הנאשמת הודתה והורשעה, על פי הסדר טעון אליו הגיעו הצדדים, בכתב אישום, שעניינו, גרם תאונת דרכים ונזק בגין נהיגה בקלות ראש, בהיותה בלתי מורשית לנהיגה וללא תעודת ביטוח תקפה.
עסקינן באירוע חמור, מיום 30.7.16, במהלכו, נהגה הנאשמת ברכב פרטי בתל אביב, ביציאה מחניה ברחוב כפר גלעדי, בסמוך לבית מספר 48, זאת על אף היותה בלתי מורשית לנהיגה ובמהלך נהיגתה, פגעה ברכב שלפניה, הדפה אותו קדימה כך שפגע ברכב נוסף וזה נהדף אף הוא ופגע ברכב שלישי, סטתה שמאלה, פגעה ברכב חונה משמאל ושוב סטתה ימינה ופגעה ברכב חונה מימין.
סך הכל, ניזוקו בתאונה 6 כלי רכב.
ביום 24.4.17, הודתה הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום והצדדים הציגו בפני בית המשפט הסדר טעון לעניין העונש, לפיו, תרצה הנאשמת 10 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות וקנס בגובה 1500 ₪.
לאחר הצגת הסדר הטעון לעיל, הבעתי בפני הצדדים את הסתייגותי, בהיותו מקל באופן בלתי סביר על הנאשמת, לשיטתי, כמפורט בפרוטוקול.
בשלב זה, ביקשו הצדדים דחיה, על מנת לשוב ולדון בהסדר הטעון.
ביום 22.6.17, הוצג בפני הסדר טעון מעודכן, לפיו, נוסף על רכיבי הענישה שהוצגו בדיון הקודם, תבצע הנאשמת 450 שעות לתועלת הציבור, תחתום על התחייבות כספית על סך 10000 ₪ למשך 3 שנים, להימנע מהעבירות בהן הורשעה וכן, תשלם 500 ₪, כפיצוי לבעל הרכב.
מועד הטיעונים לעונש נדחה, על מנת ששירות המבחן יוכל להכין תכנית של"צ עבור הנאשמת וכן, על פי החלטתי, התבקש הממונה על עבודות השירות, ליתן חוות דעת בעניינה של הנאשמת.
ביום 12.11.17, טענו הצדדים לעונש, כאשר ב"כ המאשימה, נימקה את ההסדר ב"שיקולי ראיות ונסיבות אישיות של הנאשמת" ואילו ב"כ הנאשמת, הוסיפה וטענה כי מדובר ב"כשלים מהותיים בחומר הראיות".
עוד טענה הסנגורית, לעניין נסיבותיה האישיות של הנאשמת.
נוכח עובדותיו הפשוטות של האירוע, נשוא כתב האישום, דרשתי מן הצדדים לפרט את הכשלים הראייתיים ובשלב זה, חזרה בה התובעת מנימוק זה ואילו הסנגורית, ביקשה לחזור בה מהטענה כי מדובר בכשלים מהותיים.
הנאשמת עצמה ביקשה שבית המשפט יכבד את הסדר הטעון וטענה כי נאלצה לנהוג ברכב, כיוון שבן זוגה, היה קצת אלים כלפיה באירוע והשאיר אותה עם הרכב במקום. הנאשמת הביעה צער על המקרה וביקשה כי חייה, משפחתה ולימודיה, לא ייפגעו כתוצאה מהעונש.
דיון והכרעה
עסקינן בכתב אישום חמור. הנאשמת, על אף היותה בלתי מורשית לנהיגה, בחרה לנהוג ברכב פרטי, גרמה לתאונת דרכים בה ניזוקו 6 כלי רכב, כאשר בנקל, יכול היה האירוע להסתיים גם בנפגעים בגוף ואפילו בנפש.
מתחם הענישה ההולם ייקבע על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין ולפיו יש מקום ליתן משקל לערך או הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנהוגה ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט.
