1.מר גנאדי אוקראינסקי (להלן: "התובע") נהג משאית, הועסק על ידי חברת שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (להלן: הנתבעת), חברה המנהלת עסק לשינוע והובלת מטענים החל מיום 14.6.05 ועד ליום 26.7.12. בתובענה זו תובע התובע זכויות סוציאליות בסך כולל של למעלה מ-460,000 ₪ בגין תקופת עבודתו.
התובע תובע פיצויי פיטורים, דמי כלכלה, דמי הבראה, קרן השתלמות, דמי נסיעה, הפרשי פנסיה, פדיון ימי חופשה, החזר בגין ניכוי שכר שאינו כדין.
2.התובע טוען שיש לחשב את שכרו האחרון הקובע לפי שכר נטו של 8,300 ₪, כאשר בתלושי השכר דווח על שכר של 7,300 ₪, מאחר שלטענתו הוא קיבל מידי חודש סך של 1,000 ₪ במזומן.
3.הנתבעת טענה שהשכר הכולל שסוכם עם התובע היה 4,390 ₪ ברוטו, אך הוא ביקש לבנות את תלושי השכר, כך שבסופו של דבר יהיה סכום נטו קבוע של 5,000 ₪. לטענתה התובע מעולם לא חלק על מה שנכתב בתלושי השכר. לטענתה הוא ידע שהסכום של 5,000 ₪ נטו כולל בתוכו את הזכויות הסוציאליות הנוספות.
4.הנתבעת טענה שהנטו לתשלום כלל רכיבים סוציאליים נוספים לבקשת התובע. לטענתה הוסכם על ידי הצדדים כי ההפרשות לפנסיה תעשנה לפי שכר מבוטח של 6,000 ₪ ולא לפי שכר היסוד. לטענתה, הערכת הצדדים כי הפרשה כזו היא הוגנת לאור הסיכום בין הצדדים. הנתבעת טענה שהיא הסכימה בטעות לשלם גם את הפרשות התובע לתגמולים ולו הייתה יודעת שיש חובה להפריש לקרן השתלמות, הייתה משתמשת באותם כספים שהוציאה מכיסה לתגמולי העובד עבור קרן ההשתלמות.
5.הנתבעת טענה שהתובענה נולדה לאחר שהתובע ביקש להתפטר כדי לקבל פיצויי פיטורים ודמי אבטלה ומשסירבה הנתבעת לפטרו, הגיש את התביעה הנוכחית למרות שהוא ידע כי קיבל את כל זכויותיו במשך השנים כדין.
6.על מערכת היחסים בין הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 ומשנת 2007. השאלות שעלינו להכריע בהן הן מהו השכר הקובע של התובע והאם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, דמי כלכלה, דמי הבראה, קרן השתלמות, הוצאות נסיעה, הפרשות פנסיוניות, פדיון חופשה והחזר בגין ניכויים שלא כדין.
7.בפנינו העידו התובע, עובד נוסף מטעמו – ויטלי גרודקין, מנהל הנתבעת מר חיים ניניו, מנהל החשבונות שלה מר דוד זיכרמן וחוקרת פרטית מטעם הנתבעת, גב' יאנה ירמאנסקי.
8.התובע העיד כי התחיל לעבוד "בקו האופק" ב- 6/05 (חברה בבעלות בעלי המניות בנתבעת). ב"קו האופק" הוחתם התובע על מסמך "חוזה העבודה" לטענתו אמר לו מנהל הנתבעת שהחוזה מתאים רק לחודשים הראשונים של העבודה כשעבד על משאית של עד 12 טון, מפני שלא היה לו ניסיון. על חוזה העבודה הוחתם על ידי קצין הבטיחות של הנתבעת, והתובע טען שלא קיבל עותק מחוזה העבודה. אחרי חצי שנה, התובע עבר למשאית מעל 15 טון ושכרו השתנתה בהתאם למה שסיכמו הצדדים בעל פה.
