מלול נ' מטייל נהורה בע"מ

1.זוהי תביעה ותביעה שכנגד.

2.התובע, אליהו מלול (להלן – התובע) הגיש תביעה כנגד הנתבעת, מטיילי נהורה בע"מ (להלן – הנתבעת) לתשלום הפרשי שכר, שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, גמול שעות נוספות והפרשות לקרן הפנסיה. רכיב תביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת נזנח בסיכומי טענותיו של התובע ועל כן לא נדרש אליו במסגרת פסק הדין.

3.בד בבד להגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת תביעה שכנגד לתשלום הוצאות ששילמה בגין שימושו האישי של התובע ברכב שהועמד לרשותו במסגרת העבודה. בכתב התביעה שכנגד נתבע גם רכיב נוסף, בדבר השבת סכומי הפיצויים שבקופת התובע, אולם בסיכומי טענותיה הנתבעת זנחה תביעה זו ועל כן לא נדרש גם לתביעה זו במסגרת פסק הדין.

4.בפתח הדברים נציין כי במסגרת ההליך נטענו טענות בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה וב"כ הצדדים אף חקרו בנושא, אולם הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד לא מצריכות דיון בסעד הנובע משאלת סיום יחסי העבודה, ועל כן לא נדרשנו להכריע בשאלה זו במסגרת פסק הדין.

העובדות שאינן במחלוקת -

5.הנתבעת היא חברת הסעות הנותנת שירותי הסעות ותיור ברחבי הארץ.

6.בתקופה שבין 27.1.2013 לבין חודש 12/2016 התובע עבד אצל הנתבעת כנהג הסעות.

עדויות -

7.מטעם התובע העיד התובע ומטעם הנתבעת העיד מר ויקטור שממה, בעל מניות בנתבעת (להלן – ויקטור) ומר יאיר סעדון, עובד בנתבעת (להלן – יאיר).

כבר כאן יצוין כי בחקירתו של יאיר הובהר כי הוא לא הכיר את התובע (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 20-19) וכי הוא משמש בנתבעת כמנהל קשרי לקוחות וכחשב שכר והצעות מחיר (שם, שורה 27) ועל כן הוא לא הכין את תלושי השכר (שם, שורות 28-29), ואף לא את תחשיב התביעה שכנגד (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 5-4) ומעדותו עולה כי היא מבוססת על הדוחות שהוגשו בתיק ולא על ידיעתו האישית. לפיכך נמצא כי עדותו של יאיר אינה רלוונטית לתביעה דנן.

דיון והכרעה בתביעה העיקרית – 

8.טרם נדרש לדיון בתביעה גופה, נדון תחילה בטענת הנתבעת לקיומו של כתב ויתור זכויות עליו חתם התובע.

9.הנתבעת הגישה לבית הדין מסמך מיום 13.12.2016 שכתוב בכתב יד, ושנושא את הכותרת "כתב התחייבות". בראש המסמך נכתב – "לכב' ויקטור. מטיילי נהורה בע"מ" ובתוכנו נכתב כלהלן –

"הריני מתחייב בזאת: שעם קבלת כספי הקופה שקיימים בעקבות ובשם העבודה שלי כאן, במטיילי נהורה. אני מודה על כך שלמרות השימוש החוקי שעשיתי (בעזיבתי הפתאומית) בקיזוז הסך על הודעה מוקדמת, החלטת להחזיר לי אותם. לאור זאת הריני מתחייב לסיים – ולקבל את הדברים ברוח טובה. ולכן –

1 - לא תהיינה לי טענות נוספות.

2 - החלטתי נעשתה מתוך הבנה והסכמה.

3- הנני מוותר על כל טענה או דרישה אם יכולה להתעורר בעתיד ואני בטוח שלא אתעורר.

4 - זו הודעתי והסכמתי מתוך בחירה".

10.אין מחלוקת על כך שהתובע הכיר מסמך זה ואף חתם עליו (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 4-1). על בסיס כך ומכוח מסמך זה טוענת הנתבעת כי התובע ויתר על הזכויות שנתבעו במסגרת התביעה. אולם, מהראיות ומהעדויות שנשמעו לפני בית הדין עולה כי כתב התחייבות זה, ככל שיש לו תוקף משפטי, הינו מבוטל לאחר שהופר על ידי הנתבעת.

11.כתב ההתחייבות אינו כתוב בלשון ברורה, אולם אין מחלוקת כי במסגרתו התובע הסכים לוותר על טענותיו כלפי הנתבעת בתנאי שיוחזרו לו דמי ההודעה המוקדמת שקוזזו משכרו. הסכמות אלה נלמדות גם מנסיבות העניין. מבלי להידרש לשאלת נסיבות סיום ההעסקה (לגביה, כאמור, לא נדרשת הכרעתנו בתיק זה) באחד מימיו הראשונים של חודש דצמבר 2016 הסתיימה העסקתו של התובע בנתבעת (ראו מכתבו של התובע מיום 4.12.2016 שצורף לכתב ההגנה, כן ראו את מועד סיום העסקה כפי שנכתב בטופס 161 שצורף לכתב ההגנה). כעולה מהראיות ומהעדויות, במועד זה התובע טרם קיבל את משכורת חודש נובמבר 2016. ויקטור העיד על כך בחקירתו, כי המשכורת משולמת בדרך כלל ב- 9, 8 לחודש (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 9). ואכן, מספר ימים לאחר עזיבתו את הנתבעת, התובע קיבל את שכר חודש נובמבר 2016, או אז הוא גילה כי משכרו קוזזו דמי הודעה מוקדמת בסך 5,500 ₪ (ראו תלוש שכר עבור חודש 11/2016). עת התוודע הוא לכך, ניגש התובע למשרדי הנתבעת וביקש לברר את הנושא. עובדה זו נלמדת ממסמך "שימוע" מיום 11.12.2016 שצורף לכתב ההגנה ובו נכתב – "אלי מלול נכנס אלי למשרד וטוען כי המשכורת שקיבל אינה תואמת את המשכורת שהוא היה אמור לקבל...".

