה בין המעסיקים של העובדים באולם האירועים, חברות בע"מ שהתחלפו מעת לעת, לבין הנכסים אשר מהם לא יוכלו העובדים להיפרע בסיום תקופת עבודתם באולם האירועים; ובפרט התופעה חמורה, מקום שהמעבר בין החברות השונות יוצר מציאות שבה זהותו של המעסיק ומצבת זכויות העובד אינם ברורים, כך שנפגעת יכולתם של העובדים להכיר ולעמוד על זכויותיהם.
90.חמור מכך, הנתבעים הודו כי אכן ניכו כספים משכרו של התובע לקרן פנסיה, אך נמנעו מלהפריש את הכספים שנוכו לקרן הפנסיה (סעיף 49(1) לכתב ההגנה).
כאמור לעיל, דחינו את טענת הנתבעים כי הניכויים הושבו לתובע במזומן. יצויין כי בית הדין הארצי רואה באי העברת ניכויים משכר העובדים לקופת גמל כעילה מספיקה להרמת מסך ההתאגדות, ופסק כדלקמן:
"בכך מעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח יד בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה – זגורי, פד"ע יג 171, ע' 180-181 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה – עובדה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת מסך" (ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19/1/03).
91.יוצא מכאן, כי יש לקבל את טענת התובע ולפיה הוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות על ידי בעלי מניות ומנהלים בפועל של החברות שהפעילו את אולם האירועים, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות ולייחס לנתבעים 2 ו-3, אשר היו פעילים בהפעלת אולם האירועים ובעלי מניות בחברות אשר העסיקו את התובע, בחובות הנובעות מעבודתו באולם האירועים. בפרט הדברים נכונים, מקום שהעסקת התובע באולם האירועים הייתה כרוכה בפגיעה מתמשכת בזכויותיו כעובד.
סוף דבר
92.מהמקובץ עולה כי על הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
(א)שכר עבודה בסך של 15,100 ₪.
(ב)ניכויי שכר בסך של 1,500 ₪.
(ג)פיצויי פיטורים בסך של 33,583 ₪.
(ד)פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 23,644 ₪.
(ה)השבת כספים שנוכו משכר התובע עבור פנסיה ולא הועברו לקרן הפנסיה בסך 7,418 ₪.
(ו)דמי הבראה בסך של 5,194 ₪.
(ז)פדיון חופשה בסך של 11,200 ₪.
(ח)הוצאות נסיעה בסך של 4,389 ₪.
(ט)פיצוי בגין העסקת התובע ללא מתן הודעה לעובד 15,000 ₪.
93.הסכומים המפורטים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/3/14 ועד יום התשלום בפועל.
94.כמו כן יישאו הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך של 15,000 ₪.
95.ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה.
ניתן היום, י"ט טבת תשע"ו, (31 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
|
|
|
|
|
נציגת ציבור עובדים
גב' פסה מרקוביץ
|
|
יוחנן כהן, שופט
|
קלדנית: רות רחמים.