בית הדין האזורי לעבודה: תביעת פיצויים

1.התובע, אשר עבד כאחראי משמרת במסעדת שווארמה הנקראת "שווארמת השובע" אותה הפעילה הנתבעת בעיר אשדוד, הגיש תביעתו דנן על סך של 447,814 ₪ בגין הרכיבים הבאים:

פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי נסיעות, תגמולי עובד לפנסיה, תגמולי מעסיק לפנסיה, שכר עבודה (3 חודשים), פיצויי פיטורים ועוגמת נפש. כמו כן, הגישה הנתבעת תביעה על סך 230,113 ₪ בגין יתרת הלוואות, הפרשות לפנסיה ללא קיזוז חלק עובד, הודעה מוקדמת, ימי חופשה ביתר, נטילת מוצרי בשר, פירות וחומר ניקוי.

2.במסגרת מסכת הראיות נחקרו על האמור בתצהיריהם העדים הבאים: התובע, ומנגד מר יניב עזרן- מנהל ובעל מניות בנתבעת, רו"ח של הנתבעת מר ישי אמקייס, גב' אורנה בוהדנה- עובדת במשרד רואי החשבון של הנתבעת, מר שלמה עזרן- בן דודו של יניב עזרן אשר ב- 9/2015 החל לעבוד במסעדה, מר יוסף אבו חדירה- ספק של הנתבעת, מר איתי חזן- ספק הבשר של הנתבעת, מר ערן שוקרון- גיסו של יניב עזרן (אחיו נשוי לאחותו) וכן גיסתו- גב' דניאלה שוקרון.

טענות הצדדים

3.לטענת התובע, הנתבעת לא ערכה הסכם עבודה ולא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו. הצדדים סיכמו על משכורת חודשית של 8,500 ₪ בערכי נטו. לתובע לא שולם גמול שעות נוספות. לא ניתן לכלול גמול שעות נוספות בתוך השכר שסוכם, היות ויש איסור על שכר כולל.

התובע זכאי לתשלום בגין 60 שעות נוספות חודשיות, בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר. התובע היה עובד שעות ארוכות, עד השעות הקטנות של הלילה. הנתבעת לא צירפה דוחות נוכחות. התובע עבד שישה ימים בשבוע. הנתבעת לא ציינה את שעות פתיחת המסעדה. רק בתצהירה טענה לראשונה הנתבעת כי מדובר במשרת אמון. ניתן היה לפקח על שעות עבודתו של התובע. התובע לא התפטר ביום 11.11.2018. גם במועד כתיבת מסמך ההתחשבנות על ידי הנתבעת ביום 21.11.2018 נכתב כי התובע משמש כעובד הנתבעת. התובע התפטר בדין מפוטר ביום 31.12.2018, עקב הרעת תנאים ונסיבות שאינן מאפשרות המשך העסקה, וכן לאור מצב בריאותי לקוי, ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובע לא קיבל דמי הבראה ודמי נסיעות, ואף לא הופרשו תגמולי עובד ומעסיק לפנסיה. כמו כן, זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש, להלנת שכר ולהלנת פיצויי פיטורים.

יש לדחות את התביעה נגד התובע ואת טענות הקיזוז, היות והטענות שם נטענו ללא אסמכתא וללא הצגת חשבוניות או מסמך הלוואה, ואף ללא הצגת הסכמה ביחס למקור ממנו יש להפריש כספים לקרן פנסיה.

