צבי שלום נ' רשות שדות התעופה

האם התקיימו בין הנתבעת לבין התובע, ששימש כיו"ר מועצת המנהלים שלה, יחסי עובד-מעסיק? זוהי השאלה המונחת לפתחי בתיק זה.

העובדות הצריכות לעניין

1. התובע, כלכלן ורואה חשבון בהשכלתו, מונה ביום 31.07.1997 לתפקיד יו"ר מועצת הנתבעת ע"י מי ששימש בזמנים הרלוונטיים כשר התחבורה, מר יצחק לוי. כהונתו הוארכה בשנת 2001 לקדנציה נוספת עד לחודש נובמבר 2005 ע"י ד"ר אפרים סנה, ששימש כשר התחבורה באותה עת. חרף הכוונה להאריך את כהונתו של התובע לקדנציה שלישית, הדבר נמנע בשל הליכי ביקורת מטעם משרד מבקר המדינה, שהתנהלו במהלך שנת 2005 ואלה היוו, למעשה, את הרקע לסיום ההתקשרות בין הצדדים ביום 24.11.2005.

   למען הסר כל ספק בלב הקורא, ייאמר כבר עתה, כי בתום הליך הביקורת הנ"ל לא נמצא כי דבק רבב בהתנהלותו של התובע.

    

   טענות התובע

2. לטענת התובע, התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עבודה ובמסגרת תפקידו הוא הוביל פרויקטים גדולים ושינויים מהותיים בתנאי עבודתם של עובדי הנתבעת, היה שותף פעיל להכנת מכרזים לזכיונות מסחריים, ייצג את הנתבעת באירועים רשמיים ואף מילא את מקומו של מנכ"ל הנתבעת, כשנבצר מהלה למלא את תפקידו בשל נסיעות לחו"ל.

3. בגין עבודתו, קיבל התובע תלושי שכר, ובהם בין היתר, פירוט ניכויים שבוצעו עבור ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות, קרן עובדים בכירים לצורכי נופש, תשלומים בגין דמי הבראה, חופשה, בונוסים, ביגוד, תלושי אוכל ואף הותקן בביתו קו טלפון על חשבון הנתבעת. הנתבעת אף ניכתה משכרו ניכויים בגין מסים שונים, תשלומים עבור המוסד לביטוח לאומי וביטוח בריאות. הוא אף קיבל שי לחג והוזמן לאירועי החברה מתוקף תפקידו.

4. לטענתו, עד לתקופה שבסמוך לסיום ההתקשרות עמו, הנתבעת עצמה ראתה בו עובד לכל דבר ועניין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות דעת היועץ המשפטי שלה עצמה מיום 11.12.2005 (נספח 17 לכתב התביעה), שם נקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשל העובדה שלצד תפקידו הסטטוטורי, נוצר הסכם עבודה בינו לבין הנתבעת.

5. חרף האמור לעיל, וחרף העובדה שהתנהלו בין הצדדים מגעים שונים להסדרת המחלוקת הנובעת מדרישותיו הכספיות של התובע כתוצאה מסיום העסקתו, לא הושג הסדר ומכאן התביעה לקבלת זכויות שונות כגון: תשלום שכר, השבת סכומים שנוכו משכרו, השלמת פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה שנתית ועוד.

6. בכתב הסיכומים מטעמו, תמך התובע את טענתו כי התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עבודה גם בטיעונים הבאים:

   • הסיבה האמתית לסירובה להכיר בו בדיעבד כעובד נובעת מאיבה אישית של מי ששימש בזמנים הרלוונטיים כמנכ"ל הנתבעת;

     • כל מבחני העזר שנקבעו בפסיקה שעניינם קביעת יחסי עבודה, מתקיימים בעניינו, וביתר פירוט: הוא נטל חלק אינטגרלי וחשוב בפעילותה, השקיע מזמנו ומרצו בנתבעת, מעבר למה שחייבו התפקיד והדבר קיבל ביטוי במכתבו מיום 12.07.09 של עו"ד שחם, יועמ"ש הנתבעת, נכח באירועים רשמיים שלה לצד עובדיה האחרים, מילא את מקומו של מנכ"ל הנתבעת כשהדבר נדרש, קיבל שכר ושכרו אף הועלה במרוצת עבודתו, קיבל שי לחג ותלושי אוכל כיתר העובדים, קיבל החזר הוצאות נסיעה, העניקה לו מיוזמתה ומבלי שהיתה חייבת לעשות כן, הטבות שכר שונות, והכל מתקציבה היא ואף יזמה תשלום בונוס. כל אלה, טען, מוכיחים כי התקיים הפן החיובי של מבחן השתלבותו במערך הארגוני של הנתבעת;

     • בזמנים הרלוונטיים להעסקתו, הוא לא היה בעל עסק עצמאי, הגם שהיו לו עיסוקים ועסקים אחרים, עליהם דיווח כנדרש. עיסוקים אלה לא היו דומים או קרובים לעבודתו בנתבעת אלא התמצו בהחזקת ניירות ערך בתאגידים שונים, וכלשונו בחקירה הנגדית: "... דברים סבילים, הם לא דברים שבכלל דרשו ממני עבודה או שזה היה חברות ריקות... כל חיי היו סביב הרשות..." (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 11.03.15 מול שורה 6 ואילך); בהקשר זה הוסיף, כי כך או כך, אין בעיסוקים אלה, כשלעצמם, כדי לשלול ממנו את ההכרה בסטאטוס של עובד. עבודתו היתה רצופה ואיש לא היה יכול להחליפו בתפקיד וכל העת הוא היה אחראי באופן אישי למתרחש בנתבעת. כל אלה, טען, מצביעים כי התקיים הפן השלילי של מבחן השתלבותו בנתבעת.

     • משלא נחתם עמו הסכם כלשהו, וממילא לא נקבע בו כי לא יתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, הנתבעת מושתקת מלהעלות את טענתה, ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, כלל לא נדרש הסכם בכתב בין הצדדים על מנת לבסס את קיומם של יחסי עבודה (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נב (4) 817, 832 (1998);

     • ביחס למבחן הפיקוח, טען כי זה אינו רלוונטי לנוכח בכירות תפקידו בנתבעת והעובדה שהיו בידיו סמכויות רבות, אינה מעידה על כך שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.

     • היוזמה להפסיק את עבודתו היתה של מנכ"ל הנתבעת, בניגוד לטענתה כי הדבר לא היה נתון לשיקול דעתה.

     • הנתבעת העמידה לרשותו את כל התשתית הנדרשת לביצוע תפקידו, ובכלל זה: לשכה וציוד משרדי, עוזר ומזכירה, רכב, נהג וקו טלפון.

     • העובדה שמונה לתפקידו מכוח הדין אינה מאיינת את התקיימותם של יחסי העבודה בין הצדדים, ובעניין זה הפנה לבג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.03.2008). אין הבדל, הטעים, בין התפקיד שמילא לבין חבר דירקטוריון שהתקשר בחוזה עבודה עם התאגיד בו הוא משמש וניתן במקרה דנן להבחין בין הסטאטוס שלו התובע מכוח הדין לבין הסטאטוס שלו כעובד, שכן התקיימו שתי מערכות יחסים מקבילות;

     • חוות הדעת של היועץ המשפטי של הנתבעת לענייני עבודה, עוה"ד נחום פיינברג, תומכת בטענתו כי בזמנים הרלוונטיים, הנתבעת ראתה בו עובד לכל דבר. חוות הדעת הוזמנה ע"י הנתבעת בסמוך לאחר סיום עבודתו כדי להצדיק את תשלום פיצויי הפיטורים שקיבל ולולא סברה כי מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, לא היתה מזמינה אותה.

