גלער נ' כבודי

בשלהי 2013 זכתה סוכנות הביטוח "גל-ביט", שבבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), במכרז לביטוח כלי רכב של עובדי בנק ישראל.

התובע, מר איל גלער, הועסק על ידי סוכנות "גל-ביט" בפרוייקט ביטוחי הרכב של עובדי בנק ישראל, למשך חודש ועשרה ימים, מיום 9.12.13 ועד לפיטוריו ביום 19.1.14.

בהליך זה מבקש התובע לפסוק לו פיצויים בגין ניהול משא ומתן לכריתת חוזה עבודה שלא בתום לב, וכן הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויים בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, החזר הוצאות ופיצוי בגין עגמת נפש.

הרקע העובדתי

התובע, סוכן ביטוח מורשה משנת 1994, עבד כשכיר במספר חברות ביטוח. בשנת 2001 התקבל התובע לעבודה בסוכנות ביטוח "קסוטו" כדי לטפל ב"תיק" הביטוח הקולקטיבי של כלי הרכב של עובדי בנק ישראל, שבאותה עת היה בידי סוכנות הביטוח קסוטו. בשנת 2009 מכרה סוכנות הביטוח "קסוטו" את תיק הביטוח לסוכנות "מונין-אלעד" והתובע התקבל לעבודה בסוכנות זו כדי להמשיך את הטיפול ב"תיק" של עובדי בנק ישראל, כאשר מעבידתו החדשה – סונות "מונין-אלעד", הכירה בוותק של התובע משנת 2001. שכרו החודשי של התובע בסוכנות " מונין -אלעד " עמד על 8,500 ₪. תנאי עבודתו של התובע כללו גם הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות (כעולה מתלוש השכר לחודש 11/13 ב"מונין-אלעד"). מעסיקתו נשאה בהוצאות דמי הרישיון של התובע.

ההסכם בין בנק ישראל לבין "מונין-אלעד" עמד להסתיים בסוף שנת 2013. בנק ישראל ערך מכרז לביטוחי הרכב של עובדיו החל מ-1.1.14, ובמכרז זכתה חברת הביטוח "שירביט", אשר פעלה לעניין זה באמצעות סוכנות הביטוח "גל-ביט" שבבעלות הנתבעת. הודעה על זכיית חברת "שירביט" במכרז וייצוגה על ידי סוכנות "גל-ביט", נמסרה על ידי בנק ישראל לעובדיו ביום 8.12.13.

אין מחלוקת על העובדות הבאות:

• הנתבעת פגשה את התובע בבנק ישראל והציעה לו להתקבל לעבודה עבור סוכנות "גל-ביט", על מנת שימשיך לעבוד מול עובדי בנק ישראל. בין הצדדים הוסכם כי משכורתו החודשית של התובע תעמוד על 9,000 ₪. מעבר לכך, קיימת מחלוקת לגבי ההתחייבויות של הצדדים על פי ההסכמות שנקבעו בפגישה, כמפורט להלן.

• התובע התפטר מעבודתו ב"מונין-אלעד" כדי לקבל את הצעת העבודה של הנתבעת והחל לעבוד מטעם הנתבעת ביום 9.12.13 (כאשר זהות המעסיקה שנויה במחלוקת).

• לא נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה.

• בגין עבודתו בחודש 12/13 שולם לתובע סך 5,852 ₪ וכן סך 340 ₪ דמי נסיעות, באמצעות תלוש שכר של הנתבעת 2.

• ביום 16.1.14 שלח התובע לנתבעת מכתב בדוא"ל, עליו השיבה הנתבעת בו ביום ממקום שהותה בחו"ל. במכתבו העלה התובע על הכתב את טענותיו בדבר תנאי העבודה שלטענתו סוכמו בין הצדדים והנתבעת הכחישה את טענות התובע למעט בעניין גובה המשכורת החודשית, והודיעה לתובע שלא ניתן יהיה להמשיך את העסקתו במשכורת זו, אלא אך במשכורת בסך 6,500 ₪ בתוספת נסיעות וביטוח מנהלים.

• ביום 19.1.14 התקיימה פגישה בין התובע מצד אחד לבין הנתבעת וגב' דליה סויסה, מצד שני, במהלכה הוצג מסמך שבו נכתב:

  "שימוע לאייל גלער

  ביום 16.1.14 התקיימה ישיבה בין דליה לאייל ובה הוסבר כי על פי נתוני העסקה, לאחר בדיקת הפרודוקציה אשר הייתה נמוכה במעל 30% מהצפי לא נוכל להעסיקו בשכר של 9,000 ₪ ברוטו + נסיעות וביטוח מנהלים.