משנת 2006, עבר התובע לעבוד על סמיטריילר ושכרו השתנה. משכורתו של התובע הייתה בהתחלה 5,000 ₪ נטו, כאשר בהדרגה משכורתו עלתה ל- 5,100 ₪, 6,000 ₪, 7,000 ₪, כאשר בסוף משכורתו הועלתה ל- 7,300 ₪ נטו. בנוסף, למשכורת טען התובע שקיבל מידי חודש 1,000 ₪ במזומן. לכן, לטענתו המשכורת האחרונה הייתה 8,300 ₪.
התובע טען שמעולם לא סוכם עמו ששכר הנטו שלו יכלול גם את זכויותיו הסוציאליות, אלא סוכם על שכר נטו, כאשר את הניכויים לקרנות הפנסיה תעביר הנתבעת.
9.כאמור התובע טען שמשכורתו הבסיסית היא 8,300 ₪ נטו. התובע העיד שלא קיבל טופס הודעה לעובד, עבד שישה ימים בשבוע והיו ימים שעבד 13-14 שעות ביום, לא החתים שעון נוכחות ולא סיכם שום דבר בעניין פרמיה, בונוס או שעות נוספות. התובע אישר שעבודתו בנתבעת המשיכה את העבודה בחברת "קו האופק" ורק שמה של המעסיקה השתנה. לטענתו, התלושים הוכנו על ידי הנתבעת על פי האינטרסים שלה. התובע אישר שהוחתם על חוזה העבודה על ידי קצין הבטיחות של הנתבעת ולטענתו כששאל את קצין הבטיחות מדוע בחוזה העבודה מופיע 3,500 ₪, כאשר המשכורת שסוכמה הייתה 5,000 ₪, קצין הבטיחות השיב שזה לא אמור לעניין את התובע כי אלו רכיבים של הנהלת חשבונות. התובע העיד שכל פעם שעבר למשאית גדולה יותר הנתבעת העלתה את שכרו וכן העיד שסוכם שההפרשות לקרן הפנסיה לא יפגעו בשכר הנטו שסוכם עמו. התובע אישר בחקירתו שהשתמש במכשיר הטלפון הפרטי שלו לענייני עבודה, הוא אישר שעבד שעות נוספות. . באשר לנסיבות סיום העבודה טען התובע כי הוא התלונן על מבנה התלושים וניסה לדבר על כך עם מנהל הנתבעת עד שהחליט בסופו של דבר להתפטר. התובע העיד שפנה אל מנהל הנתבעת ואמר לו שבתנאים הללו הוא לא מוכן להמשיך לעבוד, לטענתו מנהל הנתבעת אמר לו להכין מכתב פיטורים של 30 יום מראש. התובע העיד שהדפיס מכתב לבקשתו של מנהל הנתבעת בו כתב שהתובע מפוטר וזכאי לפיצויי פיטורים. לטעתנו מנהל הנתבעת הבטיח לו שהוא יקבל פיצויי פיטורים עם סיום עבודת.
10.העד מטעם התובע ויטלי גורוטקין העיד שהתחיל לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוקטובר 2007. הוא העיד שהנתבעת סיכמה איתו על שכר נטו של 7,000 ₪ ובהמשך שכר הנטו שלו עלה ל-7,300 ו-8,000 ₪. הוא העיד שהוא הוחתם על אותו חוזה כפי שחתם התובע. כמו כן, העיד שלאחר שהתובע סיים את עבודתו ביולי 2012 והתלונן על תלושי השכר ומבנה השכר, שינתה הנתבעת את מבנה תלושי השכר.