        

       טענות הנתבעת

7. הנתבעת הקדימה וטענה כי מעמדו של התובע, שמונה ע"י שר התחבורה באישור הממשלה, הוסדר בחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977 (להלן – "החוק") ולפיכך, היא מעולם לא היתה מעסיקתו וכך גם הצדדים ראו את ההתקשרות ביניהם בזמן אמת. עוד הוסיפה כי הטענה על אודות יחסי עבודה כ- 4 שנים לאחר סיום כהונתו כיו"ר מועצת הרשות, ולאחר שהסתיימו הליכי הביקורת, כלל לא הועלתה במהלך שתי תקופות כהונתו, והדבר אומר "דרשני" ומעמיד באור שלילי את מניעיו וחוסר תום לבו.

8. הנתבעת הבהירה כי לאור האופן בו מסדיר החוק את תפקידו של התובע והעובדה שמדובר במינוי מטעם שר התחבורה, הטעון את אישור הממשלה, לא נחתם הסכם התקשרות או העסקה עם התובע והגמול לו הוא זכאי, קבוע בסעיף 16 לחוק, שם נאמר כי חבר מועצה לא יקבל מהרשות שכר בעד שירותיו, אך יהיה זכאי לקבל החזר בגין הוצאות ממשיות, וכי יו"ר הרשות זכאי לגמול סביר בגין שירותיו, כפי ששר התחבורה, בהתייעצות עם שר האוצר, יראה לנכון.

9. הנתבעת הוסיפה עוד כי במקביל לכהונתו כיו"ר הרשות, המשיך התובע להתפרנס מעסקיו הפרטיים, ואילו היה, כדבריו, במעמד של עובד, היה עליו לקבל אישור לעבוד בעבודה נוספת, בהתאם לכללים הקבועים בתקשי"ר עובדי המדינה החל על עובדי הרשות ונוהל המשמעת, דבר שלא נדרש לעשותו.

10. הנתבעת דרשה לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, סכומים בשיעור של 25% מסך כל הסכומים ששולמו לו שכן הגמול שקיבל עודכן ביום 28.02.2001 ולא אושר כנדרש ע"י שר התחבורה.

11. ביחס לסיום תקופת כהונתו, טענה הנתבעת כי מינויו פקע ולא הוארך ע"י שר התחבורה וכי היא מעולם לא היתה מעסיקתו מן הטעם שההחלטה על מינויו לא היתה נתונה בידיה אלא בידיו של שר התחבורה, מכוח הוראות החוק. עוד טענה כי עם סיום כהונתו, שילמה לו תשלום השווה ל- 100% פיצויי פיטורים בסך של 254,405 ₪ ובנוסף, גמול חודשי מלא למשך כחודש ימים ממועד פקיעת כהונתו. לאחר ניכויים שונים שנעשו משכרו, עליהם הודע לו, התובע נותר ביתרת חובה כלפיה בסך של 37,803 ₪.

12. ביחס לרכיבי התביעה השונים, טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי למה שהגדיר כ"שכר מוסכם" או "שכר ראוי" בגין התקופה בה לא שולם לו, לטענתו "שכרו" והבהירה כי התקופות שבהן לא שימש כיו"ר עקב פקיעת כהונתו וטרם אישור מינויו, אינן מזכות אותו בגמול או בתשלומים כלשהם. עוד הוסיפה כי התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור 200% ולדמי תקופת הסתגלות בשיעור 3-4 חודשי משכורת, שכם מועצת הרשות לא דנה בזכאותו לתנאי פרישה מטיבים, ומשלא נערך דיון וממילא לא נתקבלה החלטה, כמו גם אישורו של הממונה על השכר באוצר, התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו.

    ביחס לפדיון ימי חופשה, טענה הנתבעת כי אין לה רישום הנוגע לשהותו של התובע בימי חופשה, שכן, כידוע לו, לא ניתן היה כלל לפקח על עבודתו, וממילא חלה על רכיב תביעה זה התיישנות.

13. הנתבעת טענה כי אין לקבל את דרישת התובע לקבל לידיו את יתרת הכספים שנצברו לטובתו בקרן הבכירים בסך 52,049 ₪, וזאת לנוכח טענת הקיזוז שיש לה כלפיו בגין תשלומים ששולמו לו ביתר.

14. לבסוף, טענה כי היא רשאית לקזז מכל סכום שייפסק לו, ככל שייפסק סכום נוסף שך 572,827 ₪ בגין העובדה שהגמול שקיבל במהלך תקופת כהונתו השנייה, עודכן מבלי שניתן לכך אישורו של שר התחבורה, כנדרש.

15. בסיכומיה, שבה על עיקרי הטענות והטעימה כי כל התשלומים ששולמו לתובע עבור ביצוע תפקידו נקבעו ע"י הוועדה הציבורית לסיווג תאגידים סטטוטוריים ובאישורם של שר התחבורה, שר האוצר והממונה על השכר. בהקשר זה הוסיפה, כי מבדיקה שנערכה בדיעבד, עולה כי עדכון הגמול שניתן לתובע לא אושר, כנדרש, ע"י שר התחבורה אלא ע"י שר האוצר בלבד וגם לא פורסם ברשומות ומכאן, מדובר לכאורה בתוספות שכר ששולמו לו שלא כדין.

16. הנתבעת הפנתה לע"ע (ארצי) 1120/02 ועקנין נ' המועצה הדתית אופקים (31.12.2003), שם נדחתה תביעתו של סגן ראש המועצה הדתית להכרה בו כעובד ולתשלום פיצויי פיטורים אף מן הטעם שמונה מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971) ושכרו ותנאים והטבות שונות נקבעו ושולמו לו בהתאם לקבוע בתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), התש"ל-1971.

17. ביחס לצורת התשלום, טענה כי העובדה שלתובע ניתנו תלושי שכר, אין בה כשלעצמה כדי לבסס יחסי עובד מעסיק בין הצדדים והפנתה לפסיקת בית הדין הארצי ב- מח/3-137 תמר ארד – פרסום מלניק בע"מ (29.11.88) ולפסיקה נוספת של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

18. הנתבעת הוסיפה כי הבהירה לתובע בזמן אמת כי לא מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעסיק ותמכה טענתה במכתב מיום 28.01.99 (נת/1), המעיד לטענתה כי התובע היה מודע בזמן אמת למערכת היחסים בין הצדדים ולנפקותה, במיוחד שעה שמדובר באדם עתיר ניסיון בתחום העסקי ובשוק העבודה בישראל ותמכה יתדותיה גם בעדותו של מר אוריאל רונד אשר בזמנים הרלוונטיים היה כפוף לתובע.

19. הנתבעת דחתה את טענת התובע כי היא זו שיזמה את תשלום הבונוס וטענה כי פניותיה אל הממונה על השכר נעשו במישור הטכני בלבד ולא ניתן להסיק מכך על קיום יחסי עובד מעסיק.

    עוד טענה כי התובע לא מילא תפקיד הנהלה כלשהו בנוסף לתפקידו כיו"ר מועצת הרשות וכי בהתאם להוראות חוק החברות, קיימת הפרדה מוחלטת בין תפקיד יו"ר הדירקטוריון, שתפקידו להתוות מדיניות ולבקר את עבודת הנהלת הרשות, לבין תפקיד המנכ"ל. לפיכך, מכוח עיקרון "הפרדת הרשויות" בתאגיד, התובע לא יכול היה למלא תפקיד נוסף והעובדה שמידי פעם מילא את מקומו של המנכ"ל בזמן שהנ"ל שהה בחו"ל, אין בה, כשלעצמה כדי לתמוך בגרסתו כי יש לראות בו עובד. הנתבעת אבחנה בהקשר זה את פסקי הדין עליהם נסמך התובע מהמקרה שלפנינו והטעימה, כי למעט תפקידו כיו"ר הרשות, התובע לא מילא, הלכה למעשה, כל תפקיד ביצועי אחר.