4.לטענת הנתבעת, התובע ניהל את מסעדת השווארמה בפועל. בחודש 11/2018 הפסיק התובע להגיע למקום העבודה עקב מעשי הגניבה והמעשים החמורים שייחסה לו הנתבעת. התובע עבד בתפקיד ניהולי בכיר הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, ולכן קיבל שכר גלובאלי. לתובע היו סמכויות ניהוליות רחבות היקף, ולמעשה עשה במסעדה כבשלו. התובע דיווח על שעות עבודה וחופשות של העובדים, היה אחראי על הקופה ועל הפקדות, ואף גייס עובדים ועבד מול ספקים. לא היתה כל מניעה מצד התובע לרשום את שעות עבודתו. התובע השתכר 8,500 ₪ נטו, כפי שסוכם. התובע מעולם לא בא בדרישות לתשלום גמול שעות נוספות. שכרו של התובע כלל תשלום בגין נסיעות. בנוסף, הנתבעת דאגה לתובע לרכב ששימש אותו לצורכי העבודה ולצרכים פרטיים עד היום. לתובע שולמו דמי הבראה, כפי שעולה מתלושי השכר. האחריות ביחס לעובד הזר, נשוא כתב האישום שהוגש נגד התובע, רובצת לפתחו היות והאישור לא היה בתוקף. כמו כן, יש לקזז בגין אי מתן הודעה מוקדמת מצד התובע.

יש לקבל את התביעה שהוגשה כנגד העובד, היות והוכח כי בני משפחתו לקחו מוצרי בשר לביתם ע"ח הנתבעת וכן חומרי ניקוי.

דיון והכרעה

5.מעיון בכתבי הטענות, בתצהירים ובנספחיהם, כמו גם בעדויות ובראיות, עולה כי התובע שימש כמנהל משמרת במסעדת השווארמה של הנתבעת. התובע היה אחראי על תפקודה של המסעדה, אך גם עבד בה כעובד מן המניין. התובע, אשר הינו בעל ניסיון בענף זה, קיבל יד חופשית מהבעלים ביחס לניהול השוטף של העסק. התובע היה מגייס עובדים, מתנהל מול הספקים, מבצע הזמנות סחורה, מתנהל אל מול העובדים ביחס להיקף שעות עבודתם וימי חופשתם ואף עורך סידורי עבודה; אך אין בכל אלו כדי להכשיר אי תשלום גמול שעות נוספות בנסיבות העניין.

6.התובע טען כי יש להחיל את תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

בנושא זה כבר נקבע בפסיקה, כי ככל שבית הדין נותן אמון בגירסת התובע לפיה הועסק בשעות נוספות ולא קיבל עליהן תמורה, אזי עובר הנטל אל המעסיק להוכיח אחרת. על התובע

להציג תחשיב סביר וראיה כלשהי (אפשר בתצהיר) כי אכן עבד בשעות נוספות וכי לא שולמה לו התמורה בגין כך. הדבר יכול להיעשות גם על דרך של אומדנא.

למעשה, החובה להוכיח כי העובד לא עבד בשעות נוספות, ככל שהעובד טוען שעשה כן, מוטלת על המעסיק. ככל שהמעסיק לא ערך רישום של שעות העבודה, נוצרת חזקה כי העובד עבד בשעות נוספות בהיקף של 60 שעות לחודש (עד 15 שעות בשבוע). ככל שהמעסיק לא הצליח לסתור חזקה זו בראיות טובות, הוא יחויב לשלם לעובד גמול שעות נוספות בהיקף הקבוע בתיקון 24.

ראו:

ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.3.17).

ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (מיום 24.2.15).

י.לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות במשפט העבודה (מהדורה חמישית, פרק 13, עמ' 25-28).

7.יישום הכללים שנקבעו בפסיקה על המקרה דנן פועל לטובת התובע. ונפרט.

גירסת התובע לעניין היקף עבודתו לא נסתרה. התובע הציג גירסה אחידה לעניין היקף שעות עבודתו הרבות לאורך כל הדרך. מנגד, עדי הנתבעת הציגו מספר גירסאות במסגרת מסכת הראיות. עוד יצוין, כי גירסת התובע, לפיה עבד בהיקף שעות רחב, אף נתמכה בהודעות ווטסאפ בינו לבין בעלי הנתבעת לאורך שעות היממה ובעיקר בשעות שלפנות בוקר. יצוין, כי התובע לא נחקר ביחס לטענת הנתבעת להפסקות אותן לכאורה נטל או להיעדרויות לאורך יום העבודה.