יוצא אפוא, שהרקע לחתימת כתב ההתחייבות היה קיזוז בסך 5,500 ₪ שביצעה הנתבעת משכר חודש 11/2016 של התובע. בנסיבות אלה, התובע הסכים לוותר על זכויותיו בתנאי שיושב לו הסכום שקוזז משכרו. אולם, מעדות ושל ויקטור התברר כי הנתבעת לא השיבה לתובע סכום זה. וכך השיב ויקטור בחקירתו הנגדית בעניין זה -

ש.אז תסביר לי. החזרת לו את ההודעה המוקדמת.

ת. רגע אני אקרא שוב ואתעמק. (קורא את המסמך)... כן אני מבין בדברים שנאמרו הייתה הסכמה שהעזיבה שלו לא תעניש אותו או לא תגרום לו לאבד את כספי ההודעה המוקדמת.

ש.וזה נחתם ב-13.12.2016

ת. כן.

ש.עם זאת, בתלוש השכר של נובמבר 2016 קיזזת לו הודעה מוקדמת, נכון? אתה רוצה שאפנה אותך?

ת. כן.

ש.אני מפנה לנספח ג' לכתב התביעה.

ת. השאלה אם לא נעשה חשבון בדרך.

ש.קיזזת את הסכום הזה.

ת. אם זה מופיע שם.

ש.והתלוש של חודש נובמבר שולם לפני 10 לדצמבר, נכון?

ת. המשכורת הרוב שולמה ב-9, 8 לחודש.

ש.קיזזת לו הודעה מוקדמת ולאחר מכן החתמת אותו על התחייבות ב-13 לדצמבר. נכון?

ת. התאריכים חופפים מה אני יכול לתקן?

ש.התחייבת בכתב להחזיר לו את ההודעה המוקדמת, נכון?

ת. לא רואה פה את ההתחייבות, אם היא מובנת מהכתב הזה אז זו התחייבות שצריך לקיים אותה.

ש.אז למה לא החזרת לו את ההודעה המוקדמת.

ת. צריך לבדוק בהמשך התלושים, יכול להיות שהוא קיבל. ( עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 34-30 ועמוד 11, שורות 16-1).

יצויין כי בהמשך עדותו ניסה ויקטור לחזור בו ולטעון כי הוא אינו רואה התחייבות שלו להשיב לתובע את דמי ההודעה המוקדמת, אולם איננו מקבלים שינוי גירסה זה כאשר מהדברים ברור כי זו הנתבעת התחייבה להשיב את דמי ההודעה המוקדמת וכי היא לא קיימה התחייבותה זו. יובהר, כי לבית הדין לא הוגש כל מסמך המלמד על השבת אותם 5,500 ₪ לאחר מועד החתימה על הסכם ההתחייבות. מכל אלה הגענו למסקנה, כאמור, כי הנתבעת הפרה את התחייבותה על פי כתב ההתחייבות.

12.סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן – חוק החוזים תרופות) קובע כי "הפרה" היא מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה; סעיף 6 לחוק החוזים תרופות קובע כי "הפרה יסודית" הינה הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. סעיף 7א לחוק החוזים תרופות קובע כי התוצאה של הפרה יסודית של חוזה היא ביטולו.

13.בענייננו, אין חולק כי המניע היחיד להתקשרות התובע בכתב ההתחייבות היה השבת דמי ההודעה המוקדמת שקוזזו משכרו ולו הוא היה יודע כי סכום זה לא ישולם, הוא לא היה מתקשר עם הנתבעת בחוזה מעין זה. מכאן, שהמשמעות של אי השבת דמי ההודעה המוקדמת לתובע היא הפרה יסודית של כתב ההתחייבות. מהאמור נובע כי התובע היה רשאי לבטל את כתב ההתחייבות עליו חתם, כפי שעשה בהגשת התביעה דנן. יובהר, כי על פי סעיף 7א לחוק החוזים תרופות, משמדובר בהפרה יסודית של החוזה התובע לא נדרש היה להודיע לנתבעת על ההפרה, ודי היה בהפרה כדי להפוך את החוזה למבוטל.

אנו ערים לכך כי כתב ההתחייבות לא כלל מועד להשבת סכום דמי ההודעה המוקדמת אך לטעמנו עצם קיומם של יחסי עבודה, במסגרתם שולמו לתובע זכויות מדי חודש בחודשו, יוצקים תוכן לכתב ההתחייבות לפיו דמי ההודעה המוקדמת ישולמו לכל המאוחר במועד תשלום שכר חודש דצמבר (ללא קשר לשאלה אם התובע עבד בחודש זה או לא). יוטעם, כי הנתבעת ממילא לא ניאותה להשיב את הסך 5,500 ₪ אף לא במסגרת ניהול ההליך כאן ולמעשה סכום זה לא הושב עד היום.

14.בנסיבות אלה, יש לראות בכתב ההתחייבות כמבוטל, וככזה הוא אינו חוסם את התובע מלתבוע זכויותיו. משכך, אין מקום להוסיף ולדון בשאלת תוקפו המשפטי של כתב הוויתור בהתחשב בכללים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

התביעה להפרשי שכר -

15.השאלה שבמחלוקת במסגרת רכיב תביעה זה נוגעת לתעריף השכר השעתי של התובע.