20. עוד טענה כי אין בחוות דעתו של עוה"ד פיינברג כדי לבסס יחסי עובד מעסיק ומשניתנה בסמוך לסיום כהונתו של התובע, בוודאי שלא ניתן לקבל את טענתו כי נוצרה אצלו ציפייה או כוונה לקיום יחסי עבודה מלכתחילה או במהלך כהונותיו של התובע כיו"ר הרשות. מעבר לכך, חוות הדעת אינה קובעת קיומם של יחסי עובד מעסיק אלא קיומו של הסכם עבודה ומסדירה את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בלבד.

21. ביחס לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, הנתבעת טענה כי בכל הזמנים הרלוונטיים לתקופות כהונתו של התובע, הוא המשיך לנהל את עסקיו הפרטיים, ובכלל זה: חברות לייעוץ, ניהול והשקעות; ייעוץ כלכלי לעיריית באר שבע; תחנת רדיו אזורית; חברות במרכז של מפלגת הליכוד ובמזכירות המפלגה. בהקשר זה, טענה, כי התובע נמנע במכוון מלציין את שעות עבודתו ביום ובעדותו הסתפק באמירה כי היה במשרדי הנתבעת שלושה או ארבעה ימים בשבוע. גם הגמול ששולם לו בשיעור של 50% משכר מנכ"ל (הכפוף אליו) ולאחר מכן 75%, יש בו כדי להעיד כי התובע לא נדרש להקדיש את כל עתותיו ומרצו למילוי תפקידו. עוד טענה כי מלבד התובע, אין אצלה עובדים העובדים במשרה חלקית והנם בעלי עיסוק נוסף, ללא היתר לכך מהמנכ"ל, עובדה שידועה לתובע מתוקף העובדה ששימש כסמנכ"ל כלכלה, כספים ומסחר בנתבעת.

    עוד טענה כי העובדה שהתובע פנה ישירות לממונה על השכר באוצר דאז, מר יובל רכלבסקי, בקשר עם תשלומים הנוגעים לסיום כהונתו, מעידה כי ידע בזמן אמת כי אין ברשות מי שמוסמך לאשר לו את הדבר, וזאת בניגוד לנסיבות בהן הוא עובד הרשות, כדבריו.

22. בסיכומי התשובה מטעמו, התמקד התובע בעיקר בהשוואה בין מקרהו לבין עניין כהן וביקש לגזור גזירה שווה ממקרה זה לענייננו והדגיש כי ביצע תפקיד ליבה בנתבעת וכי כל העת היה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני שלה והשתלב בה באופן מלא.

     

     

     

    דיון והכרעה

    אפנה עתה לבדוק אם אכן התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין הנתבעת ואקדים ואניח את התשתית הנורמטיבית, כפי שנקבעה בפסיקת בית הדין הארצי.

     

    המסגרת הנורמטיבית

23. נזכיר מושכלות ראשונים – היותו של אדם בגדר "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות ההתקשרות כהווייתן. כידוע, המבחן המקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של המעסיק, והיה חלק מהמערך הארגוני של המעסיק. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. מרכיבים נוספים במבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו.

24. האם העובדה שהתובע מונה לתפקידו מכוח החוק מאיינת את הטענה כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים? סבורני כי התשובה שפסיקת בית הדין הארצי נותנת לשאלה זו היא בשלילה, ואבהיר.

25. בע"ע (ארצי) 34362-11-15 משה שלמי נ' חברת דואר ישראל בע"מ (26.09.16) (להלן – "עניין שלמי"), התייחס בית הדין הארצי לבג"צ נקש 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433 (1999); להלן: בג"צ נקש), שם פסק השופט חשין כי חרף הוראת חוק מפורשת בסעיף 46(ב) לחוק הדואר, תשמ"ו-1986 (להלן – "חוק הדואר"), שקבעה כי לא יתקיימו יחסי עובד מעסיק בין מחלקי דואר לבין רשות הדואר (לימים חברת הדואר), יש לבחון את הסטאטוס של המועסק בהתאם למבחנים המקובלים.

    בבג"צ נקש הנ"ל נקבע כי גם אם הוראת סעיף 46(ב) לחוק נחזית ממבט ראשון כקובעת "חזקה חלוטה" בדבר העדר יחסי עובד - מעסיק (כפי שסבר בית הדין הארצי באותו עניין) - מדובר בפירוש שאינו סביר ואינו תואם את העקרונות הכלליים של השיטה. בהתאם נקבע, כי אין לפרש את הוראת החוק באופן המקנה למעסיק "כוח-על" לשלול ממועסק שהוא "עובד" את מעמדו ככזה, בפרט כאשר מדובר ב"סטטוס" שנקבע באופן קוגנטי נוכח תכליות רחבות של משפט העבודה ותקנת הציבור (חוות הדעת של כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה בעניין שלמי). זאת ועוד. הלכה מושרשת היא כי מעמדו של מועסק כ"עובד" אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה (ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, [פורסם בנבו] פד"ע לו 625 (2001); ע"ע (ארצי) 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב [פורסם בנבו] (11.7.05); ע"ע (ארצי) 548/09 ישראל לוי - מוסך עלית לוי 93 בע"מ [פורסם בנבו] (22.11.09); ע"ע (ארצי) 31110-06-14 חגי דוד - יגאל אורמן [פורסם בנבו] (17.7.16)). בחינה זו של מהות היחסים נעשית בהתבסס על כלל מאפייני ההתקשרות, על פי המבחן המעורב אשר במרכזו עומד מבחן ההשתלבות.

     

    אשר לענייננו -

26. אין חולק כי מינויו של התובע לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת נעשה מטעמו של שר התחבורה מכוח סעיפים 8 ו- 9 לחוק.

    סעיף 16(א) לחוק קובע כי חבר מועצה לא יקבל מהרשות שכר בעד שירותיו, אך יהיה זכאי לקבל את הוצאותיו הממשיות ובלבד שלא יעלו על השיעורים שקבעה המועצה באישור שר התחבורה. סעיף 16(ב) משלים ומעניק לשר התחבורה, בהתייעצות עם שר האוצר, שיקול דעת להורות על הענת גמול סביר ליושב ראש המועצה, אם ראה נסיבות מיוחדות לעשות כן, בכפוף לקביעת הגמול בצו והודעה על כך פורסמה ברשומות.

27. הנתבעת ביקשה לראות בעובדה שלא היתה מעורבת בבחירתו ובהליך מינויו של התובע, כמו גם בקביעת שכרו או התוספות הכספיות ששולמו לו מעת לעת, כהוכחה לכך שלא נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק.

28. אין בידי לקבל טענה זו, ובמה דברים אמורים? העובדה שהתובע מונה לתפקידו ע"י שר התחבורה אשר גם היה הגורם שקבע את גובה התמורה ששולמה לו, אינה יכולה כשלעצמה להוות אינדיקציה להיעדר יחסי עבודה בין הצדדים, באשר אין חולק כי התובע עבד, ולשיטת הנתבעת – נתן שירותיו, במשרדי הרשות ועבורה. בדומה לעניין נקש, יש לבחון את מהות היחסים בין הצדדים בעזרת מבחני העזר המקובלים. ודוק. בעניין נקש, נקבע כי חלים יחסי עובד מעסיק חרף קיומה של הוראת חוק מפורשת שקבעה את ההיפך. בענייננו, החוק אומנם קובע כי יו"ר הרשות לא יקבל שכר אלא החזר הוצאות ולכל היותר גמול כספי, בהתאם לשיקול דעתו של שר התחבורה, אך אין די בכך כדי להסיק כי מי שממלא את התפקיד מודר באופן אינהרנטי מתחולתם של דיני העבודה, ככל שהוא אכן עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת יחסים שכאלה. כך נפסק בעניין נקש, והדברים יפים מקל וחומר בענייננו, שכן לשון החוק מרוככת יותר.

