נגרית גלוריה-שמידט סלבו נ' איל מקיאז בע"מ

החלטה

מקורה של ההלכה לפיה אין מתירים לנתבע בבקשת רשות להתגונן, גם אם קיבל את הרשות, להגיש כתב תביעה שכנגד מבלי שיבקש תחילה להגיש כתב הגנה (שיוגבל לטענות שבתצהיר שהפך לכתב הגנה), מקורה בהחלטתו של כב' הש' זוסמן בבר"ע 64/69 אברהם גנון נ' שמעון צפיר, פ"ד כג (1) 620.

מאחר שהחלטה זו היא מרכזית לענייננו, נביא אותה במלואה: "אמנם לא צדק השופט המלומד בקבעו כי התביעה שכנגד של המשיב הוגשה כדין. היפוכו של דבר בולט ממש לעין: תובענת המבקש הוגשה בסדר-דין-מקוצר, ומשניתנה למשיב רשות להתגונן, הפך תצהירו כתב הגנה מכוח תקנה 278 לתקינת סדר הדין האזרחי, תשכ"ג – 1963. ואילו תביעה שכנגד מגישים ביחד עם כתב ההגנה, כגוף אחד עמו, כאמור בתקנה 60, ולא חודשים אחדים לאחר מכן בנפרד. נתבע בסדר-דין-מקוצר החפץ להגיש תביעה שכנגד, יבקש היתר להגיש כתב הגנה (שיכול שיהא מוגבל לטענות שהעלה בתצהירו) כרי לאפשר לו בדרך זו להגיש תביעה שכנגד; ואם לע עשה כן, יוכל עדיין לבקש רשות לתקן את התצהיר שנהפך כתב הגנה כדי לצרף אליו תביעה שכנגד. המשיב לא עשה לא את זה ולא את זה, ותביעתו שהגיש אינה אלא תובענה שכנגד רגילה אשר לא בהכרח תבוא לדיון במחובר עם תובענת המבקש. אלא שעל פי תקנה 484 רשאי השופט לאחד את הדיון בעניינים אחדים התלויים בבית המשפט, ובדרך כלל ינהג כך אם האיחוד אינו גורם אי-נוחיות. מטעם זה מוכן אני, על אף טעותו של השופט, לקיים את החלטתו. אין טעם להתיר הגשת ערעור על החלטת השופט, אף-על-פי שהערעור קרוב לוודאי יתקבל, שהרי גם לאחר מכן יוכל השופט ליתן צו איחוד לפי תקנה 484 ולהחזיר עטרה לישנה". (ההדגשות שלי – י.ב.).

נמצאנו למדים שאף-על-פי שהמשיבה צודקת מן הבחינה הדיונית, הרי שאין טעם בדחיית הבקשה, מן הבחינה המהותית.

בין כך ובין כך המדובר באותו עניין ממש, בין אותם צדדים, ולא יהא שום טעם בניהולן של שתי התביעות כהליכים מקבילים-נפרדים. יש לזכור כי על כוונתה של המבקשת לעשות כן למדה המשיבה כבר בשלבים מוקדמים של ההליך, ואין בדבר משום "הפתעתה" בהכבדה מיוחדת על הליך זה.

לאור כל האמור לעיל, אני מתיר למבקשת להגיש כתב תביעה שכנגד, שתחשב כאילו צורפה לכתב ההגנה, בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות כנגד מי מהצדדים.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"א, 31 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.