השופט ס' ג'ובראן:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) מיום 20.12.2006, בו נקבע כי המשיבה תפצה את המערערים בגין רשלנותה בטיפול בעניינו של שוטר במשטרת ישראל (להלן: השוטר), רשלנות שהביאה לרציחתם של שניים על ידי השוטר ולהתאבדותו. במהלך המשפט הסכימה המשיבה לפצות את המערערים בגין הנזק שנגרם להם, מבלי שתוכרע שאלת אחריותה, ועל כן הערעור בפנינו נוגע אך ורק לטענת המערערים לפיה היה על בית המשפט לחייב את המשיבה בפיצויים עונשיים.
2. הבסיס לדיון הינו העובדות כפי שאלו הוצגו בבית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לעצם הוכחת אחריותה של המשיבה, קיבל בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 2.3.2006 את הודעתה של המשיבה לפיה מכירה היא בחבותה לתשלום הפיצויים ועל כן קבע את אחריותה לנזק ולא הוסיף בשמיעת ראיות בענין זה. המערערים ביקשו אמנם להמשיך ולדון בסוגיית האחריות, אולם בקשתם נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, אין בפנינו כיום כל ערעור ביחס לעצם אחריותה של המשיבה. בכל הנוגע לשאלת גובה הנזק ובסוגיית הפיצויים העונשיים הורה בית המשפט על המשך שמיעת הראיות, אך בתגובה להחלטה הצהיר בא כוח המערערים כי "אלו עדיו" אף לענין הנזק. משכך, אף בסוגיה שבערעור מצויות בפנינו אך הראיות שהובאו בפני בית המשפט.
3. הרקע העובדתי לפרשה מפורט בתצהיר העדות הראשית של יורי מרגוליס, אשר טיפל בענין כראש צוות ירושלים במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: תצהיר מרגוליס). כפי שמתואר בתצהיר מרגוליס, ביום 1.8.2000 פנתה אשתו של השוטר (להלן: האישה) למשטרה והגישה תלונה כנגד בעלה בגין תקיפה. במהלך פירוט התלונה הוסיפה האישה תיאור של מעשה אונס שביצע בה השוטר, ובשלב זה הועבר הטיפול בתלונה לידי המחלקה לחקירות שוטרים. כחלק מחקירת המחלקה לחקירות שוטרים נעצר השוטר ונתפס נשקו האישי. בתום חקירתו שוחרר השוטר למעצר בית. ביום 7.8.2000 הוחזר נשקו האישי של השוטר ליחידתו, תוך הבהרה כי אין עדיין החלטה המאשרת לו לשוב ולשאת נשק. ביום 19.9.2000, בסמוך למועד תום החקירה, פנה למר מרגוליס מפקדו הישיר של השוטר בכדי לברר האם ניתן להשיב לו את נשקו, ובתגובה הבהיר לו מרגוליס כי טרם התקבלה החלטה רשמית בענין, אולם מסתמן כי תתקבל החלטה שלא להגיש כתב אישום. כפי שעולה מהתצהיר, עוד קודם לכך, כבר ביום 12.9.2000, הושב הנשק לשוטר, בלא שניתן לכך כל אישור. ביום 24.9.2000 העביר מרגוליס את התיק לראש המחלקה לחקירות שוטרים, בהמלצה לסגור אותו מחוסר ראיות, ולהחזיר לשוטר את נשקו.
4. ביום 12.10.2000 נכנס השוטר למקום עבודתה של האישה, ירה בה ובאדם נוסף למוות בנשקו האישי, ושם קץ לחייו. עזבונו של האדם הנוסף ומשפחתו הם המערערים בפנינו. בבית המשפט המחוזי הכירה המשיבה כאמור באחריותה לנזק שנגרם להם, ועל כן השאלה שנותרה בפנינו הינה האם הנסיבות המתוארות לעיל מצמיחות חבות של המשיבה בפיצויים עונשיים.
5. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי אכן מדובר במקרה חמור לאין שיעור של רשלנות רבתי מצידה של המחלקה לחקירת שוטרים, הנובעת משיקולים של טיוח והגנה על שוטר שסרח. בית המשפט הפנה לדו"ח שהוכן על ידי הפרקליטות לבחינת אופן חקירת המקרה על ידי המחלקה לחקירות שוטרים (ואשר לא הוגש לאור החלטתה של המשיבה להכיר בחובתה), בו נקבע כי "החוקרת ננעלה כנגד התלונה וקבעה דעה מוקדמת שהמתלוננת משקרת, וכך נראית החקירה כולה". עם זאת קבע בית המשפט כי המקרה דנן אינו חורג מתחום הרשלנות ואינו מצדיק הטלת פיצויים עונשיים.
