אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נקבע כי לא הוצגה תשתית מספקת להחלת כלל הגילוי המאוחר בתיקי עברייני בניה המסתירים את מעשיהם הפלילים.

נקבע כי לא הוצגה תשתית מספקת להחלת כלל הגילוי המאוחר בתיקי עברייני בניה המסתירים את מעשיהם הפלילים.

תאריך פרסום : 20/01/2013 | גרסת הדפסה
עע"מ
בית המשפט העליון
7878-10
31/01/2012
בפני השופט:
1. א' רובינשטיין
2. ס' ג'ובראן
3. י' דנציגר


- נגד -
התובע:
עיריית רעננה
עו"ד לימור דניאלי-שוסטר
הנתבע:
יגאל שמיע
עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ
פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת סוקולוב) מיום 19.9.10 בתיק עת"מ 4477-01-10. במוקד הערעור, שאלת אופן חישובה של תקופת התיישנותו של חוב ארנונה.

רקע

ב.         אלה תמצית העובדות הנדרשות לצורך הדיון בערעור. עד לשנת 2009 חויב נכס מקרקעין של המשיב בתחומי המערערת בארנונה בעבור שטח בנוי של 110 מ"ר. במסגרת סקר מדידת נכסים אשר ערכה המשיבה בשנת 2009 הסתבר, כי המשיב הוסיף בנכס תוספת בניה בלתי חוקית בשטח 339 מ"ר - לא פחות. בחינת צילומי אויר העלתה, כי תוספת הבניה היתה קיימת כבר בשנת 1997. לא נידרש למכלול הודעות החיוב ששלחה המערערת למשיב, ולענייננו די לציין, כי ביום 19.9.10 דחה בית המשפט המחוזי כמעט את כל הטענות שהעלה המערער כלפיהן במסגרת עתירה שהגיש; טענה אחת התקבלה, לגבי התיישנות החיוב בגין התקופה שקדמה לשנת 2002, קרי מעל שבע שנים אחורנית. בית המשפט הסתמך על הלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם)), קבע כי דרישות התשלום הנוגעות לתקופה שקדמה 7 שנים לעריכתן התיישנו, וסיכם "החיובים הללו דינם להתבטל".

ג.          כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ובו שלוש טענות עיקריות: ראשית, נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא דחה את עתירת המשיב על הסף. הוזכרה קביעת בית המשפט, לפיה פעל המשיב בחוסר תום לב מובהק (עמוד 7 לפסק הדין), ונטען כי התנהלותו העבריינית של המשיב בעצם הבניה הבלתי חוקית - יחד עם חוסר נקיון כפיים בהיבטים שונים של ההתדיינות המשפטית - הצדיקו את דחיית עתירתו כולה על הסף; שנית נטען כטענה חלופית, כי שגה בית המשפט בקבלו את טענת ההתיישנות. בין היתר הוטעם, כי המשיב לא דיוח על הבניה הבלתי חוקית בנכס, כי עילת התביעה נודעה למערערת רק בשנת 2009, ולפיכך חל כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. נטען, כי בעניין נסייר התקבלה טענת ההתיישנות, מאחר שמחזיק הנכס קיבל רשיון בניה להרחבת דירתו, והעיריה - שהיתה מודעת להרחבת הבניה - נמנעה מחיובו בהתאם לשטח העדכני. לעומת זאת, כך נטען, בענייננו לא ידעה המערערת על עבירות הבניה של המשיב, וזיהתה אותן בתוך שנתיים מן המועד בו החלה לערוך סקרי מדידה נרחבים יזומים - ולפיכך חל כלל הגילוי המאוחר, ויש למנות את תקופת שבע שנות ההתיישנות החל מיום גילוין של עבירות הבניה.

ד.         שלישית, לחילופי חלופין, נטען כלפי קביעת בית המשפט קמא, כי החיובים שקדמו לשנת 2002 "דינם להיבטל". הוזכר, כי טענת התיישנות היא טענה דיונית, שהרי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). עוד נטען, כי מאחר שטענת התיישנות אינה נוגעת לעצם החיוב, לא ניתן להעלותה במסגרת עתירה שעניינה ביטול החיוב בארנונה - אם כי בעניין זה נפנה לפסק הדין בעניין נסייר. נטען, כי לשימוש במינוח "דינם להתבטל" עלולה להיות נפקות מעשית "ביום פקודה" (סעיף 43 לסיכומים), שכן העיריה תוכל לערוך קיזוז עם המשיב כנגד יתרת החוב, או למנוע ממנו לקבל אישור על היעדר חובות לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. מעבר לאלה הוזכר האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, אשר יש להעדיפו בנסיבות על פני התנהלות חסרת תום לב של המערער, אדריכל במקצועו ובקי בסוגיות הרלבנטיות, אשר ידע כי הוא צפוי להיות מחויב ביום מן הימים בגין מלוא השטח.