ברע"פ 3149/11 ראסם נגד מדינת ישראל, נאמר:
"נהיגה ללא רישיון היא "איום נע" על נוסעי הכביש וכמובן על הנוהג ומשפחתו, ויאה לה ענישה של ממש, גם לצרכי הרתעה, לא כל שכן למי שכבר כשל".
ברע"פ 2666/12 אמיר עטאללה נ' מדינת ישראל, נאמר:
"לגופם של דברים, המבקש נהג ברכב ללא רישיון וללא ביטוח, תוך שהוא מסכן עוברי אורח. ברי, כי נהיגה בלי רישיון משמעה הסטטוטורי נהיגה ללא כישורי נהיגה, וממילא סיכון הזולת. ומעבר לכך נאמר לא אחת, כי משמעות נהיגה כזאת, בהיעדר ביטוח, היא גם הטלת פיצוי הנפגעים על הציבור (ראו למשל רע"פ3104/11 פדילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)".
בעפ"ת 25225-03-13, גיטנס נגד מדינת ישראל, קבעה כבוד הש' אוהד:
"נהיגתו של המערער היתה בהיותו בלתי מורשה. נהיגת בלתי מורשה מחייבת ענישה הולמת ומתחם הענישה יביא לידי ביטוי האינטרס החברתי שנפגע, הסכנה הטמונה לביטחונו של כל אחד מהמשתמשים בדרך מפני נהגים של בלתי מורשים וכאשר לנהיגה האסורה נלוות עבירות נוספות של נהיגה בקלות ראש וגרימת תאונה בה נפגע אדם, אז כבר לא מדובר באפשרות תיאורטית של נהג בלתי מורשה יפגע במאן דהוא אלא הלכה למעשה נהיגתו האסורה של המערער פגעה בפועל בגופו של אדם.
אמרתי כבר כנהיגה כבלתי מורשה כמוה כפצצה מתקתקת ובמקרה זה מוכיח המערער כי אכן כך לראותו.
אין מקום לסליחה ואין מקום לרחמים למי שמבצע עבירה זו לראשונה בחייו. דווקא הגישה הסלחנית שהיתה עד כה למבצעי העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה על ידי בלתי מורשים הביאה לתופעה הרווחת של נהיגה בידי בלתי מורשה פעם אחר פעם אחר פעם, בדיוק כפי שהיה בשני ערעורים שנשמעו היום. 18158-03-13 ו- 1279-03-13.
לפיכך העונש ההולם לעבירת נהיגה על ידי בלתי מורשה, כבר בפעם הראשונה, הוא מאסר בפועל, לא בעבודות שירות, אלא בפועל ממש. התקופה תיגזר מהנסיבות, האם יש עבירות נוספות, מה התוצאות ומה ההשלכות של אותן עבירות ואלה יש להשפיע על אורך תקופת המאסר בפועל".
בעפ"ת 1784/09 מ"י נ' זידאן מנסור, קבעה כבוד הש' אוהד:
"על חומרת העבירות שביצע המשיב אין צורך להכביר מילים. הנוהג ברכב בלא שקיבל את הכישורים והמיומנות לעשות כן, כמוהו כמי שנוהג בכלי משחית (וכרולטה רוסית עשוי לפגוע במשתמשים בדרך, אנשים חפים שניתן אילו פגע בהם לומר שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון).
הקטל בדרכים, התאונות המותירות אחריהן פגיעות קשות, נכויות קשות בדרגות כאלה ואחרות, הגורמות להרס
הקורבן ומשפחתו הקרובה, ולפגיעה בציבור כולו. על בית המשפט ליתן דעתו על הציבור העשוי להיפגע בכביש, לציבור זה, כולל כל אחד ואחת מאיתנו. על בית המשפט לערוך את האיזון בין האינטרס הציבורי, לפיו אנשים מסוגו של המשיב לא ינהגו כלל כל עוד לא ניתן להם רישיון נהיגה, לבין האינטרס הפרטי של המשיב כנאשם/כמערער. ידו של האינטרס הציבורי על העליונה".
