נדובה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

זהו ערעור של אלמנת מבוטח על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 25.7.11 שניתנה במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה, לפי סעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. בהחלטתה קבעה הועדה כי למנוח לא נותרה נכות בגין הפגיעה בעבודה שהוכרה (להלן - ההחלטה). יש להטעים כי ההחלטה ניתנה לאחר שעניינו של המנוח הושב לועדה בעקבות פסק דין אשר הורה לה לדון בערר מראשיתו (ב"ל (אזורי חי') 18963-04-10 (להלן – פסק הדין).

בפסק דין שניתן בהליך ההכרה נקבע כי ביום 18.5.99 ארעה למנוח פגיעה בעבודה שהביאה להפרעת קצב בלב. עוד נקבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפרעת קצב הלב שהופיעה – ובגינה אושפז המנוח ביום 18.5.99 – וזאת על אף שהמנוח סבל ממחלה קונסטיטוציונית בשםARVD שהינה הפרעות קצב בלב הנגרמות עקב הפרעה וליקוי בהתפתחות מבנית של שריר הלב הימני .

טענת ערעור אחת הינה כי מעת שנקבע כי המערער לקה בהפרעת קצב לב, פגימה אשר בית הדין קבע אותה בהליך ההכרה, היה על הועדה לקבוע נכות לפי פריט ליקוי 9(4) וזאת ללא תלות בשאלה האם חזר המנוח לעבודה או לא. נטען כי גם לאחר השתלת הדפיברילטור המשיך המנוח לסבול מהפרעות קצב בלב. המשיב מתנגד לערוער בנקודה זו וטוען כי מההחלטה עולה כי המערער לא סבל מהפרעות קצב בלב מאז השתלת הדפיברילטור ועל כן לא נפל פגם בכך שלא קבעה נכות. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להתקבל בנקודה זו. פריט ליקוי 9(4) מקנה נכות בגין הפרעות בקצב הלב כאשר דרגת הנכות היא פועל יוצא של השאלה האם מדובר בהתקפים או במצב קבוע או במחסום פרוזדורי-חדרי, וככל שמדובר בהתקפים – מה תדירותם. בהחלטתה קבעה הועדה כי הופעת הקצב לא גרמה לכל נזק קבוע שהוא, וכי מיד לאחר הטיפול בהפרעה חזר המנוח לתפקוד מלא מבחינת ההכרה ודרגתו התפקודית. עיון בהחלטה אינו מעלה האם היו הפרעות קצב נוספות לאחר הפרעת הקצב שהופיעה ביום הפגיעה בעבודה. נרשם אמנם שהותקן דפיברילטור, אולם אין קביעה האם התקן זה עצר את הפרעות הקצב. לשאלת תדירות הפרעות הקצב יש חשיבות, שכן פריט ליקוי 9(4)(א), שעניינו התקפי הפרעות בקצב הלב, נוקב בקריטריון אחד לקביעת הנכות והוא תדירות ההתקפים. בענין זה מקובלת עלי טענת המערערת כי השאלה של דרגת התפקוד בעקבות ההתקפים אינה רלוונטית לפריט ליקוי 9(4)(א). משכך, יש מקום להשיב את עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים בהרכב זהה על מנת שתקבע האם הפרעת קצב הלב שהופיעה ביום 18.5.99 מקנה, לכשעצמה, אחוזי נכות לפי פריט ליקוי 9(4). כן תקבע הועדה האם פרט להפרעת קצב הלב סבל של יום 18.5.99 סבל המנוח מהפרעות נוספות בקצב הלב – וככל שכן, האם נובעות הן מהפגיעה בעבודה שהוכרה והאם יש להקנות בגינן נכות. בענין זה תתיחס הועדה לטענת המערערת לפיה הפגיעה בעבודה היתה ארוע שעורר מחלה רדומה.

טענה נוספת של המערערת היא כי המנוח לא שב לעבודה לאחר הפגיעה בעבודה. הועדה, כזכור, קבעה כי הפרעת קצב הלב לא גרמה נזק קבוע כלשהו וכי המנוח שב לתפקוד מלא מיד לאחר הטיפול בה. מכיוון שענין זה היווה, כך נראה, בסיס לקביעת הועדה לפיה הפרעת קצב הלב מיום 18.5.99 לא גרמה לנכות, ומשאין הועדה מפרטת על מה נסמכת היא בקביעה עובדתית זו לפיה שב המנוח לתפקוד מלא – יש מקום להשיב את הענין לועדה על מנת שתפרט מהו הבסיס לקביעתה זו. ככל שמדובר במסמכים – תפרטם הועדה.

לא מצאתי ממש ביתר טענות המערערת. כך, למשל, יש לדחות את הטענה כי הועדה שללה את הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפרעת קצב הלב. באשר להפרעת קצב הלב מיום 18.5.99, הועדה לא שללה קיומו של קשר סיבתי בין ההפרעה לפגיעה בעבודה אלא קבעה כי לא נותרה נכות. באשר לקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין ליקויים לבביים אחרים – אי ספיקת לב ימנית - קובעת הועדה מפורשות כי קשר כזה אינו קיים לאור מחלתו הקונסטיטוציונית של המנוח שאמנם התגלתה בעקבות הבדיקות שנערכו למנוח לאחר הפגיעה בעבודה, אך לא נגרמה עקב הפגיעה בעבודה. זוהי קביעה רפואית מנומקת היטב שאין להתערב בה. באשר לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין הפרעות נוספות בקצב הלב – ככל שהיו כאלה מעבר להפרעה מיום 18.5.99 – לבין הפגיעה שהוכרה, הרי כפי שקבעתי לעיל, תתיחס לכך הועדה.

התוצאה הינה כי הערעור מתקבל כמפורט לעיל בסעיפים 3-4. המערערת תזומן להופיע בפני הועדה גם באמצעות באי כוחה.

המשיב ישא בהוצאות המערערת בגין הליך זה בסך כולל של 3,000 ₪ אשר ישולמו לידי המערערת תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק דין זה למשיב. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי בירושלים רשות לערער על פסק הדין.  

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ב, 09 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.