אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נדחה ערעור נגד ההחלטה לעצור עד תום ההליכים מואשם באונס

נדחה ערעור נגד ההחלטה לעצור עד תום ההליכים מואשם באונס

תאריך פרסום : 22/10/2008 | גרסת הדפסה
ע"מ
בית הדין הצבאי לערעורים
77-08
21/08/2008
בפני השופט:
אל"ם דורון פיילס - משנה לנשיא

- נגד -
התובע:
סמל שון בן לולו
עו"ד גיא עין-צבי
הנתבע:
התובע הצבאי הראשי
עו"ד רס"ן אופירה אלקבץ-רוטשטיין
החלטה

1. נגד המערער, סמל שון בן לולו, הוגש כתב אישום המייחס לו אינוסה של המתלוננת, טור' ח' ד'. התביעה הצבאית ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים, וכך הורה בית הדין המחוזי. המערער משיג על החלטה זו וטוען כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

2. בכתב האישום, שמבוסס על עדויותיה של המתלוננת במצ"ח, נטען כי בתחילת ספטמבר 2007, עת הייתה המתלוננת טירונית בבסיס שבו משרת המערער כחובש,

"כשבוע וחצי עובר לסיום [ה]טירונות, התלוותה [המתלוננת] לחברתה טור' נופית ... בשעת לילה למרפאת מחנה XX. עם הגיעם למקום ישבה המתלוננת יחד עם חברתה נופית, ידידה של נופית - החובש הכונן סמ"ר יוחאי ... והנאשם [הוא המערער], בספסלים בכניסה למרפאה. מאוחר יותר, ולאחר שנופית עזבה את המקום יחד עם סמ"ר יוחאי, נענתה המתלוננת להצעתו של הנאשם לישון יחד עימו במרפאה. הנאשם הוביל אותה לשם כך לחדר פנימי במרפאה (חדר המעבדה) ובו מיטה אחת, על אף שחל איסור לשהות או לישון בחדר זה. משהבחינה המתלוננת כי בחדר מיטה אחת, מסרה לנאשם כי אין זה ראוי שישנו יחד והביעה בפניו את חששה פן יתפסו. הנאשם הרגיע את המתלוננת ומסר לה שאם יקרה משהו, הוא יהיה האחראי ויטפל בכך. המתלוננת נעתרה להצעתו והם נשכבו יחד על המיטה בחדר, לאחר שהנאשם כיבה את האור.

לאחר זמן מה החל הנאשם ללטף את המתלוננת ללא הסכמתה בידה, בראשה ובבטנה, מעל חולצתה. מששאלה את הנאשם לפשר מעשיו, השיב כי הוא 'סתם מלטף ונהנה' ושאל האם אינה מעוניינת במגעו. המתלוננת השיבה בשלילה, התיישבה על המיטה במטרה לנעול את נעליה ולצאת מהחדר. הנאשם שאל מדוע היא הולכת, והמתלוננת השיבה ש'לא מתאים' או מילים בעלות משמעות דומה. הנאשם אמר שהוא מצטער והבטיח שלא ישוב על מעשיו, והמתלוננת חזרה לשכב במיטה