29. זאת ועוד. בנסיבות המקרה שבפנינו, אין חולק כי התמורה שולמה לתובע באופן שמצביע כשלעצמו על ההיפך מכך, קרי, הוצאו לתובע מידי חודש תלושי שכר, נוכו ממנו הניכויים המתחייבים לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי, פורטו ניכויים עבור ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות, קרן עובדים בכירים לצורכי נופש, תשלומים בגין דמי הבראה, חופשה, בונוסים וביגוד.

30. מקובלת עלי עמדת התובע, כי היעדרו של הסכם התקשרות כלשהו בין הצדדים אינו צריך לפעול לרעתו, ובוודאי שלא ניתן להסיק מכך כי היעדרו שולל מניה וביה קיומם של יחסי עובד מעסיק.

31. טענה נוספת שעלתה ע"י הנתבעת בקשר עם אופן עבודתו של התובע אצלה נוגעת לכך שלא הועסק במשרה מלאה. התובע עצמו העיד בחקירתו כי עבד 3 עד 4 ימים בשבוע, הגם שהיה עסוק בענייני הרשות גם כשלא נכח פיסית במשרדיה.

    אין בידי לקבל כי הדבר מהווה אינדיקציה לכך שלא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, וזאת בשים לב לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 52621-06-15 לימור שולמן נ' חברת דואר ישראל בע"מ (21.05.17), שם, בהתבססו על פסיקתו בע"ע (ארצי) 34362-11-15 משה שלמי נ' חברת דואר ישראל בע"מ (26.09.16), חזר בית הדין הארצי על הקביעה כי העסקת אדם בהיקף משרה הנמוך ממחציתה אינו חורץ לשבט או לחסד את סוגית מעמדו כעובד אם לאו.

32. האם הוכח כי התובע השתלב במערך הארגוני של הנתבעת? סבורני כי התשובה לכך חיובית, ואנמק. התובע טען, וטענותיו לא נסתרו, כי קיבל תלושי אוכל, כי הותקן בביתו קו טלפון על חשבון הנתבעת; הוא אף קיבל שי לחג, הוזמן לאירועי החברה ונכח מתוקף תפקידו באירועים רשמיים שלה ואף קיבל בונוס. בסיום העסקתו, ובהסתמך על חוות דעת משפטית שקיבלה בעניין, שילמה לו הנתבעת פיצויי פיטורים.

    מכל המקובץ עולה כי התובע השתלב באופן אינטגרלי בפעילות הנתבעת.

33. באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים היו לתובע עיסוקים אחרים, עליהם דיווח כנדרש, ושאושרו לו. טענתו כי עיסוקים אלה לא היו דומים או קרובים לעבודתו בנתבעת, לא נסתרה, ובמה דברים אמורים? בחקירתו הנגדית העיד על אודות אופיים של עיסוקים אלה כי הם היו: "... דברים סבילים, הם לא דברים שבכלל דרשו ממני עבודה או שזה היה חברות ריקות... כל חיי היו סביב הרשות..." (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 11.03.15 מול שורה 6 ואילך).

34. עוד יצוין כי לא הונחה בפניי תשתית ראייתית כלשהי ממנה ניתן ללמוד מה היה יחס הכנסותיו של התובע מעבודתו בנתבעת ביחס להכנסותיו מעסקיו הפרטיים, ולכן בהיעדר ראיה לסתור, אין בידי להניח כי הכנסתו כיו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת (50% מעלות שכרו של מנכ"ל ולאחר מכן – 75% בנוסף לכל יתר ההטבות הכספיות שקיבל) היתה שולית או קטנה באופן משמעותי מההכנסות שנצמחו לו כתוצאה מעיסוקיו הפרטיים.

    מעבר לכך, הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית לכך שהתובע עסק בניהול פעיל, בדומה לעיסוקו אצלה, במקום אחר, או כי החזיק בחברת ניהול שבאמצעותה העניק את אותו סוג שירות למספר גופים זולתה. העובדה, שאין עליה חולק, כי החזיק במניותיהם של תאגידים אחרים בעלי מטרות רווח או כי שימש כיועץ לעיריית באר שבע, אין בה כשלעצמה, כדי לשלול את הטענה כי בכל הקשור לעבודתו אצל הנתבעת. התובע מילא את תפקידו באופן אישי, על כל הכרוך בכך מבחינת אחריותו האישית. לשון אחר, לא נטען וממילא לא הוכח כי אצל הנתבעת, היה מי שיכול היה להחליפו בתפקיד או כי לא ביצע את תפקידו בכל הזמנים הרלוונטיים באופן אישי.

35. כידוע, באותם מקרים בהם היה למועסק עסק עצמאי משלו, אין בכך בהכרח כדי לשלול יחסי עבודה, ככל שהמועסק מוכיח כי פעילותו במסגרת ההתקשרות הספציפית לא נעשתה במסגרת עסק עצמאי. שכן, בהתאם לפסיקה, אדם יכול להיות במעמד של "עצמאי" כלפי גורם אחד, ובמעמד של "שכיר" כלפי גורם אחר. ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו נ' המכון לפריון העבודה והייצור, [פורסם בנבו] פד"ע לח 433 (2002).

36. יחד עם זאת, כפי שנפסק בעניין פלאי קרני [ע"ע (ארצי) 300064/96 פלאי קרני – האיגוד הארצי למסחר בישראל, [פורסם בנבו] פד"ע לו 201 (2000)] -

    "...עצמאי הטוען לפעילות כשכיר הנפרדת מעסקו כעצמאי בעיסוק זהה, צריך להצביע על סימנים מובהקים המצביעים על העסקה נפרדת בלתי תלויה בעסקו כעצמאי".

37. סבורני כי במקרה דנן, וכפי שפרטתי לעיל, מבחינת הסממנים השונים, התובע עמד בנטל ההוכחה. בנוסף, מקובלת עלי טענת התובע, כי אין בעובדה שלא נחתם עמו הסכם עבודה כדי להוות אינדיקציה לכך שאין לראות בו כעובד לכל דבר ועניין. כידוע, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, לא נדרש הסכם בכתב בין הצדדים על מנת לבסס את קיומם של יחסי עבודה (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נב (4) 817, 832 (1998).

38. באשר לטענה כי לא ניתן היה לפקח על עבודתו, טענה זו, כשלעצמה, גם אם היא נכונה עובדתית, הרי שלטעמי הדבר מתיישב יותר עם מהות תפקידו הרם בנתבעת מאשר עם הטענה כי הוא נתן לה שירותים באופן עצמאי ובמה דברים אמורים? התובע החזיק באחת המשרות הבכירות ביותר בנתבעת ועל כן, ניתן להלום כי בשל בכירות תפקידו, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לא חל עליו. הדעת נותנת כי, כדברי התובע, הוא הקדיש ממרצו, זמנו וכשרונו לענייני הנתבעת גם כאשר לא נכח פיסית במשרדיה. מכל מקום, טענתו זו לא נסתרה כמו גם טענתו כי תפקידו בנתבעת מילא את עיקר זמנו במהלך השבוע.