התובע טוען כי על פי חוזה העבודה שנחתם בתחילת העסקתו סוכם כי שכרו החודשי יהיה בסך 5,500 ₪ עבור 8 שעות חודשיות, ובסך הכול בסך 29.5 ₪ לשעה. במסגרת טיעון זה, מציין התובע את האיסור בתשלום שכר כולל על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) ואגב כך טוען שאין לכלול בסך הגלובלי שנקבע בחוזה העבודה גם שעות נוספות. על פי התחשיבים שהוצגו בתביעה, התובע עותר לתשלום הפרש השכר שבין הסך 29.5 ₪ לשעה לבין התעריף השעתי ששולם לו בפועל על פי תלושי השכר.

לטענת הנתבעת, לתובע שולם מלוא השכר בהתאם לנקבע בחוזה העבודה ובמסמך הודעה לעובד וכמשתקף מתלושי השכר. הנתבעת בהגנתה לא פירטה את התחשיב לפיו שולם השכר, אך מתלושי השכר, כמו גם מטענות התובע, למדים כי השכר שולם על פי תעריף שעתי שהשתנה במהלך תקופת ההעסקה: תחילת בסך 24 ₪ לשעה (ראו תלושי שכר עבור חודשים 3/2013 עד 12/2014), לאחר מכן בסך 25 ₪ לשעה (ראו תלושי שכר עבור חודשים 1/2015 עד 12/2015) ובסוף תקופת ההעסקה בסך 27 ₪ לשעה (ראו תלושי שכר עבור חודשים 1/2016 עד 9/2016 וכן את תלוש השכר עבור חודש 11/2016).

16.מטענות הצדדים עולה כי לא מתעוררות מחלוקת בתביעה זו בנוגע לשעות העבודה בפועל שכן באשר לכך שני הצדדים הסתכמו על הרישום בתלושי השכר. אכן, הועלתה טענה מטעם הנתבעת לפיה התובע עבד שעות פחותות מאלה שנרשמו בתלושי השכר, אולם טענה זו נטענה בלשון רפה וממילא הנתבעת עצמה מסתמכת בהגנתה על הרישום בתלוש השכר.

17.עוד אין מחלוקת בנוגע להסכמות הצדדים כפי שהן עולות במסמך הודעה לעובד על תנאי העסקתו (נספח א לכתב התביעה, להלן - מסמך הודעה לעובד) ובמסמך "הסכם שכר עובד חדש" (צורף לכתב ההגנה, להלן – חוזה העבודה) שנחתמו ביום 1.1.2014, כשנה לאחר תחילת העסקה.

18.במסמך הודעה לעובד נקבע כך -

"...

5.הבסיס שלפיו משולם השכר: משכורת חודשית / שכר שעה.

6.שעות העבודה המחושבות לשכר:

8 שעות – 100%

2 שעות – 125%

2 שעות – 150%

7.שעות העבודה בפועל בין השעות:

5:30 – 8:50 = 3.20 דקות או 3.5 שעות.

13:30 – 19:00 = 6.5 שעות.

סה"כ שעות עבודה בפועל הינן כ-10 שעות.

8.שעות הפיצול 09:00 עד 13:30 כ- 4.5 לא יחושבו במשכורת הקבועה והמתואמת.

9.שעות הפיצול 9:00 עד 13:30 ישמשו למנוחה של הנהג בביתו, לשם כך המעסיק מעמיד רכב + דלק להגעת העובד לביתו.

10.העובד יקבל שכר על בסיס 5,000 נטו.

11.יום המנוחה השבועי – יום שבת.

12.יום ו' - אורך יום עבודה עד 5 שעות אשר יפוצלו כדלהלן:

2 שעות בוקר

הפסקה בבית העובד

ועוד 3 שעות צהריים.

13.המשכורת משולמת עד 9 לכל חודש.

..."

19.תוכן המסמכים דומה, פרט לתנאים נוספים שהוספו בחוזה העבודה, כלהלן -

"ברכב מותקן קודן: המרכז שעות עבודת הנהג על הרכב דו"ח שעות העבודה ישמש ראיה לשעות פעילות ועבודת הנהג בפועל.

הפסקת המנוע בבית הנהג ישמש עדות להגעת הנהג לביתו

...

היה והנהג יעבוד בשעות הביניים יתווספו שעות העבודה המבוצעות בפועל לשכר וישולמו כשעות נוספות ופרמיה".

כמו כן, בדומה למסמך הודעה לעובד, בחוזה העבודה צוין כי השכר בסך 5,500 ₪ בחודש משלום עבור 8 שעות עבודה + 2 שעות נוספות.

20.עיננו הרואות, כי כשנה לאחר תחילת ההעסקה קבעו הצדדים כי התובע ישתכר בשכר גלובאלי בסך 5,500 ₪, עבור 10 שעות העסקה יומיות, קרי 2 שעות נוספות בכל יום בין הימים א-ה, ועוד 2 שעות נוספות ביום שישי (5 שעות עבודה ביום שישי, במתכונת ההעסקה של 6 ימים בשבוע, הינם 3 שעות עבודה רגילות ו- 2 שעות נוספות).