לכל שפורט לעיל יש להוסיף, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה וכן לא נמסרה הודעה לעובד על תנאי עבודתו, וגם בכך יש כדי לתרום להכרעה בנושא זה.

התובע טען כי הנתבעת אמרה לו כי אינו צריך להחתים כרטיס נוכחות ולא להעביר טביעת אצבע. אנו מקבלים טענה זו.

כפי שכבר צוין לעיל, מאחר ואין הסכם התקשרות בכתב או טופס הודעה לעובד על תנאי עבודתו, הרי שמקובלים עלינו טענות התובע והתחשיב שהגיש לפי שכר קובע ברוטו, לאור שכר הנטו שסוכם בין הצדדים ושעמד על 8,500 ₪. בהקשר זה נציין, כי הנתבעת לא העלתה טענות כנגד תחשיב התובע ברכיב דנן.

טענת הנתבעת לפיה התובע עבד במשרת אמון מהווה חזית חדשה, היות ולא נטענה בכתב ההגנה. עם זאת, גם לגוף העניין יש לדחות טענה זו, באשר מדובר במסעדת שווארמה בה נכח ועבד התובע, ולא היה כל קושי לפקח על שעות עבודתו ולנהל מעקב מדויק אחריהן.

למעלה מן הנדרש, יצוין כי תביעת התובע לפי תיקון 24 עושה עם הנתבעת חסד, היות וממסכת הראיות עלה כי התובע עבד שעות נוספות בהיקף גדול יותר, כולל שעות לילה לאחר השעה 22:00 ועד לפנות בוקר.

לסיכום נושא זה, התובע טען כי יש להחיל את תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בית הדין נתן אמון בגירסת התובע לפיה הועסק בשעות נוספות ולא קיבל עליהן תמורה, ולפיכך עבר הנטל אל המעסיק להוכיח אחרת.

התובע הציג תחשיב סביר הנתמך בתצהירו ובנסיבות שהוכחו, ולמעשה הניח תשתית עובדתית לטענה כי עבד בשעות נוספות וכי לא שולמה לו התמורה בגין כך.

המעסיק לא ערך רישום של שעות העבודה, הגם שיכל לעשות כן, ולפיכך נוצרה חזקה כי התובע עבד בשעות נוספות בהיקף של 60 שעות לחודש (עד 15 שעות בשבוע).

המעסיק לא הצליח לסתור חזקה זו כלל, ולפיכך עליו לשלם לתובע גמול שעות נוספות בהיקף הקבוע בתיקון 24.

לפיכך זכאי התובע לגמול שעות נוספות כפי שתבע, בסך של 332,128 ₪, אשר יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

8.לאור קביעתנו דלעיל, כי התובע לא קיבל הודעה על תנאי עבודתו וכי גם לא נחתם הסכם עבודה, הרי שטענת ההגנה לפיה דמי הנסיעות וההבראה שולמו מדי חודש וכלולים בשכר, דינה להדחות.

בנוסף, היות ובין הצדדים סוכם שהתובע יקבל משכורת בערכי נטו, אזי הכללת הרכיבים בשכר היתה באה על חשבון השכר עצמו.

לפיכך, זכאי התובע לסך של 7,333 ₪ בגין דמי הבראה, כפי שתבע בתצהירו; בניגוד לסכומים להם טען בכתב התביעה ובסיכומיו.

משעלה ממסכת הראיות כי החל מ- 2/2016 קיבל התובע רכב לשימושו בעבודה וגם באופן פרטי, הרי שהוא זכאי לתשלום דמי נסיעות עד חודש 2/2016.