  בשיחתנו הובהר לאייל שעבודתו על כל המשתמע מכך החלה ביום 9.12.13.

  אייל ביקש שנתייחס לשנים שעבד במקום עבודה אחד שייחשב בוותק, מה שלא הוסכם והובהר.

  הוצע לאייל שהחל מיום 16.1.2014 ישולם לו שכר של 6,500 ₪ ברוטו + נסיעות וביטוח למנהלים. אייל לא הסכים בתחילה ולקח רבע שעה לחשיבה.

  סוכם שאם אייל יסכים, נשמח שיישאר לעבוד אתנו והובהר שבשעות העבודה עליו לעשות את הנדרש ממנו במסגרת העבודה.

  באם יחליט אייל שאינו מעוניין להמשיך נסכים לפנים משורת הדין, להעניק לו שכר עד סוף החודש".

  על המסמך האמור חתמו כל משתתפי הפגישה, לרבות התובע, שהוסיף בכתב ידו: "אני מוכן להמשיך ע"פ התנאים שסוכמו מראשים קרי 9,000 ₪ + תנאים נלווים".

• התובע פוטר ביום 19.1.14. ביום 19.1.14 נמסר לו מכתב של הנתבעת 2 בו נאמר ש"אייל עבד במשרדנו מיום 6.12.13. ביום 19.1.2014 אייל יפסיק את עבודתו". בהמשך, בעקבות דרישה שהציג התובע בה טען כי המכתב שנמסר לו אינו מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כמכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה, נמסר לתובע מכתב נוסף ביום 10.3.14 של הנתבעת 2 (בחתימת הנתבעת כמנכ"ל) בו נאמר שהתובע התבקש להפסיק את עבודתו בחברה לאחר שימוע עקב אי התאמה.

• ביום 23.1.14 כתב התובע לנתבעת מכתב בו העלה טענות בדבר חוסר תום לב שדבק במכלול התנהגותה של הנתבעת כלפיו, הן בשלב המשא והמתן לקראת כריתת הסכם עבודה והן בפיטוריו, והציג דרישה לפיצוי כספי.

   

  המחלוקות הטעונות הכרעה

הצדדים חלוקים לגבי שאלות אלה:

• מהם תנאי העבודה שהוסכמו בין התובע לבין הנתבעת? בכלל זה –

  1. מי האישיות המשפטית שאצלה סוכם שהתובע יעבוד?

  2. האם הבטיחה הנתבעת לתובע כי יועסק לטווח ארוך?

  3. האם הנתבעת הבטיחה לתובע שיקבל הפרשות לקרן השתלמות, וכי מעסיקתו תישא בדמי רישיון הסוכן שלו.

  4. האם נכונה טענת הנתבעת כי הסכמתה לשלם לתובע משכורת בסך 9,000 ₪ הייתה מבוססת על הבטחה של התובע, שניתנה על בסיס קשריו רבות השנים עם עובדי בנק ישראל, שבנוסף לטיפול בביטוח הקולקטיבי לפי המכרז, התובע "יביא" לעסק של הנתבעת עוד 400 פוליסות לביטוח רכבים של בני משפחה של עובדי בנק ישראל?

• האם הנתבעת ביקשה מהתובע להתפטר מעבודתו אצל "מונין-אלעד"?

• האם נפל פגם בפיטוריו או בהליך פיטוריו של התובע?

• על יסוד ההכרעה במחלוקות הנ"ל, כיצד יש לפסוק בתביעותיו של התובע?

   

  תנאי העבודה שהוסכמו בין הצדדים

תחילה נציין כי משלא נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי העסקה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), הרי שבהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, במחלוקות בעניינים המנויים בסעיף 2 לחוק, שלגביהם קיימת חובת פירוט בכתב, חובת ההוכחה הינה על הנתבעות. משמעותה של קביעה זו הינה אך זו: שאם לגבי מחלוקת בעניין המנוי בסעיף 2 לחוק כפות המאזניים הראייתיות תיוותרנה מעויינות, יהיה על בית הדין לאמץ את גרסת התובע. אין בכך כדי לפגוע בסמכותו של בית הדין להעדיף גרסה של הנתבעות לאחר שקילת המכלול הראייתי.