למרות זאת, ניסה הנאשם להכניס את ידו מתחת לחולצתה וללטף את גופה, אך המתלוננת עצרה בעדו באמצעות ידה. היא שאלה אותו שוב לפשר מעשיו, אך הנאשם צחק. המתלוננת ביקשה ממנו שיחדל ממעשיו, התיישבה על המיטה ואמרה שהיא רוצה ללכת. בתגובה אמר לה הנאשם שתישאר ויהיה כיף, הוסיף שהיא 'מדליקה אותו' והשכיב אותה בכוח על המיטה. המתלוננת שבה ואמרה לנאשם כי היא אינה רוצה בו, אך הנאשם, בתגובה, הניח ידו על פיה. המתלוננת ניסתה להמשיך ולצעוק ואף נשכה את הנאשם בפרק ידו, ללא הועיל. המתלוננת ניסתה לבעוט באשכיו, אך הנאשם החזיק ברגלה. הנאשם שאל את המתלוננת אם היא בתולה והסיר את ידו מפיה על מנת לשמוע את תשובתה, ומשנענתה בשלילה, אמר לה שאם כך 'יהיה לה כיף ולא יכאב לה' או מילים בעלות משמעות דומה. אז הפשיט הנאשם במהירות את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת. בשלב זה, נכנסה המתלוננת למצב של הלם, קפאה על מקומה ולא הגיבה. הנאשם הפשיל את מכנסיו ותחתוניו ועלה על המתלוננת, אשר החלה לבכות. הנאשם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה על מנת לאשפר את הכנסת איבר מינו אליה ולאחר מכן, בזמן שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ללא הסכמתה, אחז בפרקי[] ידיה על המיטה, עד שהגיע לפורקן. משבא אל פורקנו, התלבש הנאשם ויצא מהחדר. כתוצאה מהאירוע נפצעה המתלוננת באיבר מינה ודיממה".

3. סמוך לאחר האירוע סיפרה המתלוננת לנופית כי קיימה יחסי מין עם המערער; לדברי המתלוננת, אמרה היא לנופית כי המערער אנס אותה, ולדברי נופית, אמרה לה המתלוננת: "שכבנו", וציינה כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה אף שאמרה לו "לא". למחרת המתואר סיפרה המתלוננת לחברה נוספת, רב"ט סיון, כי נאנסה. כחודשיים מאוחר יותר סיפרה על כך גם לטור' דותן, חברה. לחברה אחרת, סמל שיר, סיפרה המתלוננת כי הוטרדה מינית, ולחבר נוסף, רב"ט בן - כי אחד החובשים "נגע בה".

4. ב-29 ביוני 2008, דהיינו למעלה מתשעה חודשים לאחר האירוע, התקבלה תלונה במצ"ח מטעם קצינת תנאי השירות הפיקודית על האונס המתואר. לדברי הקצינה, המתלוננת סיפרה את גרסתה לפסיכולוג שמטפל בה מזה מספר שנים, הוא סיפר על כך להוריה, ועורך דינם פנה בעניין למדור תנאי השירות הפיקודי. ההורים העלו את המקרה בקבילה שהגישו לנציב קבילות החיילים. באותה עת הייתה המתלוננת בעיצומה של היעדרות מן השירות משום שהייתה "במצוקה בצבא", וביקשה להשתחרר משירותה.

5. בחקירתו מסר המערער גרסאות שונות. תחילה, באמרתו מיום 9 ביולי 2008, אמר כי לא היו דברים מעולם, וכי כלל איננו מכיר את המתלוננת. באמרתו השנייה, שניתנה ביום 14 ביולי 2008 ולאחר שהמערער נועץ בסנגור, חזר על טענותיו אלה. באמרתו השלישית, שנגבתה לבקשתו ביום 3 באוגוסט (כשבועיים לאחר הגשת כתב האישום), חזר בו מדבריו הקודמים וטען כי אמנם קיים יחסי עם המתלוננת, אולם כל שעשה - בהסכמתה עשה. בדיון בפני בית הדין קמא טען הסנגור כי בחקירותיו הראשונות לא נחשף המערער לחומר הראיות, ולכן מסר בהן מה שמסר. אף נופית ויוחאי מסרו כל אחד את גרסתו, כמו גם עדים נוספים, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