11.מנהל הנתבעת נחקר על תצהירו ולא ידע להגדיר מהם רכיבי השכר. הוא לא ידע להסביר כיצד חושבו השעות הנוספות המופיעות בתלושי השכר ולא נתן הסבר מפני מה יש הבדל בין חוזה העבודה עליו הוחתם התובע בשכר בסיס של 3,500 ₪ לבין תלושי השכר שם צוין שכר בסיס בסך של 4,390 ₪. מנהל הנתבעת הודה שלא פתח לתובע קרן השתלמות ולגבי קרן הפנסיה העיד שסיכם עם התובע ששכר הבסיסי יעמוד על 6,000 ₪. באשר לסיום העבודה העיד מנהל הנתבעת שהתובע הכין מכתב פיטורים בו כתב התובע שהוא מקבל פיצויי פיטורים וניסה בחוסר תום לב להחתים את מנהל הנתבעת. מנהל הנתבעת מחק את מילה "פיצויים" מהמכתב שהכין התובע. התובע אישר שמנהל הנתבעת מחק את המילה "פיצויים" ממכתב ההתפטרות. מנהל החשבונות של הנתבעת מר זיכרמן אישר בעדותו שהוא מכין את תלושי השכר על פי הנחיות של מנהל הנתבעת, אך גם הוא לא ידע להשיב מה מהות הרכיבים של הפרמיה, שעות נוספות ושאר הרכיבים. הוא אישר שמנהל הנתבעת הורה לו "לשחק" עם רכיבי השכר כדי להגיע לנטו שסוכם עם התובע. כמו כן, העידה מטעם הנתבעת חוקרת פרטית כדי כדי לנסות להוכיח שב"כ התובע שידלה את התובע כדי להגיש את התביעה.
12.השאלה הראשונה שיש להכריע בה, היא מה הייתה המשכורת הקובעת של התובע. התובע טען כי תנאי שכרו סוכמו עמו בעל פה, כאשר משכורתו האחרונה המדווחת בתלוש השכר עמדה על 7,300 ₪ נטו ועוד לטענתו קיבל 1,000 ₪ במזומן מדי חודש.
13.כאמור, הנתבעת טענה שהתובע התקבל לעבודה ביוני 2005 בחברת "קו האופק", חברה שנוהלה על ידי מר חיים ניניו, מנהל הנתבעת. באותו חוזה נקבע שכר בסיסי של 3,500 ₪, כאשר לשכר זה התווספו פרמיות ושעות נוספות. התובע אישר שחתם על אותו הסכם, אולם כאמור, מדובר בחברה אחרת.
14.מנהל הנתבעת, מר חיים ניניו הודה כי הוא לא יודע מה המשמעות של המושגים "פרמיה ונורמה" וכי שמע שיש לתת זכויות אלו ולכן נתן אותן לתובע. הנתבעת אישרה שסוכם עם התובע כי סכום הנטו לתשלום יעמוד על 5,000 ₪ וזאת לבקשתו של התובע.
15.הנתבעת טענה שהיא ערכה את תלושי השכר כך שיתאימו להסכמות בכתב ובעל פה בין הצדדים, והרכיבים הנוספים כגון טלפון, שעות נוספות ונסיעות שולמו בשל העובדה שהתובע עבד שעות נוספות, ומידי פעם היה אמור לנסוע בתחבורה ציבורית בימים בהם לא נסע עם רכב החברה לביתו. החזר הוצאות הטלפון ניתן על סמך ההנחה שהעובד מידי פעם השתמש בטלפון הפרטי שלו לצרכי עבודה. לגבי דמי ההבראה טענה הנתבעת שחילקה את תשלום דמי ההבראה על פני שנה שלמה. הנתבעת הכחישה שהתובע קיבל מידי חודש 1,000 ₪ במזומן בנוסף לכתוב בתלושי השכר.
16.הנתבעת אישרה שלא עדכנה את שכר היסוד בכל פעם שהוגדל הנטו לתשלום. לטענתה הגדילה את המשכורת לבקשתו של התובע אך השכר הבסיסי נשאר כפי שהוא.
17.לאחר שבחנו את טענות הצדדים בנוגע לשכר הקובע הגענו למסקנה שהצדדים קבעו בתחילת העבודה ששכרו של התובע יעמוד על 5,000 ₪ נטו. לא ניתן לקבוע שכר כולל, על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא זכויותיו ע"פ צו ההרחבה.