זהות המעסיקה

בכל הנוגע לשאלת זהות המעסיקה של התובע, עניין שלגביו קיימת חובת פירוט בכתב לפי סעיף 2(א)(1) לחוק הודעה לעובד ("זהות המעסיק") – בית הדין סבור שהנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שהוסכם בין הנתבעת לתובע כי המעסיקה של התובע תהיה הנתבעת 2.

בית הדין מקבל את עדותה של הנתבעת לפיה היא הקימה את הנתבעת 2 על מנת שתיתן שירותים לסוכנות הביטוח "גל-ביט", המתנהלת במסגרת האישיות המשפטית הפרטית של הנתבעת, וכי בפרקטיקה של עיסוקה כסוכנת ביטוח, עובדי הסוכנות מועסקים באמצעות הנתבעת 2. אלא שמקובלת על בית הדין עדותו של התובע כי עניין זה לא הוזכר כלל בפגישתם של התובע והנתבעת בבנק ישראל שבה נכרת חוזה העבודה בין הצדדים, וכי האופן שבו הציגה הנתבעת את עצמה הייתה כבעלת סוכנות "גל-ביט" שמונתה על ידי חברת שירביט לטפל ב"תיק" ביטוחי הרכב של עובדי בנק ישראל. האמור בתצהירה של הנתבעת לפיו הנתבעת 2 היא זו שניגשה למכרז בבנק ישראל אינו נתמך במסמך כלשהו שניתן היה להגישו, ואינו עולה בקנה אחד עם הודעת בנק ישראל לעובדיו מיום 8.12.13 לפיה הסוכנות המטפלת בעובדים הינה סוכנות "גל-ביט". הנתבעת 2 אינה נזכרת בהודעה זו.

בהתאם לכך, מקובלת על בית הדין גרסת התובע לפיה הנתבעת הציגה עצמה כמעסיקה של התובע ועל כן ככל שייפסק לתובע סכום כלשהו, יחויבו בו שתי הנתבעות יחד ולחוד.

ההתחייבויות ההדדיות שהוסכמו

התובע טוען שביום 3.12.13, מספר ימים לאחר שחברת שירביט זכתה במכרז של בנק ישראל, הנתבעת פנתה אליו וסיפרה לו שקיבלה לגביו המלצות חמות מוועדות הביטוחים של בנק ישראל. התובע מוסיף וטוען שהוסכם בינו לבין הנתבעת ששכרו יעמוד על סך 9,000 ₪ וכי יקבל תנאים נלווים כגון תשלום שעות נוספות, נסיעות, עמלות וביטוחי מנהלים שלא יפחתו מתנאי העסקתו ב"מונין-אלעד". כן טוען התובע שהנתבעת ציינה שמדובר על העסקה לטווח ארוך לחמש שנים, תנאי שהיה הכרחי לתובע על מנת להסכים להתפטר מעבודתו ב"מונין-אלעד". הנתבעת דרשה תשובה של התובע להצעת העבודה תוך יום והתחייבה שלאחר שיירגע הלחץ שנובע מהצורך להפיק לעובדים פוליסות חדשות לשנת 2014 עד לסוף חודש 12/13, היא תעלה את ההסכמות ביניהם על הכתב ותיתן לו חוזה עבודה.

הנתבעת מכחישה את טענות התובע למעט ההסמכה כי משכורתו החודשית תעמוד על 9,000 ₪, והיא מוסיפה וטוענת שמשיחות עם גורמי בנק ישראל מולם עבדה, היא הבינה שהתובע עובד מספר שנים בבנק מטעם הסוכן הקודם ומכיר את עובדי הבנק אישית, ובעקבות זאת התקיימה ביניהם פגישה. בשיחה, שלטענת הנתבעת הייתה לפני שנודע לה דבר זכייתה של חברת שירביט במכרז, היא הסבירה לתובע שאין לה צורך בעובד נוסף כדי לטפל בביטוח הקולקטיבי של הרכבים הנדרשים של עובדי בנק ישראל, שפרטיהם ופרטי רכביהם יועברו לסוכנות גל-ביט כמקשה אחת. לכך השיב התובע שאם הסוכנות של הנתבעת תזכה במכרז הוא יוכל להביא לה עוד עבודה בהיקף של 400 פוליסות נוספות של בני זוג של עובדי הבנק, ומסיבה זו בלבד היא אמרה לו שאם הוא אכן מסוגל להעביר אליה כמות כזו של פוליסות היא תהיה מוכנה להעסיקו בסוכנות. היא הבהירה שהעסקתו תהיה מותנית בקיום התחייבות זו שכן בלעדיה אין לה צורך בהעסקת עובד נוסף. ואכן כאשר הצדדים סיכמו על תחילת עבודתו של התובע הוא התחייב להביא לסוכנות עוד 400 פוליסות של בני זוג של עובדי הבנק, והשכר שהוצע לתובע הורכב כולו מגודל התפוקה שהוא הבטיח.