בעמ"ת 1636/09 אבו ראס נ' מ"י, קבעה כבוד הש' אוהד:
בעבירות אלה של נהיגת אדם בהיותו בלתי מורשה, נלוות לחומרת העבירה מסוכנות "זועקת לשמיים" העשויה להעלות במחיר דמים של חפים מפשע שיימצאו במקרה בנתיב נסיעתו של הנהג הבלתי מורשה".
בעפ"ת 47990-05-14 אבו עפאש נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' בן יוסף:
"המערער הורשע על-פי הודאתו בבית משפט קמא בעבירה של נהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10א' לפקודת התעבורה.
אין מדובר במי שרישיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף, אלא במי שלא הוציא מעולם רישיון נהיגה. עבירות אלה, על-פי הפסיקה ועל-פי ההולם, יש לראות בחומרה. עסקינן בעבירה שטומנת בחובה סיכון משמעותי לעוברי הדרך, לרבות הנהג עצמו. מי שלא למד לנהוג ולא הורשה לנהוג ויוצא לכביש, מהווה פצצה מתקתקת שיש, כמו במקרה זה, לעצור אותה מבעוד מועד.
במקרה שבפנינו, המערער נתפס על-ידי שוטר לאחר שנהג לאחור ארבעה מטרים בלבד בחניון, אך הוא נתפס תוך כדי המעשה. בית משפט קמא, על מעשה זה, גזר דינו לעונש לא מכביד של עשרים חודשי פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה. לבד מקנס נמוך בסך 2,000 ₪, פסילה מותנית, חתימה על התחייבות ומאסר מותנה.
הערעור הוא בעיקר על משך הפסילה בפועל, כאשר טענת ב"כ המערער העיקרית היא שבית משפט קמא, בקבעו מתחם ענישה שבן 18 ל-24 חודשי פסילה בפועל, טעה.
בנסיבות מקרה זה, כפי שפירטתי לעיל, לא טעה בית משפט קמא, גם לא במתחם הענישה אותו תחם, ואף לא בגזירת הדין לעונש פסילה בפועל בן עשרים החודשים ומשכך הנני סובר, בוודאי שלא אומָר שעסקינן בגזר דין החורג במידה בלתי-הולמת וקיצונית מהעונש ההולם, שרק אז מוצדק שערכאת הערעור תתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית".
בעפ"ת 17880-10-14 חאלד נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' בן יוסף:
"לגופו של עניין בתיק הנוכחי, לא מצאתי שבית משפט קמא טעה ברכיב כלשהו בענישה שהטיל על המערער. מי שנותן לעצמו חירות לנהוג ברכב כאשר מעולם לא קיבל רישיון נהיגה, כאשר הוא עושה זאת כאשר יודע הוא שאין הוא מסוגל לנהוג, בלי קשר לשאלת רישיון הנהיגה, ושהוא נרדם תוך כדי כך, מהווה פצצה מתקתקת, מהווה סכנה לחיי עוברי הדרך, לרבות חייו שלו, ולכן עונש מאסר של חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות הוא עונש מידתי שאין להתערב בו".
ניתן לראות, כי באופן עקבי, קובעת הפסיקה, כי דינו של נהג בלתי מורשה הנו למאסר בפועל, גם כאשר עסקינן באירוע ראשון מסוגו וללא עבירות נלוות.
ב ע"פ 6492/12 שריף דיראווי נ' מדינת ישראל , פסק כבוד בית המשפט העליון :
"על מערכת אכיפת החוק להטיל את הסנקציה המתאימה, כדי לאפשר לציבור המשתמשים בדרך הגעה בטוחה למחוז חפצם. בעבירות תעבורה יש משמעות למבחן התוצאה, ויש גם משמעות למבחן התוצאה הפוטנציאלית, אפילו לא התממשה".