לפיכך, יש להפחית מתחשיבו של התובע בעבור 21 חודשים בהם עשה שימוש ברכב של הנתבעת. בהתאם לתחשיבו של התובע, שלא נסתר, סכום ההפחתה יעמוד על 2,616 ₪, כך שהתובע זכאי לסך של 6,353 ₪ דמי נסיעות.

9.באשר לחוק הודעה לעובד; כפי שקבענו לעיל, התובע לא קיבל הודעה על תנאי עבודתו. התובע עתר לקבלת פיצוי בגובה סביר ומקובל בגין כך.

לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך של 3,000 ₪, כפי שתבע.

10.לאחר בחינת טענות הצדדים ביחס לתביעה להפרשי פנסיה, מצאנו כי יש לקבלה במלואה, ונפרט.

אין בידינו לקבל את טענת ההגנה של הנתבעת בנושא, היות והנתבעת לא סתרה את תחשיב התובע, וכן בשים לב כי סוכם בין הצדדים אודות שכר נטו, כך שברי כי הנתבעת הייתה צריכה לשאת בהפרשת חלק התובע לפנסיה.

הנתבעת לא סתרה את טענות התובע, לפיהן הפסיקה לשלם תגמולי עובד לפנסיה החל מחודש 3/2018.

מהאמור לעיל עולה, כי התובע זכאי להפרשי פנסיה בסך של 5,751 ₪ + 5,310 ₪ ובסה"כ 11,061 ₪.

11.באשר למחלוקת בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, מצאנו כי התובע לא פוטר על ידי הנתבעת. בנוסף, עולה כי יש לדחות את טענות התובע לפיהן התפטר בדין מפוטר או עקב מצב רפואי לקוי.

מהתמונה שנפרשה עלה, כי עובר לחודש 11/2018 בו יצא התובע לחופשת מחלה, יחסי הצדדים עלו על שרטון, לאחר שהנתבעת חשדה שהתובע אינו מתנהל כשורה ונוטל סחורה באמצעות אשתו מספקים של הנתבעת ועל חשבון הנתבעת. יש לציין, כי חשדות הנתבעת לא הוכחו, אולם הם היוו את הבסיס לרצון הצדדים להפסיק לעבוד יחדיו.

עוד עלה, כי הצדדים למעשה ביקשו לסיים את ההתקשרות ביניהם, כאשר התובע לא הסכים להתחשבנות אותה ערכה הנתבעת. ביום 31.12.18 נשלח מב"כ התובע לנתבעת מכתב התפטרות בדין מפוטר עקב הרעת תנאים ומצב בריאותי לקוי. עובר למכתב זה התובע לא פנה לנתבעת בכתב ולא הלין על הפגיעה בזכויותיו, וממילא לא נתן לנתבעת הזדמנות להתייחס לטענותיו.

כמו כן, אין בידינו לקבל את טענת התובע להתפטרות עקב מצב רפואי לקוי. התובע, אשר לקה בכתפו, טען טענה זו לאחר שיחסי עובד מעסיק נותקו. התובע אף היה צריך ליתן לנתבעת אפשרות להציע לו תפקיד אחר, המתאים לליקוי בכתפו, כך שהנתבעת היתה יכולה לבחון את המשך העסקתו בהתאם למגבלתו. דא עקא, התובע לא העניק הזדמנות זו לנתבעת.

בתצהירו של התובע ובעדותו לא צוין דבר ביחס למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים עובר ליציאתו לחופשת מחלה החל מיום 11.11.2018. רק כאשר סיים את חופשת מחלתו פנה התובע לנתבעת, הלין על הרעת תנאים והודיע על התפטרות בדין מפוטר ו/או עקב מצבו הרפואי.