לאחר שהצגנו את גרסאות הצדדים, להלן הכרעותינו העובדתיות ונימוקיהן:

בכל הנוגע לתוכן הדין והדברים שהתקיים בין הצדדים ולתוכן ההסכמות, בית הדין מעדיף את גרסתה של הנתבעת, מטעמים אלה:

הנתבעת פירטה בכתב הגנתה את גרסתה באופן מפורט ביותר, לרבות בכל הנוגע להתחייבות שהתובע נטל על עצמו "להביא" עבודה נוספת שאינה נובעת ישירות מהמכרז, אלא מבני משפחה של עובדי הבנק. היא הסבירה שהמכרז התייחס לכ-500 כלי רכב שפרטיהם ופרטי המבוטחים נמסרו לה כמקשה אחת על ידי בנק ישראל, וכי לצורך הטיפול בכך לא הייתה הצדקה להעסיק עובד נוסף, וכי היא הסבירה זאת לתובע, שהשיב שהוא מודע לכך אך אם יועסק על ידי הנתבעת יוכל להביא תוספת של 400 מבוטחים.

בתצהירו, התובע כלל לא הכחיש את טענותיה המפורטות של הנתבעת בכתב הגנתה. אי התייחסות לטענות כה מהותיות של הנתבעת מחזקת באופן משמעותי את גרסת הנתבעת, שכשלעצמה יש בה היגיון עסקי.

בחקירתו הנגדית אישר התובע פרטים מסוימים מתוך גרסת הנתבעת. כך, התובע אישר ש"זה נכון שהביטוח הקולקטיבי של בנק ישראל מתייחס לרכבים הנדרשים של בנק ישראל ויש אופציה לגמלאים ובני זוג". בתשובה לשאלה לגבי הביטוח הקולקטיבי "האם מבחינה לוגיסטית או טכנית או מעשית .. האם מדובר בטיפול כמקשה אחת"? התובע אישר כי אכן "ברכבים הנדרשים של בנק ישראל זה כמקשה אחת...".

התובע אישר שגם מעסיקתו הקודמת ראתה בתובע כמי שתפקידו ומעמדו בקרב עובדי הבנק מאפשרים לו להביא לה נפח עבודה נוסף. התובע אמנם טען בעדותו שזה "לא ביום אלא ב-4 שנים". ואולם, התובע לא הכחיש שעניין זה נדון בינו לבין הנתבעת בעת שסיכמו על העסקת התובע ואכן הדעת נותנת שעניין כזה, שבו יש לנתבעת עניין מרכזי, יעלה וייקבעו לגביו התחייבויות של התובע כלפי הנתבעת במסגרת חוזה העבודה.

עם זאת, הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה ובתצהירה שהתובע התחייב "להביא" את אותן 400 פוליסות נוספות עד לסוף חודש 12/13.

אשר על כן בית הדין מקבל את גרסת הנתבעת שהסיכום בינה לבין התובע כלל התחייבות של התובע לפעול להבאת נפח עבודה נוסף דרך קרובי משפחה של עובדי בנק ישראל שהוערך ב-400 פוליסות נוספות.

באשר לטענת התובע שהנתבעת הסכימה להעסיק את התובע למשך חמש שנים, בית הדין מעדיף את הכחשת הנתבעת ומקבל את גרסתה שלא הוסכם על העסקה לתקופה קצובה או ארוכת טווח. על רקע נסיבות היכרותם ופגישתם של התובע והנתבעת, גרסת הנתבעת מסתברת והגיונית יותר. בתשובתו לשאלת בית הדין בעניין זה הזכיר התובע את תקופת המכרז, שהשאלה אם הייתה שלוש או חמש שנים תלויה בצורך באישור חיצוני. תשובת התובע לא תאמה את גרסתו החד משמעית בתצהירו. אכן, לא מן הנמנע שדובר בין הצדדים על פוטנציאל לתקופת התקשרות כאורכה של תקופת ההסכם בין בנק ישראל לסוכנות "גל-ביט" על פי תנאי המכרז, אך מכאן ועד לאימוץ גרסת התובע כי הנתבעת התחייבה להעסיקו במשך חמש שנים, רב המרחק. תמיכה למסקנה זו עולה ממכתבו של התובע לנתבעת מיום 24.1.14, שבו לא הועלתה טענה להתחייבות כאמור.