21.עיון בתלושי השכר שהוגשו לבית הדין, לגביהם אין מחלוקת, מלמד כי בפועל שכר התובע שולם שלא על פי חוזה ההעסקה, אלא על בסיס תעריף שעתי ובהתאם לשעות עבודה שבוצעו, לכאורה, בפועל. אף בתביעה שלפנינו הצדדים לא חלקו על כך שהתובע השתכר על פי תעריף שעתי. מכך למדים, כי על אף הסכמות הצדדים במסמך ההודעה לעובד ובחוזה העבודה לתשלום שכר גלובאלי, בפועל בין הצדדים שררה הסכמה כי השכר ישולם על פי תעריף שעתי.

22.לאור האמור, משאין מחלוקת לגבי תעריף השכר הגלובאלי שנקבע בחוזה העבודה, ומאחר ובפועל הסכימו הצדדים על תשלום שכר על פי תעריף שעתי, הרי שיש לבחון את תעריף השכר השעתי לו זכאי התובע, בהתאם לשכר הגלובאלי שנקבע בחוזה העבודה.

23.כפי שעמדנו על כך, במסמך ההודעה לעובד, כמו גם חוזה העבודה, נקבע, כאמור, שכר גלובאלי עבור 10 שעות עבודה יומיות בין הימים א-ה ו- 5 שעות עבודה בימי ו'. מכאן, שהסיכום בחוזה העבודה ובמסמך הודעה לעובד כלל תשלום שכר גלובאלי הן עבור שעות עבודה רגילות והן עבור שעתיים נוספות בכל יום עבודה. הדבר צוין גם באופן מפורש במסמך הודעה לעובד, כשנכתב בסעיף 6 כי שעות העבודה המחושבות לשכר הינם 8 שעות רגילות, שעתיים נוספות ב- 125% ושעתיים נוספות ב- 150%.

על הכללת השעות הנוספות בשכר הכולל ניתן ללמוד גם מדבריו של נציג הנתבעת, ויקטור, בקדם משפט שהתקיים בתיק ביום 28.6.2018, שטען כי בחישוב השכר לא ניתן להתעלם מכך שבחוזה העבודה נרשם כי השכר ניתן על פי 8 שעות עבודה יומיות בתוספת 4 שעות נוספות (2+2).

24.סעיף 5 לחוק הגנת השכר, שעניינו איסור שכר כולל, קובע כלהלן -

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה".

25.בענייננו, הנתבעת לא טענה לתחולתו של הסכם קיבוצי שאושר על ידי שר העבודה, המאשר תשלום שכר כולל כאמור. הנתבעת גם לא פירטה, כאמור, את התחשיב על פיו שולם השכר וממילא לא הראתה כי אופן תשלום השכר נעשה באופן חוקי המתיישב עם סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

26.נוכח האמור, ולאור הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, יש לראות בשכר העבודה שנקבע בחוזה העבודה ובמסמך הודעה לעובד כשכר רגיל בלבד (186 שעות חודשיות).

27.משטענות התובע ברכיב זה התקבלו, ומשלא נסתר התחשיב שהציג התובע, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בסכום הנתבע, בסך 36,866 ₪.

התביעה לגמול שעות נוספות -

28.תביעה זו הוגשה בגין שלושה רכיבים: האחד – תשלום הפרשי גמול שעות נוספות בהתאם לתעריף השכר הבסיסי לו זכאי התובע לעומת זה ששולם. השני – לתשלום גמול שעות נוספות עבור שעות נוספות ששולמו כשעות רגילות, והשלישי – לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות ששולמו כרכיב "פרמיה".

29.אשר לתביעה לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות בהתאם לתעריף הנטען בסך 29.5 ₪ לעומת זה ששולם במסגרת תלושי השכר - בתחשיבו, התבסס התובע על תלושי השכר, ובכלל זה על שעות העבודה שנרשמו בתלושי השכר, תוך הבחנה בין השעות הנוספות ששולמו לפי 125% לבין השעות הנוספות ששולמו לפי 150%. בסך הכול התובע כלל בתחשיבו את מלוא השעות הנוספות שנרשמו בתלושי השכר לאורך כל תקופת ההעסקה.

30.הנתבעת טענה כי שכרו של התובע, לרבות גמול עבור השעות הנוספות, שולם לתובע במלואו כפי שעולה מתלושי השכר. הגם, שכאמור, הועלתה טענה מטעם הנתבעת כי התובע עבד בפועל מספר שעות מופחת מזה שנרשם בתלושי השכר, כפי שכבר עמדנו על כך בתביעה להפרשי שכר, טענה זו נטענה בלשון רפה כאשר היא סותרת את תלושי השכר לפיהם שילמה הנתבעת את שכר התובע לאורך כל תקופת העבודה ועליהם הסתמכה הנתבעת בהגנתה. יוצא אפוא, כי אין מחלוקת על שעות העבודה כפי שפורטו בתלושים. כפועל יוצא מכך, במסגרת התביעה לגמול שעות נוספות לא נדרש לבחון את הטענות שנטענו בנוגע לשעות העבודה של התובע בפועל, כמו גם את הראיות שהוצגו בנוגע לכך (כמו מסמך סידור העבודה שהציגה הנתבעת), שכן אילו ממילא נלמדות מתלוש השכר שתוכנו אינו שנוי במחלוקת.