ה.         מנגד טוען המשיב, כי התנהלות המערערת - למצער לאחר גילוי עבירות הבניה - היא היא הנגועה בחוסר נקיון כפיים ובחוסר תום לב; והודגש, כי המערערת היא שצריכה להצביע על מקור סמכות לתיקון שומות למפרע. למעשה נטען, כי תיקון השומות הוא שהתיישן, שאם לא כן נמצאת אומר שעירייה יכולה לשנות שומות שנחתמו לפני עשרות בשנים, עד ימי ראשיתה של רעננה. עוד נטען, כי רק בנסיבות חריגות ניתן לשנות למפרע שומות ארנונה, והמערערת לא הסבירה מדוע מתקיימות נסיבות מסוג זה במקרה דנא. נאמר, כי המערערת הוציאה שומות לגבי שטחים שכלל לא נמדדו בזמן אמת (1997) תוך העברת הנטל למשיב להוכיח אחרת. בשורה התחתונה נטען, כי "המשיב אינו מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ומטעם זה לא ערער על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא", ברם אין לשלול ממנו את מה שהעניק לו בית המשפט קמא. ואולם, בטרם נפנה לדון בטענות המערערת אזכיר, כי המשיב לא הגיש ערעור מטעמו על פסק הדין קמא, ואין צורך איפוא לדון במכלול הטענות שאינן נוגעות ישירות לטענות המערערת לגבי חישוב תקופת ההתיישנות (סוגיה שהמשיב לא הרחיב בעניינה). מעבר לצורך בנסיבות הדיוניות אומר, כי תיקון השומות עמד בנסיבות באופן ברור בקריטריונים שנקבעו בעניין נסייר.

ו.          לפנינו מיקדה באת כוח המערערת את טענותיה בהתנהלותו חסרת תום הלב של המשיב, שבנה בניה בלתי חוקית מסיבית, והעירייה אינה יכולה לגלות כל בניה מעין זו, אך מרגע שגילתה - פעלה; ועוד שבה והטעימה, כי טענת ההתיישנות יכולה להיות "מגן" אך לא "חרב", והנפקות ברורה. מנגד טען בא כוח המשיב, כי לא זו בלבד ששולחו היה היחיד ברעננה ש"זכה" לשומה רטרואקטיבית לטווח ארוך כל כך, אלא שלשיטת המערערת אין כל גבול לסמכות החיוב הרטרואקטיבי, בעוד אין כל הסמכה מעין זו בדין.

דיון והכרעה

ז.          לאחר העיון אציע לחברי להיעתר לערעור אך בנקודה אחת; קרי, בשאלת ניסוח "השורה התחתונה" של פסק הדין. וככל שיש ספק בדבר אבהיר, תוצאה זו לפיה עבריין בניה אשר משך שנים שילם ארנונה על שטח קטן מהרבה מה שהחזיק בו בפועל, אינה מסבה קורת רוח לבית המשפט, ואדרבה - חוטא יוצא נשכר. ואולם, בנסיבות חוששני כי אין מנוס מתוצאה זו, למעט הקהיה מסוימת של חודה. ומכאן לטענות לגופן. כזכור, טענתה הראשונה של המערערת היתה, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא דחה את העתירה על הסף. ואולם, סבורני כי התנהלותו העבריינית של המשיב בעצם הבניה הבלתי-חוקית, וכן התנהלותו הבעייתית לאחר שקיבל את דרישות התשלום - לדוגמה בהגשת העתירה באיחור, ומבלי שמוצו הליכי ההשגה - לא חייבו בנסיבות, הגם שהנטיה בנסיבות היא למיצוי הדין, את דחיית עתירתו בכל הנוגע לטענת ההתיישנות (לצורך לבחון את טיב אי-נקיון הכפיים, וליחס הכללי לעתירות שהוגשו על ידי מי שאינם תמי לב, השוו בג"צ 320/80 קוואסמה נ' שר הביטחון, פ"ד לה(3) 113; רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני (לא פורסם) פסקה 71 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה - אף כי לגבי פסק דין זה אושר לאחרונה דיון נוסף (דנ"א 5698/11)).

