אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סורוש נ' מאיר ואח'

סורוש נ' מאיר ואח'

תאריך פרסום : 23/01/2010 | גרסת הדפסה
תל"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
14968-09
13/01/2010
בפני השופט:
ורדה אלשייך

- נגד -
התובע:
זריני סורוש
הנתבע:
כונס הנכסים הרשמי
פסק-דין

פסק דין

מונח בפני ערעורה של גב' סורוש זריני (להלן: "המערערת") על החלטת הנאמן בהקפאת ההליכים של חברת אל-איטליה לקבל את תביעת חובה באורח חלקי בלבד. ראשיתם של דברים בטיסה של חברת אל-איטליה, בה נסעה המערערת. לטענת המערערת, אשר גובתה במסמכים רפואיים ובקבלות (אף אם, לשיטת הנאמן, חלקיות) במהלך ארוחה שהוגשה במטוס, נחתכה בפיה מפיסת מתכת שנחבאה במנת טונה.

תחילה, ועוד בטרם הקפאת ההליכים, דחתה החברה כמעט כליל את תביעתה, אשר הוגשה בגין נזקים וטיפולים רפואיים, אובדן זמן, הוצאות משפטיות ורכיב נכבד עד מאד של עוגמת נפש. מאוחר יותר, לאחר שביני לביני נקלעה החברה להליכי חדלות פרעון, הסכים הנאמן המקומי בישראל להכיר באורח חלקי בתביעתה, וזאת לשיטתו בכדי ליתר הליך נזיקי ממושך. עם זאת, צמצם את הפיצוי הנתבע מכח כמה מהרכיבים, לרבות הוצאות משפטיות, ודחה כליל את הרכיב של עוגמת הנפש, שהינו למעשה הרכיב הגדול ביותר בתביעה. נוכח האמור לעיל, ונוכח אי-הצלחת הנסיון לפשר בין הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, מן הראוי להעיר כי העובדות המרכזיות נשוא המקרה נראות על-פניהן ברורות למדי. גם אם התשתית הראייתית שמציגה המבקשת אינה בהכרח "אידיאלית", הרי שבנסיבות המקרה, דומה כי יש בה די והותר להוכיח את עצם קרות הארוע ואת ההוצאות בפועל שהוצאו בעטיו. אי לכך, אין לי אלא לשבח את העובדה כי הנאמן בחר – אף אם בלב ולב ואגב הסתייגויות – לסטות מהחלטתה הראשונית של אל-איטליה ולקבל את התשתית העובדתית הבסיסית של הארוע. לעניין זה אעיר, כי קשה עד מאד שלא לתהות, האם התנהלותה הראשונית של אל-איטליה לא נועדה אלא לשם משיכת זמן ונסיון להרתיע את המבקשת, על-ידי הפנייתה להליך נזיקי מסורבל וארוך, והתעקשות על "הוכחה מחדש" של פרטים שנראו ברורים מאליהם.

זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, ונוכח העובדה כי הסכום הנתבע – כולל הסכום השנוי במחלוקת שעניינו עוגמת נפש – הופך ניהול הליכים אזרחיים רגילים בין הצדדים למהלך בלתי כדאי ובלתי ראוי בעליל. דומה כי רק ההוצאות המשפטיות ואובדן הזמן אשר יגרמו בעטיו, יעלו על סכום המחלוקת כולה (לא בכדי, רוב המובאות שציטטו הצדדים היו פסקי דין של בית המשפט לתביעות קטנות, שההליכים בפניו קצרים ופשוטים יותר). בנסיבות אלו, נכונה הטענה כי ראוי היה להכריע בנושא במסגרת תביעת חוב – מה גם, שעל-פניו דומה כי העובדות ברורות, והמחלוקות נוגעות לשאלות ולפרשנות משפטית.

הסוגיה הראשונה שיש להכריעה, נוגעת לטיב האחריות שמטיל הדין החל – שמקורו באמנה הבינלאומית לעניין אחריות חברות תעופה, וישומה הנכון על המקרה הנוכחי. לא אוכל לקבל את עמדת הנאמן, בסוגיה זו, במלוא הכבוד הראוי.

