אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סבירות הגבלות המשטרה על קיום הפגנה מול בית פרטי כמחאה על פעילות קהילת המאמינים הישועים

סבירות הגבלות המשטרה על קיום הפגנה מול בית פרטי כמחאה על פעילות קהילת המאמינים הישועים

תאריך פרסום : 14/01/2007 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון
2080-05
14/01/2007
בפני השופט:
1. המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. א' רובינשטיין
3. ד' חשין


- נגד -
התובע:
1. עמותת בצדק - מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל
2. מר מנחם מנדל פרסטר

עו"ד מ' גרין
עו"ד נ' גור
הנתבע:
1. המפקח הכללי של המשטרה
2. מפקח חחנת המשטרה בערד
3. מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל
4. גב' פולי סיגולם
5. משפחת קלמן קוזוקרו
6. משפחת אליהו בן נחמיאס
7. משפחת חגי פז
8. משפחת מיכאל קרן
9. משפחת משה מיצד
10. משפחת יורם סהר
11. משפחת זהר גלנט

עו"ד מ' צוק
פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בבית שברחוב נוף, מספר 74, בעיר ערד (להלן: הבית), מתגוררת המשיבה 4. המשיבה 4 חברה בקהילת המאמינים הישועים. העותרים חפצים לקיים הפגנה בת 700 משתתפים מול הבית. מטרתם: למחות על פעילות מיסיונרית המתקיימת שם, לדבריהם. גורמי המשטרה - המשיבים 3-1 - מיאנו לאשר את ההפגנה במתכונת ובמיקום המבוקשים. הם הציעו חלופות אחרות. חלופות אלה לא הניחו את דעתם של העותרים. בהמשך - בעקבות הצעת בית משפט זה - ניאותו המשיבים לאשר את ההפגנה במקום המבוקש אולם זאת בכפוף לתנאים מגבילים. הצעה זו נדחתה גם היא. מכאן העתירה.

           העותרים טוענים בשם חופש הביטוי וההפגנה. המשיבים טוענים בשם הזכות לפרטיות ולקניין, כמו-גם בשם האינטרס בדבר הסדר הציבורי. על האיזון בין אלה לבין אלה עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל בג"צ 6658/93 עם כלביא נ' מפקד תחנת ירושלים, תק-על 94(2) 2362; בג"צ 150/93 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393; בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456). בית המשפט פסק כי את האיזון יש לבטא בקביעת גדרים של זמן, מקום ואופן. לכך חתרו המשיבים 3-1 בענייננו. הם הביעו נכונות להתיר את קיום ההפגנה במקום המבוקש ברחוב נוף, ובלבד שיתקיימו מספר תנאים: הגבלת מספר המשתתפים ל- 200 איש; תיחום ההפגנה כך שתתאפשר גישה לבתי השכנים, לחניות ולצדו האחר של הכביש; ליווי האירוע על-ידי סדרנים שידאגו לשמירה על הסדר ולפיזור מסודר של ההפגנה; הימנעות משימוש ברמקולים; הגבלת שעות ההפגנה; איסור על השמעת דברי הסתה והמרדה. באלה - אומר מיד - לא נפל פגם. 