ממסכת הראיות עלה, כי האירוע בנושא סופר קלין, במסגרתו נטען כי התובע נטל סחורה על חשבון הנתבעת לשימוש אישי, התרחש בחודש 9/2018, ואז החלה הנתבעת לבדוק את התנהלות התובע אצל עוד ספקים. בשלב זה פנה התובע להתלונן על כאבים בכתפו. יצוין, כי התובע לא טען כי דובר באירוע תאונתי.

מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא פוטר, אלא שהתובע עזב לאחר שהנתבעת חשדה בו והחלה בבירורים ביחס להתנהלותו אל מול הספקים. התובע אמנם יצא לחופשת מחלה, אך לא הודיע לנתבעת דבר בסמוך לכך באשר להתפטרות בדין מפוטר. רק בחודש 12/2018 נשלח מכתב לנתבעת, אשר אין בו כדי לקיים את דרישות הפסיקה לעניין התפטרות בגין הרעת תנאים ו/או עקב מצב רפואי.

עולה למעשה כי שני הצדדים רצו בהפסקת עבודת התובע.

בשולי הדברים נוסיף, כי בזמן תקופת המחלה וגם אחריה באו הצדדים בדברים וניסו לערוך ביניהם התחשבנות, אך הדבר לא צלח. מכאן עולה כי הצדדים ראו והבינו שיחסי העבודה הסתיימו.

לפיכך דין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים להדחות.

כפועל יוצא, נדחית התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

12.לאור קביעתנו כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 11.11.2018, הרי שהתובע זכאי לשכר עבודה עבור חודש 10/2018 ועבור החלק היחסי של חודש 11/2018.

הנתבעת טענה כי שכר העבודה בגין תקופה זו שולם במלואו, ואף הפנתה לתלושי המשכורת, וכן טענה שהתשלום בוצע לאחר קיזוזים.

התובע לא נחקר בנושאים אלו, וגירסתו לפיה לא שולם לו שכר בגין תקופה זו לא נסתרה. בנוסף, כאשר מנהל הנתבעת נשאל בנושא, ענה הוא בהאי לישנא: "לא מתעסק בשכר, נושא שכר יש רואה חשבון ואת בן דודי והם על זה". ועוד הוסיף: "לא התעסקתי בדברים האלה". דברים אלו סותרים את האמור בתצהירו של עד זה, לפיו שכרו של התובע שולם במלואו בקיזוזים הרלוונטיים, אליהם עוד נתייחס.

בהמשך צירפה הנתבעת תלושי שכר בגין חודשים אלו, אך לא צירפה אסמכתא כי הכספים שולמו בפועל.

לפיכך, עולה כי התובע טען כי לא שולם לו שכר בגין התקופה דלעיל, ואילו הנתבעת לא הוכיחה אחרת.

לפיכך זכאי התובע לשכר בסך של 10,084 ₪ בעבור חודש 10/2018, ובעבור התקופה בה עבד בחודש 11/2018, זכאי הוא ל- 3,361 ₪.

13.באשר לתביעה בגין עוגמת נפש, הרי שיש לדחותה. בנסיבות העניין, עולה כי לא מתקיימות דרישות הפסיקה לפיהן יש מקום להיעתר לסעד זה. עוד יצוין, כי התובע לא הציג אסמכתא לפיה שילם מכיסו את שכר טרחת עורך הדין בהליך הפלילי, בו הואשם בהעסקת עובד זר שלא כדין. עוד יצוין, כי הנאשם לא טען כי זוכה בהליך, וממילא לא הומצאה לתיק הכרעת הדין בתיק הפלילי. כמו כן, התובע לא הוכיח כי כתב האישום נגדו הוגש ללא ביסוס.

14.באשר לטענות הקיזוז והתביעה שהגישה הנתבעת; מצאנו כי יש לקבל את טענות הנתבעת לעניין הקיזוז של מוצרי סופר קלין אותם קיבלה אשת התובע בשווי של 6,000 ₪, ושאף התובע הפחית את ערכם מתביעתו.

