אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נאשם שזוכה מעברות של סחיטה וגניבה לא יפוצה לפי סעיף 80 לחוק העונשין

נאשם שזוכה מעברות של סחיטה וגניבה לא יפוצה לפי סעיף 80 לחוק העונשין

תאריך פרסום : 08/07/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
5205-04
03/07/2007
בפני השופט:
1. מ' נאור
2. ע' ארבל
3. א' חיות


- נגד -
התובע:
פנחס גואטה
עו"ד א' ענבר
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד י' שרף
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

1.        המערער זוכה בהליך פלילי בו יוחסו לו עברות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נטילת נכסים לשם סחיטה, גניבת רכב, גניבה מרכב וחטיפה לשם סחיטה. המערער הגיש בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הבקשה נדחתה ומכאן הערעור.

           יצוין כי ביני לביני הלך המערער לעולמו. הוגשה בקשה ולפיה יורשי המנוח, על פי צו ירושה מיום 10.8.05, יבואו בנעליו. קיבלנו את הבקשה. יחד עם זאת, לצורך הדיון בערעור, מקום בו מצוין "המערער", הכוונה היא למערער המנוח.

2.        בכתב אישום שהוגש נגד המערער צוין כי המתלונן חב כספים לחברה ששמה "שיבולת" (להלן: החברה). נטען, כי המערער הגיע בשעות הערב למחסן בו שהה המתלונן, דחף אותו בכוח, תוך איומים, לרכב, והסיע אותו שלא כדין ונגד רצונו לביתו של אחר, שם חייב אותו לחתום על מסמך (להלן: זכרון הדברים) לפיו יעבור הרכב לבעלותה של החברה בתמורה לחוב. לאחר שהמתלונן חתם על זכרון הדברים, הודיע לו המערער כי הוא לוקח את הרכב עד שהחוב ישולם, הוריד את המתלונן במרכז פרדס-חנה, וגנב, על פי הנטען, את הרכב על מנת להניע את המתלונן לשלם את החוב לחברה. עוד נטען בכתב האישום כי נתוני הרכב נמסרו למערער על ידי שותפו, שנכנס אל הרכב ללא רשות והוציא ממנו את הרישיונות ומסמכים נוספים.

           בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), לאחר שמיעת ראיות, החליט לזכות את המערער. בית המשפט קבע, כי גם לו היו מוכחות עובדות כתב האישום, הרי שהנאשם הנכון לעניין האישום בגניבה מרכב הוא שותפו של המערער, מה גם שאישום זה אינו מיוחס למערער מכוח דיני השותפות. כן נקבע כי העובדות הנטענות בכתב האישום אינן מבססות עבירה של נטילת נכס לשם סחיטה, מאחר ונטילת הרכב לא הייתה לשם סחיטה, אלא פרי הסחיטה. בית המשפט ציין כי היו מבין עדי התביעה עדים שמסרו עדויות אמינות, אך הם מסרו עדויותיהם כאילו היו עדי הגנה. העדים העיקריים שעל גרסתם מתבסס כתב האישום, המתלונן ואביו, מסרו גרסאות אותן מצא בית המשפט בלתי אמינות, בעוד את עדות המערער, שהכחיש האישומים נגדו, מצא אמינה. צוין, כי חלק ניכר מעדות האב הינו בגדר עדות שמיעה וקיימות סתירות בין עדותו לעדות המתלונן, באופן הפוגם באמינותם. יחד עם זאת סבר בית המשפט כי גם אם הייתה עדותם אמינה, לא די היה בכך כדי להביא להרשעת המערער במיוחס לו.

           בית המשפט פירט את העדויות שנשמעו בפניו וציין כי אשתו של המתלונן לא נחקרה בנוגע לפגישה שהתקיימה בביתה יומיים קודם לאירועים הנטענים בכתב האישום, בין המתלונן לשותפו של המערער ולאדם נוסף. הימנעות זו, נקבע, פועלת לחובת התביעה. עוד נקבע כי התביעה לא הוכיחה שבמהלך הפגישות בין נציגי החברה לבין המתלונן ואביו הושמעו "איומים כלשהם אשר יש בהם כדי ליצור אווירה ותשתית לאותה תחושה של פחד..." אצל המתלונן. בית המשפט קבע כי לא הוכח שביום האירוע הנטען עשה המערער שימוש כלשהו בכוח ובאיומים במגעיו עם המתלונן, או כי כפה עליו בכוח ובאיומים להיכנס לרכב. נמצא עוד כי לא הוכח שהחתימה על זיכרון הדברים בוצעה שלא כדין ושלא מרצון חופשי ונראה כי למעשה שינה המתלונן את רצונו מאוחר יותר. המתלונן לא טען כי בוצע נגדו מעשה אלימות או שהושמע כלפיו ביטוי מפורש של אלימות, אלא היה לו חשש סובייקטיבי מפני המערער. לפיכך זוכה כאמור המערער מהאישומים שיוחסו לו.