2.        אכן, זכות ההפגנה היא זכות יסוד חוקתית. שמור לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (עניין לוי הנ"ל). עם זאת - כפי שנפסק לא אחת - אין זו זכות מוחלטת. במקרה זה, בבואם לתחום את "גבולות הגזרה" של ההפגנה המבוקשת, הביאו המשיבים 3-1 בחשבון את העובדה שהמשיבה 4 היא אדם פרטי. הבית הוא בית פרטי. מתגוררים בו המשיבה 4 ובני משפחתה. מצדדיו בתי השכנים - אף הם אנשים פרטיים. ואכן, ברי כי בנסיבות אלה יש ליתן משקל רב לזכותם של המשיבה 4, בני משפחתה ושכניה לפרטיות, להנאה מקניינם ובנסיבות העניין גם לחופש הדת. הם זכאים לכך שלא יהיו נתונים להטרדה בלתי-סבירה ולגריעה מופרזת משלוות חייהם במעונם הפרטי. אכן, ביתו של אדם הוא מבצרו. המבצר אינו חסין ואינו מבודד מרחשי הרחוב. הזכות לפרטיות ולקניין אין בה כדי לאיין את הזכות להשתמש במרחב הציבורי לצורך העברת מסרים, לרבות בדרך של תהלוכה והפגנה. אולם כל אדם זכאי ככלל למצוא מנוח בביתו-שלו, וזכות היא לו שאחרים לא יערערו במידה העולה על הסביר והנדרש את תחושת הביטחון והפרטיות בדלת אמותיו. כך פסק בית משפט זה בהתייחסו להפגנה מול מעונו הרשמי של איש ציבור:

זכותו של אדם להפגין או לקיים אסיפה ליד מעונו הרשמי של ראש הממשלה אינה מוחלטת. יש לאזן בין זכותו זו של המפגין לבין זכותו של ראש הממשלה לפרטיות. אכן, גם לראש הממשלה זכות לפרטיות. גם לו יש להבטיח מקום בו יוכל לנוח מטרדות היום, בו יחליף כוח, ובו ימצא מנוחה בחיק המשפחה. גם לו יש להבטיח מקום מוגן מן הלחצים החיצוניים הקשים הפועלים עליו... כמו-כן יש לאזן בין זכות ההפגנה והאסיפה, לבין זכותם של השכנים לפרטיות ולקניין (עניין עם כלביא הנ"ל, דברי הנשיא א' ברק).

           הדברים יפים, ואף מקל וחומר, בענייננו, שהרי מדובר כאן בבית פרטי שבו מקיים אדם פרטי פעילות אשר אליבא דעותרים, עולה כדי מה שהם מכנים פעילות מיסיונרית. אין למנוע מן העותרים את האפשרות להתבטא, להפגין ולמחות, אך גם אין להתיר חדירה לפרטיות העולה על הסביר מבחינת הזמן, המקום ודרך הביצוע. 

3.        במקרה שבפנינו, חשוב להדגיש כי ההפגנה המבוקשת אינה עומדת לבדה. העותרים עצמם מספרים כי במרחק-מה מן הבית מתייצבת מעת לעת - זה זמן רב - "משמרת מחאה" (לדברי המשיבים-השכנים, משמרות המחאה הן עניין יום-יומי כמעט). בגין משמרות אלה נעשו פניות למשטרת ישראל, ובאלה מתוארת בין השאר הפגיעה בשגרת חייהם של דיירי הרחוב, בשלוותם וביכולתם ליהנות מרכושם. הדברים עולים גם מתגובת המשיבים-השכנים לעתירה. עוד מסתבר, כי בעבר נערכו הפגנות נוספות מול הבית נשוא ענייננו ומול בתים נוספים שבהם מתקיימת - לדעת העותרים - "פעילות מיסיונרית". המשיבים 3-1 מבהירים כי "במהלך השנים האחרונות הוגשו על ידי העותרים עשרות בקשות לקיום הפגנות מול בתים פרטיים של חברי הקהילה בעיר ערד" [ההדגשה במקור]. לדבריהם, "מדי יום מוגשות במשטרת ערד בקשות על בקשות שונות לקיום הפגנות ומשמרות מחאה, בתדירות גבוהה מאוד (מספר פעמים בשבוע), במיקומים שונים, ביניהם בתים פרטיים בהם מתגוררים חברי הקהילה המשיחית..." [ההדגשה במקור]. עוד מציינים המשיבים 3-1 כי בהפגנה שאושרה בעבר הופרו תנאי הרישיון; וכי "תוך כדי ביצוען של פעולות המחאה נפתחו 16 תיקים פליליים בגין עבירות תקיפה, איומים ופגיעה ברגשות דת כנגד המפגינים". המשיבים 3-1 צירפו מסמכים שונים בתמיכה לטענתם בדבר הפגיעה הממשית בחברי הקהילה המשיחית בעיר ערד עקב פעולות המחאה כנגדם - פגיעה שיש להביאה בחשבון באיזון מול חופש הביטוי וההפגנה של העותרים. גם המשיבה 4, בתגובתה לעתירה, מפרטת מנקודת ראותה את הפעולות השונות שננקטו על-ידי אלה שמתנגדים לאמונתה הדתית, את הכרוזים והפרסומים בנושא ואת הרשמים הקשים שהותירו כל אלה בה ובבני משפחתה.  