39. לא נעלמה מעיניי הטענה על אודות נסיבות סיום העסקתו של התובע. בהתייחס לכך, אקדים ואציין כי לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע כי, כדברי התובע, מנכ"ל הנתבעת הוא זה שהיה הכוח המניע מאחורי הפסקת עבודתו. מעבר לכך, גם אם היה מסתבר לי כי הדבר נכון, אין בכך כדי לגבור על התמונה שהתקבלה בנוגע למהות היחסים בין הצדדים, ובמה דברים אמורים?

40. מינויו של התובע, כמו גם הפסקת כהונתו כיו"ר הרשות, מוסדרים בהוראות החוק. עם תום תקופת כהונה מסוימת, רשאי שר התחבורה באופן הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק להאריך את כהונתו, או להפסיקה. לפיכך, גם אם כדברי התובע, מנכ"ל הנתבעת לא רווה ממנו נחת והמליץ לגורם האחראי שלא להאריך את כהונתו, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אופן סיום ניתוק היחסים בין הצדדים, צריך להיעשות בהתאם לקבוע בחוק.

    המסקנה המתבקשת מכך היא כי אין המדובר בסממן קלאסי של יחסי עבודה, לפיו המעסיק מפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו להפסקת עבודתו של עובד העובד בשירותו, אלא שבדומה למסקנה כי אין בעובדה שמינויו של התובע לתפקיד סטטוטורי נעשה מכוח חוק, כך אין להסיק מדרך סיום העסקתו, כשלעצמה, על אודות מהותה של מערכת היחסים, וזאת מן הטעם שבית הדין בוחן את מכלול הסממנים ואת התמונה המתקבלת מהצטברותם.

    כאמור לעיל, במקרה זה, רבים הסממנים המעידים על דפוס העסקה קלאסי מאשר אלה שיש בהם כדי להסיק היפוכו של דבר, ובין היתר, הקשר בין הצדדים היה ארוך ונפרש למשך למעלה מ- 8 שנים (31.07.1997 עד 24.11.2005).

41. כידוע, בית הדין בוחן מרכיבים נוספים כחלק מהמבחן המעורב כגון: מבחן הקשר האישי; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו. בע"ע (ארצי) 414/04 שלמה בן חיים – כדורי פיתוח עירוני בע"מ [פורסם בנבו] (8.1.2007), פסק בית הדין הארצי:

    "ההבחנה בין עובד לנותן שירותים עצמאי אינה תמיד קלה ולא אחת קו דק מפריד בין השניים. גם במקרה הנוכחי ישנם נתונים היכולים להצביע על סיווגו של המערער כ"עובד" ויש נתונים המצביעים על היותו "נותן שירותים" עצמאי. מה שיכריע את הכף במקרה זה ובמקרים אחרים היא התמונה הכוללת כפי שעולה מן הנתונים העובדתיים וכפי שהיא נבחנת על פי מבחן מעורב הכולל את כל המבחנים כולם: פיקוח, השתלבות, שירות אישי, הצגת הדברים על ידי הצדדים עצמם, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמים שנכרתו ביניהם, כיצד ראה העובד את עצמו וכיו"ב".

42. מחומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח התקיימותם של תנאים אלה, ואבהיר. מבחינת הקשר האישי, אין חולק כי התובע מילא את תפקידו באופן אישי, החל מאישור מינויו באופן ספציפי וכלה בעובדה שאין אדם אחר שהחליפו בתפקיד במשך 2 תקופות כהונתו; כיו"ר הרשות, פעולותיו של התובע בוקרו ע"י מועצת הרשות עצמה, ובכלל זה, בעלי תפקידים כגון: היועץ המשפטי, מבקר פנים, אנשי כספים וכו', והן ע"י שר התחבורה, הממונה מכוח חוק על פעולות הרשות; התובע עבד במשרדי הנתבעת, קיבל ממנה אחזקת טלפון בביתו ורכב. בראי מבחן התלות הכלכלית, לא הוצגו ראיות כלשהן כי הכנסתו כתוצאה מעבודתו בנתבעת היתה שולית או קטנה משמעותית מכלל הכנסותיו בזמנים הרלוונטיים; הנתבעת ניכתה ממנו את כל התשלומים המתחייבים לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי הן במהלך עבודתו והן בסיומה (מתן טופס 161) והלכה למעשה, הציגה מצג שמדובר בעובד לכל דבר ועניין; מבחינת התמשכות הקשר בין הצדדים, סדירותו ורציפותו, התובע שימש בתפקידו, ללא הפסקה ממועד מינויו ועד לתום כהונתו במשך למעלה מ- 8 שנים, ואין חולק כי עבודתו בפועל התבצעה גם בתום תקופת כהונתו הראשונה ועד שהשר אישר את תקופת כהונתו השנייה.

43. לאור כל האמור לעיל, הגעתי אפוא למסקנה כי בנסיבותיו של המקרה הנדון, על יסוד התשתית העובדתית שהוצגה בפניי, התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.

44. לא נעלם מעיניי מכתבו של סמנכ"ל מנהל וארגון דאז, מר רפי להבי אל מנכ"ל הרשות, מר אבי קוסטליץ, מיום 28.01.99, שהתובע והממונה על השכר היו מכותבים אליו, כי אין בכל התנאים הכספיים שפורטו בו כדי לבסס יחסי עבודה בין הצדדים (נת/1). התובע ביקש לייחס למוצג זה משקל ראייתי אפסי בשל העובדה שלא גולה במסגרת הליך גילוי המסמכים אלא הוצג לראשונה בישיבת ההוכחות.

45. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מוכן אני לקבל את המכתב הנ"ל כראיה וזאת בשל חשיבות תוכנו והפוטנציאל הגלום בו לשפוך אור על האופן בו הצדדים ראו את מערכת היחסים ביניהם בזמן אמת, אלא שלא מצאתי כי יש במכתב זה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, שכן לא הוכח שהתובע הסכים עם אמור. העובדה שהיה מכותב למכתב זה, אין בה, כשלעצמה כדי להוות ראיה לכך שהדברים היו מקובלים עליו ובמה דברים אמורים? ראשית, הוכח כי במהלך שתי תקופות העסקתו, הצדדים נהגו בפועל על פי מירב הסממנים המצביעים כי אכן מתקיימים ביניהם יחסי עבודה; שנית, לא הוצגה ראיה כי התובע אכן קיבל את המכתב וממילא לא הוצגה ראיה כי הסכים לאמור בו. שלישית, גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובע, שאין חולק שהנו אדם בעל ניסיון עשיר בעולם העסקי, אכן קיבל את המכתב, עומדת לו החזקה כי לאור התנהלות הצדדים הלכה למעשה, לא ייחס לאמור בו נפקות מיוחדת, שכן ממילא, קיבל בזמן אמת את כל התשלומים שהגיעו לו, משל היו יחסי עבודה דה פקטו.

46. באשר למכתבו של עוה"ד פיינברג, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי מדובר בחוות דעת בלבד, ובכל הכבוד הראוי, אין לראות במכתב זה כשלעצמו כמבסס יחסי עובד מעסיק, על כל המשתמע מכך. כאמור לעיל, התקיימותם של יתר הסממנים, כפי שפורט לעיל, הם אלה שעמדו בבסיס החלטתי והאמור במכתב הנו לכל היותר נדבך נוסף ושולי לעניין.

47. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אכן התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין הנתבעת ואפנה כעת לבדוק את נפקויות הקביעה הנ"ל על רכיבי התביעה השונים.