בנסיבות אלה ולאור הערכים החברתיים שנפגעו – סיכון חיי אדם ושלטון החוק והפגיעה הקשה בהם ולאור מדיניות הענישה הנוהגת בתחום כפי שנקבע על ידי בתי המשפט בפסקי הדין הנ"ל ואחרים, הרי שמתחם הענישה ההולם, כולל פסילה בפועל לתקופה שבין 18 חודשים, ל-36 חודשים, מאסר בפועל לתקופה בין 60 יום ועד 6 חודשים, שירוצה בעבודות שירות או מאחורי סורג ובריח במקרה של עבירה חוזרת וכן רכיבי ענישה נוספים, לרבות קנס כספי בשיעור שבין 2000 ₪ ועד 5000 ש"ח.
בענייננו, הסיכון הבלתי סביר שנטלה הנאשמת, בכך שנהגה ברכב שלא הוכשרה או הורשתה לנהוג בו, התממש בדמות תאונת דרכים, שאך בנס, הסתיימה בנזקי רכוש בלבד, אך עם זאת, יש ליתן משקל הולם גם לתוצאה פוטנציאלית, כאמור לעיל.
בע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון את ההלכה בכל הנוגע להסדרי טעון וכך נאמר: " נקודת המוצא לדיוננו היא ההנחה המוסכמת על שופטי בית-משפט זה כי תפקיד גזירת הדין מוטל על שכמו של בית-המשפט. בבואו לגזור את הדין בית-המשפט אחראי אחריות משפטית ומוסרית לעונש שיוטל על-ידיו (ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל [5]), ובלשונו של השופט מ' חשין: "... אין בית המשפט רשאי ומותר להתנצל את סמכותו מעליו, והאחריות לענישה לפתחו היא רובצת" (ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת יאיר לוי [6]), בעמ' 174). כמי שמופקד על גזירת הדין, מוטלת על בית-המשפט האחריות להגנה על זכויות הנאשמת, מחד גיסא, ולשמירת אינטרס הציבור, מאידך גיסא. קביעת העונש נותרת בידיו על-פי נקודת האיזון הראויה בין שני אלה. כך בכל הליך פלילי, וכך על דרך העיקרון גם כאשר בא בפני בית-המשפט הסדר טיעון....האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פריסה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי....
משאמרנו כל שניתן לומר בשבחו של הסדר הטיעון שהוא שיקול מרכזי בגזירת הדין, נוסיף ונאמר כי כל יתרונותיו אינם חזות הכול, ומצויים הם על כף אחת של המאזניים. על הכף האחרת מצויים המקרים אשר בהם האינטרס הציבורי יחייב עמידה איתנה של התביעה ללא קיצורי דרך וללא הקלות. אם באלה תערוך התביעה הסדר טיעון, תעמוד היא לביקורתו של בית-המשפט, ויהיה בכך נימוק לדחיית הסדר הטיעון לעונש. אין להתעלם גם מכך שהסדר טיעון המקל במידה מופרזת בעונש מערער את האמון במערכת האכיפה, פוגע בשוויון בפני החוק ומעורר חשד של העדפת נאשמים שיש בידם להשיג ייצוג בעל כישורים וקשרים המועילים להם.... קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט הגוזר את העונש. ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת תמיד חייב בית- המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע ייתן בית-המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון הדרוש ביניהם. בית-המשפט ידחה הסדר טיעון אם ימצא כי נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה. הנחת עבודה ראויה היא כי התביעה עומדת בחזקת התקינות והכשרות, ובית- המשפט יניח ככלל כי התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום-לב ומשיקולים ענייניים....