עניין לנו בדין אשר הרציונל המרכזי שלו הינו הטלת אחריות מוחלטת על חברת התעופה, מלבד במצבים בהם הוכיחה כי נקטה בכל אמצעי סביר בכדי למנוע נזקים מהסוג שהתרחש. הפסיקה אשר הובאה נוטה, ולא בכדי, לשמור בקפידה כי פתח מילוט זה יוותר כחריג מצומצם, בין היתר ובעיקר על-ידי אי-מתן היתר לחברת התעופה "לגלגל" את האחריות לצדדי ג' הקשורים עימה בקשרי עסקים. פסיקה זו אינה "תלויה באוויר", ויש לה רציונל והצדקות ברורות: השאיפה ליצור "כתובת אחת" לטענותיו של הנוסע, ולמנוע את שילוחו ב"לך ושוב" אל גופים אחרים, אשר אין לו היכרות או יחסים חוזיים עימם, ואשר לא אחת הם פועלים במדינות זרות. זאת ועוד; הפעלת הגיון משפטי-כלכלי תלמד אותנו על נקלה, כי חברת התעופה, ולא הנוסע, הינה "המונע הזול והיעיל" בכל הנוגע ליכולת פיקוח על תפקודם וביצועיהם של אותם צדדי ג', ואי לכך, אך נכון וצודק להטיל עליה את הפיקוח עליהם, ואת העלויות של כשלים בפיקוח זה.

מעבר לאמור לעיל, הרי שאף ההגיון הבסיסי של דיני הנזיקין אינו פועל לטובת חברת התעופה. אם וכאשר נפצעת נוסעת בפיה מחפץ זר שמצא את דרכו לארוחה שהוגשה בטיסה (ובעניין זה, כאמור, גרסת המערערת סדורה, הגיונית ומגובה בראיות, בעוד טענות הנגד של החברה נראות על-פניהן כהכחשות גורפות ותמוהות, שכל מטרתן היתה לעכב ולסרבל את הבירור המשפטי), הרי שמתקיימים אף מתקיימים התנאים הבסיסיים של "הדבר מדבר בעד עצמו":ראשית: ספק גדול אם המערערת יכולה היתה לדעת מבעוד מועד על המצאות פיסת המתכת בארוחה, קל וחומר שלא היה ביכולתה לדעת מהן הנסיבות שהובילו להמצאותה שם.שנית: השליטה בחפץ המזיק (קרי, הארוחה שהוגשה שהכילה פיסת מתכת) הינה בעיקרה של חברת התעופה, הרבה יותר מאשר של הנוסעת אשר קיבלה אותה. שלישית: הארוע, כמכלול, מתיישב יותר עם רשלנות מצד חברת התעופה, באשר ספק גדול אם פיסות מתכת באוכל הינן בגדר "סיכון סביר" שכל סועד יכול וצריך לצפות לו.

סיכום נקודה זו; טענות הנאמן מנסות, שלא כדין, לחתור תחת יסוד האחריות המוחלטת אשר הינה רציונל בסיסי של הדין – רציונל, המאוזן על-ידי קביעת תקרה לסכום התביעה, תקרה אשר הנתבע על-ידי המערערת אינו עולה אף אם תתקבל תביעתה במלואה. זאת ואף זאת; גם בהעדר אחריות מוחלטת, דומה כי הנסיבות נוטות באורח ברור לצד המערערת, ולמצער באורח כזה המעביר לאל-איטליה את נטל ההוכחה. אעיר, כי מצב דברים זה אינו משתנה, אף כאשר התביעה נדונה במסגרת תביעת חוב, ולא במסגרת הרגילה של תביעת נזיקין אזרחית. כך או אחרת, הרי שמלבד פקפוקים והכחשות כלליות, לא מצאתי כל טיעון או עובדה העשויה ולו לעמידה בנטל הבאת ראיות נגדיות מצד החברה.

כל האמור לעיל, מקנה תשתית משפטית איתנה לתביעה, ומבסס היטב את ההחלטה להכיר בתביעת החוב באורח כללי – וזאת, לא כמעשה חסד או לצרכי פשרה בלבד, כפי שמנסה הנאמן להציג זאת במאוחר, אלא משום שהתביעה נראית מבוססת והולמת את הדין, ובוודאי שאין בעל תפקיד המהווה את ידו הארוכה של בית המשפט רשאי להתעלם מכך ולנסות ולגרור תובעת שכזו לערכאה אזרחית, אך בתקווה כי תתייאש נוכח הזמן הארוך וההוצאות הכבדות הכרוכות בכך.