     

    הסעדים שנתבעו

    התובע דרש את הסעדים הכספיים הבאים:

    • השלמת פיצויי פיטורים לגובה 200%;

      • דמי הודעה מוקדמת – תקופת הסתגלות בגובה 3-4 חודשי שכר לפי 29,481 ₪ לחודש;

      • עלות רכב וטלפון נייד לתקופת ההסתגלות ופדיון ימי חופשה שנתית בלתי מנוצלים;

      • השבת סכומי כסף שנוכו משכרו בתקופת הביניים בסך 62,201 ₪;

      • שחרור הכספים שנצברו לזכותו בקרן הבכירים של הנתבעת בסך כולל של 52,049 ₪;

48. אין חולק, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים בשיעור 100%. במסגרת תביעתו, דרש לקבל תוספת של 100% ובסה"כ פיצויי פיטורים בשיעור 200%. דרישתו נסמכת על מכתבו של הממונה על השכר באוצר מיום 24.07.2005 (נספח 44 לתצהיר התובע), שם, במענה לפנייתו של התובע, נכתב כי בהתאם למדיניות הנוהגת, נהוג לאשר את המלצת הדירקטוריון לפיצויים עד לגובה של חודש נוסף לשנה בתקופת כהונתו. בנוסף, במהלך תקופת ההסתגלות בשכר – תקופת ההודעה המוקדמת – בהיקף מקובל של 3-4 חודשים, זכאי התובע לרכב מטעם הנתבעת ולטלפון ולפדיון יתרת ימי החופשה השנתית שנצברו.

49. לטענת התובע, הממונה על השכר הוא הגורם המוסמך לאשר את תנאי פרישתו ובמועדים הרלוונטיים לסיום עבודתו בנתבעת, אישרה מועצת הנתבעת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 200% ובנוסף תשלום של 3-4 חודשי הסתגלות בשכר, תוך זכאות לרכב, טלפון וקבלת פדיון יתרת ימי החופשה שלא נוצלו.

50. לטענתו, מועצת הנתבעת היתה אמורה לדון בזכויותיו על פי מכתבו של הממונה על השכר, וזאת בהסתמך על מכתבו של עו"ד שחם מיום 24.11.2005 (נספח 39 לתצהיר התובע), בו נאמר כי לאחר שתתאפשר התכנסות מועצת הרשות, יועלה על סדר היום כל נושא הזכאות של התובע לתשלומים הנובעים מסיום כהונתו, כעולה ממכתבו של הממונה על השכר באוצר ויבוצע חשבון סופי. התובע אף הציג את מכתבו של עו"ד שחם שנכתב ימים אחדים קודם לכן ביום 16.11.2005, שם נכתב כי בהמשך למכתבו של הממונה על השכר, הוא מאשר כי על פי האמור, התובע זכאי לרכב שירות וטלפון לתקופה של עד 4 חודשים מיום סיום תפקידו כיו"ר הרשות. (נספח 38 למוצגי התובע).

51. התובע ביקש להסתמך על עדותו של מר רונד בסעיף 10 לתצהירו, שם הצהיר כי לרב המנהלים הבכירים ברשות שולמו פיצויי פיטורים בשיעור מוגדל של 200% וכי הממונה על השכר באוצר, אישר כמעט תמיד את תנאי הפרישה שפורטו במכתבו. בעדותו, נשאל מר רונד האם זה נכון שעניין התשלום עלה ונדחה והשיב כי אינו זוכר (עמ' 53 לפרוטוקול מול שורה 19 ואילך). התובע ביקש להסתמך גם על עדותו של עו"ד שחם בעניין זה, אשר העיד כי המנכ"ל, שלימים הודח, רצה להיפטר מהתובע בלא להעניק לו דבר וכי הוא חשב שהדבר אינו הוגן (עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מול שורה 25 ואילך).

52. התובע ביקש ללמוד מכך כי המנכ"ל דאז טירפד בחוסר תום לב וממניעים זרים את הבאת אישור התשלום בפני המועצה, באופן שהדבר כלל לא נדון. התובע טען עוד כי לא יכול היה לפנות במישרין אל מועצת הנתבעת לאור הליכי הבדיקה של משרד מבקר המדינה, על כל המשתמע מכך.

53. הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא פנה לאף גורם במועצת הרשות בדרישה לקבל את כל הרכיבים הכספיים שהוא תובע וממילא העניין לא אושר, כנדרש, בהנהלה. בעניין זה הוסיפה, כי מחדלו לצרף את הממונה על השכר באוצר כצד להליך, צריך לעמוד לו לרועץ, בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר (יצוין בהקשר זה כי בקשתה של הנתבעת עצמה לצרף את הממונה על השכר כצד להליך, נדחתה).

    עוד הוסיפה כי עד לשנת 2009 הרשות היתה נתונה בחקירה של מבקר המדינה ולכן לא ראתה לנכון לדון בתשלום תנאי הפרישה שלו וכי גם בתביעתו לא עתר לסעד שיורה לה לדון בדרישות אלה.

54. לגופו של עניין טענה כי גם בהתאם למכתבו של הממונה על השכר מיום 24.07.2005, הזכאות לתנאי הפרישה מותנית בהמלצת הדירקטוריון, ואין חולק כי אין בנמצא המלצה שכזו. פנייתו נעשתה לראשונה רק בחלוף 4 שנים ממועד סיום כהונתו (07.07.2009). עוד הוסיפה כי התובע לא הוכיח את טענתו כי איבתו של מנכ"ל הרשות דאז, היא זו שמנעה וטרפדה, כהגדרתו, דיון בזכויותיו, שעה שלא היתה מניעה בזמנים הרלוונטיים כי יפנה בעצמו למועצת הרשות על מנת שזו תדון בתנאי פרישתו.

55. ביחס לבקשת התובע לפיצול סעדים, טענה הנתבעת כי יש לדחותה. נזכיר כי ביום 09.06.2013 הגיש התובע בקשה לפיצול סעדים בנימוק כי אין בידיו הנתונים על מנת לכמת את רכיבי התביעה המתייחסים לתשלום בגין תקופת ההסתגלות, תשלום עלות רכב וטלפון נייד ופדיון ימי חופשה. יצוין, כי בקשה זו לא הוכרעה במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק, ולמעשה, נותרה פתוחה ושבה וקיבלה התייחסות במסגרת סיכומי הצדדים.

    הנתבעת טענה כי מדובר בסעד שניתן במשורה וכי בכל מקרה דין הבקשה להידחות שכן לא היתה מניעה כי, בהסתמך על התלושים שניתנו לתובע במהלך תקופת כהונתו, הוא יכמת את הסעדים הנ"ל. ביחס לרכיב המתייחס לפדיון ימי חופשה, טענה כי עבודתו של התובע היתה נטולת כל פיקוח, ולו הקל ביותר (סעיף 112.2 לסיכומי הנתבעת) ובחלוף זמן כה רב לא קיים עוד תיעוד והמחדל לכך רובץ לפתחו של התובע. דרישתו לברר את העניין לאחר כ- 7 שנים יצרה עבורה נזק ראייתי וגם מסיבה זו אין להתיר לו כעת לשוב ולגרור אותה ואת בית הדין לדיון בעניין, על כל הכרוך בכך מבחינת הבאת ראיות.

56. ביחס לדרישתו להשבת סכומים שנוכו ממנו, טענה כי בין סיום כהונתו בראשונה ועד לתחילת כהונתו השנייה חלפו כ- 3 חודשים ובתקופה זו הוא המשיך למלא את תפקידו ולקבל את כל התמורה הכספית, "... ביודעו שאין לכך האישורים הנדרשים וכשאין גורם כל שהוא ברשות המפקח (או שיכול לפקח) על התנהלותו זו..." סעיף 114 לסיכומי הנתבעת). לפיכך, התשלום מיום 12.08.2001 ועד ליום 30.10.2001 נעשה שלא כדין. הנתבעת הפנתה בעניין זה לתצהירו של עו"ד שחם.