ההסכם בכתב בו נקבע סכום 3,500 ₪ אינו רלוונטי לאור העובדה שסכום זה לא הופיע בתלושי השכר של התובע וכבר בתלוש השכר הראשון שקיבל, השכר הבסיסי היה 4,390 ₪ כאשר לסכום זה התווספו רכיבים נוספים: נסיעות – 200 ₪, טלפון 150 ₪, הבראה – 127.91 ₪, שעות נוספות – 413 ₪, בונוס – 423.30 ₪, סה"כ ברוטו 5,704.21 ₪ כאשר הנטו היה 5,000 ₪.
עדי הנתבעת לא ידעו לתת הסבר כיצד חושב הבונוס ששולם לתובע אולם הצדדים לא חלוקים על כך שהתובע עבד שעות נוספות. לאור האמור, השכר הקובע של התובע עמד על 4,390 ₪ כפי שנכתב בתלושי השכר כאשר לרכיב זה יש להוסיף את הבונוס שקיבל מידי חודש שכאמור מנהל הנתבעת לא ידע להסביר כיצד הוא חושב. עם זאת, השתכנענו שהתוספת עבור הנסיעות, טלפון, הבראה ושעות נוספות הייתה תוספת אמיתית והשתכנענו מהסברי הנתבעת לגבי הרכיבים הללו.
18.שכרו הבסיסי של התובע בכל תלושי המשכורת עמד על 4,390 ₪ לשכר זה יש להוסיף את רכיב הבונוס שהנתבעת לא ידעה להסביר כיצד הוא חושב. אנו דוחים את טענת התובע בנוגע ל-1,000 ₪ שקיבל במזומן מידי חודש מאחר שהתובע לא עמד בנטל להוכיחה.
19.החל מ-1.1.09 חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר ולפיו חלות על הנתבעת הוראות מיוחדות בין היתר לגבי רישום של השעות הנוספות. רישום זה לא נעשה ולכן לשכרו הבסיסי של התובע מיום 1.1.09 יש להוסיף גם את רכיב "השעות הנוספות" שנרשם בתלוש השכר, כאשר הנתבעת בעצמה לא ידעה להסביר כיצד חושבו שעות אלו.
20.על כן אנו קובעים שהשכר הקובע של התובע הוא שכר היסוד בתוספת הבונוס והפרמיה שקיבל מידי חודש והחל משנת 2009 גם התגמול בגין השעות הנוספות. למסקנה זו הגענו לאור העובדה שלא הייתה אבחנה בין הרכיבים בתלוש המשכורת. כפי שציינו, מנהל הנתבעת ומנהל החשבונות של הנתבעת לא ידעו להסביר כיצד נערך תלוש השכר.
עם זאת, לא מצאנו שיש מקום לכלול בשכר הקובע גם את הוצאות הנסיעה, הטלפון וההבראה. בעניין זה השתכנענו שהנתבעת שילמה לתובע דמי נסיעות מפני שנאלץ מידי פעם לנסוע ברכבו הפרטי. כך גם לגבי שימוש בטלפון- התובע השתמש במכשיר הפרטי שלו מדי פעם גם לצרכי עבודה. באשר לדמי הבראה, אין פסול בתשלום לאורך כל השנה, עם זאת היה רצוי שפריסה זו תבוא לידי ביטוי בכתב בתחילת העבודה. לאור זאת, השכר הקובע של התובע הוא כדלקמן:
בשנת 2005 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 28,535 ₪ והבונוס על סך של 2002 סך כולל של 30,537 ₪ בגין החודשים יוני עד דצמבר 2005.
בשנת 2006 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 49,979 ₪ והבונוס על סך של 6,271 ₪ כך שהשכר הכולל הוא 56,250 ₪.
בשנת 2007 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 49,303 ₪ והבונוס על סך של 13,722.5 ₪ כך שהשכר הכולל הוא 63,026 ₪.