6. לאחר הגשת כתב האישום הוארך מעצרו של המערער מפעם לפעם כדי שבא כוחו ילמד את חומר הראיות, ולבסוף נתקיים דיון לגופו של עניין. הסנגור טען כי אין ראיות לכאורה נגד מרשו משום שמשקל עדותה של המתלוננת נמוך, ומשום שעדויותיהם של נופית ויוחאי סותרות אותה בעניינים מהותיים. הוא הוסיף כי אף עילות המעצר שמתקיימות בדרך כלל בעברות אינוס, קהו במקרה זה. השופטת המלומדת של בית הדין קמא החליטה להאריך את מעצרו של המערער. לטעמה, בשלב זה הודעותיה של המתלוננת נראות "סדורות ועקביות", ואילו גרסתו של המערער "פתלתלה ואינה עקבית". דבריהם של נופית ויוחאי אינם פוגמים במשקל עדותה של המתלוננת. אף עילות מעצר מספיקות יש במקרה דנן. משום כך פסק בית הדין המחוזי להאריך את מעצרו של המערער עד תום ההליכים בעניינו, אולם ציין כי "לאחר עדות המתלוננת, או בנסיבות אחרות המצדיקות כן" יוכל המערער לבקש עיון חוזר בשאלת מעצרו.

7. על החלטה זו הוגש הערעור, שנסב על שאלת דיות הראיות לכאורה. הסנגור המלומד טען כי הסבריו של המערער לכבישת עדותו נדחו, בעוד הסבריה - הדומים - של המתלוננת לכבישת עדותה נתקבלו. בדומה, נופית ויוחאי סותרים את דברי המתלוננת בסוגיות מהותיות, אך בית הדין המחוזי העדיף להתעלם מהן בשעה שהעניק משקל רב דווקא לסתירות שמצא בין דבריהם לדברי המערער. עוד הזכיר הסנגור כי עדה שהמתלוננת סיפרה לה על המעשים, מסרה כי לא האמינה לדבריה של המתלוננת, ואף לעובדה זו לא ניתן המשקל הראוי לה. כן נטען כי לא זכו למשקל הראוי להם השמטתה של המתלוננת פרט חשוב (החדרת האצבעות לאיבר מינה) בעדותה הראשונה ושקריה. התביעה הצבאית סמכה ידיה על החלטתו של בית הדין המחוזי וביקשה לקיימה.

8. דין הוא כי בשלב המעצר עד תום ההליכים יש לבחון "אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151 (1996)). אם עיון בחומר הראיות כולו מגלה "כירסום של ממש בגירסת התביעה, באופן שאין סיכוי סביר להרשעת הנאשם בסוף המשפט", מתבטלת הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה (שם, בעמ' 148). אולם בשלב זה אין להכריע "במהימנותם של עדים", אלא לבחון את "חומר החקירה 'על פניו'" (שם). "סתירות ושאלות" בחומר החקירה אינן שוללות את כוחו מעצמן (שם, בעמ' 151), אלא יש לבחון את מהותן ואת עוצמתן.

9. בשלב דיוני זה משקלן של עדויותיה של המתלוננת במצ"ח, לכאורה, גבוה: היא ציינה בפירוט עניינים לא מעטים. על שאלות אחרות ענתה כי איננה זוכרת. היא לא הפריזה בתיאורה עובדות שעשויות היו לפגוע במערער, כגון עוצמת הדימום שנגרם לה. לא מצאתי סתירות מהותיות בין עדויותיה השונות של המתלוננת. מכל אלה עולה לכאורה כי ביקשה לדייק בעדותה ככל האפשר.

10. חיזוק לאמינות דבריה של המתלוננת נמצא בעדותה של סיון, ששירתה עם המתלוננת בטירונות, ומאז נפרדו דרכיהן. סיון מסרה כי המתלוננת סיפרה לה על האונס למחרת התרחשותו, ותיארה את מצבה הנפשי של המתלוננת באותה עת: "היא היתה נסערת ובכתה ואמרה שהיא בשוק" (עמ' 1 להודעתה מיום 2 ביולי 2008, ש' 23-22). אף אם סיון לא האמינה למתלוננת באותה עת, הרי ש"היום אני חושבת שזה לא היה סתם" (עמ' 2 להודעתה מיום 2 ביולי 2008, ש' 10). המתלוננת סיפרה גם לדותן על שאירע לה, ואף הוא תיאר את התרגשותה הרבה עת ששיתפה אותו בקורות אותה: "[המתלוננת] מאוד רעדה ובכתה, ראיתי שהיה לה מאוד קשה לספר לי את הסיפור הזה. אני יודע שזה משהו שהיא רוצה שיעלם וישכח" (עמ' 5 להודעתו מיום 2 ביולי 2008, ש' 21-18). כפי שצוין בפסיקתו של בית המשפט העליון, "הלכה היא כי ראיה על מצבו הפיזי והנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית היכולה להיות חיזוק לגירסתו ... . עוד נקבע בפסיקה כי תלונה מיידית בצורה נרעשת ופרועה ולעתים גם פרצי בכי יכולים להיות סיוע או חיזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה באשר לתקיפה מינית שנעשתה בה זמן קצר לפני כן" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 234 (2002)). חברים נוספים, כמצוין לעיל, שיתפה המתלוננת בסיפורה. מכל האמור עולה כי המתלוננת סיפרה את גרסתה לאחרים כבר לפני כמה חודשים, לחלקם בסמוך לאחר האירוע, ואין מדובר בעדות שנולדה רק לאחרונה.

