אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ניתן לשחרר חשוד לחלופת מעצר גם בתקופה שבין תום החקירה להגשת כתב אישום

ניתן לשחרר חשוד לחלופת מעצר גם בתקופה שבין תום החקירה להגשת כתב אישום

תאריך פרסום : 26/08/2007 | גרסת הדפסה
ב"ש
בית המשפט המחוזי חיפה
3436-07
21/08/2007
בפני השופט:
יצחק עמית

- נגד -
התובע:
אבו ריא פארוק
עו"ד כמיל עודה
הנתבע:
מדינת ישראל
החלטה

            ערר על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט אלטר) מיום 20.8.2007, לפיה הורה על מעצרו של המבקש עד ליום 22.8.2007.

1.         העורר נעצר ביום 19.8.07 בעודו נוהג ברכב מנועי למרות שרשיונו נפסל. המשיבה ביקשה להאריך את מעצרו ב-5 ימים, לאחר שהגישה הצהרת תובע כי בדעתה להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בתוך תקופת מעצרו. בית משפט קמא נעתר לבקשה, תוך שהוא מציין כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בקשת הסניגור לשחרר את העורר לחלופת מעצר נדחתה, ועל כך הוגש הערר שבפני.

קבעתי את הערר לדיון, אך בא כח העורר התייצב בפתח הישיבה והודיע כי הוא מוחק את הערר, מאחר שהוגש כבר כתב אישום. עם זאת, ביקש בא כח העורר כי בית המשפט יתן החלטתו בסוגיה העקרונית שהתעוררה עקב החלטתו של בית משפט קמא, כפי שיפורט בהמשך.

למרות שאין דרכו של בית משפט לעסוק בסוגיות תיאורטיות, נוכח חשיבותה של השאלה העקרונית לענין פרשנותו של סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: " חוק המעצרים"), ועל מנת להנחות את בתי משפט השלום, שבפניהם מתעוררות סוגיות הקשורות לסעיף זה, מצאתי לנכון להיעתר לבקשתו של בא כח העורר. וראה, בדומה, החלטות בית המשפט העליון בבש"פ  8845/04 אלטויל נ' מ"י (פורסם בנבו  7/12/05) (להלן: " אלטויל") ובבש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פד"י נד(4) 794 (2000) (להלן: " בדווי"). החלטות אלו ניתנו בעניין סעיף 17(ד), למרות שמבחינתם של העוררים כבר הפכו לתיאורטיות.

2.         על מנת להבין מה הסוגיה העקרונית הניצבת לפתחנו, אצטט כלשונה את החלטת בית משפט קמא (הדגשה שלי - י.ע.):

"כפי שציינתי לא פעם בעבר, אני סבור שלבימ"ש הדן בהארכת מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, אין סמכות לשחרר לחלופת מעצר. זאת אנו למדים מהעובדה שבעוד שלגבי מעצר מכח הוראות סעיפים 13 ו-21 לחוק המעצרים, מצויין במפורש שביהמ"ש לא יצווה על מעצר 'אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של החשוד פתוחה', אין הוראה דומה לגבי מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. אציין שיש גם הגיון בכך שכן אם בימ"ש מחליט במסגרת דיון לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים לשחרר לחלופת מעצר, הוא בעצם כבר "מכתיב" לשופט שידון בבקשה למעצר עד תום ההליכים את ההחלטה שתינתן על ידו דהיינו, שלא לעצור את החשוד עד תום ההליכים אלא לשחררו לחלופת מעצר. נראה שהמחוקק רצה למנוע מצב זה ולהשאיר את ההחלטה אם לשחרר לחלופת מעצר או לא, לשופט שידון בבקשה למעצר עד תום ההליכים".

סוף הדבר, אני מורה להאריך את מעצרו של החשוד עד יום ד' 22/8/07 שעה 14.00."

ובקיצור, לדעת בית משפט קמא, אין לבית משפט סמכות להורות על חלופת מעצר במסגרת בקשה לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים.

בית משפט קמא העיד על עצמו כי בדרך זו כבר נהג בעבר. אף אני אעיד על עצמי כי כבר נזדמן לי להביע דעתי שסברה זו שגויה. מטעם זה מצאתי לדון בערר במישור העקרוני ולהרחיב מעט בסוגיה זו באשר, ככל שידיעתי מגעת, אין הלכה מנחה של בית המשפט העליון בנושא.