בשנת 2008 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 51,886 ₪ והבונוס על סך של 25,590 ₪ כך שהשכר הכולל הוא 77,426 ₪.
בשנת 2009 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 51,498 ₪, הבונוס על סך של 23,131 ₪ והתגמול שכונה שעות נוספות על סך של 18,703 ₪ כך שהשכר הכולל הוא 93,333 ₪.
בשנת 2010 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 52,511 ₪, הבונוס על סך של 26,502 ₪ והתגמול שכונה שעות נוספות על סך של 13,422 ₪ כך שהשכר הכולל הוא 92,436 ₪.
בשנת 2011 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 52,342 ₪, הבונוס על סך של 26,285 ₪ והתגמול שכונה שעות נוספות על סך של 13,968 ₪ כך שהשכר הכולל היה 92,595 ₪.
בשנת 2012 השכר הבסיסי של התובע עמד על סך של 30,730 ₪, הבונוס על סך של 7,619 ₪ והתגמול שכונה שעות נוספות על סך של 6,666 ₪, כך שהשכר הכולל הוא 45,015 ₪ עבור 7 חודשים.
את התחשיב ערכנו ע"פ דוחות 106 שצורפו לתיק בית הדין ולגבי שנת 2012 על פי תלושי השכר שהוגשו לתיק.
21.משקבענו את שכרו הכולל של התובע יש לחשב את הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי.
22.צו ההרחבה בענף ההובלה קובע שיש להפריש לקרן השתלמות 6% מכספי המעסיק ו-4% מכספי העובד ממשכורתו הקובעת. התובע זכאי להפקדות לקרן השתלמות עבור 73 חודשי עבודה (יש להפחית את 11 החודשים הראשונים לעבודתו מאחר שהם היוו תקופת ניסיון). ב-73 חודשי העבודה האחרונים לעבודתו השכר הכולל של התובע עמד על סך כולל של 496,643 ₪ (הפחתנו מהשכר הכולל של התובע את השתכרותו בשנת 2005 וכן הפחתנו חמישה חודשים משנת 2006). מאחר שהתובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 6% משכרו הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה בסך של 29,799 ₪. לא מצאנו שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי הפרשות משכרו של העובד מאחר שסכום זה לא נוכה משכרו.
23.הפרשות לפנסיה - על פי צו ההרחבה משנת 2007 על הנתבעת להפקיד לקרן הפנסיה 6% לפיצויי פיטורים מ-150% ממשכורתו הקובעת של העובד עבור כל חודש.
6% תגמולי מעביד מ-150% ממשכורתו הקובעת של העובד עבור כל חודש.
2.33% השלמת פיצויי פיטורים מ-150% ממשכורתו הקובעת.
ו-5.5% מתגמולי עובד גם לפי150% ממשכורתו הקובעת.
כלומר על הנתבעת היה להפריש 14.33% עבור 62 חודשים (מ-6.07 ועד 7.12). משקבענו שהמשכורת הקובעת של התובע בגין התקופה מיוני 2007 ועד יולי 2012 הינה 432,318 ₪, 150% ממשכורת כוללת זו מוביל לסכום של 648,477 ₪. מסכום זה על הנתבעת היה להפקיד:
6% לפיצויי פיטורים, דהיינו סך של 38,909 ₪.
6% לתגמולי מעביד, כלומר סך של 38,909 ₪.
2.33% השלמת פיצויי פיטורים, כלומר סך של 15,110 ₪.
לא מצאנו שיש לחייב את הנתבעת להשלים את יתרת ההפרשות עבור תגמולי עובד.
24.בקופת תגמולי מעסיק והפיצויים אמורים להיות לזכות התובע הסכומים שקבענו לעיל ובסך הכל 92,928 ₪. מפירוט ההפקדות שצירף התובע לתצהירו עולה כי בקופת הפיצויים הופקדו לזכותו סך של 22,680 ₪ תגמולי מעסיק 22,680 ותגמולי עובד 20,790 ₪. כספים אלו שוחררו לזכות התובע. על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלא הופרשו עבור פיצויי פיטורים בסך של 31,339 ₪ וכן תגמולי מעסיק בסך של 16,229 ₪.