טענת התובע כי לא היה מתפטר מעבודתו אצל "מונין-אלעד" ללא הבטחה להעסקה ארוכת טווח, אינה משכנעת, שכן העבודה שהתובע ביצע עבור "מונין-אלעד" הייתה טיפול בתיק בנק ישראל. בנסיבות אלה, אין להניח כמובן מאליו שלאחר שחברת שירביט זכתה במכרז של ביטוח כלי הרכב של עובדי בנק ישראל, התובע היה ממשיך בעבודתו ב"מונין-אלעד". לעניין זה אף ראוי לציין שבתצהירו טען התובע שחוסר תום הלב שבפיטוריו נובע גם מכך שהנתבעת ידעה שתחום התמחותו של התובע היה "מצומצם ביותר".

גם באשר לטענות התובע בעניין קרן השתלמות והחזר הוצאות רישוי, בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעת הנתמכת במכתב תשובתה לתובע מיום 16.1.14. אמנם התובע במכתבו מיום 24.1.14 הכחיש את טענת הנתבעת, אך כאמור לעיל, בכל הנוגע לתנאי ההעסקה שסוכמו, בית הדין סבור שעדותה של הנתבעת, עדיפה על עדותו של התובע.

בית הדין אף אינו מקבל את טענת התובע כי הנתבעת בקשה מהתובע להתפטר מעבודתו אצל מעסיקתו הקודמת. הדעת נותנת ששני הצדדים הבינו שאם התובע יתקבל לעבודה עבור הנתבעת לצורך ביצוע אותו תפקיד שביצע אצל מעסיקתו הקודמת, הוא יצטרך להתפטר מעבודתו אצל "מונין-אלעד".

הליך פיטוריו של התובע

במוסכמות שאושרו בתום שלב הדיון המוקדם, נכללת מוסכמה לפיה לא נמסרה לתובע הזמנה לשימוע. לפיכך, מקובלת על בית הדין טענת התובע כי לאחר פגישתו עם גב' סויסה במשרדי הנתבעות ביום 16.1.14 וחילופי המיילים מאותו יום בין התובע לנתבעת, התובע אמנם הוזמן לשיחה ביום 19.1.14, אך לא נמסרה לו הזמנה בה צוין כי מדובר בשיחת שימוע. עם זאת, אין להתעלם מתוכן מכתבה של הנתבעת לתובע מיום 16.1.14, שממנו ידע התובע כי עמדת הנתבעת הינה שאין לה נכונות להמשיך להעסיק את התובע במשכורת חודשית בסך 9,000 ₪.

הכרעה בתביעות התובע

התביעה לפיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה

באשר לתביעה לפיצוי בגין הפרת החובה למסור לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה – בית הדין סבור שדין תביעה זו להתקבל. לעניין זה ייאמר: התובע אינו טוען כי אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה לתובע הייתה "ביודעין". לפיכך, סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי הינה לפי סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד, ולא לפי סעיף 5(ב) לחוק. הסמכות הינה "לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הפיצוי בשיעור הנתבע – סך 5,000 ₪, נראה לבית הדין ראוי בנסיבות העניין. היעדר פירוט בכתב של תנאי העבודה המוסכמים בין הצדדים גרם לתובע נזק ראייתי, שאינו נזק ממוני, בכך שנבצר ממנו לבסס את טענותיו בדבר תנאי העבודה שהוסכמו בין הצדדים על הסכם עבודה או על הודעה בכתב על תנאי עבודה, ונוצר צורך בהכרעה של בית הדין בשאלות אלה על פי עדויות הצדדים. הכרעת בית הדין בחלק מן המחלוקות היא אמנם לחובת התובע, אך מחדלה של הנתבעת חשפה את התובע לצורך להתדיין בפני ערכאה שיפוטית אנושית, אשר להבדיל מ"שופט כל הארץ" (בראשית י"ח, פסוק כ"ה), עלול לשגות. בית הדין סבור שחשיפת התובע לסיכון זה מצדיקה את הפיצוי הנתבע בסך 5,000 ₪.