3.        המערער הגיש בקשה להעניק לו פיצויים לפי סעיף 80 לחוק נוכח זיכויו. בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לא נהגה ברשלנות ובזדון, כעולה גם מהחלטות שניתנו בהליכי המעצר בעניינו של המערער ולפיהן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובקבעו כי אין מדובר במצב בו לא היו לתביעה כלל ראיות לביסוס האשמה. כמו-כן נדחתה טענת בא כוח המערער כי לאחר שהוחלט לשחרר את המערער ממעצר בתנאים מגבילים ולא לעצרו עד תום ההליכים היה על המדינה לחזור בה מן האישום. בית המשפט קבע כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצויים על פי החוק, בנמקו כי המערער לא נעצר עד תום ההליכים, שהה במעצר תקופה קצרה בלבד של 10 ימים ולאחר מכן שהה במעצר בית חלקי, כך שהותר לו לצאת לעסקיו במשך היום, ולא הוכח כי נגרם לו נזק כתוצאה מן המעצר הקצר. לאור האמור נדחתה הבקשה. בית המשפט הוסיף שהמערער לא טען דבר ביחס לסעיף 81 לחוק ויתכן כי זה היה ההליך הנכון בו היה עליו לנקוט.

4.        בא כוח המערער טוען כי הבקשה נדחתה מאותם טעמים שהובילו להגשת כתב האישום - עברו הפלילי הרחוק של המערער. לדבריו, מהכרעת הדין עולה כי לכתחילה לא היה מקום לעצור את המערער ולהגיש נגדו כתב אישום. הכרעת הדין מלמדת לדבריו על פגמים בחקירה, דוגמת אי חקירת אשת המתלונן, מחדל מהותי שצריך היה לקבל את המשקל הראוי בעת בחינת הבקשה. מחדל נוסף לטעמו הינו אי-עריכת עימות בין המערער למתלונן. מחדלים אלה מבססים לדבריו את רשלנות רשויות החקירה והתביעה. לטענתו, הסתמכות בית המשפט קמא על החלטות משלב המעצר, בהן נקבע כי קיים בסיס ראייתי לחשדות נגד המערער, שגויה ומרוקנת מתוכן את סעיף 80 לחוק, היות שמהימנות הראיות אינה נבחנת בשלב המעצר וכך "עלולות ראיות חסרות בסיס לגרום לנאשם להיות נתון במעצר על לא עוול בכפו", כדבריו. הוא גורס, כי כתב האישום הוגש מבלי שהייתה לכך תשתית ראייתית ולטעמו היה מקום ליתן משקל לכך שהבסיס העיקרי לאישום היה תחושותיו הסובייקטיביות של המתלונן. בא כוחו של המערער מוסיף, כי העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" היא עילת מסגרת רחבה וגמישה והיה מקום להביא בגדרה את נסיבותיו האישיות של המערער. הוא מתרעם על כך שהתקבלה טענת המשיבה שלא נגרמה למערער פגיעה חריגה, טענה שמשקפת לדבריו רמיסה של זכויות האזרח.

5.        באת כוח המשיבה מדגישה כי סעיף 80 אינו הוראת פיצוי אוטומטית. אשר לעילת הפיצויים הראשונה - אין יסוד לאשמה - היא סבורה כי התשתית הראייתית שהייתה בתיק עובר להגשת כתב האישום הצדיקה את הגשתו נוכח ההודעות שמסרו המתלונן ועדים נוספים. היא מבהירה, בהתייחס לאי גביית עדות מאשתו של המתלונן, כי זו היתה עדה לאירוע שהתרחש יומיים קודם לאירועים המתוארים בכתב האישום, ועל כן לא עדותה הייתה מביאה להחלטה שלא להגיש כתב אישום. עוד היא מבהירה, כי עברו הפלילי של המערער לא היווה שיקול בהחלטה על העמדתו לדין. היא מזכירה כי הן בשלב המעצר לצרכי חקירה, הן בדיון בבקשה לעצור את המערער עד תום ההליכים, בקשה שנדחתה כאמור, עיינו בתי המשפט כחומר החקירה ומצאו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית.