בנוסף, יש לקזז לטובת המעסיקה סך של 30,000 ₪ בגין שווי הרכב אותו קיבל התובע לשימושו האישי, רכב שנותר אצלו גם לאחר סיום יחסי עובד מעסיק.

בעדותו הודה למעשה התובע בדברים, עת סיפר ששילם 10,000 ₪ מכיסו עבור רכב ששוויו 40,000 ₪. כאשר נשאל בנושא ענה התובע כך:

"ש:כמה עלה הרכב הזה שקנית מהמגרש של אוריקה?

ת:לא יודע

ש:40,000 ₪?

ת:לא יודע

ש:הלכת לראות אוטו במגרש, ראית וחזרת למי?

ת:חזרתי, עזרן שלח אותי לראות רכב זה התנהל בצורה כזו שלפני כן הוא שאל אותי אם אני יכול להשיג כסף כי הילדה שלי עשתה תאונה ואני מתנהל עם מוניות יום ולילה,

ש:כמה שילמת מהכסף שלך עבור הרכב?

ת:10,000 ₪ הבאתי לעזרן והוא אמר לי לך תראה את הרכב באוריקה

ש:ואת ההפרש מי שילם?

ת:הוא אמר תראה את הרכב, השאר לא מעניין אותך, זו השאלה הראשונה היתה כמה עולה הרכב כי אני לא מבין, הוא אמר לך קודם תראה את הרכב

ש:מי שילם באוריקה את ההפרש

ת:לא יודע ולא יודע כמה שילמו

ש:לקחת אוטו ששווה 40,000 ₪ ב 10,000 ואתה לא יודע איך הוא שילם

ת:אני נתתי כסף לבעלים וזה נגמר.

ש:מה לגבי ההפרש? מתנה?

ת:לא יודע כמה שילמו או לא שילמו. זה לשימוש העבודה ולשימוש שלי

ש:הרכב של העבודה

ת:הוא היה משרת אותי והייתי נוסע הביתה וחוזר והולך לסניף השני ונוסע להביא סחורה

ש:שילמו לאוריקה עוד 30,000 ₪, קיבלת אותם מתנה או הרכב של החברה

ת:נתתי תשובה. אמרתי שהוא אמר שזה לא מעניין אותך כמה כסף ולמה לך קח את הרכב זה מה נאמר לי.

ש:אתה אומר תיקח את הרכב מבחינתך קיבלת מתנה? שאין צורך להחזיר

ת:לא אמרתי שזה מתנה או לא מתנה. אף אחד לא אמר לי גם הלוואה.

ש:אם קיבלת את הרכב ההפרש מתנה למה נותנים לך מתנה בסכום שכזה 30,000 ש"ח

ת:לא אמרתי שזה מתנה או לא מתנה, אתה אומר את זה. ביקשו ממני שאלו אם אני רוצה רכב, שאלו כמה כסף אני יכול לארגן, אמרתי 10,000, אמרו לי לך קח את האוטו ובזה נגמר הסיפור, לא דיברו איתי על זה יותר, רק כשנהייתי חולה עלה כל הסיפור הזה. אני לא יודע מה ההפרש, לא ראיתי חשבוניות".

הנה כי כן, עולה כי התובע שילם 10,000 ₪ בעבור הרכב, והוא לא הכחיש את השווי הנטען

ע"י הנתבעת, 40,000 ₪.

לפיכך, על התובע לשלם לנתבעת סך של 30,000 ₪ בגין יתרת שווי הרכב, וזאת בנוסף לתשלום

בגובה 6,000 ₪ בגין מוצרי סופר קלין, כפי שפורט לעיל.

לאור זאת, על התובע לשלם לנתבעת סך הכל 36,000 ₪.

מעבר לקיזוז של 36,000 ₪, יש לדחות את יתר טענות הנתבעת כנגד התובע.