    עוד טענה כי שולם לתובע תשלום נוסף ביתר לאחר תום תקופת כהונתו השנייה, אשר הסתיימה ביום 29.10.2005, וזאת חרף העובדה שתקופת כהונתו השלישית למעשה לא אושרה.

57. הנתבעת הטעימה כי אין לקבל את טענתו בדבר רציפות העסקה שכן בתקופות הביניים לא אחז במינוי בר-תוקף כדרישת החוק ואף לא הביא ראיה כי התבקש ע"י שר התחבורה או שר האוצר למלא את תפקידו בתקופת הביניים שבין שתי תקופות כהונתו. הנתבעת הוסיפה כי התובע לא מחה על הניכוי שבוצע בזמן אמת, חרף העובדה שעו"ד שחם שוחח איתו ולכן יש לראות בו כמי שנתן את הסכמתו לניכויים שבוצעו משכרו (נספח ג' לתצהירו של עו"ד שחם). לאור האמור לעיל, טענה כי התובע נותר חייב לה (לאחר הניכויים שבוצעו משכרו) סך של 37,802 ₪ (סעיף 124 לכתב הסיכומים).

    הנתבעת אף הוסיפה כי מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות את הסכומים שקיבל כתוצאה מעדכון הגמול מ- 50% ל- 75%, שכן העלאה זו לא אושרה כנדרש ע"י שר התחבורה אלא ע"י שר האוצר בלבד, וסה"כ – 610,629 ₪.

58. הנתבעת הודתה כי בתגובתה לדו"ח מבקר המדינה, בחלק המתייחס לתשלום שכרו של התובע, טענה כי פעלה בסבירות בהתאם להנחיות הממונה על השכר (סעיף 140 לכתב הסיכומים).

59. הנתבעת הוסיפה וטענה כי חלה התיישנות ביחס לרכיב התביעה המתייחס לפדיון חופשה שנתית, שכן העסקתו של התובע הסתיימה ביום 24.11.2005 ותביעתו הוגשה ביום 06.11.12, וכל זאת מעבר לעובדה שלא כומתה, כאמור לעיל. הוא הדין ביחס לתביעה להשית פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענה נוספת שהעלתה נוגעת לשיהוי לכאורה בו נקט לדבריה התובע עד אשר הגיש את תביעתו.

60. התובע מצדו טען ביחס לטענת הקיזוז, כי שכרו שולם כדין במהלך כל תקופת עבודתו, שכן הממונה על השכר באוצר אישר את השכר ששולם לו, לרבות עדכונו בשנת 2001 והנתבעת, אשר פעלה מאז ומתמיד על פי הנחיותיו של הממונה, קיבלה את האישורים על כך. עוד ציין בהקשר זה, כי אילו היתה עולה התנגדות מטעם שר האוצר או שר התחבורה, חזקה עליהם שהיו מעלים את התנגדותם בזמנים הרלוונטיים, דבר שלא נעשה. התובע אף הסתמך על תשובתה של הנתבעת לדו"ח מבקר המדינה, כאמור לעיל.

    עוד טען, כי דרישת הקיזוז התיישנה, שכן מדובר על תשלומים ששולמו לו במרץ 2001 עד אוקטובר 2005 ובהתייחס לבונוס בכירים – בשנים 2002 עד 2004. משדרישת הקיזוז הועלתה לראשונה במסגרת כתב ההגנה, אשר הוגש ביום 09.01.2013, הרי שכל טענה שקדמה ליום 06.11.2005 – התיישנה.

61. ביחס לטענת השיהוי, טען כי אף טענה זו, דינה להידחות שכן מאז סיום עבודתו בנובמבר 2005, הן הרשות והן הוא היו נתונים להליכי ביקורת מטעם משרד מבקר המדינה, דבר שמנע ממנו לעמוד על מיצוי זכויותיו.

     

    אשר להכרעתי -

62. אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את מרבית רכיבי תביעתו של התובע, והכל כמפורט להלן.

63. ראשית לכל, אין מחלוקת כי הנתבעת, בהיותה גוף סטטוטורי מבוקר, פעלה כל העת בהתאם להנחיותיו של הממונה על השכר באוצר. במובן זה, סבורני כי יש לייחס חשיבות למכתבו של הממונה על השכר מיום 24.07.2005, בו נכתב מפורשות כי בזמנים הרלוונטיים, היה נהוג לאשר מתן פיצויי פיטורים בשיעור של 200%, תקופת הסתגלות בגובה של 3-4 חודשים וכן אחזקת רכב וטלפון ובנוסף, פדיון יתרת ימי החופשה הבלתי מנוצלים.

64. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, שסבורני כי טוב היה לה לולא נטענה, כי התשלומים השונים ששולמו לתובע, שולמו שלא כדין או ללא האישורים הנדרשים. מבלי לגרוע מבכירות תפקידו של התובע אצלה, ברי כי קיימים אצלה שומרי סף כגון: מבקר פנים, יועץ משפטי, אנשי כספים וכיוצא באלה, שתפקידם היה להתריע בזמן אמת, אילו סברו באמת ובתמים כי התובע מקבל כספים שהוא אינו זכאי להם ולא נותר אלא לקוות כי מנגנוני הפיקוח והבקרה אצלה עובדים ביעילות כנדרש וכמצופה מהם.

65. בנוסף, יש לראות בתשובה שניתנה על ידה למבקר המדינה, לפיה פעלה בסבירות בהתאם להנחיותיו של הממונה על השכר, כהודאת בעל דין כי התשלומים השונים אכן בוצעו כדין בזמנים הרלוונטיים ולא מצאתי כיצד ניתן להלום כיום ובדיעבד את טענתה כי תשלומים אלה שולמו שלא כדין או מתוך טעות.

    אין בכוונתי להתייחס לטענה שהועלתה על ידה בסיכומיה באשר להשפעה האפשרית של ייחוסו המשפחתי של התובע. אציין רק כי מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית אסורה ולעובדה שלא הובא בדל של ראיה בעניין, אין המדובר ביותר מאשר טענה שכל כולה ניסיון להטיל דופי ביושרתו של התובע (ובעקיפין ביושרת אחיו), ויש להצר על כך שראתה לנכון להעלות על הכתב טענה זו, בבחינת "הכל מותר והכל כשר".

66. לא מצאתי כי יש להכריע במחלוקת מי יזם את הפנייה להעלאת שכרו של התובע ותשלום יתר הזכויות אותן הוא תובע כיום, ואבהיר. בין אם מדובר ביוזמה של מועצת הרשות או של התובע עצמו, אין חולק כי תשלומים אלה נעשו בידיעתו ובאישורו של הממונה על השכר ושל השרים הרלוונטיים.

    מכל מקום, הנתבעת לא הציגה כל ראיה פוזיטיבית, שניתן יהיה להסיק ממנה כי התובע נטל לעצמו או למצער, גרם לכך, כי ישולמו לו תשלומים כלשהם שלא כדין, ובכלל זה העלאת שכרו מ- 50% משכר המנכ"ל ל- 75%.

67. אכן, כדברי הנתבעת, מועצת הרשות היתה צריכה לדון בתשלומים אלה וליתן המלצתה, וזו לא ניתנה מן הטעם שהעניין לא הובא לדיון בפניה, אלא שסבורני כי בנסיבות ששררו בזמנים הרלוונטיים, הן לעניין היחסים העכורים בין התובע לבין מנכ"ל הרשות דאז (אותם אישר עו"ד שחם) והן לעניין הליך הבדיקה של מבקר המדינה, שחל בסמוך לאחר סיום כהונתו השנייה של התובע, לא ניתן להטיל את האחריות לכך לפתחו של התובע, ובוודאי שאין לשלול ממנו זכויות להן הוא היה זכאי כעובד, בהתאם לנוהג ברשות, כאמור במכתבו של הממונה על השכר מיום 24.07.2005.