11. כאן נעוץ גם ההבדל בין "כבישת" עדותה של המתלוננת לכבישת עדותו של המערער. בעוד שהיא גוללה את גרסתה שוב ושוב בפני גורמים שונים מיד בסמוך לאחר האירוע, מסר הוא שתי גרסאות, שאינן מתיישבות זו עם זו כלל. הראשונה הרחיקה אותו כליל מן המתלוננת, ובשנייה מסר כי הוא מכיר את המתלוננת ואכן קיים עמה יחסי מין, אולם בהסכמתה. הסברו של המערער להתפתחות זו בגרסאות - חשש מפני נקיטת צעדים נגדו עקב הפרת כללי השילוב הראוי - איננו הגיוני. מדוע יסבור כי הפרת כללים אלה חמורה יותר מאינוס? יתר כל כן, אף אם חשב כך מלכתחילה, מדוע יסבור כך לאחר שנועץ בעורך דין? עוד אפנה לתמיהות שבאמרתו של המערער, כפי שפירטה השופטת הנכבדה קמא. הן ודאי אינן תורמות למשקל האמרה. כך, למשל, טען שקיים יחסי מין עם המתלוננת פעמיים. הוא הגיע לפורקן בתוך כוס בשתי הפעמים, אך את הכוס שטף רק לאחר הפעם השנייה. מדוע לא עשה זאת לאחר הפעם הראשונה? ומדוע, לגרסתו, הציע לו יוחאי קונדום רק לאחר הפעם הראשונה? לסיכום עניין זה אביא את דבריה של השופטת פרוקצ'יה:

"בהערכת גרסה כבושה, מתחייבת זהירות מיוחדת, ומשקלה של גרסה כזו הינו מועט כל עוד לא ניתן הסבר סביר לכבישה. כלל זה חל לא רק על הערכת עדות הניתנת בבית המשפט, אלא גם על גרסה כבושה שנולדה באיחור בעת חקירת משטרה ... . העלאת גרסה כבושה בשלב מאוחר של החקירה עשויה להצביע על חוסר אמינותה, ולחזק בכך את ראיות התביעה ... . שינויי גרסאות של חשוד בחקירותיו במשטרה שאינן מתיישבות זו עם זו עשויות ללמד על שילוב של שקרים וגרסאות כבושות כאחד. גרסאות סותרות בחקירה מצביעות על קיומם של שקרים לפחות בחלק מן הגרסאות. גרסה המאוחרת מבין הגרסאות ניתנת לאחר שקודם לכך הועלמו פרטים חדשים הנטענים עתה, ונכבשו. הסברו של נאשם לשקרים ולסתירות, וכן לכבישת הגרסה האחרונה שהוא טוען לה צריך להבהיר באופן סביר את הטעמים שהביאו אותו הן לסתירות ולשקרים, והן לדחיית העלאתה של גרסת האמת ... . עוצמתם הראייתית של החיזוקים לראיות התביעה בגין שקרים וגרסאות כבושות נגזרת, בין היתר, מסבירות ההסבר הניתן להם מפי הנאשם - בין במפורש ובין במשתמע" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פס' 30 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007). ליישום כללים אלו בשלב המעצר ראו, למשל, ע"מ/6/08 רס"ל ווקנין נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 7 (2008). ליישומם במקרה של עברות מין ראו, למשל, ע/117/05 התובע הצבאי הראשי נ' אל"ם זאהר, פס' 100 (2006)).