הנתבעת לא הוכיחה את שייחסה לתובע ולו בדוחק, למעט המוצרים בסופר קלין, אשר לגביהם התובע סיפק הסבר טוב לטעות שקרתה, ואף לקח אחריות על הטעות.

באשר להלוואה לה טענה הנתבעת בכתב תביעתה, הרי שלאור הקביעה לפיה רשאית היא לקזז 30,000 ₪ בגין שווי הרכב, דינה להדחות. בנוסף, ממילא התובע לא חתם על הסכם הלוואה, ואף הודה כי שילם 10,000 ₪ בלבד מכיסו עבור הרכב.

בנוסף, גם תביעת הנתבעת לעניין קיזוז חלק הפנסיה, לפיה שילמה היא גם את חלק העובד, דינה דחייה, לאור קביעתנו כי הצדדים סיכמו אודות תשלום משכורת נטו. דהיינו, הנתבעת היתה צריכה לשלם את חלק העובד מכיסה, ולא לנכות משכר התובע.

גם התביעה לדמי הודעה מוקדמת דינה להדחות, היות וממילא התובע שהה בחופשת מחלה בתקופה עבורה תובעת הנתבעת, כך שהתובע ממילא לא יכל לעבוד בתקופה זו.

באשר לטענה בדבר נטילת מוצרי בשר וירקות שלא כדין בסך 129,600 ₪, דינה להדחות. התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך, לא הציגה חשבוניות או אסמכתאות בנושא, ולא הצביעה על מקרים פרטניים בהם התובע לקח לביתו מוצרים על חשבון הנתבעת. התובע הכחיש כי רעייתו היתה מגיעה אחת לשבועיים ולוקחת מוצרי בשר על חשבון הנתבעת, והתרשמנו כי עדותו מהימנה.

בנושא זה הביאה הנתבעת לעדות שני עדים, אשר לא היה בעדותם כדי לקשור ולו בדוחק את התובע למעשים שיוחסו לו. כך למשל, העיד בנושא מר יוסף אבוחצירה, אחד מספקי הנתבעת:

"ש:בסעיף 4 לתצהירך: "נודע לי מפיו של..." – תסביר, איזה סחורה לקח לעצמו ומה לא לעצמו

ת:אתה שאלת אותי אם הוא לקח מוצרים ורשם על שם החברה והתשובה כן, אם זה לצורך האישי שלו או לעסק זה לא תפקידי, אני לא מתעסק בזה ולא יודע".

בנוסף, העיד מר חזן איתי, ספק הבשר של הנתבעת. מעדותו עולה, כי עד זה ניסה לעזור לנתבעת לבסס את טענותיה כנגד התובע, אך לא היה בידיו ולו ראשית ראיה לכך. טענתו לפיה התובע היה אומר לו להשאיר חלק מהסחורה שיועדה לנתבעת, כדי שרעייתו תבוא לקחת, נטענה בעלמא. עד זה ציין כי אין במכשיר הטלפון הנייד שלו את ההודעות, היות וכבר החליף מספר מכשירים מאז. כאשר עומת עם המסרונים שנשמרו במכשירו של התובע, עד זה כבר היה פחות נחרץ, וענה את הדברים הבאים (ההדגשות הוספו י.י.):

"ש:אתה אומר שזה קרה בכל תקופת העסקה אחת לשבועיים שהוא שולח לך מסרונים ואומר לך להשאיר קצת בשר לאשתו? אני מציג לך את הנייד של התובע ושם ההודעות, תראה לי איפה יש מסרונים איתך שהוא אומר זאת.

ת:יש פה שנים שלא מראים בכלל. אתה מציג לי משהו ממאי 2018, כמה שנים נעלמו. הוא יכול להזמין גם היום שניצל מאיפה אני יודע אם הוא לוקח לבית או לעסק. המוצרים הם אותם מוצרים.