31.ולגופם של דברים – משקיבלנו את טענת התובע בנוגע לתעריף השכר השעתי, ומשנקבע כי התובע זכאי להשתכר בסכום קבוע בסך 29.5 ₪ לשעה ולא בתעריף השכר המצוין בתלושי השכר, הרי שיש לקבל את תביעתו גם ברכיב זה ולהורות על תשלום הפרשי גמול שעות נוספות בהתאם לתעריף השכר שנקבע. יחד עם זאת, ברכיב זה איננו מקבלים את תחשיב התובע במלואו. מעיון בתלושי השכר עולה כי בחלק מהחודשים במהלך תקופת ההעסקה שולם לתובע סכום עבור רכיב שכונה בתלוש השכר "פרמיה". הצדדים מסכימים כי רכיב זה שולם עבור שעות נוספות, והדבר עולה גם מחוזה העבודה בו נרשם כי ככל שהתובע יעבוד בשעות הביניים אלה ישולמו כשעות נוספות ופרמיה. מכאן, שמסכום השעות הנוספות שנפסקו לתובע יש לקזז את רכיב הפרמיה המופיע בתלושי השכר.

32.אכן, התובע טען כי מדובר בסכום עבור 30 שעות נוספות חודשיות, שהן מעבר לשעות הנוספות ששולמו לו ובגינן הוא תבע הפרשים, אולם טענה זו אין לקבל. בקדם משפט מיום 28.6.2017 התובע פירט את מתכונת העסקתו כלהלן –

"אני הייתי מניע את הרכב בשעה 5:10 לערך. אני הייתי אוסף עובדים בתוך אשקלון למפעל צלף בכיוון קרית מלאכי. רוב השנים זה היה ככה. הייתי מוריד את העובדים במפעל ומשם ממשיך לקרית גת. לקרית גת הייתי מגיע בסביבות 5:50 או 6:00 כי משם הייתי צריך לאסוף עובדים בקו לאשדוד או לכיוון אשקלון. זה היה משתנה. אחרי שהייתי מוריד את העובדים באשדוד או באשקלון, הייתי אוסף תלמידי בתי ספר בין השעות 7:30 ל- 8:00 ומסיים את הקווים בסביבות 8:30. יש בתי ספר דתיים שמתחילים קצת יותר מאוחר. אחרי 8:30 רוב הזמן ויקטור היה מבקש ממני טובות ללכת לבנקים, עורכי דין, למסור ניירת והייתי מבזבז את כל זמן המנוחה שלי בסידורים שלו. לשאלת בית הדין אם כך היה כל יום, אני משיב שברוב הימים ואני אמרתי לויקטור שזה מאוד מפריע לי. הוא אמר בסדר, מדי פעם תעזור ועזרתי לו וכך הייתי מבזבז את זמן המנוחה שלי. אחר כך בשעה 12:00 או 12:30 הייתי יוצא לקו באשדוד שהייתי צריך לאסוף שם תלמידים בשעה 13:00 או 13:30 ולפזר אותם במושבים. את הקו הייתי מסיים בערך ב- 14:30 והייתי הולך לעוד קווים ברצף עד שהייתי מסיים ומגיע הביתה בסביבות 18:30 או 19:00".

עיננו הרואות, כי התובע עצמו מפרט מתכונת העסקה משתנה מידי יום ביומו, שמסתכמת, לכל היותר, ב- 10 שעות עבודה ביום (בין הימים א-ה). כעולה מתלושי השכר, ברוב חודשי ההעסקה שולמו לתובע שעות נוספות הן עבור 2 נוספות ראשונות ביום עבודה (בשיעור של 125%) והן עבור שעות שמעבר ל-2 השעות הנוספות הראשונות (בשיעור של 150%). נתונים אלה, אינם עולים בקנה אחד עם טענת התובע כי הוא עבד 30 שעות נוספות חודשיות, בנוסף לאלה ששולמו לו במסגרת תלושי השכר. 

33.יצוין, כי תלושי השכר אינם ברורים, הם נרשמו באופן שאינו קוהרנטי ואין קורלציה בין שעות העבודה החודשיות שנרשמו בטבלת "נתונים נוספים" לבין סכום שעות העבודה (רגילות +נוספות) שפורטו בטבלת השכר שבתלוש. בהתאם, הפרמיה ששולמה שונה בין חודש אחד למשנהו, כאשר לא נרשמו מספר השעות הנוספות בגינן שולמה. ברי כי במצב זה לא ניתן להבין מתלושי השכר מהם מספר השעות הנוספות בגינן שולמה הפרמיה כאמור ועל כן אין לקבל את תחשיב התובע בעניין זה.

34.לאור האמור, אנו סבורים כי מסכום הפרשי השעות הנוספות שנתבעו, יש לקזז את סכום הפרמיה ששולמה במהלך תקופת ההעסקה בסך 18,337 ₪.

35.בהתאם אנו דוחים את התביעה לתשלום הפרשי שעות נוספות ששולמו במסגרת רכיב הפרמיה.

36.אשר לתביעה לגמול שעות נוספות עבור שעות עבודה נוספות ששולמו על פי תעריף של שכר עבודה רגיל - התובע הפנה את בית הדין לתלושי שכר בהם נרשם, ברכיב השעות הרגילות, מספר שעות העולה על 186 שעות. בהתאם לכך התובע תבע תשלום שעות נוספות עבור הפרש השעות שבין מה שנרשם בתלושים אליהם הפנה לבין 186 שעות.

 הנתבעת לא הסבירה בהגנתה רישום זה ולא פירטה דבר בנוגע לאופן התשלום. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה וקובעים כי הנתבעת זכאית לסכום נוסף בגין גמול שעות נוספות, בסך 1,183 ₪.

37.בסך הכל פסקנו לטובת התובע סך 8,607 ₪ עבור שעות נוספות (7,424 ₪ + 1,183 ₪). בגין השעות הנוספות יש לקזז סכום של 18,337 ₪ ששולמו ברכיב הפרמיה. משהנתבעת, כאמור, לא תבעה כל סעד בגין רכיב זה, לא באמצעות טענת קיזוז ולא באמצעות התביעה שכנגד שהגישה, אין לקזז את ההפרש בין סכומים אלה (בסך 9,730 ₪) מהסכומים שנפסקו נגדה בעילות אחרות במסגרת התביעה העיקרית.