25.באשר לתשלום דמי נסיעה: משקבענו שהתובע קיבל מידי חודש 200 ₪ עבור דמי נסיעה, לא מצאנו שהתובע זכאי לסכום נוסף כפי שתבע. כך גם לגבי דמי הבראה, משקבענו שהתובע קיבל את דמי ההבראה מידי חודש בחודשו. כאמור, אין מניעה לפצל את תשלום דמי הבראה לתשלומים חודשיים. מן הראוי להעלות את ההסכמה על הכתב, אולם מאחר שסכום דמי ההבראה לא פחת מהסכום שנקבע בצו ואת הסכום ששולם הבאנו בחשבון כחלק מהשכר הבסיסי, אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם דמי הבראה נוספים.
26.באשר לימי החופשה: שהנתבעת שילמה לתובע 168 ₪ ליום בגין 3 השנים האחרונות לעבודתו. על הנתבעת לשלם את הפרשי השכר על פי השכר כפי שקבענו. ב-3 השנים האחרונות לעבודתו השתכר התובע שכר בסיסי בסך של 268,935 ₪ כך שהשכר היומי היה 340 ₪. לכן, התובע זכאי להפרש בגין תגמול ימי החופשה בסך של 2,059 ₪.
27.אנו מקבלים את טענת התובע בגין ניכוי שלא כדין משכרו. משכרו האחרון הפחיתה הנתבעת סך של 3,300 ₪. הסברי הנתבעת בענין זה לא שכנעו אותנו ועל כן על הנתבעת לשלם סכום זה. ממשכורתו האחרונה של התובע הפחיתה הנתבעת סך של 3,300 ₪ כאשר כתבה "ניכוי בגין מפרעה". הסברי הנתבעת בענין זה לא שכנעו אותנו והנטל להסביר את מהות ההפחתה חל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. התובע טען שמתוך ה-3,300 ₪ 1,300 ₪ היו בגין משכורת שכבר קוזזה בעבר ולכן לא היה מקום לקזז סכום זה, ולגבי 2,000 ₪ בגין פדיון חופשה מדובר ביום חופשה שהנתבעת כבר הפחיתה בעבר לתובע ולכן לא היה מקום לנכות סכום זה.
28.באשר לדמי כלכלה: סעיף 56 לצו ההרחבה קובע: עובדים שייאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שייאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, ישתתף המעביד במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה בשיעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה.
בחוזר מטעם התאחדות בעלי מפעלי ההובלה מיום 7.8.2005 שצירף התובע לסיכומיו נקבע שעל המעסיקים לשלם 15.6 ₪ לארוחת בוקר 44.5 ₪ לארוחת צהריים ו-19.6 לארוחת ערב. התובע תבע סך של 56 ₪ ליום והעמיד את תביעתו לצרכי אגרה על סך של 70,000 ₪. הנתבעת טוענת שמדובר בזכות שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום העבודה וממילא התובע לא הוכיח שהוציא הוצאות עבור כלכלה, וכן ולא דרש אותן במהלך תקופת עבודתו. בחקירתו נשאל התובע האם קנה אוכל מידי יום והשיב שהביא אוכל מהבית, אך כשהיה "תקוע" בערב היה אוכל וקונה והיה מגיע לסכום של 56 ₪ (עמ' 21, ש' 23-27).
התובע צריך להוכיח את התנאים המצטברים על פי צו ההרחבה, דהיינו שנאלץ לאכול לרגל עבודתו מחוץ לעיר. התובע העיד כי עבודתו הייתה הובלות מחוץ לאשדוד מידי יום, גם הנתבעת בבקשתה להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בקשה מיום 11.4.13) הודיעה שהתובע ביצע נסיעות רבות מחוץ לעיר לטענתה בעיקר לאזור תל אביב והמרכז.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים בעניין הוצאות האש"ל הגענו למסקנה שהנתבעת אמורה לשלם לתובע 19.60 ₪ לארוחות ערב על פי התעריף שנקבע ע"י התאחדות בעלי מפעלי תובלה מיום 7.8.05, לאור עדות התובע שקנה מזון בערב.