ח.         בית המשפט המחוזי אכן קבע, כי חלקים מסוימים של העתירה ניתן לדחות על הסף (עמוד 5), ואולם החליט לדון ולקבל את טענת ההתיישנות. ככל שהפכתי בדבר, מתקשה אני לראות עילה להתערב בהכרעה זו. בגדרי המשפט המינהלי נקבע, כי "הכללים לפיהם אנו נוהגים בסוגיה זו" - של מתן סעד למי שפנה לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים לאחר שעשה דין לעצמו - "לעולם אינם נוקשים וכל ענין נבדק לגופו" (בג"צ 10/80 זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4) 651, 654 - השופטת בן-עתו; השוו גם בג"צ 5445/93 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד נ(1) 397; בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם) פסקאות 27-26). בפרט כך, שעה שמדובר - כבענייננו - בתביעה כספית בעלת סממנים אזרחיים מובהקים: "ענינים הקשורים בגביית מיסים הם בעלי מאפיין אזרחי בולט. כך בכלל, וכך בגביית ארנונה בפרט" (עניין נסייר, פסקה 27 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). עלינו להשקיף איפוא על הלכות המשפט המינהלי בעניין נקיון כפיים בעדשה מעין-אזרחית, ובכלל זאת הגישה המקובלת במשפט האזרחי שאינה ממהרת לסלק תביעה על הסף מבלי לאפשר את בירורה (ראו ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724; ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם); לאפשרות לפסוק הוצאות משפט, או הוצאות לטובת אוצר המדינה ראו גם א' שרגא ור' שחר, המשפט המינהלי - עילות הסף (תשס"ח) 135).

ט.         בסופו של יום, גם התנהלות עבריינית של נישום אינה מתירה לרשות גישה חופשית לכיסו, ולא למותר להזכיר כי הסדרי התיישנות קבועים גם בדין הפלילי, וגם ביחס לעבריינים מורשעים (ראו סעיפים 10-9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982), והלב נחמץ שבעתיים אם נאשם ברצח לא יובא לדין בשל התיישנות. במקרים רבים טענת התיישנות מועלית מפי מי שאין בידם זכות מהותית לתמיכה בעמדתם (אולי בשונה מהמשנה (בבא בתרא ג, ג) הקובעת, "כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה"), ועם כל חוסר האמפטיה הבסיסי מצד בית המשפט למעין אלה, המובנה בעצם היותו של בית המשפט מוסד חוק, אין בעובדה זו כדי לשלול מהם את האפשרות להעלותה. העובדה שהעתירה הוגשה לפני שמוצו הליכי ההשגה, האיחור בהגשתה, וטענת המערערת לחוסר נקיון כפיים, אינן נוגעות ישירות לסוגיית ההתיישנות, ועל כן חוששני כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא לדון בה לגופה.

תחולת כלל הגילוי המאוחר

י.          ומכאן, לדיון בשאלות ההתיישנות לגופן. אכן: "נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך" (עניין נסייר, פסקה 40 לחוות דעתה של השופטת ברלינר). מסיבה זו אין המערערת רשאית לחייב את המשיב "בהפרש החיוב בארנונה באשר לתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות" (שם, פסקה 41). ואולם, בענייננו מעלה המערערת את השאלה מתי מתחילה "תקופת ההתיישנות". ככלל מתחילה תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (כלשון סעיף 6 לחוק) - ובענייננו, במועד חיוב הארנונה בכל אחת מן השנים מאז בניית תוספות הבניה הלא-חוקיות (קונקרטית נדרשת המערערת לחיובים החל משנת 1997). ברם, בצדה של הוראה זו קיים חריג בדמות כלל הגילוי המאוחר, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות:

"8. התיישנות שלא מדעת

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

י"א.      בענייננו אין חולק, כי המערערת לא היתה מודעת לבניה הבלתי-חוקית של המשיב בנכס, ולפיכך מתקיים התנאי הקבוע בראש הסעיף: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה". בהקשר זה יתכן גם, כי יש ממש בטענת המערערת, כי ענייננו שונה מעובדות הפרשה שנדונה בעניין נסייר: בעניין נסייר הרחיב הנישום את דירתו לאחר שקיבל את ההיתרים הנדרשים, העירייה - כך נקבע - היא שטעתה במשלוח דרישות התשלום, ורק כעבור "תקופה ארוכה עמדה... על טעותה" (פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ברלינר). מנגד, בענייננו, המשיב מעולם לא יידע את הרשויות על הרחבת הבניה אשר נעשתה בניגוד לדין, ומקורן של דרישות התשלום השגויות אינו בטעות העירייה, שהרי היא לא היתה מודעת כל עיקר להרחבת הבניה. על כל פנים, סוגיית כלל הגילוי המאוחר לא נדונה בעניין נסייר.

י"ב.      ואולם, השאלה הטעונה ליבון בהקשר זה היא, האם מתקיים התנאי לפיו היעלם העירייה נבע "מסיבות שלא היו תלויות" בתובע - ובענייננו במערערת - "ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"?

"לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה" (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (לא פורסם) פסקה 24 - השופט ג'ובראן).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