התביעה לתשלום שכר עבודה -

38.התובע טען כי הוא זכאי לשכר עבודה עבור חודש דצמבר 2016, בו עבד יומיים וחצי, סך הכול כ- 17.5 שעות עבודה, עליהם לא קיבל שכר, בסך 518 ₪.

39.הנתבעת לא טענה דבר בנושא. הנתבעת אישרה בסיכומיה כי התובע סיים העסקתו בחודש דצמבר 2016 (סעיף 2 לסיכומי הנתבעת). כך גם עולה מהודעת המעסיק על פרישה מעבודה (טופס 161) שהנפיקה הנתבעת לחברת הביטוח של התובע לאחר עזיבתו, כאשר בסעיף "תאריך הפרישה" נרשם 6.12.2016.

40.לעניין שעות העבודה של התובע בחודש זה – סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, שחוקק במסגרת תיקון 24 לחוק זה, קובע כי בתובענה לתשלום שכר עבודה, שבה שעות העבודה בעדן נתבע השכר שנויות במחלוקת, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה.

בענייננו, הנתבעת לא הגישה לבית הדין רישומי נוכחות. יובהר, כי דוחות האיכון, כמו גם טבלת סידור העבודה, אינם מהווים "פנקס שעות עבודה" כמשמעותם בחוק הגנת השכר (ראו סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר המפנה לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951). מסקנה זו נכונה ביתר שאת כאשר בחקירתו הנגדית של ויקטור הובהר כי קיימים דוחות נוכחות אשר לא הוצגו בבית הדין (ראו עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 8-5). נתון זה, לא רק שיש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה בתביעה זו לכתפי הנתבעת, הוא גם מקים חזקה הפועלת לחובת הנתבעת, כי דוחות הנוכחות לא הוצגו לבית הדין משהם פועלים כנגדה (ראו והשוו - ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59).

41.לאור האמור, משהתובע טען לשעות עבודה בהן עבד ובעדן לא שולם שכר וטענתו אף נתמכה במסמכים שהוגשו לבית הדין, והנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות ולא הוכיחה אחרת, ומשגם לא הוצג תלוש שכר עבור חודש דצמבר 2016, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת.

42.לאור האמור, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה בסך 518 ₪.

43.אשר לפיצויי הלנת שכר - כפי שהובהר, שכרו של התובע עבור חודש דצמבר 2016 הולן ולמעשה לא שולם עד היום. הנתבעת לא סיפקה כל הסבר לאי תשלום השכר. בנסיבות אלה, לא התרשמנו כי אי תשלום השכר נבע מטעות כנה, מעניין שלא היה בשליטתה של הנתבעת או ממחלוקת בעניין עצם החוב (על פי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958), והנתבעת גם ממילא לא טענה כך.

יחד עם זאת, לבית הדין נתון שיקול דעת רחב בפסיקתו פיצויי הלנת שכר. בע"ע 43694-12-11 ו-ע"ע 53128-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרדכי, מיום 28.8.2017 נפסק, בין היתר, כדלקמן: "הפירוש הדווקני של סעיפים 18 ו-20(ד) לחוק הגנת השכר הינו נחלת העבר וכי בעשורים האחרונים חל שינוי בהיקף שיקול הדעת שיפעיל בית הדין לצורך פרשנות סעיפים אלה, נוכח חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך למשל, נכתב בהקשר זה כי "הפסיקה כיום מאפשרת אם כך, שיקול דעת רחב לבית הדין, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם... אין לראות עוד בהסדר שבסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר הסדר שלילי וכי בית הדין מוסמך לשקול שיקולים נוספים מעבר לאלה הקבועים בסעיפים אלה לצורך הגשמת התכלית המפצה והמרתיעה של פיצויי ההלנה. שיקולים המביאים בחשבון את אפיונו של חוזה העבודה כ"חוזה יחס", את מידת הפגיעה באינטרס המוגן של העובד ששכרו הולן וכן שיקולים שמקורם בעקרונות של צדק חלוקתי הנוגעים לזהות המעסיק, לגודלו, לחוסנו הכלכלי בתקופה הרלוונטית או שיקולים הנוגעים לדרך התנהלותו של המעסיק לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה. הן ביחס לעובד המסוים והן ביחס לעובדים אחרים".

44.בענייננו, שכר התובע עבור חודש דצמבר 2016, אשר היה אמור להיות משולם לכל היותר ב – 10 לחודש ינואר 2017, לא שולם עד היום, אף לא לאחר הגשת התביעה. הגם שכאמור, אין כל הצדקה לאי תשלום השכר, בפסיקת פיצויי הלנת השכר לקחנו בחשבון כי מדובר בשכר עבור מספר ימים בודדים בלבד, שהתבצעו לאחר סיום ההעסקה.

לאור האמור, ובהתחשב בעיקרון המידתיות בהפעלת שיקול הדעת על פי ההתאמה בין המטרה לבין האמצעי והיחס שבין הפגיעה לבין השגת התכלית - אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ₪.

התביעה לתשלום הפרשות לפנסיה - 

45.התובע עותר לתשלום הפרשי הפרשות לקרן הפנסיה כאמור בהתאם לשכר העבודה על פי תעריף בסך 29.5 ₪ לשעה, וזאת בגין כל תקופת העבודה. משקבענו כי התובע זכאי היה להשתכר בסכום הנטען ולאור זאת פסקנו לתובע הפרשי שכר בסכום הנטען (בסך 36,866 ₪), ובהיעדר טענות הסותרות את תחשיב התובע ברכיב תביעה זה, אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי התובע זכאי לסך 4,424 ₪ עבור הפרשי הפרשות לקרן הפנסיה.