12. שיתופה של המתלוננת את חבריה בסיפורה מחזק את עדותה בהיבט נוסף. אילו, כטענת ההגנה, דבריה אינם אלא סיפור בדים שנועד לסייע לה להשתחרר מצה"ל, האם הגיוני הוא כי כבר לפני חודשים רבים החלה לזרוע את זרעי השקר בחבריה כדי שתוכל לעשות בהם שימוש ביום פקודה? ומדוע תעליל דווקא על מי שעמו קיימה יחסי מין בהסכמה, לגרסתו, ועל כן ייאבק כדי לקעקע את סיפורה, ולא תמציא מעשייה כי פלוני בדוי שאינו מזוהה ביצע בה את זממו?

13. כפי שהסכימו הצדדים, לנופית וליוחאי עשוי להיות אינטרס להסתיר את מעשיהם משום שלא עלו בקנה אחד עם כללי השילוב הראוי, אך לא מיוחסת להם עברה חמורה כמו אינוס, בניגוד למערער. למעלה מזאת, כל אחד מהם תיאר את האירועים בשונה מחברו, ובשונה מגרסאותיהם של המתלוננת ושל המערער. דוגמה לכך היא דבריה של נופית כי בדרכה להביא מצעים נכנסה לחדר שבו שהו המתלוננת והמערער, וראתה את המתלוננת מחייכת (בהודעתה הראשונה) או את השניים מחובקים מתחת לשמיכה (בהודעתה השנייה). המערער עצמו לא סבר כי מאן דהוא נכנס לחדר. יוחאי שלל את הטענה כי נופית הביאה מצעים לחדרם. לסיכום, אותן סתירות בין דברי נופית ויוחאי לדברי המתלוננת (סתירות משותפות לעדויות שניהם וסתירות שנובעות מעדות כל אחד מהם לעצמה) אינן מתיישבות עם עדויות אחרות. בשל כך ובשל העניין שיש להם בריכוך תיאור האירוע, אין לדבריהם משקל רב בשלב זה, ודאי לא משקל שפוגם במשקלה של עדות המתלוננת באופן משמעותי.

14. לא מצאתי ממש בפגמים הנוספים בעדותה של המתלוננת שמנה הסנגור. את החדרת האצבעות סיפרה לנופית קודם לחקירה, ובעדותה השנייה סיפרה כי המערער החדיר אצבעותיו "ממש לשניה כדי שהוא יוכל להכניס את איבר המין שלו" (עמ' 4 להודעתה מיום 10 ביולי 2008, ש' 23-22), כלומר אין מדובר בפרט מרכזי, ועל כן לא מופרך כי סברה שאין טעם מיוחד לציין אותו בתארה לראשונה את מעשיו של המערער. שקריה של המתלוננת אינם מתייחסים כלל לגרסתה, שאותה פירטה קודם לכן בפני אחרים, כאמור לעיל. משום כך הם עניין להערכת מהימנותה של המתלוננת על ידי הערכאה הדיונית, ולא בשלב המעצר.

15. בשל כל האמור לעיל מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. כשופטת המלומדת קמא (ובלא שהמערער השיג על כך בפניי, כאמור), אף אני סבור כי המעשים מקימים עילות מעצר. ראשית, קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. עילת המסוכנות מתבטאת אף בחשש למצבה הנפשי של המתלוננת אם ישתחרר המערער ממעצרו. אונס לכאורה של חיילת על ידי חייל אחר במחנה צבאי פוגע פגיעה קשה במשמעת הצבאית. ראו, למשל, ע"מ/18/06 טור' גברילוב נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 6 (2006).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