           מן החומר שבפנינו עולה תמונה קשה באשר למצב הדברים בעיר ערד, ככל שהוא נוגע ליחסים השוררים בין הקבוצות הדתיות. התמונה המוצגת לנו מורכבת היא, וניתן להניח כי אין זו אלא תמונה חלקית. מובן, כי בית המשפט אמון על האיזון הראוי בין הזכויות המתחרות, בעוד שההיבטים האידיאולוגיים-התוכניים של המחלוקת אינם עומדים לביקורתו (ראו גם עניין לוי הנ"ל). כמו-כן יש לציין שלא כל האמור בתגובת המשיבים 3-1 נוגע ישירות לעניינו, הגם שלא ניתן להתעלם מן התמונה הכללית. מכל מקום, די אם נאמר שהרושם המתקבל הוא שהמשיבה 4 נתונה בביתה-שלה למתח בלתי-פוסק ולהפרעה משמעותית לשגרת-חייה. היא עצמה ובני-ביתה מעידים על עצמם כי הם חשים מאויימים. גם שכניה חשופים לפגיעה שאיננה חד-פעמית. על הרקע הזה, מקבלים משנה-תוקף דבריו של בית משפט זה, כי "ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו" (עניין דיין הנ"ל). "הזכות לפרטיות" - כך נפסק - "נועדה להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן" (שם). ודוק: הטיעון בדבר "קהל שבוי", שנהוג היה להעלותו בהקשרים שונים של חופש הביטוי, איבד מכוחו בחברה המודרנית שטופת המידע (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 2003(1) 1077), אך דווקא בשל כך, מקבל הבית הפרטי משמעות מיוחדת מבחינת היכולת של אדם להציב גבול בינו לבין הכלל.

           ועוד נזכיר דברים שאמרנו במקום אחר: "יש הסבורים כי ביטוי מכליל ומשפיל המופנה כלפי המיעוט עלול לתרום להשרשת ההיררכיה הקיימת בחברה ולחיזוקה, ובכך, למעשה, לפגוע גם בהגשמת ערך השוויון... לפי תפיסה זו, יכול וייווצר צורך ב'העדפה מתקנת' בגדרי חופש הביטוי, קרי: הישמרות מפני מתן דרור לביטויי משטמה שבכוחם למנוע את הגשמת התכלית של קעקוע הבחנות קבוצתיות" (בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי - מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, תק-על 2006(2) 4500). ושוב - על הזכות להתבטא ולהפגין יש לשמור, גם כאשר הביטוי וההפגנה מופנים כלפי מיעוט (ובענייננו - מיעוט שבמיעוט). אך יש לשמור פן הביטוי וההפגנה יהפכו לדיכוי או להדרה, ויש לשמור על המרקם העדין של היחסים בין הקבוצות ושל האיזונים בין הזכויות.