עד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר הנטל להוכיח את שעות העבודה חל על התובע ומשלא הוכיח מה הם הימים שעבד בערב, לא ניתן להעניק לו דמי כלכלה בגין ימים אלה.
אולם מ-1.1.09 הנטל להוכיח את שעות העבודה חל על הנתבעת, ולאור עדות התובע שקנה מזון כשנשאר בעבודה בשעות הערב, אנו קובעים שהתובע זכאי לסכום של 19.6 ליום עבודה החל מיום 1.1.09, סך הכל ארבעים ושניים חודשים וחצי- עד לסיום עבודתו. משקבענו שהתובע זכאי לתגמול בסך של 19.6 ₪ ליום הוא זכאי לסך של 431.2 ₪ לחודש (19.6*22) במכפלת חודשי העובדה מיום 1.1.09 ועד לסיום עבודתו, סך הכל 18,326 ₪.
29.בעניין פיצויי פיטורים: לאחר שבחנו את טענות הצדדים בענין נסיבות סיום העבודה הגענו למסקנה שהתובע לא זכאי לפיצויי פיטורים מעבר לכספים שעל הנתבעת היה להפריש לקופת הפיצויים. התובע לא מסר מכתב התראה בכתב. התרשמנו שהתובע ניסה לקבל מכתב פיטורים לצרכיו, הוא ניסח את מכתב הפיטורים עבור הנתבעת ומנהל הנתבעת מחק את המלים "פיצויים ופיטורים", בעדותו העיד שהוא הכין מכתב בביתו מסרו למנהל הנתבעת, וזה מחק את המילה "פיטורים" ואמר לו באותו מעמד שהוא ישחרר לו את קופת הפיצויים (עמ' 22, ש' 12 לפרוטוקול) כך שהתובע ידע שהוא לא יקבל את מלוא פיצויי הפיטורים אלא רק את הכספים שאמורים היו להיות מופרשים לקופת הפיצויים. על עובד שמבקש להתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו להתריע בכתב ולאפשר למעסיק לתקן את ההרעה, מה שלא התקיים בעניינינו כי התובע לא נתן מכתב התראה. על כן, התביעה להשלמת פיצויי פיטורים מעבר לחובת ההפרשה כאמור בצו, נדחית.
30.ב"כ הצדדים העלו טענות נוספות, בין היתר טענות הקשורות למערכת היחסים בין עורכי הדין ובכלל זה הועלתה טענה כאילו ב"כ התובע שידלה לכאורה את התובע להגיש את התביעה. לא מצאנו שיש רלוונטיות לדון בטענות אלה במסגרת התביעה לזכויות סוציאליות, ולכן לא התייחסנו לטענות הללו במסגרת פסק הדין.
31.סופו של דבר - על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 29,799 ₪;
פיצוי בגין אי הפרשה לקופת הפיצויים בסך של 31,339 ₪;
פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולי מעסיק בסך של 16,229 ₪;
הפרשי פדיון חופשה בסך של 2,059 ₪;
החזר בגין ניכוי שלא כדין בסך של 3,300 ₪;
דמי כלכלה בסך 18,326 ₪.
על הנתבעת לשלם את כל הסכומים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.12 ועד התשלום המלא בפועל.
32.לאור התוצאה אליה הגענו, לפיה התובע קיבל בפסק הדין פחות מ25% מתביעתו, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובע בסך של 4,000 ₪ בלבד על הנתבעת לשלם סכומים אלה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדן.
ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, (01 יוני 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
נציג ציבור עובדים
מר יאיר טבת
|
|
צבי פרנקל, שופט
|
|
נציג ציבור מעסיקים
מר שמעון בינון
|