התביעה לפיצוי בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב והפרת חוזה העבודה

התובע מבקש לפסוק לו סך 75,730 ₪ בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב והפרת חוזה העבודה.

סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה פורשה כחובה ש"המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה והצדדים ליחס החוזי לאחר שהחוזה נכרת, יפעלו באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר. תום-הלב אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה זאת באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים" (ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ – ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכר בע"מ (מיום 17.2.02)).

ניתן לומר שניהול משא ומתן לכריתת חוזה מתוך כוונה שלא לקיימו, עומד בניגוד לאותה חובת הגינות והתחשבות בציפיות הסבירות של הצד השני. זוהי טענת התובע כלפי הנתבעת.

התובע טען במכתבו לנתבעת מיום 23.1.14:

"לדעתי מלכתחילה לא התכוונת באמת להעסיקני בתנאי שסוכמו וכנראה וזו הסיבה שנייר העסקה ומקום ישיבה לא ניתנו לי.

לדעתי כל שרצית הוא, לנצל את קשרי וניסיוני בפרוייקט הנ"ל בכדי לדאוג שתעמדי בתנאי המכרז ובתשלום מזערי. לא התחשבת בכך שאת מוציאה אותי ממקום עבודה מסודר בו אני מוערך ומתוגמל בהתאם לכישוריי.

להערכתי השווי של בניית המערכת כפי שעשיתי ובאם הייתי מתבקש לעשות רק זאת היא כ-60,000 ₪.

ז"א שאם היית כנה מספיק ופנה אליי כאל מקצועין בתחום ומבקשת ממני להכין את התשתית, לבנות את הפרוייקט ולהטמיע אותו בסוכנות גלביט, יכול להיות שהייתי מסכים לעשות זאת אך בשכר של לא פחות מ-60,000 ₪ כקבלן משנה". 

בתצהירו טען התובע בסעיף 41 טענות דומות, לפיהן לא הייתה לנתבעת כוונה לעמוד בהתחייבותה וניצלה את מומחיותו לצורך עמידה בתנאי מכרז בנק ישראל ולאחר מכן התכחשה להתחייבויותיה, שאותן לא התכוונה מלכתחילה למלא.

בהתאם לקביעותינו העובדתיות כפי שפורטו לעיל, אנו סבורים שהתובע לא הוכיח את תביעתו בעילה של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. איננו סבורים שהנתבעת התכוונה במהלך סיכום תנאי העסקתו של התובע, לפטרו לאחר זמן קצר לאחר שתנצל את הידע שלו.

התובע לא הוכיח את טענתו כי הוא הקים בסוכנות גל-ביט תשתית שאיפשרה לנתבעות לעמוד בתנאי המכרז של בנק ישראל. טענה זו לא פורטה על ידי התובע בתצהירו – מה כוללת אותה "תשתית", מהו אותו ידע מיוחד שלטענתו הנתבעת ביקשה לנצל ולאחר מכן לפטר את התובע? כפי שפירטנו לעיל, לאחר ששמענו את עדותם של הצדדים החלטנו לקבל את עדותה של הנתבעת כי לאחר תקופת עבודה קצרה התגלה חוסר במיומנויות שונות שהיו נדרשות לתפקוד משביע רצון של התובע בסוכנות גל-ביט. עוד קבענו כי מקובלת עלינו עדותה של הנתבעת, אשר נתמכה במכתבה לתובע מיום 16.1.14, כי תפקודו ותפוקתו לא היו משביעי רצון. לא שוכנענו, אם כן, שהנתבעת נשאה ונתנה עם התובע בחוסר תום לב מתוך כוונה לגרום לו למסור לגל-ביט מידע או ידע מקצועי יקר ערך ולהשליכו סמוך לאחר מכן ככלי אין חפץ בו.

בכל הנוגע לטענת התובע כי הנתבעת לא התחשבה בכך שהתובע עוזב מקום עבודה מסודר שבו מוערכים כישוריו, אנו סבורים, כפי שגם פורט לעיל, שתחום עיסוקו המקצועי המצומצם של התובע העמיד אותו בסיכון מסוים לעת חילופי מבטחים המספקים לבנק ישראל שירותי ביטוח רכב לעובדיו, ואין הצדקה לגלגל סיכון זה לפתחן של הנתבעות.

אשר על כן, אנו סבורים כי דין תביעת התובע לפיצויים בשל הפרת החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב – להידחות.