ש:מפנה אותך לסעיף 6 לתצהירך שאתה אומר אחת לשבועיים בקביעות מ- 2013 עד סוף 2018 – והרי הפלא ופלא הצגתי לך ממאי 2018 מסרונים שאין בכלל אחת לשבועיים או חודש או חצי שנה. אולי זיכרונך לא כ"כ טוב.

ת:אני זוכר טוב והוא לקח, אתה מציג לי בנייד שלו הודעות ממאי 2018 זה לקראת סוף עבודתו בשובע. אני בוודאות זוכר שהיה שולח לי הודעות של הזמנות".

מכל האמור לעיל עולה, כי טענותיה הקשות של הנתבעת כנגד התובע לא הוכחו כלל. כל שהוכח היה בדבר מוצרי סופר קלין, שם עולה כי דובר בטעות שקרתה, והתובע לקח אחריות על טעות זו. בנוסף, עולה כי התובע חייב לנתבעת את הפרש שווי הרכב, וגם שם מדובר באי הבנה, שקרתה מאחר והנתבעת לא ערכה הסכם מסודר.

לפיכך, עולה כי התובע לא עשה דבר שיש בו משום חוסר תום לב או מרמה, ויש לדחות את כל טענות הנתבעת כנגדו.

באשר לתביעת הנתבעת לקבלת ימי חופשה ביתר, הרי שדינה להדחות מאחר והיא לא הוכחה. בנוסף, יש לציין כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה, וממילא ייחסה לתובע נטילת ימי חופשה גם בימי חג.

אחרית דבר

15.מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת העסיקה את התובע בתפקיד מנהל משמרת ומנהל אדמינסטרטיבי בחנות השווארמה שבבעלותה. לתובע היה נסיון קודם בתחום, ולכן הנתבעת גייסה אותו לעבודה.

הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה לעובד על תנאי עבודתו, וכן לא ערכה רישום של שעות עבודתו. בנסיבות העניין, עלה כי ניתן היה לפקח על שעות עבודתו של התובע, אשר עבד ונכח במסעדה מדי יום עד השעות המאוחרות ואפילו עד לפנות בוקר, דבר שהוכח בין היתר באמצעות הצגת הודעות ווטסאפ ומסרונים. עדי הנתבעת לא סתרו את גירסת התובע, וחלקם אף תמכו בגרסתו.

השתכנענו כי החל מחודש 9/2018 הנתבעת חשדה כי התובע מתנהל שלא כשורה ומנתב סחורה של החנות אליו הביתה. דא עקא, למעט התקרית עם סופר קלין, לגביה סיפק התובע הסבר טוב ואף הודה וקיזז את הסכום מתביעתו, לא הוכח דבר. כמו כן, השתכנענו כי התובע הרגיש שלא בנוח עם החשדות כלפיו, ואף ניסה לסיים את המחלוקת בשלום, אך הדבר צלח. לאור זאת, התובע ביקש לסיים את עבודתו, והדבר למעשה נעשה בהסכמה.

היה ראוי כי הנתבעת תערוך התחשבנות עם התובע, ותסיים את העסקתו בצורה נאותה. דא עקא, הנתבעת נמנעה מלעשות כן, ואף האשימה את התובע בהאשמות חסרות בסיס, דבר שאילץ את התובע להגיש תביעה זו.

16.לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים:

אי מתן הודעה לעובד  3,000 ₪

גמול שעות נוספות  332,128 ₪

דמי הבראה  7,331 ₪

דמי נסיעות  6,353 ₪

הפרשות לפנסיה עובד ומעסיק  11,061 ₪

שכר עבודה 10-11/2018        13,445 ₪

סה"כ373,317 ₪.

מסכום זה רשאית הנתבעת לקזז סך של 36,000 ₪, כפי שנקבע.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סך של 337,317 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

בכך לקחנו בחשבון גם את התביעה שהגישה הנתבעת, בסך 230,000 ₪, שברובה נדחתה.

17.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

18.פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ב, (18 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.