46.בנוסף טען התובע בסיכומיו כי הוא זכאי לתשלום בגין חלף הפרשות לקרן הפנסיה עבור חודשים שבין 6-11/2016, בהם לא הופרשו לו כביכול כספים לקרן הפנסיה ולקופת פיצויים. הנתבעת אמנם הסתפקה בהכחשה כללית ולא פירטה טענותיה בנוגע לרכיב תביעה זה, אולם, מתלושי השכר שהוגשו לבית הדין עולה כי בחודשים האמורים הופרשו לתובע תשלומים עבור "גמל מעביד". יוער, כי הסכומים שהופרשו עבור רכיב "גמל מעביד" המפורטים בתלושי השכר תואמים לסכומים שפורט בדו"ח הפרשות מחברת הביטוח של קרן הפנסיה שהציג התובע (נספח ג' לתצהיר התובע) מ ומכאן שנתון "גמל מעסיק" נרשם באופן אוטנטי בתלושי השכר ויש להסתמך עליו. נוסיף, כי על אף שהתובע הציג את דו"ח ההפרשות מחברת הביטוח על מנת להוכיח טענתו לאי הפרשה עבור חודשים 6-11/2016, הרי שמעיון בדו"ח עולה כי זה הונפק עבור התקופה שמיום 11.2.2014 עד ליום 25.8.2016 ומכאן שאין ללמוד מהדו"ח כאמור על הפרשות המעסיק שבוצעו לאחר יום 25.8.2016.

לאור האמור, לא מצאנו מקום לפסוק לתובע סכום בגין הפרשות לפנסיה עבור חודשים 6-11/2016.

47.נציין כי בכתב התביעה נתבעו סכומים גם בגין טענה לאי הפרשה עבור חודשי העבודה הראשונים. יחד עם זאת, התובע זנח תביעה זו בסיכומי טענותיו ועל כן לא מצאנו מקום להידרש אליה בפסק הדין.

התביעה שכנגד -

48.הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד בסכום כולל של 74,267 ₪, מתוכו נתבע סך 62,400 ₪ בגין הוצאות ששילמה, כביכול, בגין שימושו האישי של התובע ברכב שהועמד לרשותו מטעם הנתבעת, וסך 11,867 ₪ בגין השבת רכיב הפיצויים שבקופת הפנסיה. על אף שבסיכומי טענותיה זנחה הנתבעת את תביעתה לתשלום הסכום שבקופת הפיצויים (ועל כן לא נדון בתביעה זו במסגרת פסק הדין) הנתבעת לא הפחיתה את רכיב זה מסכום התביעה. מכל מקום, במסגרת פסק הדין נדון אך בתביעה להשבת סכומים בגין שימוש ברכב.

49.הנתבעת טענה כי במסגרת הכנת ההגנה התברר לה כי התובע עשה שימוש ברכב הנתבעת לצרכיו האישיים על חשבונה של הנתבעת. לטענת הנתבעת מדובר ב- 200 ק"מ בחודש בכל חודשי העסקה (סך הכול 48 חודשים), כאשר העלות של ק"מ אחד הוא 6.5 ₪.

הנתבעת הגישה לבית הדין דו"ח איכון רכב מחודש יוני 2016 עליו היא מבססת תביעה זו. ויקטור טען בתצהירו כי מדוחות האיכון ניתן ללמוד על הנתונים האמורים.

50.התובע טען מנגד כי ויקטור אישר לו לעשות סידורים ברכב באזור מקום המגורים לאחר סיום העבודה. כמו כן נטען כי הנתבעת לא הוכיחה תביעתה, לרבות הסכום שנתבע.

51.לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות, ולאחר ששמענו את העדים, באנו למסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה תביעתה, ונפרט –

52.ראשית, התרשמנו כי ויקטור הורשה לעשות שימוש ברכב לצרכיו האישיים, ומכל מקום הנתבעת לא אסרה על עובדיה לבצע נסיעות אישיות עם הרכב שהועמד לרשותם במסגרת העבודה. חוזה העבודה שהגישה הנתבעת אינו קובע כל איסור על שימוש ברכב הנתבעת לצרכים אישיים. כל שנקבע בחוזה העובדה (כפי שצוטט לעיל) הוא שברכב מותקן קודן שמטרתו לתעד את שעות העבודה של התובע. ב"כ התובע אף שאל את ויקטור בנושא, ועל כך השיב ויקטור –

"ש.אתה יכול להגיד לי מתי אמרת לתובע שאסור לעשות נסיעות פרטיות ברכב?

ת.הסדרנים מעבירים את ההוראה הזאת לכל הנהגים ולהם ברור שאין שימוש ברכב.

ש.אז זה לא אתה, הסדרנים אמרו

ת. ברור שהסדרנים עובדים לפי ההוראות שלי וההוראות שלי יוצאת מהם.

ש.אז לא סיכמת את זה בכתב או בעל פה.

ת. יש גם על לוח ההודעות אין נסיעות פרטיות, אז כתוב בכתב אם כך" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 18-13).