סוגיה נוספת, בה לא דק הנאמן פורתא, הינה נסיונו להמציא – כמעט יש מאין – סייג לדין השולל באורח גורף הכרה בנזק לא ממוני. לעניין זה אעיר, כי המונח המדוייק בנסיבות המקרה אשר ראוי היה להקפיד על עקביות בשימוש בו הוא "פיצויים בגין עוגמת נפש", וזאת להבדיל מ"נזק נפשי", מונח שספק אם הוא הולם את נסיבות המקרה, באשר דומה כי הוא מתייחס לפגיעה נפשית אשר הסבה נזק, ואשר כיום קיימים אמצעים לאמוד אותו, וזאת להבדיל מנזק בגין עוגמת נפש, שהיה ונותר בגדר אומדנא. לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ”יחוד עילה", אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות, או הנאה מן היתרונות הגלומים בתביעה לפי הדין המיוחד, ולאחר מכן 'עריכת השלמות' בהתאם לדינים כלליים בכדי לפצות על חסרונותיו. עם זאת, יגעתי ולא מצאתי הכיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש-נזק נלווה לנזק גוף. זאת ועוד; צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי אימוץ האמנה, על כלל האחריות המוחלטת שלה, במקום ההליך הנזיקי הרגיל, עשוי אכן להפוך חובות כאלו לחובות בני-תביעה בחדלות פרעון, על כל המשתמע מכך.

זאת ועוד; מן האסמתאות, שהובאו בפני, עולה כי בתי המשפט נוהגים לפסוק כבעניין שבשגרה פיצויים בגין עוגמת נפש. בלא לקבוע מסמרות בנידון, אעיר כי ל"נוהג שיפוטי" זה יש טעם ברור ומוצדק, באשר ברבים מן המקרים אשר הגיעו לערכאות, הגם שעסקינן היה ברשלנות בוטה ומקוממת של חברת התעופה (כך למשל, אותו מקרה של מושב ספוג בשתן), הרי שאי-הכרה ברכיב זה, היתה עשויה ליצור תוצאה לא רצויה, לפיה המעוול לא ישלם מאומה או כמעט מאומה בגין התנהלותו הפסולה – ובוודאי שלא כזו היא מטרת הדין.עם זאת, ובשולי הדברים אעיר, כי כל אותם מקרים נבדלים מהמקרה הנוכחי בדיוק בנקודה זו – באותם מקרים, הרי בהעדר פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש וסבל, היה הנוסע התובע נותר בלא סעד או פיצוי של ממש. לא כזה הוא המקרה שבפני, בו הטענה בגין עוגת נפש בא לצד וכחלק משורה של נזקים ממשיים אשר יסודם בנזק הגופני שגרמה אותה פיסת מתכת.

עד כאן, הבעייתיות שבעמדת הנאמן. אלא מאי? לצד כל אלו אף המערערת לא דקה פורתא בכמה וכמה עניינים, או למצער עולות מספר תמיהות, שלא מצאתי בעניינן הסבר סביר בטענותיה.

א.ראשית, ובמלוא הכבוד הראוי לצורך לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש, הרי שבלא שיהא בכך זלזול כלשהו בצרכיו של הניזוק, אין להתעלם מהכלל הבסיסי כי פיצוי נזיקי לא בא בכדי להעשיר את הנפגע, ואין להפוך ארוע נזיקי, חמור ומקומם ככל שיהיה ל"זכיה במפעל הפיס" – קרי, נסיון לגבות בעבורו סכומים העולים בהרבה על המגיע באורח סביר. בעניין זה, מצווה בית המשפט לנהוג זהירות וריסון, וזאת במיוחד באותם מקומות בהם הפיצוי נקבע בדרך של אומדנא בלתי מדוייקת.במלוא הכבוד הראוי, דומה כי במקום בו עוגמת הנפש אינה ראש הנזק המרכזי, אלא היא עומדת למעשה כ"לויין" של עילות אחרות הנוגעות להוצאות רפואיות, טיפולים וכיוצא באלו, אין ולא היה כל מקום להופכה לרכיב הגדול ביותר בתביעה; ואין נפקא מינא, אם הכריז בא-כוחה של המערערת כי למעשה, היא זכאית לכפליים אולם הורידה "לצרכי תביעה" את הסכום המבוקש.