תקינות ההחלטה על פיטורי התובע

בכל הנוגע לטענת התובע באשר להפרת חוזה העבודה, טוען התובע כי הודעת הנתבעת לתובע, כחודש לאחר שהחל את עבודתו, כי אין בכוונת הנתבעת לעמוד בסיכום בדבר העסקתו תמורת משכורת חודשית בסך 9,000 ₪, הינה הפרה של חוזה העבודה.

אף טענה זו אינה מקובלת עלינו, מן הנימוקים הבאים:

כאמור, דחינו לעיל את טענת התובע באשר להבטחה שניתנה לו להעסקה "לטווח ארוך".

כוחו של מעסיק לפטר עובד מהווה חלק מסמכות הניהול של עסקו, המבוססת על זכות הקניין, והגבלות עליו אפשרויות על פי חוק או הסכם.

למעשה, טענת התובע הינה שפיטוריו הם בחוסר תום לב, אך כאמור, אנו סבורים שהנתבעת הגיעה באמת ובתמים למסקנה שכישוריו של התובע אינם מצדיקים המשך העסקתו בתנאים שהובטחו לו.

אלא מאי? עדיין מתעוררת שאלה האם ניתנה לתובע הזדמנות הוגנת להוכיח את כישוריו. כפי שנפסק בדב"ע נב/3-125 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ואח' – בן שחר, פד"ע כה 3, למעסיק עומד הכוח לפטר עובד בתקופת ניסיון, אך קיימת חובה לעשות זאת בתום לב, לאחר שתינתן לעובד הזדמנות הוגנת להוכיח את כישוריו.

בענייננו, לא סוכם על "תקופת ניסיון", אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה בדבר כפיפות השימוש בכוח הפיטורים לחובת תום הלב, שכוללת מתן הזדמנות הוגנת לעובד להוכיח את יכולותיו ותרומתו לעסקו של המעסיק.

בהסתמך על עדות הנתבעת, המקובלת עלינו, שוכנענו כי הנתבעת סברה, בתום לב, כי תרומתו של התובע לסוכנות גל-ביט אינה מצדיקה המשך העסקתו בתנאים שסוכמו עמו. כאמור, עדות זו נתמכת בדברים שכתבה הנתבעת במכתבה לתובע מיום 16.1.14.

עם זאת, לא שוכנענו שהנתבעות איפשרו לתובע הזדמנות הוגנת להוכיח את יכולותיו:

הגם שמקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיהן התובע התחייב לפעול להבאת פעילות עסקית נוספת לסוכנות באמצעות מכירת פוליסות לביטוח רכב לבני משפחות של עובדי בנק ישראל, הנתבעת לא טענה שהתובע התחייב "להביא" 400 פוליסות עד לסוף חודש 12/13, ולא ברור מדוע עבודת השיווק של פוליסות של חברת שירביט באמצעות סוכנות "גל-ביט" לא יכלה להתבצע לאחר תחילת שנת 2014. לעניין זה מסתברת והגיונית טענת התובע בעדותו כי אותה פעילות נוספת אינה "נרכשת" ביום אחד.

למרות שהגענו למסקנה שהביקורת של הנתבעת כלפי יכולותיו של התובע כפי שהתגלו, הייתה אמיתית ומבוססת, ולמרות שאנו מקבלים גם את עדותה של הנתבעת בתצהירה כי היא הנחתה את צוות המשרד ללמד את התובע את הצד הלוגיסטי והמחשובי, כדי לאפשר שילובו, אנו סבורים שממכלול הנסיבות עולה המסקנה שהנתבעות לא קיימו כראוי את החובה, המעוגנת בחובת תום הלב, לתת לתובע הזדמנות הוגנת להוכיח את יכולותיו.

העובדה שהנתבעת הייתה נכונה להמשיך להעסיק את התובע בשכר מופחת של 6,500 ₪ אינה מתיישבת עם טענה של היעדר יכולת להפיק כל תועלת מעבודת התובע, או עם מצב דברים שבו סוכנות גל-ביט מטפלת ב"תיק" בנק ישראל ללא תוספת כוח אדם. התנהגותה של הנתבעת מלמדת על כך שגם בהינתן רמת תפקודו של התובע, הנתבעות סברו שביכולתו "להביא" פעילות עסקית נוספת ל"גל-ביט", מעבר לטיפול בביטוח הקולקטיבי, אלא שהיה חשש לאי עמידה בכמויות שהתובע התחייב להן. לכך יש להוסיף את היעדרה של הנתבעת מן הארץ בחלק מהתקופה.