מהאמור עולה כי ויקטור עצמו לא אסר על התובע לבצע נסיעות אישיות ברכב והנתבעת לא זימנה לעדות את אותם סדרנים שמסרו לכאורה לנהגים הוראה זו. לא הוצגה גם ההוראה שהייתה תלויה, לכאורה, על לוח המודעות, בדבר שימוש אישי ברכב. כפי שכבר עמדנו על הנפקות של אי זימון עד לעדות – גם עתה, אי זימונם של אותם סדרנים לעדות בבית הדין מקימה חזקה לפיה לו אלה היו מוזמנים לעדות ומעידים בבית הדין, הרי שהדבר היה פועל לחובת הנתבעת.

53.יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע עבד אצל הנתבעת תקופת עבודה בת 4 שנים, במהלכה לא הייתה כל פנייה אל התובע בעניין. נציין כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי הדבר התגלה לה רק בהכנת הגנתה כנגד התביעה העיקרית. הוכח כי לנתבעת, שהינה חברת הסעות, הייתה בקרה מלאה על כל נהגיה באמצעות מכשירי איתור וקודנים. ויקטור העיד בחקירתו כי לפחות בחלק מתקופת העבודה היה מעקב על סטטוס הרכב – האם הוא מונע או לא. ראו את עדותו של ויקטור כלהלן -

"ש.יש לך אפליקציה שמראה בכל זמן נתון אם הרכב מונע או לא, נכון?

ת. בחלק מהתקופה של התובע.

ש.זה נכון שמעל 10 דקות שהרכב מונע, אתה מתקשר לתובע או הסדרן ואומר לו כבה את הרכב?

ת. לרוב כן, לא תמיד הסדרן מגיע. בסדרן שהיה בודד בתקופתו של התובע, הוא לא הספיק להגיע בזמן אמת לכל נהג. היום יש לי קצת יותר עובדי משרד, יותר מנהלה, ואנחנו כן חולשים על זה בזמן אמת, מתריעים, מרימים טלפון לנהג אומרים לו כבה את האוטו וחוסמים את השלב הזה. בזמנו לא היה לי, ניהלתי משרד קצת יותר קטן, עד 24 כלים, היום אני עם 80 כלים אני צריך אנשים שימלאו

ש.אמרת שהאפליקציה הייתה קיימת בזמן עבודתו של התובע. אני אומר לך שבזמן הלילה שלך אם רכב מונע האפליקציה מצפצפת ואתה רואה.

ת. בעבר לא היה לי כוח אדם שירים את זה, אם גיליתי אז כן, אם יש לי 22 עובדים ואני אתן 22 מפקחים בוודאי שאגיע, אם יש לי מפקח אחד הוא לא תמיד יגיע בזמן אמת" (שם, שורות 31-19).

אין לקבל גרסה לפיה בכל ארבע השנים הנתבעת לא זיהתה חריגה כה רחבה, כמו זו הנטענת, בשימוש ברכב שהעמידה לרשות התובע לצורך העבודה, וסבורנו כי היעדר פנייה של הנתבעת לתובע בעניין מלמד על כך שהנתבעת אישרה לנהגים לבצע שימוש אישי ברכב.

54.לאור האמור מקובלת עלינו גרסת התובע כי ויקטור אישר לנהגים לעשות ברכב שימוש לצרכיהם האישיים. לעניין זה, יובהר כי התובע הודה כי הוא עשה שימוש ברכב לצרכיו האישיים ומקובלים עלינו דבריו כי אין מדובר בשימוש רחב היקף אלא בסידורים וקניות באזור המגורים והעבודה (ראו דברי התובע בפרוטוקול ישיבת קדם משפט מיום 28.6.2017).

55.נוסיף, כי אף אם היינו מניחים כי על התובע נאסר במפורש לבצע נסיעות ברכב, אנו סבורים כי הנתבעת לא הוכיחה את היקף השימוש העצמי של התובע ברכב וגם לא את שווי התביעה. הנתבעת, אשר ברשותה דוחות איכון עבור כל תקופת העבודה, הגישה לבית הדין דוח איכון עבור חודש העסקה אחד בלבד (6/2016), ועל בסיסו העריכה את הנזק לו היא טוענת במסגרת תביעתה. ברי כי מדובר בתביעה שהוגשה על דרך ההשערה, מקום בו הנתבעת יכולה הייתה להוציא את כל דוחות האיכון ולהגיש תביעה מפורטת ומדויקת, וזאת גם אם הוצאת דוחות אלה היו דורשים ממנה זמן רב והשקעה. עוד נוסיף, כי מדוחות האיכון שהוגשו ממילא לא ניתן להבין אילו נסיעות נעשו על ידי התובע באופן אישי ואילו נסיעות נעשו במסגרת העבודה, כאשר הובהר כי שעות העבודה של התובע לא היו מדויקות והן התשנו מדי יום ביומו (ראו עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול, שורות 17-14, 29, 34, עמוד 8, שורה 1,3). ויקטור אף לא פירט על כך בתצהירו. עוד לא הוכיחה הנתבעת את גובה העלות הכספית שתבעה עבור כל קילומטר.

56.לאור כל אלה, הגענו למסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה תביעה ודינה להידחות.

לסיכום –

57.הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים –

א.הפרשי שכר בסך 36,866 ₪.

ג.שכר עבודה בסך 518 ₪.

ד.פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ₪.

ה.הפרשי הפרשות לקרן הפנסיה בסך 4,424 ₪.

לסכומים דלעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

58.התביעה שכנגד - נדחית.

59. לאור התוצאה אליה הגענו, משהתביעה התקבלה ברובה ומנגד דחינו את התביעה שכנגד, אנו קובעים כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום 7,500 ₪ שישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין, שאם לא כן יישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ח,(09 יולי 2018), בהעדר הצדדים.