החלטה
הנתבעת, מדינת ישראל (להלן: "המבקשת") עתרה לבית המשפט להורות על סילוק על הסף של התובענה ב-ת.א 19694-04-13, מחמת העדר סמכות עניינית (להלן: "בקשת הסילוק"), זאת בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וכן, לחייב התובעים (להלן: "המשיבים") בהוצאות משפט.
יאמר כי המשיבים הגישו בבית משפט זה תביעה לסעד הצהרתי לפיו התבקש בית המשפט לקבוע כי התקיימו בהם התנאים המפורטים בהוראת סעיף 5 (ב) להוראות המעבר בחוק הרשות לפיתוח הנגב, התש"ע -2010 (להלן: "הוראות המעבר"), זאת לצורך המשך ניהולו ופיתוחו של מיזם חקלאי - תיירותי, המשולב במקרקעין של "משק צאן" - משקם של המשיבים.
בית המשפט התבקש אף להצהיר, כי על נתבע 2 ליתן אישור, שלפיו, ביום 12.7.10 המשיבים החזיקו במשק צאן לצורך ניהול מיזם חקלאי או מיזם חקלאי-תיירותי משולב, שפעל בתמיכת ובסיוע משרדי הממשלה ובכלל זה, רשות מקרקעי ישראל המלמד על ניהול המיזם 3 שנים, לפחות עובר ליום 12.7.10 וכן להצהיר כי התקיימו הוראות סעיף 5 (ד) בהוראות המעבר, כל זאת על מנת לעגן ולבסס מעמדם של המשיבים במשק צאן, בהתאם לחוק ולהוראות המעבר.
טענות המבקשת בבקשה לדחייה על הסף
בבקשה שבפניי, טוענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.
נטען כי התובענה מבקשת להשיג ולחלוק על פעולות של גוף מנהלי, וועדה בין משרדית (להלן: "הוועדה") שהוקמה מכוח חוק הרשות לפיתוח הנגב, תשנ"ה – 1991 (להלן : "החוק") וכי בית משפט אזרחי, אינו מוסמך לדון בתקיפת פעולותיה של רשות מנהלית.
נטען כי התובענה, במהותה, מבקשת שבית משפט אזרחי, יחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית המוסמכת, שסמכותה הייחודית נקבעה בחוק, בפרט בעניינים שבמומחיות, שאין דרכו של בית משפט אזרחי להתערב בהם.
נטען כי הסעדים המבוקשים הינם סעדים מתחום המשפט המנהלי שאינם בסמכותו של בית משפט זה, בשבתו כערכאה דיונית בהליך אזרחי.
נטען כי המשיבים מבקשים מבית משפט אזרחי לבדוק האם התקיימו התנאים הספציפיים לצורך המשך ניהולו ופיתוחו של מיזם חקלאי תיירותי המשולב במשקם, וכן לקבל אישור כי ביום 12.7.10, הם החזיקו במשק צאן לצורך ניהול אותו מיזם. כמו כן, התבקש כי בית משפט יעגן מעמדם של המשיבים במשק צאן בהתאם לחוק ולהוראות המעבר.
נטען כי המשיבים למעשה, מבקשים שבית משפט אזרחי ייכנס בנעלי הרשות המנהלית. בדיקה מעין זו, כך נטען, טעונה שימוש בכלים מקצועיים המצויים בגדרי הוועדה הבין-משרדית ולא בבית המשפט.
המבקשת מדגישה כי המשיבים אינם חולקים על סמכותה של הוועדה לדון בעניינים אלה, אלא שלדעתם, הוועדה אינה ממלאת אחר חובתה זו במהירות הדרושה, ולכן הם סבורים כי נוצרה תשתית לבקשתם, כי בית המשפט יטול המושכות לידיו ויכריע באותן סוגיות שמונחות לפתחה של הועדה.
נטען כי אף אם נכונה טענתם המרכזית של המשיבים בתובענה, לפיה הרשות המנהלית חורגת מלוחות זמנים סבירים למתן תשובה בעניינם, הרי שתרופתם לכך אינה בדרך של נטילת סמכות מהוועדה והחלפתה בזו של בית משפט אזרחי, שכן לבית משפט אין הכלים לבחון באופן מקצועי הדברים האמורים ועל המשיבים להפנות עתירה מתאימה לבית המשפט המוסמך, תוך שימוש בכלים מנהליים.
נטען כי גם לגופם של דברים, מבירור שערכה המבקשת עולה, כי הוועדה זקוקה לזמן נוסף לגיבוש החלטתה הסופית בעניינם של המשיבים.
המבקשת סבורה אפוא, כי יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף תוך חיוב המשיבים בהוצאות משפט.
תגובת המשיבים
בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף טענו המשיבים, כי יש לדחות הבקשה.
נטען כי על מנת להוכיח תביעתם המשיבים נזקקים להליכי גילוי ובירור הנתונים בידם מכח הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי ושעליהם אמון בית משפט אזרחי דווקא. נטען כי מרבית העובדות והראיות מצויות ברשותם של הגורמים הממשלתיים והמנהליים הנתבעים בתיק ורק תקנות סדרי הדין המיושמות במלואן במסגרת דיון בתובענה אזרחית, יאפשרו להינות מהיקף מלא ונרחב של הליכי בירור וגילוי, כפי הקבוע בתקנות סדרי הדין.
נטען כי התנהלות הוועדה, הינה קלוקלת ועולה כדי התרשלות, הגורמת נזק בלתי הפיך.
המשיבים מעלים בנוסף טענות הנוגעות לפגיעה בעיקרון החוקיות לפיהן, הגם שהחוק ותיקון 4 לחוק אינם מעניקים למינהל מקרקעי ישראל מעמד ושיקול דעת ביישום הוראות החוק על תקוניו, עדיין קיימת אינדיקציה לכך שהמינהל מעורב ביישום הוראות המעבר ולצורך כך, דרוש בירור עובדתי ובכלל זה הבאת ראיות.