6. לטענת המערערים, התנהלותה של המשיבה בפרשה אינו אך מקרה של רשלנות רגילה אלא של רשלנות פושעת, המגיעה לכדי כוונה. מדובר בשילוב של ניסיון לטיוח ועזרה לשוטר שסרח, המגיעים לכדי כוונה באדישות, פזיזות, אי אכפתיות וזלזול מופגן בחיי אדם מצד הגורמים החוקרים, שלא לומר לכדי כוונה תחילה. לטענתם, אותם גורמים המופקדים על שמירת ביטחונם האישי של תושבי המדינה גרמו במעשיהם למותם של שלושה אנשים. לטענת המערערים, התנהגות זו יש למגר בין השאר על ידי פסיקת פיצויים עונשיים ומרתיעים.
7. לטענת המשיבה, יישום פסיקתו של בית משפט זה בסוגיית הפיצויים העונשיים על המקרה מוביל למסקנה שאין מדובר בפעולה בזדון, או למצער על גבול הזדון, המצדיקה הטלת חבות בפיצויים עונשיים.
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.
9. הגם שאין לדבר עיגון מפורש בחוק, מלבד בהוראות פרטניות מסוימות (ראו, למשל, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967), הכירו בתי המשפט בישראל באפשרות העקרונית של הטלת פיצויים עונשיים במקרים מתאימים (ראו ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט(2) 1331, 1335 (1955) (להלן: ענין שניידר)); ע"א 277/57 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב(2) 1261, 1277 (1958) (להלן: ענין רבינוביץ); ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז552, 559 (1963) (להלן: ענין רחמני); ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237 (1973) (להלן: ענין פרידמן)).
חרף הכרה זו בקיומם של פיצויים עונשיים במשפט הישראלי, חזרו והדגישו בתי המשפט, בין אם נעתרו לתביעה להענקת פיצויים אלו ובין אם לאו, כי הדבר ייעשה במקרים מועטים וחריגים בלבד, מתוך גישה לפיה הפיצויים העונשיים הינם "בן חורג" לדיני הנזיקין (ראו ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח(4) 486, 562-63, 567 (2004) (להלן: ענין אטינגר); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' ד"ר זינגר (טרם פורסם, 11.4.2005), בפסקה לד(1) (להלן: ענין מרציאנו); ע"א 9225/01 זיימן נ' קומרן (טרם פורסם, 13.12.2006), בפסקה 25 (להלן: ענין זיימן); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (טרם פורסם, 2.2.2006), בפסקה 32 (להלן: ענין הדסה); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם, 10.9.2006), בפסקה ד(4) (להלן: ענין פלוני); ע"א 2570/07 לם נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (טרם פורסם, 29.1.2009), בפסקה 5).
10. גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; עניןפלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן).
בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים "מעין כוונה", או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה. כך, למשל, ציין בית המשפט בע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957) כי "יש ספק בלבנו, אם אפשר לפסוק פיצויים לדוגמה בגלל רשלנות, ותהיה זו אפילו רשלנות כה חמורה כמו במקרה דנן, אם הנזק נגרם ללא-זדון" (וראו ענין אטינגר, בפסקה 80; ענין מרציאנו, בפסקה לד(2); ענין הדסה, בפסקה 32; וענין זיימן, בפסקה 25).
11. בענייננו, אין חולק כי הכשלים בחקירה שנערכה על ידי המחלקה לחקירות שוטרים מהווים רשלנות חריפה. לא זו בלבד שמדובר בכשלים חמורים בשיקול הדעת בעת החקירה, ובהחלטה להחזיר לשוטר את נשקו בטרם ניתן לכך אישור, אלא שאף עולה החשד, אשר קיבל ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי כשלים אלו נובעים מהעדפה א-פריורית של גרסת השוטר על פני גרסת האישה. חרף זאת, אין ללמוד מכך כי ההתנהגות העוולתית הגיעה לכדי זדון של ממש, אף לא מתוך זלזול או אדישות לתוצאה הקשה בה נסתיימה הפרשה בעקבות רשלנותם של החוקרים. על התנהלות חמורה זו להיבחן ולהיחקר על ידי הגורמים המתאימים ברשויות החוק, כפי שאכן נעשה. אולם לא מצאתי כי נסיבות המקרה מצדיקות כניסה לגדרי המקרים החריגים בהם מוצדק יהיה להשית פיצויים עונשיים לצד הפיצויים הנזיקיים "הרגילים".
12. אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