על בית-המשפט לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב. כך למשל מסכימה המדינה, ועמדתה מקובלת עליי, כי אם לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלוונטי מבין השיקולים הנמנים עם שיקולי הענישה המקובלים, ידחה בית-המשפט את הסדר הטיעון. מצב כזה ניתן למצוא בנסיבות שמתברר בהן למשל שהתביעה לא נתנה כל משקל לקיומו של עבר פלילי משמעותי לנאשם, או כאשר נתנה משקל רב מדי להיעדר עבר פלילי בנסיבות שסוג העבירה ומיהות העבריין בהן אינם מצדיקים התחשבות כזאת...יודגש כי גם כאשר בית-המשפט דוחה את הסדר הטיעון בשל אחד הטעמים שמנינו, עליו לגזור את העונש ההולם בשים לב לנסיבות העניין ותוך הבאה בחשבון את העובדה כי הנאשמת הודה במסגרת הסדר טיעון. זאת, כאשר הסדר הטיעון נערך בתום-לב וממניעים כשרים מצד התביעה. אשר-על-כן ככלל, יש להניח כי בגוזרו את הדין על-פי שיקולים ראויים הפער בין העונש שיגזור בית-המשפט לבין העונש שהצדדים הסכימו עליו לא יהיה עצום ורב. האיזון החדש שיקבע בית-המשפט בגזירת הדין לאחר שדחה את הסדר הטיעון ייעשה תוך שקלול נכון של כל שיקולי הענישה כאילו נערך על-ידיו הסדר טיעון הולם. גישה זו תביא לענישה מקלה לעומת זו הצפויה לנאשם שלא הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירה דומה ובנסיבות דומות".
מכאן ואף כי ההלכה היא כי יש לכבד הסדרי טעון, מצאתי כי הסדר הטעון שהוצג בפני, אינו עומד במתחם הענישה הראוי ואין בכוונתי לכבדו, שכן, האינטרס הציבורי, אינו מקבל בו מענה הולם ונימוקי המאשימה וההגנה להסדר המקל, אין בהם תוכן ממשי, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 12.11.17.
אציין, כי פעם אחר פעם טוענים באי כוחה של המאשימה, לעונשים של מאסר בפועל, בעבירות של נהיגת בלתי מורשים לנהיגה, גם כאשר מדובר באירוע ראשון מסוגו, ללא עבירות נלוות והפער, בין עמדתה העקרונית של המאשימה, ככלל, לעמדתה בתיק שבפני, אינו מתקבל על הדעת.
לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, לרבות עברה של הנאשמת ונסיבותיה האישיות, יינתן משקל בקביעת העונש, במסגרת המתחם האמור, כמו גם לעובדה כי הודתה במסגרת הסדר טעון, כמצוות פס"ד פלוני לעיל.
הנאשמת הנה סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, המסייעת לאביה החולה (לא הוצגו כל אישורים על כך), מדובר באירוע ראשון מסוגו והנאשמת נעדרת עבר פלילי.
הנאשמת הביע חרטה על האירוע, לקחה אחריות על מעשיה וביקשה כי בית המשפט יתחשב בה.
לאור כל האמור לעיל ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:
1. אני דנה את הנאשמת ל-60 ימי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, על פי האמור בחוות דעת הממונה על עבודות השירות.
מובהר לנאשמת כי אם לא תבצע את עבודות השירות כהלכה, ייגזר עליה עונש מאסר ממשי כחלופה.
הנאשמת תתייצב לתחילת ריצוי מאסרה ביום 11.12.17, עד השעה 08:00.
2. קנס כספי בסך 2000 ₪, אשר ישולם ב-4 תשלומים, שווים ורצופים, הראשון לא יאוחר מיום 14.12.17.
3. פסילה מלקבל או להוציא רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים.
בהיות הנאשמת בלתי מורשית לנהיגה, תחל הפסילה מהיום, ללא צורך בהפקדה.
4. 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.
5. אני דנה את הנאשמת ל-6 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.
המאסר יחול על עבירות של נהיגה כבלתי מורשית לנהיגה או נהיגה בזמן פסילה.
המזכירות תעביר עותק הפרוטוקול אל הממונה על עבודות השירות.
הודעה לנוכחים הזכות לערער על גזר הדין תוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, במעמד הנוכחים.