           בהתייחס לעילה השניה לקבלת פיצויים גורסת היא כי באופן בלתי נמנע נגרם נזק מסוים לכל נאשם בהליך פלילי, ולמרות זאת לא בחר המחוקק להעניק פיצוי בכל מקרה של זיכוי. היא מציינת כי מעצרו של המערער לא היה ממושך, הוא שוחרר לאחר 10 ימים בתנאים מגבילים כך שיכול היה לטפל בעסקיו ומשפטו התנהל בקצב סביר והסתיים כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום. במצב זה, היא סבורה, ומשלא הוכח כי למערער נגרם נזק מעבר לאמור, לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי. לדבריה, בטענות לעוגמת נפש ולנזק לשם הטוב לא די והיה על המערער להוכיח נסיבות כלכליות או אישיות שיצדיקו הענקת פיצויים. לפיכך, היא סבורה כי אין הצדקה במקרה זה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

6.        וזו לשונו של סעיף 80 לחוק:

80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה

(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

           על מנת להיכנס בשעריו של סעיף 80 נדרש הנאשם לעמוד בדרישה מקדמית - כי הוא יזוכה מהאישומים נגדו או כי כתב האישום נגדו בוטל בהסכמת הצדדים בטרם ניתנה הכרעת הדין (לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982). דרישה מקדמית זו הינה אך בבחינת משוכה ראשונה. המשוכה הבאה מציבה שתי עילות סף חלופיות העשויות להביא לפיצויו של נאשם שזוכה על מעצרו או מאסרו: האחת היא כי בית המשפט נוכח כי לא היה יסוד לאשמה ואילו השניה הינה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי. הזיכוי לעצמו אינו נושא על גבו את הזכות לפיצויים על פי סעיף 80 לחוק (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557 (2003). להלן: עניין חמדאן; ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 604 (2004). להלן: עניין עסאף; ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106 (2002). להלן: עניין דבש). התקיימותה של מי מעילות הסף אף היא אינה מבטיחה את קבלת הפיצויים, באשר הענקתם של אלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט.

           סעיף 80 מבטא תמהיל של שני סוגי שיקולים שונים: האחד הינו זכויות הנאשם וההכרה בהשלכות הקשות שעשויות להיות להעמדה לדין על חייו: הפגיעה בשמו הטוב, בכבודו, בפרטיותו ולעיתים גם בחירותו, הנזק הממוני שנגרם לו - אם מחמת ההוצאות בהן נשא על מנת לממן את הגנתו ואם מחמת שבעטיו של ההליך נפגעת לעיתים יכולתו להתפרנס (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 - 518 (1999). להלן: עניין יוסף; עניין עסאף, בעמ' 603; ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436 (2003)). השני הינו הצורך בקיומם של הליכים פליליים במדינת חוק. הסמכות להעמיד לדין היא תנאי שאין בלתו לקיומה של מדינת חוק, אך הפעלתה של סמכות זו לעולם כרוכה במתן שיקול דעת לגורם אשר הוסמך לקבל את ההחלטה על העמדתו לדין של אדם. לפיכך, יש להביא בחשבון - גם לעת שדנים בבקשה לפי סעיף 80 לחוק - כי לעולם קיימת האפשרות של טעות בשיקול הדעת בשאלת ההעמדה לדין, ובנוסף כי קיים אינטרס ציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שיש בידה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדו (ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.07); ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, 718 (2002). להלן: עניין בן-ארויה; עניין עסאף, עמ' 604; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 490 (1997). להלן: עניין רייש).

           בענייננו עמד המערער בדרישה המקדמית לצורך בחינת האפשרות לזכותו בפיצויים - הוא הועמד לדין ולאחר שמיעת הראיות זוכה. עתה שומה עלינו לבחון את טענתו, שנדחתה על ידי הערכאה הדיונית, כי הוא זכאי לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק, מכוח כל אחת משתי העילות המנויות בסעיף. כהנחת מוצא לדיון נזכיר, כי ככלל לא ייטה בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בשאלה האם לפסוק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80 לחוק, ומה יהא שיעורם של אלה מקום שנמצא כי יש לפסוק אותם. התערבותה של ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים בהם קיימים "טעמים מבוררים" לעשות כן (עניין דבש, בעמ' 109; עניין בן ארויה, בעמ' 717).

לא היה יסוד לאשמה

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