ב.שנית, במלוא הכבוד הראוי, לא מצאתי מקום לטענה בדבר החזר כרטיס הטיסה. בראש ובראשונה דמי כרטיס הטיסה שולמו בעד שירות אשר סופק למערערת במלואו. אכן, במהלך הטיסה ארע ארוע נזיקי, אשר אין ספק כי הפך את הטיסה כולה לחוויה בלתי נעימה. עם זאת, אין בכך כדי להשוות את מעמדה למעמדו של ניזוק, אשר כחלק מהשתלשלות ארוע הנזק לא זכה לשירות נשוא הכרטיס – למשל, החמיץ טיסת המשך ונאלץ לממן מכיסו טיסה חלופית.אי לכך, אין אני רואה עין בעין עם אותם פסקי דין (אשר אף אחד מהם אינו של בית המשפט העליון ואינו בבחינתתקדים מחייב), אשר מצאו בארוע דומה, אם וככל שמצאו, עילה להשבת דמי הכרטיס. מעבר לדרוש אוסיף ואעיר; יתכן מאד וחלק מרכזי בהנמקה ברוב-רובם של אותם מקרים, הינה כי השירות שנרכש לא היה כרטיס רגיל ("Economy"), אלא כרטיס יקר יותר, אשר תוספת המחיר הניכרת הנגבה בעדו קשורה כל-כולה ליתר הנוחות וה"פינוק" בטיסה שכזו; אין ספק, כי "בילוי" זמן הטיסה על מושב ספוג בשתן (למשל) אינו מתיישב עם נוחות ופינוק, וזאת בלשון המעטה. אלא שכאמור, נסיבות אלו אינן מתקיימות בענייננו, באשר בנספח שצירפה המערערת עולה במפורש כי עסקינן היה בכרטיס טיסה רגיל. אי לכך, צדק הנאמן כאשר סירב לאשר רכיב זה בתביעת החוב, ואין לי אלא לאשר את קביעתו זו.

ג.בכל הנוגע להוצאות המשפטיות; צדק הנאמן, כאשר אישר אך ורק את הסכום הבסיסי והסביר, שאישר. בלא כל כוונה להקל ראש בנזקיה של המערערת, כמו גם בכעס שחשה כלפי חברת התעופה, הרי ספק גדול אם הארוע הנזיקי, קל וחומר נוכח שיעור הפיצוי שנתבע בו (אשר מגיע לכמה עשרות אלפי שקלים, אף אם היתה התביעה מתקבלת במלואה), מצדיק העזרות בשירות משפטי יקר עד כדי כך, שעלותו מגיעה ל-40% מסך הפיצוי שיפסק (!); אמנם, רצונה של המערערת כבודה, אולם אין כל הצדקה להטיל שיעור כזה, או אף קרוב לכך, על הצד שכנגד – ולא בכדי, בחרו רוב התובעים בעניין זה לנהל את ענייניהם בבית הדין לתביעות קטנות, אשר ההתדיינות בפניו פשוטה ואינה כרוכה בעליות שכאלו.אי לכך, דומה כי טוב עשתה המערערת עצמה כאשר הסכימה להקטנת שיעורו של סכום זה לסך של 15% מסך הפיצוי; ומאחר והנאמן הסכים לכך, אין אני מוצאת לנכון להתערב בהסכמה זו בין הצדדים.

סוף דבר; הנני מקבלת את הערעור בחלקו, במובן זה כי אני פוסקת כי בנסיבות המקרה, אשר אין ספק כי הן מצביעות על רשלנות מצד חברת התעופה מחד, וכרוכות בסבל גופני ונפשי מצד המערערת, ישנו אף ישנו מקום לפסוק אומדנא בעניין זה; דומה, כי סכום התוספת בסך 10,000 ₪ נשוא הצעת הפשרה של הנאמן, אשר למרבה הצער לא נתקבלה –הינה בנסיבות המקרה סכום ראוי ונכון להעמיד עליו את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני כמכלול.מאידך גיסא, בנסיבות המקרה אני דוחה את שאר סעיפי הערעור ומותירה את החלטת הנאמן על כנה בכל הנוגע בשיעור ההחזר אודות נסיעות וביטול זמן (באשר האומדנא שערך, בהעדר קבלות מדוייקות, נראית על-פניה סבירה בהרבה מזו של המערערת); וכן בסוגיית החזר דמי כרטיס הטיסה.

נוכח תוצאה זו אליה הגעתי, כי דין הערעור להתקבל אך בחלקו, אין אני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים.

ניתן היום, כ"ז טבת תש"ע, 13 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