4.        כשכל אלה לנגד עיננו, אנו סבורים כי המשטרה לא חרגה ממתחם הסבירות עת באה להציב גבולות לפגיעה בזכויותיהם של המשיבה 4 ושל אחרים. העותרים רשאים לומר את שעל ליבם, לרבות בדרך של הפגנה, אך המשיבה 4, בני משפחתה ושכניה - כולם אנשים פרטיים - זכאים לפרטיות בבתי מגוריהם. זכאים הם גם לכבוד ולהגנה על האוטונומיה שלהם. יש להבטיח את יכולתם לקיים אורח חיים תקין. יש למנוע מצב שבו המפלט היחיד מטרדות, מלחצים חיצוניים ומהפרעות חוזרות-ונשנות ימצא להם בנטישת הרחוב או העיר. גורמי המשטרה, בצדק, רואים חובה לעצמם למנוע כל איום אסור שיהא בו כדי להקשות על חיי אדם בביתו, לפגוע בבטחונו או לאלצו לנטוש את סביבת מגוריו. ההגבלות שקבעו המשיבים, אשר נוגעות לשעות שבהן תתקיים ההפגנה ולמשך הזמן שבו תיערך; למספר המשתתפים בהפגנה; לאמצעים שבהם ייעשה שימוש במהלך ההפגנה; והגבלות נוספות כמפורט לעיל - כולן אינן חדשות עימנו. הן נומקו על-ידי המשיבים 3-1 בנימוקים ראויים. הן משקפות איזון סביר ומידתי בין הזכויות המתחרות והאינטרסים הנוגעים בדבר. לא נפל בהגבלות אלה כל פגם המצדיק התערבות של בית המשפט. 

           אשר על כן, העתירה נדחית. 

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופט א' רובינשטיין:

           מסכים אני לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה השופט ריבלין. הבעתי לאחרונה דעתי בנושא האיזונים הראויים בהפגנות בחוות דעתי בבג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (טרם פורסם), ואפנה לאמור שם. פסק דינו של חברי תואם גישה זו; חופש ההפגנה - שלאחר המלצת בית המשפט בשעתו ניתן לו ביטוי משמעותי בשינוי בעמדת המשיבים - אינו נטול מגבלות, כמותו כחופש הביטוי. כשם שאין מקום למנוע מן העותרים להפגין נגד עמדות כאלה או אחרות בתחום הדתי הקרוב לליבם, כך אין מקום להתיר הפרעה בלתי נחוצה לנוגעים בדבר בבתיהם הפרטיים ולשכניהם. איני מביע דעה בשאלה אם היתה התוצאה משתנה אילו היה מדובר בהפגנה ליד משרדים או מועדון; אך העובדה שהמדובר בבית פרטי, ובודאי ההפרעה לשכנים, כפי שציין חברי, הן מאמות המידה הנשקלות על-ידי הרשויות בכגון דא, כמות שאכן נעשה.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ד' חשין:

          מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, המשנה לנשיאה ריבלין, ולנימוקיה. כן מסכים אני להערותיו של חברי, השופט רובינשטיין. אוסיף רק את הדברים הבאים. בית משפט זה עמד פעמים רבות על האיזון המתבקש בין זכות ההפגנה לבין זכויות חוקתיות אחרות ואינטרסים ציבוריים שונים. אין חולק, כי בבואנו לערוך את האיזון בין חופש ההפגנה ובין הזכות לפרטיות ולקניין, נודעת חשיבות לאופיו של אותו קניין, אשר ממנו עולה, במידה רבה, מידת ההגנה על הפרטיות של בעליו (או של המחזיק בו). בהקשר זה, יינתן משקל לעובדה כי הנכס המדובר הינו בית מגורים, כפי שעמד על כך הנשיא ברק בבג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק(פ"ד מח(2) 456, בפיסקה 16). גישה זו מבוססת על ההבחנה בין הספירה הציבורית לזו הפרטית. מעמדו המיוחד של  בית המגורים ניכר גם במשפט המשווה. ניתן לכך ביטוי בסעיף 8(1) לאמנה האירופית לזכויות האדם, 1950,  המורה לאמור:

"Everyone has the right to respect for his private and family life, his home and his correspondence".

            בית המשפט האירופאי לזכויות האדם פירש את הזכות לפרטיות בבית המגורים כזכות רחבה, שאינה מצטמצמת אך להגנה מפני חדירהפיזית לבית המגורים:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