3.         נשווה נגד עיננו את הוראת סעיף 17(ד) לחוק:

" נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב),.

סעיף 17(ד) לחוק המעצרים זכה לכינויים רבים בפסיקה ובמאמרי מלומדים - "שלב גישור", "ימי הביניים", "איזור הדמדומים", "קו התפר", "בין השמשות" וכיוצ"ב ביטויים המלמדים כי עניננו בשלב מיוחד, שלב ביניים שבין המעצר לימים והמעצר עד תום ההליכים - ראה אלטויל לעיל והאסמכתאות שם.

4.         איני רואה הגיון בסברה כי סעיף 17(ד) יוצר מעין "חובת מעצר" תוך שלילת שיקול דעתו של בית המשפט להורות על חלופת מעצר. בית משפט קמא סבר כי מתוך ה"הן" של המחוקק בסעיפים 13 ו - 21 לחוק המעצרים, יש ללמוד "לאו" לגבי סמכותו של בית המשפט להורות על חלופת מעצר במסגרת סעיף 17(ד) לחוק, אך איני סבור כך.

הכלל הפרשני של "מכלל הן אתה שומע לאו", קרי, הסקת הסדר שלילי, הוא כלל פרשני "חלש" ויש לנקוט משנה זהירות בשימוש בו - בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה(1) 769; 791 (1998); ע"א 3622/96 אברהם חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב(1) 638 (1998); בג"ץ 5012/97 מתן שירותי בריאות סיעוד נ' משרד הבריאות, פ"ד נב(1) 49, 61-62 (1998); רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל, פ"ד נג(1) 680, 695 (1999); א. ברק " פרשנות במשפט" כרך ב (תשנ"ג), 114-115. איני רואה להידרש לסוגיה העיונית הסבוכה כיצד להבחין בין לאקונה לבין הסדר שלילי - ראה, לדוגמה, ע"א 3622/96 אברהם חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב(2) 638 (1998); רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ W פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998); ע"א 2622/01  מנהל מס שבח מקרקעין נ' לבנון , פ"ד נז(5) 309 (2003) - ואסתפק בכך, שלאור עקרונות היסוד שבבסיס חוק המעצרים, אני סבור כי בלאקונה עסקינן.  אנמק להלן את מסקנתי. 

5.         גם בשלב הביניים של סעיף 17(ד), על בית המשפט לאזן בין צרכי ההליך הפלילי לבין החירות האישית של החשוד.

וכפי שנאמר בפרשת אלטויל לעיל (פסקה 12):

"מצב זה של 'בין השמשות', אשר בו אין עוד צורך במעצר להמשך חקירה מצד אחד, ומצד שני, אין עדיין כתב אישום וממילא העת להגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים טרם בשלה, הוא מצב של קו תפר, המחייב איזון ראוי בין זכותו של הנחקר לצאת לחפשי עם סיום חקירתו, לבין צרכי ההליך הפלילי המצדיקים לעיתים המשך מעצר לתקופת ביניים קצרה אשר יאפשר לתביעה שהות מינימלית לגבש את מדיניותה, להגיש כתב אישום ולבקש במקרה המתאים מעצר עד תום ההליכים...".

            דברים אלו, יש לקרוא על רקע ההוראה הכללית שבסעיף 1(ב) לחוק המעצרים, הקובעת כי " מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מירבית על כב' האדם ועל זכויותיו". שמירה מירבית משמעה, שאם ניתן להורות על חלופת מעצר במקום מעצר, על בית המשפט להורות על חלופה.

צא ולמד, כי גם לאחר הגשת כתב אישום ולאחר שבית המשפט מצא כי יש ראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר, רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר. קל וחומר שהוא רשאי לעשות זאת בשלב הביניים טרם הגשת כתב אישום. בשלב זה, בו עומדות רגלי בית המשפט על מפתן סעיף 21 לחוק המעצרים, עליו להשקיף על מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מתוך הנחה שבדעת המאשימה להגיש כתב אישום. איני סבור כי החלטת בית המשפט בשלב זה "כובלת" את בית המשפט שידון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב האישום. כך, ייתכן שלאחר הגשת כתב האישום, יתברר שהתביעה בחרה להאשים את הנאשם בעבירות חמורות או קלות יותר מכפי שהסתמן בשלב הביניים, ואזכיר כי נוכח הלכת אלטויל, אין חובה לציין בהצהרת התובע את סעיפי העבירות המיוחסות לחשוד.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