נראה איפוא כי הנתבעות נחפזו בהחלטתן להודיע כי שוב אין הן נכונות להעסיק את התובע במשכורת חודשית כפי שסוכמה אך כחודש לפני כן.

עם זאת, בקביעת פיצוי יש לקחת בחשבון את ניסיונו של התובע לטעון לתנאים ש"סוכמו" מבלי שהם אכן סוכמו. לעניין זה יש מקום להבחין בין הצגת דרישה כחלק ממשא ומתן לכריתת חוזה עבודה או לשינויו, לבין טענה בדבר קיומו של סיכום.

הגענו למסקנה שפיצוי ראוי הינו בסך שתי משכורות – בסך 18,000 ₪. בסיס התביעה של התובע – 12 חודשי עבודה בניכוי דמי אבטלה – נראה לבית הדין מופרז, בשים לב לסיכון שהתובע היה מצוי בעקבות מיקוד ההתמחות המקצועית שלו בטיפול בביטוחי הרכב של עובדי בנק ישראל, והיעדר בסיס להסתמכות על העסקה ארוכת טווח על ידי הנתבעות.

התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין

התובע מבקש לפסוק לו 27,000 ₪ - 3 משכורות – בשל פיטורים שלא כדין.

טענות התובע מתמקדות בפגמים שלטענתו התקיימו בשימוע, ובפרט – העדר הזמנה לשימוע ובו פירוט של טענות נגדו.

איננו סבורים שיש מקום לפיצוי נוסף מעבר לפיצוי שפסקנו לעיל עקב אי מתן הזדמנות הוגנת לתובע להוכיח את יכולותיו. התובע ידע ממכתבה של הנתבעת מיום 16.1.14 כי הועלתה כלפיו טענה בדבר תפוקות שאינן משביעות רצון. הנתבעת התייחסה לשיחתו של התובע עם גב' סויסה, שגם ממנה הבין התובע כי קיימת חוסר שביעות רצון מתפקודו. אף מקובלת עלינו עדות הנתבעת כי התובע היה מודע לכך שעובדי סוכנות גל-ביט נחשפו לחסר במיומנויות של התובע וכי הוא ידע על הטרוניות כלפיו בעניין זה.

בהתאם לכך, טענת התובע להיעדר הזמנה לשימוע הינה פורמלית. התובע ידע ממכתבה של הנתבעת מיום 16.1.14 שהנתבעות סבורות שתפקודו של התובע אינו מאפשר לנתבעת להמשיך את העסקתו במשכורת של 9,000 ₪.

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות

התובע מבקש לפסוק לו סך 3,514 ₪ כהפרשי שכר, שמתוכם 2,856 ₪ נתבעו עבור שעות נוספות.

התובע הודה כי לא מגיעים לו הפרשי שכר בגין אי תשלום המשכורת המוסכמת.

באשר לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות - בשים לב לכך שהנתבעות לא הציגו רישומי נוכחות של התובע, הרי שבהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר עליהן חובת ההוכחה שהתובע לא עמד לרשות העבודה בשעות להן טען. הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שהתובע לא עבד בשעות נוספות ועל כן בית הדין מקבל את תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות.

החזר הוצאות

התובע ביקש לחייב את הנתבעות לשלם לו 1,500 ₪ אותם שילם כדמי רישיון. כאמור, קבענו כי הנתבעות לא הסכימו לשאת בהוצאה זו. לפיכך תביעה זו נדחית.

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש

איננו סבורים שנסיבות פיטוריו של התובע כרוכות, מעבר לאמור לעיל בעניין אי מתן הזדמנות מספקת לתובע להוכיח את התאמתו, בפגיעה בכבודו של התובע, בהפלייתו או בהתנהגות בלתי הולמת כלפיו, באופן שמצדיק פיצוי בגין עגמת נפש על פי מבחני הפסיקה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים הבאים:

• פיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 5,000 ₪.

• פיצוי בגין פיטורים מבלי לאפשר לתובע הזדמנות ראויה להוכיח את תרומתו לעסקן של הנתבעות בסך 18,000 ₪.

• גמול עבודה בשעות נוספות בסך 2,856 ₪.

הנתבעות תשלמנה לתובע שכר טירחת עורך דין בסך 4,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, (02 אוקטובר 2018),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".