68. אני מקבל את טענת התובע כי בשל ההליך החקירתי, לא ראה לנכון לפנות בעצמו לחברי המועצה, וסבורני כי בנסיבות שנוצרו, כשהוא עצמו תחת בדיקה, הימנעותו מלפנות ישירות למועצה, היתה סבירה ואף מתבקשת ונקל לשער מה היתה התגובה לה היה זוכה אילו עשה זאת בעיצומה של החקירה.

    סבורני, כי כל עוד התובע עמד בתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק לעניין רכיבי תביעתו השונים, לא ניתן לטעון כנגדו כי השתהה, ומכל מקום, לא הוכח ע"י הנתבעת כי השתהותו לכאורה, גרמה לה נזק כלשהו, בוודאי שעה שעסקינן בזכויות המגיעות לו מתוקף העסקתו אצלה.

69. ביחס לדרישתו של התובע לפיצול סעדיו, לא ראיתי להיעתר לה מן הטעם שלא השתכנעתי כי היתה מניעה כלשהי מצדו לכמת כנדרש את רכיבי התביעה המתייחסים לימי חופשה בלתי מנוצלים, אשר ביחס אליהם, לא הוגשה כל ראיה מטעמו. אומנם, צודק התובע כי על הנתבעת מוטלת החובה לנהל יומן חופשות, אלא שבשים לב לתפקידו הבכיר בנתבעת, לא נערך כל רישום של שעות עבודתו וימי נוכחותו בנתבעת, וגם לא השתכנעתי כי היתה מניעה כלשהי מצדו להציג ולו ראשית ראיה לימי החופשה שנטל בפועל. הוא הדין לגבי דמי אחזקת טלפון ורכב. רכיבים אלה שולמו לו במהלך תקופת עבודתו ולא מצאתי כי היתה מניעה אובייקטיבית שמנעה ממנו לכלול בכתב התביעה המקורי רכיבים אלה, ולו על דרך האומדנה. מעבר לכך, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי נגרם לה נזק ראייתי בחלוף פרק זמן כה ארוך ולאור העובדה כי לא נשמרו אצלה נתונים ביחס לרכיבים אלה. זאת ועוד. מקובלת עלי טענתה כי בכל הקשור לרכיב התביעה המתייחס לפדיון ימי חופשה, חלה על רכיב זה התיישנות לאור מועד הגשת התביעה. הוא הדין ביחס לתביעה לקבלת פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

70. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את רכיבי התביעה המתייחסים לפדיון ימי חופשה בלתי מנוצלים, אחזקת רכב ואחזקת טלפון.

71. ביחס לשכר העבודה שקוזז מהתובע בתקופות שבין תקופות כהונתו, דין תביעתו של התובע להתקבל, ובמה דברים אמורים? משמצאתי כי שררו יחסי עבודה בין הצדדים, ומשאין חולק כי התובע המשיך את עבודתו כסדרה, חרף העובדה שחידוש מינויו לתקופה השנייה טרם אושר, כמו גם בתקופה הקצרה לאחר כהונתו השנייה, הרי שמדובר בשכר עבודה לכל דבר ועניין, ולא ניתן להלום את הטענה כי שכר עבודתו שולם לו שלא כדין רק מן הטעם שהאישור הפורמלי התעכב ע"י הגורם המאשר.

    איני מקבל את טענת הנתבעת כי הרשות פעלה ללא יו"ר כחודשיים לפני מינויו ועל כן לא היה הכרח כי הוא ימשיך לעבוד בתקופה ש'בין המיצרים'. התוצאה המתבקשת מטענה זו היא כי הנתבעת, אשר בזמן אמת, המשיכה ליהנות מעבודתו של התובע עבורה ואף ראתה, ובצדק, להמשיך ולשלם לו את שכרו בתקופת ההמתנה עד קבלת האישור הפורמלי, יכולה להתנער בדיעבד מזכאותו לקבל שכר עבור עמלו ומחובתה שבדין לשלם לו על כך. לדידי, מדובר בתוצאה שאין להשלים עמה.

72. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי התובע הסכים לכאורה לקיזוז שכרו הנ"ל, וזאת בעקבות שיחתו עם עו"ד שחם, אלא שמעבר לכך שלא השתכנעתי כלל ועיקר מכך שהתובע נתן הסכמתו לכך, במישרין או בעקיפין, עסקינן בשכר עבודה ולא ניתן לשלול אותו מעובד בדיעבד, ללא הסכמה מפורשת של העובד בכתב. מאידך, גם אילו קיבלתי את גרסת הנתבעת, היתה דרישת הקיזוז נדחית מפאת העובדה שחלה עליה התיישנות ובעניין זה, טיעוניו המשפטיים של התובע מקובלות עלי.

73. ביחס לתקופת הסתגלות, מדובר, הלכה למעשה בתקופת הודעה מוקדמת ומשעה שאין חולק כי תקופת כהונתו של התובע לא הוארכה, ובשים לב לאמור במכתבם של הממונה על השכר באוצר ושל עו"ד שחם, אני מקבל את תביעתו ברכיב זה.

74. כך גם ביחס לרכיב התביעה המתייחס לשחרור כל הכספים שנצברו לטובתו בקופת הבכירים אצל הנתבעת. משראיתי לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת, שוב אין כל סיבה שבדין למנוע מהתובע את הכספים להם היה זכאי בהתאם למוסכם עמו, וכנהוג עם קודמיו בתפקיד.

     

    אחרית דבר

75. בטרם סיום, מוצא אני לנכון להביע תמיהה על הדרך בה ראתה הנתבעת לנכון להתנהל מול התובע, שלגביו לא נטען, וממילא לא הוכח, כי נפל דופי כלשהו בתפקיד שמילא כיו"ר הרשות.

    יש להצר על כך שהפרשה לא באה לסיומה בדרכים החלופיות שעמדו לרשות הצדדים. ניהול הגנתה של הנתבעת כלל טענות, רמיזות ואמירות בלתי ראויות ובלתי מבוססות לחלוטין לגופו של אדם, ומצאתי לנכון להוקיע זאת.

    המחלוקת, לגיטימית כשלעצמה, ביחס להתקיימותם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, היתה צריכה להישאר מתוחמת בגבולות של מחלוקת משפטית גרידא ולא ראיתי כל הצדקה לחלק מהטענות שהופיעו בכתבי הטענות מטעם הנתבעת, ובמיוחד בכתב הסיכומים מטעמה, שיש בהן כדי להטיל דופי ביושרתו של התובע ובוודאי של מי מקורבי משפחתו. מהטעם הזה, ראיתי לנכון להתחשב בכך במסגרת פסיקת ההוצאות לטובת התובע, שמרבית רכיבי תביעתו התקבלו.

    חרף האמור לעיל, אציין בהקשר זה, כי נכון אני לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר במחלוקת אמתית וכנה ביחס לסטאטוס המשפטי של התובע ועל כן לא ראיתי לפסוק פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

76. סיכומו של דבר –

    הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    • בגין השלמת פיצויי פיטורים – 245,064 ₪.

      • בגין תקופת הסתגלות – 4 חודשי שכר בסך כולל של 117,924 ₪;

      • השבת ניכויים משכר עבודתו של התובע בתקופת הביניים – 62,201 ₪;

        שלושת הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

77. כמו כן, אני מורה לנתבעת לשחרר לטובת התובע את כל הסכומים, לרבות הפירות בגינם, שנצברו לטובתו בקרן הבכירים אצלה.

78. בנוסף לאמור לעיל, בתוך 30 יום מהיום תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט והשתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 45,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ב אב תשע"ז, (14 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.